הרב לאו מספר על ילדותו בשואה בצורה מרתקת, ומסביר איך נשאר בעל האמונה, ומדוע השואה מחייבת את עם ישראל להמשיך לשמור תורה ומצוות וביתר שאת.

ראה הבעל שם טוב שכל שאלה נוספת מיותרת, האיש שם בטחונו בה’ ולא יזוז מזה. והראיה, שהוא ממשיך לארח את הבעל שם טוב ומכניס עוד אורחים בשמחה ובטוב לבב וביד רחבה, כאילו הוא עשיר גדול ואין לו שום דאגה.

נסתרות דרכי ההשגחה. אין אנו מבינים בענייני נשמות ולא בדרכי הבורא: “אתה יודע רזי עולם”. לכן חשוב מאד להתחזק באמונה בעיתות מצוקה.

במאמר “ואתה תצוה״ שאמר הרבי לקראת כ״ז אדר, הוא מלמד איך לחיות אמונה. אמונה על ידי סיבה והתעוררות, אמונה מתוך מסירות נפש, ואמונה בכל העצם ובכוחות הגלויים.

איך מגיב בן אדם רגיל המאבד את כל רכושו? כיצד הגיב ר’ שמואל מונקעס כשראה שלא נשאר מרכושו דבר?… כשהתקרבו לבית לא מצאו אלא אפר ואודים מתגוללים באויר, ראו שר’ שמואל מונקעס מביט סביבו ומתחיל לברך: “ברוך אתה ה'”… כולם חשבו שהוא מתכונן לסיים ברכתו במילים: “דיין האמת”, אולם להפתעת כולם הוא סיים במילים: …”שלא עשני גוי”.

יום אחד, כשגעגועי החסידים לרבם גאו ועלו, ישבו כמה מהחסידים וטיכסו עצה, מה לעשות כדי לצאת מחומות הברזל של רוסיה ולהיפגש עם הרבי. ומתוך אמונה תמימה וחזקה של “חשוב טוב יהיה טוב” ובדביקות נחושה, שיחקו במשחק של “נוסעים לרבי”.

ה”תרופה” לכל המחלות של עקבתא דמשיחא, שזהו יסוד ועיקר החסידות, היא לפני הכל ואחרי הכל, האמונה הפשוטה, ללא חכמות וללא התחכמויות. רק זה היסוד הבריא שעליו אפשר וצריך לבנות בנין גדול ואדיר של שכל רגש ותענוג, בניין שיישאר תמיד איתן בגלל היסוד החזק והעמוק ששום דבר לא יזיז אותו ממקומו.

כוונת הפסוק: “שירו לה’ שיר חדש” היא, שישראל ישירו לה’ את שיר הגאולה עוד ברגעים שהכל נראה הפוך. כי הביטחון בה’ יהי’ כל כך מוחלט, עד שלא זו בלבד שישנים במנוחה ובשלווה, אלא מתחילים כבר לשיר לה’ “שיר חדש”, את שיר הגאולה. לא רק כ”סגולה” להביא את הגאולה, אלא משום שבאמת בטוחים בה’ בביטחון כה חזק ומוחלט, עד שמתחילים כבר לשיר ולרקוד “בתופים ובמחולות” על הגאולה, שכבר נמצאת כאן.