השליחות של רבי מנחם מענדל מהורודוק ואדמו"ר הזקן בהפצת המעיינות לא היתה קלה כלל וכלל באותם הימים. לא בקלות הבינו קהל הלומדים המתנגדים שמדובר בגאוני עולם הנחבאים אל הכלים.

בדורנו כבר מוסכם ומקובל שעל אף שבעבר חל איסור לגלות סודות התורה, משום "כבוד אלקים הסתר דבר", הנה עתה בדורות האחרונים, מאז דורו של האריז"ל החי – נשתנו הדברים, ע"פ קביעתו1 ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה". וביחוד מאז התגלות הבעש"ט, שהגאולה תלוי' בכך שיפוצו מעיינות החסידות חוצה. והנה, הפצת המעיינות כרוכה גם בציון שמו ובהאדרתו של הרבי כהסמכות העליונה בכל הקשור בהתגלות תורת החסידות, ומבוססת על חיזוק האמונה ברבי.

"יפוצו מעיינותיך חוצה" הוא ההכנה וה"כלי" לביאת המשיח. וכפי שהרבי שליט"א מדגיש פעמים רבות שאין פירושו של דבר שהפצת המעיינות היא "סגולה" בלבד לביאת המשיח, אלא שזה עצמו הוא עניינו של משיח – להכניס ולהחדיר את האלקות, ועד את עצמותו יתברך ממש, בתוך תוכו של ה"חוצה", של התחתון והנידח ביותר. עד כי "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו (גם הבשר הגשמי מצד עצמו) כי פי ה' דיבר".

עורכי האתר "חבד אור אין סוף" מסבירים שדוקא בשניות האחרונות שלפני הגאולה האמיתית והשלימה, כשהרבי מלך המשיח כובש את העולם בהדרגה ובשיטתיות ורואים ניסי ניסים גלויים ממש, חיילי בית דוד יותר מתמיד יוצאים דחופים בדבר המלך בהפצת המעיינות, בהכנות האחרונות לקראת הגאולה ובהפיכת העולם לדירה להקב"ה – לו לעצמותו ממש.

ר' לוי יצחק מברדיטשוב על ספר התניא: איך אפשר להכניס אלקים גדול כל כך בספר קטן כל כך?! ורבי זושא אמר, שעם ספר התניא יצאו לקראת משיח צדקנו, שממנו תבוא הגאולה. וכדברי הרבי הריי"צ שאמר, ספר התניא הוא תורה שבכתב בתורת החסידות (=פנימיות התורה), והלימוד בו כלימוד חומש. וכמו חומש, שלומדים בו גדולים וקטנים, ואף בן חמש שנים למקרא, וכל אחד מבין לפי ערכו, כך כל אחד צריך ללמוד תניא לפי ערכו.