פרשת תצווה, היא פרשה שנקראת תמיד בסמיכות לז' אדר יום הולדתו של משה רבנו ובאופן קצת פרדוכסלי, שמו לא מופיע בה פעם אחת. מדוע?

עומדים אנו בסמיכות לז' אדר, יום ההולדת ויום ההילולא של משה רבינו. ובימים אלו, בו' אדר, חל גם היארצייט של חתנא דבי נשיאה, חתנו של הרבי הריי"צ וגיסו של הרבי שליט"א מלך המשיח, הרה"ח ר' שמרי' גורארי', הרש"ג.

בבואנו משבעה באדר שחל בפרשת תצוה, שבשניהם מודגשת התגברות מזלם של ישראל, החוזק והתוקף דעצם הנשמה ("ואתה") כפי שנמשך ומתגלה בעבודתם ופעולתם בעניני העולם (לא מס"נ ויציאה מהעולם ח"ו וח"ו, אלא נשמות בגופים לאורך ימים ושנים בריאות וטובות), יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז, ובתגבורת החיות, בכל מעשינו ועבודתינו בלימוד התורה וקיום המצוות, כולל ובמיוחד בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, כדי להביא בפועל ובגילוי את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז תהי' שלימות ההתגלות דהעצם דישראל, ישראל וקוב"ה כולא חד , בכל העולם כולו, שנעשה דירה לו ית' בתחתונים.

פרשת תרומה העוסקת במשכן, בו מתגלה עצמות ה' ית', שאינו מוגבל בזמן ומקום, מתקשרת גם למשה רבינו שנולד ומת בז' באדר, שזכותו הגדולה בהורדת השכינה לעולם.

כדי לנצח את עמלק ("היודע את ריבונו") מחליט אפילו משה רבינו, ה"ראש" שלמעלה מכולם – "להרים את הידיים מעל הראש" – לא ללכת על-פי הראש והשכל, אלא דווקא להתעצם באמונה פשוטה ולוהטת שלמעלה מן השכל. שכן השכל מצד-עצמו – אפילו שכלו של משה רבינו, תכלית החכמה דקדושה – אין בכוחו לנצח את עמלק (אדמו"ר האמצעי ב"שער האמונה"). רק באמונה מעל השכל ננצח את עמלק ונקבל פני משיח צדקנו.