יציאת-מצרים

במאמר הרבי באחרון של פסח מסביר הרבי, שלעתיד לבוא תתגלה מעלת שורש הגוף שלמעלה משורש הנשמה, ודוקא ע״י קיום תורה ומצוות בזמן הגלות באופן של אתכפיא ואתהפכא מגלים את מעלת שורש הגוף.

ענין הדילוג הוא מה שכתוב במדרש, שמדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, הכוונה היא שאינו מביט על מעשיכם כו׳ ומדלג על ההרים וגו׳, ונגלה עליהם וגאל אותם.

בשיחת הרבי לפרשת בשלח שואל הרבי: מדוע, אכן, שירת משה ובני ישראל – הגברים – לא היתה בשמחה כבשירת מרים וכל הנשים? ומשיב על כך…

מֹשֶׁה מַסִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף בְּעַל כָּרְחָם. הֲרֵי הֵם הוֹלְכִים לִקְרַאת מַעֲמָד גָּדוֹל בְּיוֹתֵר – יֵשׁ לְהִזְדָּרֵז לְמַעֲמַד הַר סִינַי וּלְמַתַּן תּוֹרָה!…

בפרשת בא – עם ישראל יוצא ממצרים בחיפזון. ובכל זאת ברגע האחרון המצרים מסייעים להם והם יוצאים ברכוש גדול. בניגוד לגאולת מצריים הגאולה העתידה לא תהיה בחיפזון ובבהילות אלא בנחת ובכיף, וכמו ביציאת מצרים העולם ייסייע לנו, רק שעלינו להיות מוכנים.

מסעי ישראל במדבר אינם עניין היסטורי שחלף, לפי הבעל שם טוב כל חיינו נכללים ונרמזים בכל המ"ב מסעות. מהי תכלית המסעות שיהודי עובר בחייו, ומנין לו כוחות לכך?

בדבר מלכות לפרשת שמיני כ"ו סיון מסביר הרבי שכשרואים את הנסים שהקב"ה עושה – מעורר זה ביהודי עוד יותר, את ההכרה שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו, ושהוא עושה תמיד נסים לבני ישראל.

ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף היה גילוי מלך מלכי המלכים, גילוי העצמות, הקב"ה פסח ודילג על הפרסאות והמסכים – "ופסח הוי' מעל הפתח". אבל רק על ידי ה"פתח", רק על ידי ספירת המלכות (הנקראת "לילה"), הקב"ה בקע את הפרסה שבין אצילות לבריאה יצירה עשיה. לכן יציאת מצרים נמשלה לנר. אבל אנו מצפים לבקיעת הנהר – לגילוי העצמות באופן ש"לא יכנף עוד מוריך" בגלוי לגמרי, עד לבקיעת הפרסה שבין אצילות לעולמות שלמעלה מאצילות. (ובפרטיות לבקיעת הפרסה שבין חכמה לבינה).

כשמבטלים את "מצרים" ומעבירים אותה מן העולם אזי נגאלים, וכשתושלם המלחמה ברע על ידי הקב"ה, (כפי שהבטיחנו שיעביר את רוח הטומאה מן הארץ), אז תהיה גאולה נצחית של עם ישראל ושל העולם כולו, אז ייהפך החושך לאור ("אתהפכא חשוכא לנהורא") ו"לילה כיום יאיר". ונגיע לשלימות הכוונה העליונה לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים, אף בתחתון שאין למטה הימנו, אף בארץ מצרים "ערוות הארץ".

תכלית ומטרת עבודת ישראל לפעול את "באתי לגני" לגנוני למקום שהיה עיקר שכינה בתחילה, היינו, לעולם הזה דוקא. ואכן המשכן לה' ית' הוא בדברים גשמיים דוקא, שעל ידם משלימים את תכלית הבריאה, כי נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. תפקידנו להחזיר לעולם הזה את עיקר השכינה, את מדרגת אור ה"סובב כל עלמין" המאיר בכל העולמות בשוה, ולמעלה מזה, גילוי עצמות ומהות ה' ית' ממש.

בשירת הים נרמזת השירה העתידית – "אז ישיר"… "אשירה לה'"… משה רבינו יקום לתחיה לשיר את השירה העשירית. וכמו שבשירת הים רמוזה הגאולה ממצרים: "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך, ה' ימלוך לעולם ועד", כך רמוזה בה הגאולה העתידה שתהיה בעילוי רב יותר מיד ממש. ה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, ועם ישראל ישוב לארצו. "תורה חדשה מאתי תצא" ובית המקדש בנוי ומשוכלל ירד משמים, וה' ימלוך לעולם ועד.

על פי פרשת בא עם ישראל יורד למצרים כדי לעלות לדרגה של "צבאות ה'", לאחר שעשו עבודת קודש של בירור הניצוצות בקבלת עול ובמסירות נפש באחדות ובהתכללות.

אמנם "את השמים ואת הארץ אני מלא" תמיד, אבל בהעלם, על ידי קיום תורה ומצוות ממשיכים את אור הסובב בגילוי ובפנימיות. על ידי קיום תורה ומצוות נעשה יחוד שם הוי' ואלוקים ואז מתגלה שם הוי' – "והיה הוי' לי לאלוקים". זוהי כוונת ותכלית הבריאה שעל ידי תורה ומצוות ימשיכו את אור הסובב בהתגלות. "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי" – עשיתי ארץ בשביל האדם ותכלית בריאת האדם בשביל "בראתי" (בגימטריא תרי"ג). כוונת הבריאה – קיום תרי"ג מצוות להמשיך את אור הסובב בגילוי.