ממהותו של ט"ו באב למדים שיש לעשות מצוות ללא חשבון! לארח לשבת, לצאת למבצעים, לעודד חבר, לסייע ליולדת, לעזור לילד קטן – עלינו לבצע את המשימות בשמחה.

מהי תכלית בריאת הבינונים, למה ירדו נשמותיהם לעולם הזה, שהרי נשמתם – נשמה טהורה – התלבשה בנפש הבהמית שמהקליפה וסטרא אחרא, ולמרות עבודתם ויגיעתם התמידית, לעולם לא יוכלו לשלח את הקליפה ולדחותה מחלל השמאלי שבלב; כי מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית, שהן התאוות ומדות רעות, נשארות בנפש הבהמית בתוקף ובגבורה?… אלא שלא מצבי ומעמדי הוא העיקר, אלא המעשה הוא העיקר, והוא התכלית. כלומר, לא חשוב לאיזו רמה הגעתי, אלא מה פעלתי בעולם.

לא רק לבכות – לעשות! * כשנמצאים בחודש אלול, בו עורך כל אחד את חשבון נפשו, האם אכן עשה את המוטל עליו במשך השנה, אומר הרבי מלך המשיח שליט"א: חשבון הנפש של חודש אלול הוא במיוחד בקשר עם הענין שהזמן גרמא – הגאולה האמיתית והשלימה * התכלית היא לא הבכיות והאנחות, אלא העשי' בפועל * החשבון העיקרי שלנו צריך להיות: מה עשיתי ומה אני עושה כדי להביא סוף סוף להתגלותו המלאה של מלכנו משיחנו שליט"א בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש

מי שקיים מצוות בפועל, אף אם זה לא נבע מאהבה בהתגלות הלב, אלא באהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו, שנקראת: מחשבה טובה בלבד. אמנם אהבה מסותרת זו רחוקה מהמעשה ואינה מתלבשת בו, אלא שהקב"ה ברוב חסדו מצרפה למעשה, כאילו היתה אהבתו בהתגלות הלב. מכאן שיש ערך למחשבה טובה אף שאינה כוונת הלב בשלימות.

רשעים לא רק שאינם יכולים לעבוד את ה' מתוך רגש פנימי של אהבת ה', ובאופן קבוע ומסודר, אלא שעבודת ה' שלהם מוסיפה חיות בסטרא אחרא, עד שיעשו תשובה. ומהו עניין התשובה? – לשבר הקליפות שהן המסכים היוצרים מחיצה בין החוטא לבין הקב"ה. ושתי דרגות במחיצה זו: מסך דק המבדיל אותו מעט מה', היא קליפת נוגה, או מחיצה של ברזל שמנתקת אותו לגמרי מה', על ידי שלש קליפות הטמאות.

לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה (אבות א יז). וכמו שנאמר: היום לעשותם (דברים ז יא). דהיינו, בעולם הזה – העיקר הוא קיום המצוות, ובפועל ממש. שהרי גם בגן עדן לומדים תורה, ואף ברמה גבוהה יותר. תכלית הבריאה לעשות לה' ית' דירה בתחתונים. לכן ירדו נשמות לעולם הזה הגשמי. תפקידנו לזכך את הגשמיות והחומריות, ולא די בזיכוך שעל ידי התורה, שמברר את הלבושים הפנימיים (מחשבה ודבור) של הנפש החיונית, שאין זה די תחתון, אלא צריך את הלבוש החיצוני, הוא המעשה.

אין מעלה בדביקות בה' על ידי כוונת המצוות יותר מהמעלה שבדביקות בה' על ידי מעשה המצוות, בשניהם אותה רמה של דביקות בה', שהרי גם המצוה וגם הכוונה הם רצון ה', כמו שאין הבדל בדביקות בה' בין מצוה למצוה. שהרי אפילו היינו נדרשים לחטוב עצים, היה עלינו לעשות את זה באותה דביקות בה' כמו בכל מצוה אחרת. הקב"ה עשה עמנו צדקה וחסד שקדשנו במצוותיו. על ידי מעשה המצוה וכוונתה, יש נתינת כח לדביקות בה'. ורצון ה' הוא שתהיה גם כוונה במצוה.