התנ"ך נותן מקום מכובד לנשים: אימהות, נביאות, מנהיגות, וסתם נשים חכמות, שלהן כח והשפעה גדולה בחיי עם ישראל. שרח בת אשר היא אחת הנשים החשובות בתנ"ך.

אביגיל הנביאה אשה חכמה שזכתה למעלות נשגבות, וממנה למדים על סודה המיוחד של האשה, שמפתח החיים בידיה. בידיה – להציל את בני ביתה. בחכמתה – לשנות ולהכריע את הכף לזכות.

חנה אשה גדולה שזכתה להיות אמו של שמואל הנביא, היא אשה שממנה למדנו הלכות תפילה וממנה לומדים כללים בחינוך.

דבורה הנביאה זכתה למעלות נשגבות של ענוה בתוך ביתה, כשהיא מעלה על נס את בעלה, את ביתה ואת כל עמה. דבורה זריזה ופקחית, שאינה שוכחת להודות להקב״ה על חסדיו, ואומרת לפניו שירה! הלואי שנלמד ממנה.

דבר המאפיין את מרים הנביאה הוא דאגתה לעם ישראל מאז היותה ילדה צעירה, ולכן אביה עמרם גדול הדור הלך בעצתה. מסירות נפשה לעם ישראל שנבעה מאמונה טהורה היתה כה גדולה, עד שהפכה מופת לדורות.

אם תרצו לדעת עד היכן מגיע מעמד האשה ביהדות, פנו לתורת ישראל, ותיוכחו, שניתנה לנשים הזכות להיות בדרגה נעלית למסור דברי אלוקים חיים לעם לדורות על ידי נביאות בעם ישראל.

סיפורה של חנה היא אשתו של אלקנה מעורר התפעלות על יחסים נפלאים בין איש לאשתו. אולם מעבר לזה יש כאן דוגמה חיה לאשה המצטיינת בכח תפילתה שאופן תפילתה היא מופת לרבים, עד כדי כך שחז"ל למדו מחנה את כל הלכות תפילה.

מדוע לא גיירה נעמי את ערפה? מה דינו של גלית הפלישתי לפי חוק השבות? סיפור נעמי וכלותיה רות וערפה מלמד על חשיבות גיור כהלכה.

דבורה הנביאה אשה מדהימה שלמרות מעלותיה היחודיות הסכימה לבוא בקשרי נישואין עם בעלה הפשוט והקטן ממנה בחכמה, (ולא סתם קטן בחכמה אלא עם הארץ). וגם לאחר שנישאה לו אין היא מתנשאת עליו, וכמובן, אינה מואסת בו ואינה מזלזלת בו, ח"ו. נהפוך הוא – היא דואגת להצלחתו בעולם הזה, ולא עוד אלא, עוזרת לו לזכות בחיי העולם הבא, על ידי שמסייעת לו לעבוד עבודת קודש ולהתחבר עם אנשים כשרים.

מנוח היה טפל לאשתו בראיית פני מלאך, (כשם שאברהם היה טפל לשרה בנביאות), אולם תמיד אשתו לצידו ונותנת לו כבוד. ולא עוד אלא שמשתפת אותו בכל, ומרגיעה אותו במקום שצריך. וגם הוא הולך אחרי עצותיה. לכן זכתה אשת מנוח וזכה בעלה יחד אתה להתבשר בהולדת בן על ידי מלאך דוגמת אברהם ושרה, ולא עוד אלא בבן קדוש מבטן שהוא יושיע את ישראל.

מַעֲשֶׂה זֶה שֶׁל רָחֵל מְבַטֵּא יוֹתֵר מִכֹּל אֶת גֹּדֶל מַעֲלַת מִדַּת הַוִּתּוּר. כַּאֲשֶׁר רָחֵל מְוַתֶּרֶת עַל חֶלְקָה וְעַל הַמַּגִּיעַ לָהּ. כַּאֲשֶׁר רָחֵל מְוַתֶּרֶת עַל הַדָּבָר הַקָּרוֹב אֵלֶיהָ בְּיוֹתֵר, עַל הָאָדָם הָאָהוּב עָלֶיהָ בְּיוֹתֵר, רַק כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת זוּלָתָהּ. דָּבָר זֶה גָּדוֹל בְּעֵינַי הַשֵּׁם אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִנִּסְיוֹן הָעֲקֵדָה וְלָכֵן הִמְתִּיק אֶת הַדִּין עַל עַם יִשְׂרָאֵל.

יעל אשה חכמה ברמה של שופטת שהרי מוזכרת ברשימה אחת עם שופט – "בימי שמגר בן ענת בימי יעל" – אינה יודעת מלחמה ולא התאמנה בצבא, אך עומדת לה זכות גדולה בזכות עצמה מלבד זכות אבות (זכות אשה צנועה הממלאת את תפקידה כאשה כשרה) להציל את עם ישראל.