בפרק זה נלמד על ההבדלים בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית מבחינת מטרתן ושאיפתן, איזו מלחמה מתנהלת ביניהן ומה כל אחת רוצה להשיג במלחמה זו.

אחרי שהכרנו את שתי הנפשות, הנפש האלוקית והנפש הבהמית, לא רק בהתנהגות חיצונית אלא גם בפנימיות, וכבר אנו יודעים את מהותן העצמית ואת מהותן הגלויה, ניגש עתה אדמו"ר הזקן להסביר את מקומה של כל אחת מהנפשות בגוף האדם, ואת המלחמה השוררת ביניהן.

גַּם בְּתוֹכֵנוּ יֵשׁ כִּבְיָכוֹל שְׁנֵי "בָּנִים": הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית וְהַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית – הַיֵּצֶר הַטּוֹב וְהַיֵּצֶר הָרַע, שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת אֵלֶּה נִלְחָמוֹת כָּל הַזְּמַן זוֹ בְּזוֹ, כַּאֲשֶׁר כָּל אַחַת מֵהֶן מוֹשֶׁכֶת לְכִוּוּן אַחֵר. הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית מוֹשֶׁכֶת לִקְדֻשָּׁה – לִתְפִלָּה בְּכַוָּנָה, לְלִמּוּד תּוֹרָה, לְדֶרֶךְ אֶרֶץ וכו'. וְאֵלּוּ הַנֶּפֶשׁ הַבְּהֵמִית מוֹשֶׁכֶת לְמַטָּה – לְאָנוֹכִיּוּת, לְפִנּוּק, לְעַצְלוּת וכו'. עָלֵינוּ לְהַגְבִּיר אֶת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹקִית עַל הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית.

"כי תצא למלחמה על אויבך" – מורה על היציאה דנפש האלקית משרשה ומקורה למעלה (בעולם האצילות, שעל זה נאמר: "נשמה שנתת בי טהורה היא") לירד למטה (עד לעולם העשי' הגשמי, שעל זה נאמר: "אתה בראתה כו' יצרתה כו' נפחתה כו' משמרה בקרבי") ולהתלבש בגוף ונפש הבהמית כדי לבררם ולזככם, ועד להבירור וזיכוך דחלקו בעולם – שעבודה זו היא באופן של מלחמה עם המנגד ("אויבך"), ובפרט בזמן הגלות, שמצד ההעלם וההסתר דחשכת הגלות מודגש יותר תוקף המנגד ובמילא גם הצורך במלחמה בתוקף כדי לבטלו.

פרשת ניצבים מכינה אותנו לראש השנה. לכן ראוי לתת את הדעת על מה שכתוב בספר התניא, שיהודי הוא "חלק אלוקה ממעל ממש" ושהוא בנו של הקב"ה, ושיש בו עשר כוחות הנפש הנמשכים מעשר הספירות שבאצילות, שלכן הוא יכול להבין אלוקות ולקלוט כל עניין אלוקי, עד לדרגות גבוהות ביותר; לכן בדרכו בעבודת ה' הוא יצליח אם יפנים לעצמו ויאמר: אם כן, אין הדבר תלוי אלא בי.

הנשמה היא, כביכול, הקב"ה שנעשה "נברא" (יש). ומבחינה זו יהודי הוא הנברא היחידי שבמהותו ועצמותו הוא הקב"ה בעצמו, שהרי הנשמה היא בעצם הקב"ה, ורק בחיצוניותה היא "נברא". יהודי הוא חלק מה' ולא רק חלק מן העולם. ובעצם היהודי הוא מעל העולם.

מחשבה, דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה הם ה"לבושין דקדושה" של הנפש האלוקית המורכבת מתרי"ג אברים – הם כלי הביטוי והגילוי למהותה המיוחדת. כשאדם (אותיות אדם מרמזות למחשבה דבור ומעשה) מקיים תרי"ג מצוות במעשה, ולומד תורה, שהיא פירוש התרי"ג מצוות והלכותיהן המתפרטות לאין סוף פרטים בדבור, ומשיג עד כמה שאפשר בפרד"ס התורה במחשבה, אז יש שלימות בלבושים.

האדם נושא בקרבו כל זמן קיומו, מצד אחד, את הגשמי הנפסד והולך, דהיינו, מה שקשור בתאוות לבו – יצרו הרע. ומצד שני, את החיות האלוקית, חיי הנצח – מה שקשור במוחו ושכלו – יצרו הטוב. והוא מצווה לבחור בחיים, כלומר, לתפוס בכל דבר את הרוחני שבו ולא את הגשמי והחומרי שבו. ועל ידי שיודע את מקום משכן הנפשות יכול לבחור בטוב, כי מה שבא מהמוח בדרך כלל הוא קדושה, ומה שבא מהלב בדרך כלל הוא קליפה.

בפרשת וארא היתה התגלות אלוקים לאברהם. אנחנו שוכני בתי חומר, והחומר מחשיך ומסתיר מראות אלוקיים. לנו יש עיני בשר… ולעין הגשמית אין רשות לראות דברים רוחניים. איננו רואים את "כח הפועל בנפעל". איננו רואים את החיות האלוקית שבנברא. אנו רואים את ה"יש הנברא" ולא את ה"יש האמיתי". לעתיד לבוא נזכה גם אנו להתגלות אלוקית.