פרשת אחרי קדושים – דבר מלכות (הרבי מליובאוויטש)

הקראת כתבה
יום חמישי כ״ד ניסן ה׳תשע״ד
מובן גודל העילוי (והחסד) דהעבודה דעשיית דירה בתחתונים, שבעבור זה כדאי להוריד את הנשמה למטה, לא בשביל הנשמה עצמה (“כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל”), אלא כדי לתקן את הגוף ונה”ב וחלקו בעולם, בכדי לעשות דירה בתחתונים.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
גבר על גב סוס

משיחות ש”פ אחרי-קדושים, י”ג אייר ה’תנש”א

– תרגום מאידית –

א.  בקשר עם המדובר לאחרונה[1] אודות הגאולה האמיתית והשלימה, שמחכים לה בכל יום ומקווים שתבוא בכל יום – כהפסק דין בהלכה שהנודר שלא ישתה יין ביום שיבוא המשיח, אסור לו לשתות יין לעולם[2] – תיכף ומיד ממש, ואודות הפעולות שצריך כאו”א מישראל לעשות כדי להביא את הגאולה – מתאים להתעכב לבאר את תוכנה של הגאולה, ובזה יקל להבין מה צריך להיות תוכן העבודה הנדרשת בכדי להביא את הגאולה, וכיצד יש להתכונן למצב הגאולה.

תוכנו של כל דבר מתבטא בשמו[3]. כן הוא גם בנוגע להגאולה – ניתן לקבל מושג מתוכנה ע”י התבוננות בפירוש שמה – “גאולה”.

ענין הגאולה מצוין בתורה בביטויים שונים. החל מד’ הלשונות של גאולה[4]בכתוב[5]: “והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי”, והלשון החמישי – “והבאתי”[6]. ואע”פ שכוונת כל לשונות אלו הוא התוכן הכללי דיציאה מהגלות, ישנו עילוי בלשון “גאולה”; וי”ל שבגלל מעלה זו נקראת (כל גאולה, ובמיוחד -) הגאולה האמיתית והשלימה (בפי כל ישראל) בשם “גאולה”[7] (סתם)[8] [דוקא הגאולה האחרונה היא הגאולה האמיתית והשלימה (בה”א הידיעה)], כיון שמלה זו (גאולה) מבטאת את התוכן דהגאולה האמיתית והשלימה.

ב.  במלה “גאולה” רואים דבר פלא: “גאולה” הם אותן אותיות ד”גולה” (גלות) אלא בתוספת אל”ף!

וכדאיתא במדרש[9] שבמלה “גולה” (“וגולה על ראשה”[10]) ישנם שני פירושים: “תרין אמוראין, חד אמר גולה (לשון גלות) וחד אמר גאולה”. וידוע הביאור בזה[11], ש”תוספת האלף שעל ידו נעשה מבחי’ גולה בחי’ גאולה” קאי על האל”ף ד”אלופו של עולם”, וע”י עבודתו של יהודי בגלות “להכניס” (להמשיך ולגלות) את האל”ף דאלופו של עולם בגלות[12], נעשה מ”גולה” – “גאולה”.

ולכאורה אינו מובן: גאולה היא ההיפך הגמור דגלות. וא”כ, היתכן ש(תיבת) גאולה כוללת בתוכה את תיבת “גולה” (גלות), ויתירה מזה: גאולה מורכבת (ונעשית) דוקא מ(תיבת) גולה, עד שרוב האותיות ד”גאולה” הינן בעצם “גולה”[13], וההוספה היא רק באל”ף יחידה; וגם ראש התיבה[14] (דגאולה) נשאר הגימ”ל ד”גולה”?!

ג.  וי”ל הביאור בזה:

גאולה אין פירושה, שע”י היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהי’ (קודם) בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהיתה קודם משועבדת בגלות נעשית (לא בטלה ח”ו, אלא) משוחררת.

והמעלה והשלימות דגאולה האמיתית והשלימה היא, שהכל משתחרר. אין שום ענינים שנשארים ח”ו “אבודים” בגלות, לא יותירו שום ענין בגלות. אפילו ה”נדחים” וה”אובדים” (שנקראים כך בתורת אמת[15]) – יגאלו. הגאולה תהי’ גאולה אמיתית ושלימה בכמות ובאיכות בכל הדברים, מהכלל הגדול שבהם עד הפרט שבפרט שבהם: כאו”א מישראל וכלל ישראל – “בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו”[16], וגם חלקם בעולם – “כספם וזהבם אתם”[17], עם כל פעולותיהם והישגיהם בגלות. הגאולה תשחרר כל אדם ואת כל בני האדם (גם אומות העולם) וכל עניני העולם, וכאו”א בפרט עם כל עניניו.

כל הענינים (החיוביים) בגלות נשארים גם הלאה, אלא שמתבטל מצבם הגלותי: שמתבטל ההעלם והסתר המכסה על מציאותם האמיתית והפנימית[18], והשיעבוד לדרכי הטבע וגשמיות העולם המשתלשל מזה.

וכפסק דין הרמב”ם[19]: “אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהי’ שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג . . אמרו[20] חכמים[21] אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד”, החידוש אז יהי’ – ש”ויחזרו כולם לדת האמת”[22], “ויתקן (משיח) העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד שנאמר[23] כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד”[24].

עפ”ז מובן מדוע תיבת “גאולה” כוללת את תיבת “גולה”, אבל – בתוספת אל”ף: הגאולה אינה מבטלת את ה(עבודה ב)גלות, אדרבה: הגאולה ענינה להעלות את ה(חיים ב)”גולה” (ע”י שחרור כל הענינים מהגלות) ומזה גופא לעשות “גאולה” – עי”ז שמגלים בכל הענינים ד”גולה” את האל”ף דאלופו של עולם – מסירים את ההעלם והסתר בעניני הגלות המכסים על מציאותה ותכליתה האמיתית, מגלים את אלופו של עולם שבזה – התכלית דכל עניני הגלות שבשבילה נבראו ע”י הקב”ה – כך שמ”גולה” נעשה “גאולה”.

גאולה היא גילוי האל”ף (דאלופו של עולם) ב”גולה” – גילוי האמת והפנימיות דכל עניני הגלות, וכל הפעולות בזמן הגלות; גילוי האלקות בכל עניני העולם – כפי שכל זה מגלה את “כבודו” של הקב”ה (ש”כל מה שברא הקב”ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו”[25]) – של אלופו של עולם.

ד.  האמור לעיל הוא הסברה איך “גאולה” כוללת בתוכה “גולה”, כיון שהכוונה היא שהגאולה תגבי’ (גם) את הגלות. אבל צריך ביאור: מדוע (העלי’ דגולה) הוא ענין כזה עיקרי בגאולה, עד שזהו תוכן שמה “גאולה” (גולה בתוס’ אל”ף), כידוע ששם מורה על מהות הדבר3?

ויתירה מזה: החידוש דגאולה מתבטא לא רק בעליית עניני הגלות ועניני העולם, אלא שבגאולה (בתקופה השני’ – לאחרי התקופה הראשונה שאודותי’ מדובר ברמב”ם הנ”ל[26]) יפעלו ענינים חדשים, חדשים ביותר בשינוי מנהגו של עולם (עד הענין העיקרי והיסודי דתחיית המתים[27], שהוא חידוש במעשה בראשית). א”כ היתכן שהמצב דלעתיד לבוא כולו (גם מה שלמעלה מעולם וגלות – בתקופה שני’) נקרא בשם כללי: “גאולה” – “גולה” בתוספת אל”ף?!

ומזה מובן, שכללות הגאולה – גם הענינים הנעלים שבה – קשורה עם העבודה דהכנסת האל”ף דאלופו של עולם ב”גולה”. עד שזה פועל את הגאולה (כשם שתיבת “גאולה” מורכבת מאותיות “גולה” בתוס’ אל”ף), וכל עניני הגאולה נמשכים ומרימים את ה”גולה”, כדלקמן.

ה.  הביאור בזה יובן ע”פ המשנה הראשונה בפרק דשבת זו, פרק שלישי דפרקי אבות: “הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה”, ואח”כ ממשיכה המשנה למנות את ה”שלשה דברים” – “דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו'”.

נשאלת השאלה – מנינא למה לי[28]: מה נוגע כאן המספר שישנם “שלשה דברים”? ואפילו אם המספר נוגע, מדוע צריכה המשנה לפרש זאת, הרי כל אחד ואחד יכול לספור בעצמו בהמשך המשנה שהיא מונה שלשה דברים?

ויש לומר אחד הביאורים בזה:

דברי המשנה “הסתכל בשלשה דברים” [שלשון המשנה הוא “דבר קצר וכולל ענינים רבים”[29]] אין כוונתם רק לשלשת הדברים הנמנים בהמשך המשנה, אלא גם לענין ד”שלשה דברים” בכלל; המשנה נותנת הוראה: “הסתכל בשלשה דברים” – אדם צריך להסתכל (הסתכלות בעיון) ב”שלשה דברים”[30], ועי”ז “אין אתה בא לידי עבירה”:

אדם יכול לחשוב שצריכים להיות אצלו רק שני ענינים: הוא עצמו והקב”ה כביכול שאותו הוא עובד, “אני נבראתי לשמש את קוני”[31].

אומרת המשנה – “הסתכל בשלשה דברים”: אדם צריך להתבונן (להסתכל) ולראות (שישנם) “שלשה דברים”: נוסף על מציאותו (“אני”) ומציאות הקב”ה (“קוני”) כביכול – ישנו דבר שלישי: מציאות העולם שנברא ע”י הקב”ה, ושעל ידו משמש יהודי את קונו[32].

תכלית[33] בריאת העולם וירידת הנשמה למטה בגוף גשמי בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו היא – למלאות את הכוונה ד”נתאווה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים”[34], שיהודי ע”י עבודתו יברר ויזכך את גופו ונפשו החיונית וגשמיות וחומריות העולם, ויעשה מכל זה דירה להקב”ה.

ואת זה הוא פועל ע”י עבודתו בגוף למטה בקיום התומ”צ, ש(רוב) המצוות נתלבשו בדברים גשמיים[35], וע”י קיום מצוה עם דבר גשמי מבררים ומזככים את הדבר הגשמי ועושים ממנו כלי לאלקות. ע”ד מצות צדקה [ש”שקולה כנגד כל המצוות”[36], “עיקר המצוות מעשיות ועולה על כולנה”[37]] – שיהודי לוקח “מיגיע כפיו” מכספו הגשמי שהוא הרויח, ו”נותן חיי נפשו לה'”37. ועד”ז בכל המצוות.

והענין השלישי (“הסתכל בשלשה דברים”) לעשות דירה בתחתונים – הוא (לא ענין צדדי, אלא אדרבה: זה) נוגע לשלימות דהשנים (כביכול): הקב”ה והאדם העובד, כיון ש”נתאווה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים”, ו”זה כל האדם ותכלית בריאתו וירידתו לעוה”ז להיות לו ית’ דירה בתחתונים”[38].

ועד כדי כך נוגע זה להאדם (שיהי’ “הסתכל בשלשה דברים”) – שבשביל זה היתה ירידת נשמתו למטה ע”י הקב”ה: מבלי הבט על גודל העילוי דהנשמה למעלה, “נשמה[39] שנתת בי טהורה היא”[40] ואין שם מקום להיפך הטהרה, שלח אותה הקב”ה למטה, “אתה39 בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי”, עד לעולם העשי’ הגשמית, שבו ישנו “את החיים ואת הטוב”[41], וגם את הדרך השני’ דהיפך הטהרה (עד שהנשמה צריכה שם לשמירה, “ואתה39 משמרה בקרבי”[42]) – בכדי למלאות את הכוונה דעשיית דירה בתחתונים.

דלכאורה: ירידת הנשמה בגוף היא היפך הנהגתו הרגילה של הקב”ה, שהוא מקור ותכלית הטוב והחסד, ומטבע הטוב להטיב[43], ומצד החסד והטוב הי’ צריך להיות תמיד עליות, וכאן לוקח הקב”ה נשמה ומורידה למטה, “ירידה גדולה ובחי’ גלות ממש”[44], “מאיגרא רמה לבירא עמיקתא”[45]!

ומזה מובן גודל העילוי (והחסד) דהעבודה דעשיית דירה בתחתונים, שבעבור זה כדאי להוריד את הנשמה למטה, לא בשביל הנשמה עצמה (“כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל”[46]), אלא כדי לתקן את הגוף ונה”ב וחלקו בעולם, בכדי לעשות דירה בתחתונים. כיון שע”י הירידה ועבודת הנשמה למטה לעשות דירה בתחתונים, נפעל ענין נעלה יותר מעבודת הנשמה עצמה למעלה – הגילוי דעצמותו ית’[47] בתחתונים.

עד שעילוי זה נמשך ונפעל גם בהנשמה (שירדה למטה), שנוסף על זה שהנשמה מגיעה לדרגא נעלית יותר (שלמעלה ממקום שמשם ירדה), גילוי התוקף דהנשמה, מקבלת הנשמה גם שייכות להגילוי דעצמותו ית’ שנפעל ע”י (עבודת הנשמה למטה בעשיית) הדירה בתחתונים[48].

עפ”ז מובנת הוראת המשנה “הסתכל בשלשה דברים”: מבלי הבט על גודל העילוי דנשמתו של יהודי, “חלק אלוקה ממעל ממש”[49], תוכן עבודתו צריך להיות, שנוסף לזה שעושה מעצמו “דירה” להקב”ה ע”י גילוי נשמתו בגופו הגשמי (העילוי בהנשמה שבא עי”ז) – צריך גם ל”הסתכל בשלשה דברים”, ולעשות דירה לו יתברך בתחתונים דעולם, שהעולם עצמו נעשה דירה להקב”ה.

ועי”ז מגיע גם האדם עצמו לשלימותו (כיון ש”זה כל האדם ותכלית בריאתו כו'”), ואע”פ שלגביו הרי זו ירידה (בחיצוניות ו)לפי שעה, הרי דוקא עי”ז נפעל העילוי בו עצמו – ש”אין אתה בא לידי עבירה”: ע”י עבודתו בעשיית דירה בתחתונים (הסתכל בשלשה דברים), “אין אתה בא לידי עבירה”, אפילו לא “לידי”, האפשריות לעשות עבירה.

ו.  ע”פ הנ”ל יובן גם הענין ד”גאולה” אותיות גולה בתוספת אל”ף:

גאולה (אינה מבטלת את ה”גולה”, אלא) כוללת בתוכה את ה”גולה”, ואדרבה: היא מעלה את הגולה ע”י שמכניסה ומגלה בה את אלופו של עולם – כיון שהכוונה היא לעשות דירה לו יתברך בתחתונים, כולל כפי שהתחתונים נמצאים בגלות, לגלות את אלופו של עולם בתחתונים במצבם כפי שהם נמצאים בגלות.

ואדרבה: זהו תוכן ומהות הגאולה [גם עניני הגאולה שלמעלה מעולם וגלות, השינוי במנהגו של עולם, ע”ד תחיית המתים[50]] – “גילוי אור א”ס ב”ה בעוה”ז הגשמי”[51], עד שנעשה דירה לו יתברך בתחתונים, לו לעצמותו[52].

ולכן תלוי ענין הגאולה ב”מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות”51 (גולה), העבודה דהכנסת האל”ף (אלופו של עולם) בגולה, עד שעי”ז נעשית גאולה [רוב האותיות וראש תיבת גאולה הוא – “גולה”, כנ”ל ס”ב].

זאת אומרת: נוסף לזה שה(עלי’ הגדולה דה)גאולה באה ע”י הירידה בגלות [ע”ד גילוי תוקף אור הנשמה ע”י ירידתה למטה], נעשית גאולה מ”גולה” (בתוס’ אל”ף) עצמה[53] – הדירה לעצמותו נפעלת בתחתונים עצמם [ע”ד העילוי שנפעל בנשמה ע”י הדירה בתחתונים] [54]

* * *

ז.  ענין הנ”ל מודגש יותר בזמן זה בשנה: (א) ימי הספירה, ובהם עצמם (ב) השבת הרביעית מה”שבע שבתות תמימות”[55] – מלכות שבנצח, (ג) פרשת השבוע – אחרי-קדושים, והפרשה שמתחילים לקרוא בתפלת המנחה – פ’ אמור, (ד) י”ג אייר.

העבודה דספירת העומר – הבירור דשבעת המדות (דנה”ב), עיקר העבודה בזמן הזה (זמן הגלות) [56]– תוכנה הוא, שנוסף על “ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה”[57] – נפעל עי”ז גם בעולם ובכל העולמות: “ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות”57. ועי”ז[58] מתוסף (עוד יותר) בנשמת האדם העובד, כפי שממשיכים בתפלה (לאחרי “יושפע שפע רב בכל העולמות”): “ולתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה” – ע”ד “אין אתה בא לידי עבירה” (תיקון ועליית האדם) והעבודה בעולם.

וע”י העבודה דספירת העומר – הכנסת האל”ף ב”גולה”, ע”י בירור השבע מדות – מביאים את הגאולה, ו”יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה” (כפי שאומרים ב”הרחמן” תיכף לאחר הברכה[59]).

בימי הספירה עצמם – שנחלקים בכללות ל”שבע שבתות תמימות” [ובפרט בשנה זו, שהתחילו לספור “ממחרת השבת”55 כפשוטו] ה”ז נמצא בהדגשה יתירה בשבת הרביעית, שבה מסיימים את הספירה דמדת הנצח, עד שלימותה – מלכות שבנצח [לאחרי הסיום דמדת החסד עד מלכות שבחסד, מדת הגבורה עד מלכות שבגבורה ומדת התפארת עד מלכות שבתפארת] – הנצחון על ה(העלם והסתר דה)גלות, עד נצח שבנצח, והוד שבנצח – היופי שבנצחון, ויסוד שבנצח – היסוד והקביעות דהנצחון, עד מלכות שבנצח – הנצחון דמלכא משיחא בגאולה האמיתית והשלימה.

ח.  בהתחלת פ’ אחרי מדובר אודות עבודת אהרן כהן גדול בקדש הקדשים – “בזאת יבוא אהרן אל הקודש גו'”[60].

מעין ודוגמא למצב הגאולה הוא – הכהן גדול בקדש הקדשים: קדש הקדשים הוא המקום הקדוש ביותר בעולם. מקום שבו אלקות האירה בגלוי (ללא העלמות והסתרים). בו בזמן הי’ זה מקום גשמי בעולם הזה, והכהן גדול נכנס לשם כנשמה בגוף [לא כפי שהי’ אצל נדב ואביהוא, רצוא בלי שוב[61]].

מעין זה הי’ בכל כהן, שבו בזמן ש”הכהנים הובדלו . . שנאמר[62] ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים”[63] (למעלה מעולם), עשה את עבודתו דוקא כנשמה בגוף בעולם, עולם שבו יש מקום להיפך הטהרה – ודוקא שם מקיים הוא את הציווי (בריש פ’ אמור) “אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו”. ושלימות ענין הטהרה יהי’ בגאולה האמיתית והשלימה [ומעין הכנה לזה ישנו גם בזמן הגלות, שכהנים נזהרים מעניני טומאה, וי”ל שזהו גם הכנה לשלימות הטהרה לע”ל[64], כולל עי”ז ש”אמור גו’ ואמרת” – “להזהיר גדולים על הקטנים”].

ונוסף על הזהירות (להזהיר) מהיפך הטהרה, הי’ כהן צריך לעשות עבודתו בביהמ”ק (קדושה) לבוש בבגדי כהונה, שהיו “לכבוד ולתפארת”[65] (שלימות בגשמיות). ועפ”ז יש לבאר, מדוע כהן ששימש “מחוסר בגדים” עבודתו פסולה[66], “בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם”[67] – אע”פ שענינם[68] דבגדי הכהונה הי’ (בעיקר) “לכבוד ולתפארת” (שלכאורה אין זה נוגע כל כך לעצם העבודה)? אלא ששלימות העבודה במשכן היא בכך שתהי’ בתכלית השלימות וההידור “לכבוד ולתפארת”, גם בגשמיות כפשוטה – באופן היפה ומכובד ביותר בכל עד – בגשמיות העולם, מנצלים את כל האפשרויות דעוה”ז עבור העבודה בקדושה.

ובשלימות – ענין הכהונה הוא אצל כהן גדול (שלבש שמונה בגדים).

ועפ”ז אולי יש לומר הטעם לכך שהכהן גדול צריך להיות “גדול מאחיו . . בעושר”[69] – כיון ששלימות הקדושה דכהן גדול קשורה בזה שזה נמשך בשלימות בכל עד בגשמיות העולם (עושר).

 וע”פ המבואר במדרש (עה”פ “בזאת יבוא אהרן”)[70] “בכל שעה שהוא (הכהן גדול) רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה” (“בזאת”) – יש לומר, שמקומו האמיתי של הכהן גדול הוא ב(דרגת) קדש הקדשים, וכך יהי’ בגלוי בגאולה האמיתית והשלימה כשתהי’ שלימות האדם והעולם וביטול כל הענינים ההפכיים (משא”כ לפני זה אין אנו כלים לזה “בכל שעה”). שאז תהי’ שלימות הגילוי דהמשכת קדושה בגלוי למטה (בבית המקדש השלישי), דירה לו יתברך בתחתונים, כנ”ל.

ט.  כבכל עניני התורה (מלשון הוראה[71]), גם בזה ישנה הוראה לכאו”א מישראל: כל בנ”י הם “ממלכת כהנים”[72], “כהנים גדולים”[73], ובגלוי ובשלימות יהי’ זה בגאולה האמיתית והשלימה[74]. ובמילא יש לכאו”א מישראל שייכות – כנשמה בגוף – להקדושה דקדש הקדשים (שלימות הקדושה). וכפס”ד הרמב”ם[75] “לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו . . ה”ז נתקדש קדש קדשים כו'”.

וע”פ מדרש הנ”ל ש”בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס”, י”ל שיש בכוחו של כאו”א מישראל (כפי שנמצא למטה נשמה בגוף) להיות בדרגת “קדש הקדשים”, וי”ל שכך יהי’ בפועל לעתיד לבוא.

[ויומתק ע”פ הסיפור בנביאים[76], שבזמן הסכנה החביאה יהושבע את יואש (שהי’ מזרע הממלכה) ומניקתו “בחדר המטות”[77], “בעליית בית קדשי הקדשים”[78], “ויהי אתה בית ה’ מתחבא שש שנים גו”[79]. שמזה מובן, שבהיותו בקדש הקדשים היו לו שם כל צרכיו הגשמיים: אכילה ושתי’ ושינה[80]. ויש לומר, כיון שבאמיתית הדברים הרי מקומו של כאו”א מישראל הוא בקדש הקדשים (כפי שיהי’ בגלוי בגאולה האמיתית והשלימה). אלא שזה התגלה בפועל – ע”י הירידה (סכנה), ע”ד עילוי הגאולה שבא ע”י העבודה ב”גולה”].

כמובן גם מהציווי (ונתינת כח) בהתחלת פ’ קדושים [הפרשה שקראו בשבת זו ביחד עם פ’ אחרי] – “קדושים תהיו כי קדוש אני”: בהיותו נשמה בגוף בעוה”ז הגשמי (ששם שייך הציווי ד”קדושים תהיו”, “הוו פרושים”[81])

– נמצא יהודי במצב של קדושה, עד הקדושה הכי נעלית דקדושתו של הקב”ה, כפירוש החסידות[82] על דרשת חז”ל[83] “יכול כמוני, ת”ל כי קדוש אני” – “יכול כמוני” בניחותא, בדרגת הקדושה ד”קדוש אני”.

י.  ויש לקשר כל זה גם עם שם בעל היארצייט[84] די”ג אייר[85] – ישראל ארי-ה ליב.

ובהקדים, אע”פ שלכאורה ה”ז שם של איש פרטי, יש לו שייכות עם כל בנ”י[86] (כיון שכל בנ”י הם מציאות אחת, קומה אחת שלימה[87]). ובפרט ששמו הראשון הוא ישראל – השם הכללי של כאו”א מישראל ושל כלל ישראל [וכידוע[88] גם שנשמת יעקב (ששמו ישראל[89]) “כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם”].

וע”פ הוראת אדמו”ר (מהורש”ב) נ”ע הידועה[90], ש”עניני עבודה שיכולים לקשר בדברי התניא . . מותר לדבר ולהרחיב בהם הדבור” (אע”פ שבכלל ישנה זהירות באמירת פירושים בספר התניא[91]) – הרי עד”ז מובן בנדו”ד: כדאי ונכון לבאר הוראה משמו של בעל היארצייט – כשזה יכול להוסיף ביראת שמים ועבודת ה’.

“ישראל”[92] – השם הכללי דבנ”י (כנ”ל) – כולל בתוכו שני ענינים הפכיים לכאורה: (א) “ישראל” ר”ת “יש ששים ריבוא אותיות לתורה”[93], כיון שישנם ששים ריבוא נשמות ישראל כלליים (וכל אחת מהן נחלקת לששים ריבוא נשמות פרטיות[94]), וכל נשמה היא כנגד אות אחת מהששים ריבוא אותיות לתורה, ואות זו היא מקור חיותו כו’. ו(ב) “ישראל” הוא על שם “כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל”89.

הענין ד”שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל” מורה על העבודה ומלחמה נגד העולם – “עם אלקים” (שרו ומלאך של עשו[95]), “ועם אנשים” (עשו ולבן[96]) – שזהו לכאורה ההיפך הגמור מכך ש”ישראל” הוא ר”ת “יש ששים ריבוא אותיות לתורה”, כפי שנשמות ישראל קשורות עם תורה שלמעלה מעולם.

וי”ל הביאור בזה (בעבודת ה’):

לכל לראש צריך כאו”א מישראל לדעת שהוא “ישראל” – מקור ושורש חיותו הוא מהאות שלו בתורה, ולכן, כל דבר שהוא עושה צריך להיות מיוסד וע”פ הוראות התורה.

בנוסף לכך עליו לדעת, ששלימות עבודתו (כישראל) היא בכך, שאין הוא מתנתק מהעולם שסביבו, אלא “הסתכל בשלשה דברים”: נוסף על עבודתו עם עצמו (“ישראל” קשור עם האות שלו בתורה), צריך הוא לעשות את העבודה דלעשות לו יתברך דירה בתחתונים – כישראל, ע”י יציאה (ביחד עם הוראות התורה) לעולם, והתעסקות עם “אלקים” (מלאך) – הכחות הטבעיים בעולם (כמאחז”ל[97] “אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל”), ו”אנשים”, “עשו ולבן” (אומות העולם) – ושם לבנות דירה להקב”ה ע”פ הוראות התורה (דיש ששים ריבוא אותיות לתורה), עי”ז ש”שרית עם אלקים ועם אנשים”, הוא שר, מושל על העולם ואוה”ע,

ובאופן ד”ותוכל” – גם מלשון כל וכלול וכליל, שעבודתו (ד”שרית”) אינה ע”י ביטול מציאות העולם, או התגברות על העולם בעל-כרחו, אלא באופן שהוא מנצל את הכחות הטבעיים עצמם בעבודת ה’, ופועל על אוה”ע שהם מצד עצמם יעבדו את הקב”ה, באופן ד”מלכותו ברצון קבלו עליהם”[98], עד שהעולם עצמו יאמר ש”ותוכל”, העולם בעצמו מסייע לעבודתו (כדלקמן סי”ב),

ועי”ז נעשה “ותוכל” מלשון כל (שישנם כל עניני העולם) ומלשון התכללות – שהיהודי כולל בתוכו את כל עניני העולם – ומעלה אותם, עד שנפעל ענין הגאולה (שכולל “גולה”), ע”י המשכת האל”ף דאלופו של עולם ב”גולה”.

וע”י העבודה בבירור וזיכוך העולם נעשה גם “ותוכל” מלשון יכולת, שמתוספת אצל היהודי עוד יותר יכולת, כמבואר בכ”מ[99] שע”י העבודה דנפש האלקית כפי שהיא מתלבשת בהגוף ונה”ב ועושה את עבודתה בעולם, מתוספת בה כח וחיות ויכולת חדשה, מצד זה ש”רב תבואות בכח שור”[100] (דנה”ב).

והאופן לעשות את העבודה ד”ישראל” – הוא ע”י “ארי’ ליב”: “הוי . . גבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים”[101] (כדאיתא גם בריש ותחלת השולחן ערוך[102]), הוא מתגבר על כל ההעלמות וההסתרים בעולם; ונוסף על ההתגברות שלו בעבודתו בעניני קדושה (“ארי'” בלשון הקודש), ישנה אצלו התגברות גם בעבודה בעניני רשות וחול, העבודה בעניני העולם (“ליב” בלע”ז).

ולהוסיף, ש”ליב” הוא גם אותיות לב עם יו”ד באמצע, שמרמז על לבו של אדם (לב), ועשר כחות הנפש (י’), [ובפרטיות יותר כותבים לפעמים “לייב” עם שני יודי”ן, כנגד שתי הדרגות בנשמה: יעקב, ישראל[103]], כיון שהעבודה (ד”ישראל”) דעשיית דירה בתחתונים נפעלת ע”י עשר כחות הנפש, כפי שהם מוקפים בלבו של אדם – ולב ישראל הוא תמיד בשלימות[104], “אני ישנה ולבי ער”[105]. ועוד י”ל, שה”לב” המקיף את הי’ – הוא ג’ הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, המקיפים את עשר הכחות, ומבטאים אותם בעבודת האדם בפועל למטה[106].

ויש לקשר זה גם עם היום די”ג אייר: י”ג הוא בגימטריא אח”ד, שמרמז על העבודה דלפעול “והי’ ה’ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי’ ה’ אחד ושמו אחד”[107], גילוי מלכותו ית’ ואחדותו ית’ בעולם, עד באופן ד”מלכות שבנצח”, כנ”ל (ס”ז).

* * *

יא.  ע”פ האמור לעיל ישנם כמה לימודים בנוגע לעבודת בנ”י בהבאת הגאולה, והאופן בו צריכים להתכונן לגאולה – בעמדנו עכשיו ממש בסוף זמן הגלות, “גולה”, והנה הנה באה הגאולה.

קודם כל – ישנו מענה לכל אלו שמתפלאים ונבהלים מכך שמרעישים שכאו”א מישראל צריך לעשות ולפעול שהגאולה תבוא תיכף ומיד ממש (ובהיותם אנשים “פתוחים”, מבטאים הם בדיבור את פליאתם ודאגתם): כאשר משיח יבוא מיד, מה יהי’ – שואלים הם – עם כל הפעולות והענינים שהם פעלו במשך כו”כ שנים בגלות: העסקים שהם הקימו, הרכוש והנכסים שהם צברו, החברים והקשרים, הן בין בנ”י והן בין אוה”ע, שקשרו (ובפרט עסקני ציבור), ועוד כיו”ב?!

והמענה על כך הוא, שאין מה לפחד, כיון שגאולה אין פירושה שמתבטל כל “מנהגו של עולם”, הדברים הטובים שנפעלו (ע”פ תורה) בגלות; אדרבה: גאולה כוללת בתוכה את כל הענינים (הטובים) ד”גולה”, באופן שהם מתעלים למצב דגאולה, למעלתם ושלימותם האמיתית – עי”ז שמגלים בהם את (האל”ף) אלופו של עולם, הכוונה והתכלית האמיתית בכל הפעולות (שבזמן הגלות) – כפי שכל זה מגלה את “כבודו” של הקב”ה.

ובמילא אין מה לדאוג אודות הפעולות – אפילו בעניני רשות – שפעלו (ע”פ תורה) בזמן הגלות. ואדרבה: מזה ישנה הוראה – שכל בעל עסק וכיו”ב צריך לחפש דרכים כיצד לגלות בעניני עסקיו וכו’ “כבודו” של הקב”ה, ולנצל את עסקיו ונכסיו וקשריו – להוסיף בתורה ומצוות.

ומזה מובנת גם ההוראה לאידך גיסא – לאלו החושבים שתוכן העבודה דגאולה הוא בלי שייכות ושלילת “מנהגו של עולם” – דאדרבא: הגאולה תלוי’ דוקא ב”מעשינו ועבודתינו” בזמן הגלות51, ולכן צריך להיות “הסתכל בשלשה דברים”: העבודה להביא את הגאולה צריכה להיות ב”שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל”, לעשות דירה בתחתונים, ולהכין את העולם להגאולה – אמנם באופן ד”שרית עם אלקים ועם אנשים”, להלחם עם ההעלם והסתר דעולם, אבל באופן ד”ותוכל”, “מלכותו ברצון קבלו עליהם”.

החל מחלקו בעולם, ע”י הוספה בקיום המצוות, בדברים גשמיים, כולל ובמיוחד – מצות הצדקה (“עיקר המצות מעשיות”), שלוקח מהגשמיות שלו ומהעשירות שלו (בהם בירכו הקב”ה) ומסייע לאחר, שגם אצל הזולת יהיו מזון ולבושים, באופן ד”לכבוד ולתפארת”, בהתאם ל”ממלכת כהנים”, ועד”ז מסייע הוא למוסדות תורה וצדקה וכיו”ב.

וכמו”כ בעבודתו בעניני הרשות שלו – עושה הוא זאת באופן ד”כל מעשיך לשם שמים”[108] ו”בכל דרכיך דעהו”[109].

ועוד וגם זה עיקר – ע”י הפצת התורה והיהדות, והפצת המעינות חוצה. כולל ובמיוחד – לעורר יהודים בכל העולם כולו, שיוסיפו עוד יותר בלימוד התורה וקיום המצוות,

וכן גם לפרסם ולגלות בכל העולם כולו “אלופו של עולם”, כולל – ע”י השפעה על אוה”ע בנוגע לקיום שבע מצוות בני נח[110], והכנתם ל”והיתה לה’ המלוכה”[111].

יב.  ע”פ הנ”ל, ש”גאולה” מעלה את עניני הגלות עצמם (ע”י עשי’ מהם עצמם דירה בתחתונים), עד שדוקא העבודה בגלות מביאה את הגאולה, הרי מובן, שעניני העולם עצמו ואוה”ע עצמם (גם בזמן הגלות) מסייעים (באמת) לעבודה דהבאת הגאולה (כנ”ל).

ויש לומר, שבעמדנו בסוף זמן הגלות, סמוך להגאולה – בא הסיוע בגלוי יותר.

וכפי שרואים בדורות האחרונים במיוחד, ויתירה מזה – בזמן האחרון, ובפרט בימים האחרונים ממש:

בדורות שלפני זה גרו (רוב) בנ”י במדינות שבהן היו מניעות ועיכובים וכו’ (לא תקום פעמיים[112]) לעבודת ה’ בכלל.

משא”כ בדורות האחרונים – גרים (רוב) בנ”י במדינות שבהם מושלת מלכות של חסד, החל ממדינה זו (שבה נמצאים רוב מנין ובנין דבנ”י), שמסייעת לבנ”י להגיע לגאולה פנימית בעבודתם, עד – שיעשו את העבודה שתביא את הגאולה כפשוטה, ואז גם המלכות (של חסד) תסייע לבנ”י לחזור לארץ ישראל (בלשון הכתוב[113]: והביאו את כל אחיכם גו’).

ובשנה האחרונה רואים איך שיחס זה לבנ”י התפשט במדינות נוספות, עד גם במדינה ההיא, שבה היו (עד לאחרונה) הגבלות בנוגע לחירות בנ”י בעבודתם בתומ”צ וגם בנוגע ליציאתם ממדינה ההיא – וכעת נשתנה יחסם, שמתירים לבנ”י לקיים תומ”צ, ומתירים לבנ”י לצאת משם (ללא ההגבלות שהיו פעם), ואדרבה – הם אף מסייעים לבנ”י לנסוע לארץ הקודש. מעין הכנה להסיוע דאוה”ע שבנ”י יצאו מהגלות וילכו לארץ הקודש בגאולה האמיתית והשלימה.

יג.  נוסף על הסיוע הישר דאוה”ע לבנ”י – ישנם גם ענינים שבהם רואים איך שאוה”ע בעצמם עושים פעולות של טוב וחסד, שמגלים עוד יותר שיש בעה”ב לבירה זו[114], כהכנה ל”והיתה לה’ המלוכה” בגאולה האמיתית והשלימה,

לא כפי שהי’ פעם, שדוקא עם ישראל (אע”פ ש”אתם המעט מכל העמים”[115]), השלים בפועל את הכוונה דדירה בתחתונים, ואחדות ממלכיות אוה”ע התנהגו באופן אכזרי אחת אל השני’, והתעסקו בעיקר בתועלת עצמן, או בכיבוש מדינות אחרות וכיו”ב.

מהענינים הגלויים שנתוספו בימים אלו ממש שבהם רואים איך שהעולם ואוה”ע מכינים ומסייעים בדרך לגאולה – ע”י ענין הצדקה והחינוך, שני יסודות עיקריים בישובו של עולם, “לשבת יצרה”[116]:

ידוע ומפורסם (בכל הכתבי-עת) אודות המאורעות בימים האחרונים – שמדינה זו (המיוסדת על צדקה וחסד, כידוע) ניצלה את חוזק כחה לסייע ולהציל אנשים במקום רחוק בעולם (הרחק ממדינה זו), אע”פ שעי”ז לא באה תועלת ישרה לתושבי מדינה זו:

מדינה זו שלחה ריבוי אנשים ואנשי חיל מצבאה לסייע לפליטים במקומות ההם, ביחד עם מזון ובגדים ורפואות. במקום להשתמש במטוסים לעניני כיבוש, ובמקום להשתמש במזון ובגדים עבור אזרחי מדינה זו – משתמשים בהם להציל אנשים אומללים, ובפרט ילדים קטנים, מהקור, עד מהיפך החיים.

ובזה רואים את הרחמנות דתושבי מדינה זו: כאשר הם שמעו וראו איך אנשים סובלים – הגם שאין הם קרוביהם, ואף פעם לא היתה להם שייכות עמם – התעוררה מדינה זו לסייע להם. בהתאם לשיטה דמדינה זו בעניני צדקה, שמסייעים לאנשים בכל העולם כולו, ואין מחכים אפילו לבקשת עזרה.

עד”ז ידוע גם שבימים האחרונים יצא מנהיג מדינה זו בהכרזה והוראה מפורטת בנוגע לחינוך הנוער. בהתאם לכך שבתחילת נשיאותו הכריז ששאיפתו היא להזכר כ”עדזשוקיישען (חינוך) פרעזידענט”, בגלל הפעולות והשינויים הגדולים לטוב שהוא ינהיג בכדי לחזק את החינוך במדינה זו.

החידוש במאורעות האחרונים (בין היתר) מובן בפשטות: הגם שאצל בנ”י אין זה חידוש, כיון שאצלם תמיד היתה ההנהגה ע”פ התומ”צ, בענין הצדקה וחינוך וכו’ – הרי זה מגלה עוד יותר שיש בעה”ב לבירה זו, שזהו היסוד האמיתי לצדקה וחינוך [וכמדובר כמ”פ, שהצלחה אמיתית בחינוך תלוי’ בידיעה והכרה של הילד בבורא העולם ומנהיגו].

וכל זה הוא – נוסף על עוד כמה ענינים שקורים בהשגחה פרטית מדי יום ביום, הן בנוגע להכלל והן בנוגע לכל אחד ואחד בעניניו הפרטיים – והכוונה בזה היא, שזה יגלה עוד יותר איך שהעולם מסייע לעשות דירה בתחתונים ולהביא את הגאולה,

[כולל – שבשבוע האחרון מצאו בפינה נידחת בעולם אבנים טובות ומרגליות, ע”י ברכתו של הקב”ה [בדוגמת “והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן”[117] (עבור בגדי הכהונה), שהעננים הביאום[118]], והכוונה בזה היא – שמנצלים זאת לקישוטי כלה, להוסיף בצדקה, כנ”ל].

יד.  המסקנא מהאמור לעיל בנוגע לפועל:

הגאולה באה דוקא ע”י העבודה בגלות, דגילוי אלופו של עולם ב”גולה”, כך שדור זה, הדור האחרון של הגלות, יהי’ הדור הראשון של הגאולה.

והקב”ה עוזר שרואים במאורעות האחרונים בעולם איך העולם בעצמו מסייע ומוביל לגאולה.

ובפשטות פירוש הדבר הוא – כנ”ל – שכאו”א מישראל צריך להוסיף ב”מעשינו ועבודתינו” בכלל שמביאים את הגאולה, כולל ובמיוחד – כמדובר בהתוועדות שלפנ”ז – בלימוד התורה בעניני גאולה, בתושב”כ (ש”כל[119]הספרים מלאים[120] בדבר זה”), ותושבע”פ, משנה וגמרא ומדרשים וכו’.

ובזה גופא – צריכים להוסיף ע”פ ההוראה מפסח שני, ש”ס’איז ניטא קיין פררפרלן”[121] (אין אף פעם מקרה אבוד) – לעשות חשבון צדק אם תקנו והשלימו את העבודה בעבר כדבעי, או שיכולים עוד להוסיף בזה; ובזה ישנה הוראה ונתינת כח, שאפילו אם חסר משהו הרי אף פעם אין מקרה אבוד ותמיד ניתן לתקן.

ועוד ועיקר – שיתגלו ויתתקנו כל הענינים שנראים כאילו שאבדו, או שאבדו באמת בגלות, כולל – אבדו למעליותא (בהיותם למעלה מגדר גילוי) – גילוי הקץ ש”לבא לפומא לא גליא”[122], ומשיח צדקנו, שבא “בהיסח הדעת”[123](כי אם במציאה), שנאמר “מצאתי דוד עבדי”[124] (במזמור פ”ט בתהלים[125]), וכ”ז מתגלה במזמור צדי”ק[126] – “ויהי נועם ה’ אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו”[127], בבית המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה, גאולת כל בנ”י, “בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו”.

הערות


[1]שיחות (סה”ש תנש”א ח”ב): כ”ח ניסן (ע’ 470 (לעיל ע’ 87)). ש”פ שמיני (ע’ 475 (לעיל ע’ 92)). ש”פ תזו”מ (ע’ 490 (לעיל ע’ 106)).

[2]רמב”ם הל’ נזירות פ”ד הי”א.

[3]ראה שעהיוה”א פ”א. וראה בארוכה בזה תשובות וביאורים (קה”ת, תשל”ד) ס”א*. לקו”ש ח”ו ס”ע 35 ואילך, ובהערות שם. וש”נ.

*) אגרות-קודש כ”ק אדמו”ר שליט”א ח”א ס”ע רפח ואילך. המו”ל.

[4]שהם גם ד’ לשונות של גאולה העתידה (ראה ירושלמי פסחים פ”י ה”א. ד”ה והי’ אור הלבנה תרנ”ד. ד”ה לכן אמור לבנ”י תרנ”ח. תרע”ח. וראה ספר הליקוטים דא”ח-צ”צ ערך גאולה ס”ג, וש”נ). וראה גם בחיי וארא ו, ח.

[5]וארא ו, ו-ז.

[6]שם, ח.

[7]דאף שכל גאולה (גם גאולה פרטית שאינו “גאולה דגלות . . אלא שיגאלנו מן הצרות כו'”) “שם גאולה עלה” (מגילה יז, ב ובפרש”י) – הרי זה חידוש, ומובן (מזה גופא) שעיקר שם גאולה הוא בנוגע ל”גאולה דגלות” (ששלימותה תהי’ בגאולה האמיתית והשלימה). וכפשטות דברי רבא בגמרא מגילה שם: “גאולה בשביעית . . מתוך שעתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית”. ורק אח”כ מבאר, ש”מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא”.

[8]וכלשון ניגון (חב”ד) הידוע: זאל שוין זיין די גאולה [כפי שניגנו לפני שיחה זו]. ועוד לשונות וניגונים כיו”ב – ע”פ מנהג ישראל.

[9]ויק”ר ס”פ אמור (ספל”ב). שהש”ר פ”ד, א (ז). קה”ר רפ”ד.

[10]זכרי’ ד, ב.

[11]לקו”ת בהעלותך לה, ג. וראה גם אוה”ת בא ע’ רעג. בהעלותך ס”ע תכג ואילך. נ”ך ע’ תקי. המשך מים רבים תרל”ו פקל”ד.

[12]שהרי “בכל מקום שגלו שכינה עמהן . . גלו לבבל שכינה עמהן” (מגילה כט, א) – כפירוש הא’ (במדרש שם) ב”וגולה על ראשה”, ש”גלה לבבל וגלתה שכינה עמהן”, “דהיינו מה שהאלקות הוא מוסתר והעולם נראה יש ודבר נפרד כו'” (לקו”ת שם, א).

[13]וגם לא נשתנה הצירוף (סדר האותיות) של “גולה”.

[14]להעיר ש”לשון נוטריקון מן התורה” (שבת קה, א).

[15]ישעי’ כז, יג. וראה לקו”ת דרושי ר”ה ס, א. ובכ”מ. סה”מ אידיש ע’ 78 ואילך.

[16]כמ”ש ביצי”מ (בא י, ט). ו”כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” (מיכה ז, טו).

[17]ישעי’ ס, ט.

[18]ראה הערה 12.

[19]הל’ מלכים פי”ב ה”א. וראה עבוה”ק ח”ב פל”ח.

[20]שם ה”ב.

[21]ברכות לד, ב. וש”נ.

[22]שם ה”א.

[23]צפני’ ג, ט.

[24]רמב”ם שם פי”א ה”ד.

[25]אבות ספ”ו.

[26]ראה “דבר מלכות” – חידושים וביאורים בהל’ מלכים (קה”ת תנש”א) סימן ג (מלקו”ש חכ”ז ע’ 191 ואילך). סימן ד (מהדרן על הרמב”ם – נאמר יו”ד שבט תשמ”ז (נדפס בסה”ש תשמ”ז)). וראה גם הדרן על הרמב”ם (משיחות ש”פ לך לך) ש.ז. (סה”ש תנש”א ח”א ע’ 98 ואילך). ועוד.

[27]אחד מי”ג העיקרים (פיה”מ להרמב”ם סנהדרין פ’ חלק יסוד הי”ג). ועד שהכופר בזה אין לו חלק לעוה”ב (סנהדרין ר”פ חלק. רמב”ם הל’ תשובה פ”ג ה”ו).

[28]לשון הש”ס – שבת עג, ריש ע”ב. וש”נ.

[29]הקדמה לפיה”מ להרמב”ם (ד”ה אח”כ ראה להסתפק).

[30]וכיון שלשון המשנה הוא “דבר קצר (וכולל ענינים רבים)” – אין צריך לפרש מה הם ה”שלשה דברים”.

[31]משנה וברייתא סוף קידושין.

[32]ראה גם שיחת ש”פ אחו”ק תשמ”ח ס”ט (סה”ש תשמ”ח ח”ב ע’ 435). ש”פ אמור תשמ”ט ס”ו (סה”ש תשמ”ט ח”ב ס”ע 439 ואילך). ש”פ אחו”ק תש”נ ס”ז (סה”ש ה’תש”נ ח”ב ע’ 5-434).

[33]בהבא להלן – ראה תניא פל”ו ואילך. ובכ”מ.

[34]ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב”ר פי”ג, ו.

[35]ראה גם תניא פ”ד (ח, ב). אגה”ק ס”י (קיד, סע”ב ואילך).

[36]ב”ב ט, א.

[37]תניא פל”ז (מח, ב).

[38]שם (מט, סע”א).

[39]נוסח ברכות השחר.

[40]ראה לקו”ת בחוקותי מו, סע”ד ואילך. ר”פ דברים. ובכ”מ.

[41]נצבים ל, טו.

[42]ראה לקו”ת דברים שם. אוה”ת שמות (כרך ז) ע’ ב’תקיח.

[43]עמק המלך שער שעשועי המלך רפ”א. שעהיוה”א פ”ד. שומר אמונים ויכוח ב’ סי’ יד.

[44]כי גם כשיהי’ צדיק גמור עובד ה’ ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלות דביקותו בה’ בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה”ז החומרי לא מינה ולא מקצתה כו’ (תניא שם (מח, סע”א)).

[45]ע”פ לשון חז”ל – חגיגה ה, ב.

[46]תניא שם (מח, ב).

[47]ראה סה”מ מלוקט ח”ה ע’ קנא-ג. וש”נ.

[48]בארוכה ע”ד ב’ ענינים אלו – ראה לקו”ש חט”ו ע’ 246 ואילך. סה”מ מלוקט ח”ב ע’ שכ. סה”מ מלוקט ח”ה ע’ רמג ואילך. ועוד.

[49]תניא רפ”ב.

[50]כמ”ש בתניא רפל”ז: “תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים כו’ תלוי במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות”. וי”ל ש”ימות המשיח” קאי על תקופה הראשונה (שלא “יבטל דבר ממנהגו של עולם”) ו”תחיית המתים” קאי על תקופה השני’.

[51]ל’ התניא שם.

[52]המשך תרס”ו ס”ע ג. ובכ”מ – נסמנו בסה”מ מלוקט ח”ב ע’ רמא.

[53]וזהו הטעם ש”יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא” (אבות פ”ד מי”ז), מפני המעלה בעבודה “בעולם הזה” דוקא (גילוי האל”ף ב”גולה”), בעשיית דירה בתחתונים (תענוג בורא), שלמעלה “מכל חיי העולם הבא” (תענוג נברא), ובעולם הבא יהי’ גילוי ענין זה למטה (ראה לקו”ש ח”ה ע’ 243 ואילך).

[54]ולכן שלימות השכר תהי’ לנשמות בגופים דוקא, בתחיית המתים (לקו”ת צו טו, ג. ובכ”מ (נסמנו בסה”מ מלוקט ח”ד ע’ קעז הערה 7)) – כדעת הרמב”ן (בשער הגמול בסופו). ואדרבה: לע”ל תהי’ הנשמה ניזונית מן הגוף (ראה המשך וככה תרל”ז פצ”א-ב. המשך תרס”ו ע’ תקכח. ס’ השיחות תורת שלום ס”ע 127 ואילך. לקו”ש ח”כ ע’ 44. חכ”א ע’ 88. ועוד). וראה סה”מ מלוקט ח”ה ע’ רנ ואילך.

[55]אמור כג, טו.

[56]ראה בארוכה מאמרי אדהאמ”צ דברים ח”א בתחלתו.

[57]נוסח ה”רבונו של עולם” לאחרי ספה”ע.

[58]ועפ”ז י”ל סדר התפלה, שהענין דתיקון “נפשותינו כו'” נאמר לאחרי הענין דהשפעת “שפע רב בכל העולמות”, דלכאורה מקומו שייך לעיל לאחרי שהאדם מתפלל על תיקון עצמו (“ואטהר ואתקדש כו'”), ורק לאחרי זה צ”ל התפלה ע”ד ההשפעה בעולם? וי”ל, כי הפעולה בעולם מוסיפה בעבודת הנשמה עצמה “לתקן את נפשותינו כו'”, כבפנים.

[59]כ”ה בסידורו של רבינו הזקן (ובכמה סידורים). וראה סה”ש תנש”א ח”א ע’ 444 (לעיל ע’ 63) הע’ 80.

[60]טז, ג.

[61]סה”ש תנש”א ח”ב ע’ 496 (לעיל ע’ 112). וש”נ.

[62]דה”א כג, יג.

[63]רמב”ם הל’ כלי המקדש רפ”ד – מפסחים קד, א.

[64]כמ”ש (יחזקאל לו, כה) “וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם גו'”.

[65]תצוה כח, ב.

[66]משנה זבחים טו, ב. רמב”ם הל’ כלי המקדש פ”י ה”ד.

[67]זבחים יז, ב. וש”נ. רמב”ם שם. וראה בכ”ז אנציקלופדי’ תלמודית ערך בגדי כהונה (ע’ שלג). וש”נ.

[68]ראה רמב”ן עה”פ (תצוה שם) “ועשית בגדי קדש גו’ לכבוד ולתפארת”: שיהי’ נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים. ואכ”מ.

[69]יומא יח, א. וש”נ. רמב”ם שם רפ”ה.

[70]ויק”ר פכ”א, ז. ועוד.

[71]ראה רד”ק לתהלים יט, ח. ס’ השרשים שלו ערך ירה. גו”א ר”פ בראשית (בשם הרד”ק). וראה זח”ג נג, ב.

[72]יתרו יט, ז. וראה זבחים יט, רע”א (בהמשך להסוגיא ע”ד בגדי כהונה): “זימנא חדא הוה קאימנא קמי’ דאיזגדר מלכא והוה מדלי לי המיינאי ותיתיי’ ניהלי’ ואמר לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כתיב בכו”, “וצריכין אתם לנהוג עצמכם בתפארת של כהנים” (פרש”י שם).

[73]ראה בעה”ט עה”פ. וראה גם אגדת בראשית פרק עט (פ). – וי”ל השייכות ד”ממלכת כהנים” ל”כהנים גדולים”, כי כהן גדול הוא מלך שבכהנים, “ראש לכל הכהנים” (ל’ הרמב”ם שם פ”ד הי”ב).

[74]ראה בעה”ט שם: ולעתיד לבוא תחזור להם כו’.

[75]הל’ שמיטה ויובל בסופן.

[76]מלכים-ב יא, א ואילך. דברי הימים-ב כב, יא ואילך.

[77]מלכים שם, ב. דה”י שם.

[78]פרש”י עה”פ.

[79]מלכים שם, ג. דה”י שם, יב.

[80]וראה גם שיחת ליל ד’ דחג הסוכות שנה זו.

[81]פרש”י ר”פ קדושים.

[82]ראה מאור עינים עה”פ (מז, ב). אוה”ת עה”פ.

[83]ויק”ר עה”פ (פכ”ד, ט).

[84]כן נקרא (“יארצייט” באידיש) גם בספרים שבלשון הקודש. וגם אצל אחבנ”י הספרדים (שאינם מבינים שפה זו). ולפעמים מוסיפים הפירוש בלה”ק: “יום השנה”.

[85]הוו”ח עוסק בצ”צ רב פעלים וכו’ ישראל ארי’ ליב, אחיו של – יבלח”ט – כ”ק אדמו”ר שליט”א. נולד ג’ (?) סיון תרס”ט. נפטר י”ג אייר תשי”ב. המו”ל.

[86]ועאכו”כ עם יוצאי חלציו שי’.

[87]לקו”ת ר”פ נצבים. וראה תניא פל”ב (מא, א): כולן מתאימות ואב א’ לכולנה כו’.

[88]אגה”ק ס”ז.

[89]וישלח לב, כט.

[90]אגרות-קודש שלו ח”ב ע’ תשכ. וש”נ. וראה גם ס’ השיחות תש”ב ס”ע 83 ואילך.

[91]ראה במקומות שבהערה הקודמת.

[92]ראה גם (באופן אחר) שיחת ש”פ אחרי-קדושים, י”ג אייר תשמ”ה. שיחת פסח שני תשמ”ז.

[93]מגלה עמקות אופן קפו.

[94]ראה תניא פל”ז (מח, א).

[95]ב”ר פע”ז, ג. פרש”י וישלח לב, כה.

[96]פרש”י עה”פ.

[97]ב”ר פ”י, ו. וראה שערי זהר לב”ר שם. וש”נ.

[98]נוסח ברכת “אמת ואמונה” דתפלת ערבית. וראה סה”ש תנש”א ח”ב ע’ 501 (לעיל ע’ 117). וש”נ.

[99]ראה לקו”ת האזינו עה, ב ואילך. ועוד.

[100]משלי יד, ד.

[101]אבות פ”ה מ”כ.

[102]טור או”ח רס”א. שו”ע אדה”ז שם. ובשו”ע המחבר: יתגבר כארי.

[103]ראה בארוכה לקו”ת דרושים לר”ה סב, ג (וראה גם תו”א משפטים עז, ריש ע”ב). ספר הליקוטים דא”ח-צ”צ ערך יעקב סמ”ד (ע’ א’קא ואילך). וש”נ. וראה ברכת י”א ניסן ש.ז. (סה”ש תנש”א ח”א ע’ 7-416 (לעיל ע’ 36)).

[104]ראה רמב”ם הל’ גירושין ספ”ב.

[105]שה”ש ה, ב. וראה סה”מ מלוקט ח”ב ע’ שיט.

[106]ראה תניא פ”ד.

[107]זכרי’ יד, ט.

[108]אבות פ”ב מי”ב. וראה רמב”ם הל’ דעות ספ”ג. טושו”ע או”ח סרל”א.

[109]משלי ג, ו. וראה רמב”ם וטושו”ע שם.

[110]כפס”ד הרמב”ם הל’ מלכים פ”ח ה”י.

[111]עובדי’ בסופו.

[112]ל’ הכתוב – נחום א, ט. וראה לקו”ש חכ”ג ע’ 306 הערה 55.

[113]ישעי’ סו, כ.

[114]ראה ב”ר רפל”ט.

[115]ואתחנן ז, ז.

[116]ישעי’ מה, יח.

[117]ויקהל לה, כז.

[118]ת”י עה”פ.

[119]רמב”ם הל’ מלכים פי”א ה”ב.

[120]ויש לומר הדיוק ב”מלאים” (ש”מלא” ע”פ תורה פירושו – שמלא כולו), שגם הפסוקים ב”כל הספרים” שאינם מדברים (בגלוי) בעניני גאולה, או אפילו שתוכנם הפכי (לכאורה) מענין הגאולה – הרי, לאמיתתו של דבר, תוכנם האמיתי הוא “דבר זה” – ענין הגאולה. וע”י עיון והעמקה בפירוש פסוקים אלו (במפרשים וכו’) נראה בגלוי ש”כל הספרים מלאים בדבר זה”. ויומתק ע”פ המבואר לעיל, שפנימיות ענין הגלות (“גולה”) הוא ענין הגאולה, אלא שמגלים זה ע”י גילוי האל”ף דאלופו של עולם בגלות, שעי”ז נעשה מ”גולה” – “גאולה”.

[121]“היום יום” יד אייר, פסח שני. ס’ השיחות תש”א ע’ 115.

[122]ז”ח בראשית ח, א. מדרש תהלים ט, ב. וראה גם סנהדרין צט, א.

[123]סנהדרין צז, סע”א.

[124]ראה ב”ר פכ”ט, ג.

[125]פסוק כא.

[126]ולהעיר שבאות “פ”ף בו נגאלו אבותינו ממצרים שנאמר (שמות ג, טז) פקד פקדתי אתכם [ולהעיר שמשה הי’ בן פ’ כשגאל ישראל ממצרים], צ”ץ בו עתיד הקב”ה לגאול את ישראל ולומר להם צמח צמחתי לכם שנאמר (זכרי’ ו, יב) איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ה'” (פדר”א פמ”ח). ובבמדב”ר ס”פ קרח מביא הכתוב (ירמי’ כג, ה): והקימותי לדוד צמח צדיק גו’ (וראה פי’ הרד”ל לפדר”א שם). וראה ד”ה לך באוה”ת (עדרת, א). תרכ”ז. תר”ל.

[127]פסוק טו”ב.

 

פרסום תגובה חדשה

test email