לִכְאוֹרָה מַשְׁפִּיעַ נַעֲלֶה מִמְּקַבֵּל, אִישׁ נַעֲלֶה מֵאִשָּׁה, רַב אוֹ מוֹרֶה נַעֲלֶה מִתַּלְמִיד וְכוּ'. אוּלָם מֵהַנֶּאֱמָר בַּגְּמָרָא: "הַרְבֵּה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתִי, וּמֵחֲבֵרַי יוֹתֵר מֵרַבּוֹתִי, וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּן (תַּעֲנִית ז א), לְמֵדִים עַל הַכֹּחַ רַב הָעָצְמָה שֶׁל הַמְּקַבֵּל. שֶׁהֲרֵי "מִתַּלְמִידַי" – מֵהַמְּקַבְּלִים, לוֹמְדִים יוֹתֵר מִכֻּלָּם.

איש ואשה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ נֶחֱשָׁבִים כְּאִלּוּ הִיא הוּא, וְהוּא הִיא

בני זוג שמתייחסים יפה זה לזו, זוכים ששכינה שורה ביניהם וכמו ש"דרש רבי עקיבא: איש ואישה זכו – שכינה ביניהם. לא זכו – אש אוכלתן"

האשה אינה רק אחת מבני המשפחה אלא היא הבית כולו, לכן כינוה חכמים: "הבית", ואמרו: ”ביתו – זו אשתו", לא רק "בית" כמקום לגור בו, אלא אף בית רוחני פנימי, "בית" המורגש בחוויה הקיומית של האיש, בצרכיו היסודיים ביותר הן הגשמיים והן הרוחניים ובעצם אישיותו.

אדם הוא יצור מורכב, לא רק גוף ונפש אלא כוחות נפש הבנויים מנטיות, רגשות, יצרים ורצונות שמנסים להשתלט על לבושי הנפש: מחשבה, דיבור ומעשה. אולם לעולם נזכור, שיש בעל בית השליט על כל כוחות הנפש והוא: המוח!

אָדָם שֶׁלֹּא מְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ שְׁלוֹשָׁה יָמִים בִּגְלַל הַקְפָּדָה עָלָיו, עוֹבֵר עַל הַלָּאו שֶׁל "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט יז).

הַכֹּל מוּדָעִים לְכָךְ שֶׁבְּאַהֲבָה יֵשׁ הַרְבֵּה נְתִינָה, וְהַנְּתִינָה מְחַזֶּקֶת אֶת הָאַהֲבָה, אוּלָם הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָה אֲמִתִּית בֵּין בְּנֵי זוּג אֵינָהּ רַק נְתִינָה, אֶלָּא דַּוְקָא בְּקַבָּלַת הָאַחֵר כְּמוֹת שֶׁהוּא.

איך קורה שאנו נופלים לבעיות של שנאה, קנאה ותחרות, במקום לחיות תמיד באהבה ואחווה ושלום ורעות?

אָמַר לוֹ: הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ, כְּדַאי הוּא הִלֵּל, שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז – וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד.

הַכַּעַס הוּא בִּזְבּוּז זְמַן וְאֶנֶרְגְּיָה. וְיֵשׁ לִלְמֹד לְהִשְׁתַּחְרֵר מִמֶּנּוּ בִּמְהִירוּת. וְאֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּטֶכְנִיקוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת, הָעִקָּר לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס.

כַּעַס הוּא בִּטּוּי לְחֻלְשָׁה וְלֹא לְכֹחַ וְעָצְמָה, כְּפִי שֶׁנִּדְמֶה בְּטָעוּת לַכּוֹעֵס. וְלֹא רַק כַּעַס מִלּוּלִי וְקוֹלָנִי אֶלָּא אֲפִלּוּ, וְאוּלַי בִּמְיֻחָד, כַּעַס שָׁקֵט וּפְנִימִי, שֶׁאָסוּר בְּתַכְלִית, כִּי יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא פּוֹגֵעַ בַּזּוּלַת הוּא פּוֹגֵעַ בָּאָדָם עַצְמוֹ.

וְלֹא הָיְתָה תְּפִלָּתוֹ חוֹזֶרֶת רֵיקָם וְכָל תְּפִלָּה שֶׁהִתְפַּלֵּל הֵן עַל עַצְמוֹ וְהֵן עַל בֶּלָה, הַכֹּל נִתְקַיְּמָה בָּהֶם כַּאֲשֶׁר הִתְפַּלֵּל, וְלֹא נָגְעָה שׁוּם מַחֲלָה קָשָׁה לֹא אֶת בֶּלָה וְלֹא אֶת הַיְּלָדִים כָּל יְמֵיהֶם.

בַּעֲנָוָה וּבַשִּׁפְלוּת אֵין נְחִיתוּת אֶלָּא עָצְמָה אַדִּירָה! שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְגֻלָּה בְּדוּקָה, שֶׁבְּרֶגַע שֶׁאָדָם הֻשְׁפַּל וְנִתְבַּזָּה, יָכוֹל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לִפְעֹל יְשׁוּעוֹת, אִם לֹא יָגִיב עַל עֶלְבּוֹנוֹ, אֶלָּא יִפְנֶה אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ בִּתְחִנָּה, וְאָז יִהְיֶה מְסֻגָּל לִזְכּוֹת לְנִסִּים.

חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב חָל לְאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב. לָכֵן יוֹם זֶה מַבִּיעַ אֶת הָעֲלִיָּה הַנּוֹבַעַת מֵהַיְּרִידָה, שֶׁכָּל עִנְיַן הַגְּאֻלָּה הוּא צְמִיחָה מֵחֻרְבָּן דַּוְקָא.

כָּל דָּבָר נִתָּן לְפָרֵשׁ בְּאֹפֶן חִיּוּבִי אוֹ בְּאֹפֶן שְׁלִילִי, וּמִצְוָה לְפָרֵשׁ בְּאֹפֶן חִיּוּבִי. תָּמִיד צָרִיךְ לִמְצֹא אֶת הַצְּדָדִים הַיָּפִים וְהַכַּוָּנוֹת הַטּוֹבוֹת. וְלֹא חָלִילָה לְהֶפֶךְ

"עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תְּהִלִּים פט,ג). הַשֵּׁם בָּרָא אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הַחֶסֶד. וּפְנִימִיּוּת הַחֶסֶד הִיא הָאַהֲבָה, וּמִכָּאן שֶׁהָאַהֲבָה הִיא יְסוֹד הַחַיִּים.