בנוסח המיוחד לברכות הנאמרות תחת החופה, מתוארים הנישואין היהודיים במילים "בנין עדי עד". אין זה ביטוי פיוטי סתמי אלא דוגמא המכילה רעיונות משמעותיים לגבי האופן שבו יש להביט על הנישואין.

החתונה היא המעבר מחיי רווקות לחיי נישואין שנעשה על ידי חופה וקידושין, ולזה נלוים מנהגים רבים בחלקם בהשתתפות המשפחה והחברים הנותנים תמיכה ברכה ועידוד לזוג הבא בברית הנישואין.

״עדי קיום״ הם חלק מהמעשה, הם מקיימים את הדבר, בלעדיהם אין שום תוקף למעשה. גם כאשר אין מחלוקת בין הצדדים, וכולם מודים בסיפור המעשה, ואנו בטוחים באמיתות הדבר, אין למעשה שום תוקף הלכתי אם הוא נעשה שלא בפני עדים, כי העדים הם הנותנים תוקף וקיום לדבר.

בעת נתינת הטבעת אומר הבעל לאשה: ״הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל״. ואילו האשה שותקת ואינה עונה מאומה לדברי בעלה. הדברים מעוררים תמיהה – מדוע שהאשה לא תענה ותאמר בפירוש אני מקבלת את הקידושין ואני מסכימה להתחתן?

המנהג לקדש ב״טבעת״, הינו מנהג עתיק יומין, והרמ״א כותב על כך בשולחן ערוך: ״נוהגין לקדש בטבעת, ויש להם טעם בתיקוני הזהר״. מה הטעם?

זמן החופה הוא שעת רצון וזמן סגולה למעלה, לכן גם לצורת החופה יש משמעות מיוחדת שהיא המשכת המקיפים העליונים שעל ידם מתחברים החתן והכלה.

המשנה בתחילת מסכת קידושין אומרת: ״בשלושה דרכים האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה״. מהי המשמעות הרוחנית והפנימית של הלכה זו?

לכאורה, צריך להבין מדוע על אדם לחשוש שמא יקדימנו אחר ברחמים? הרי זיווגו כבר נקבע משמים, וחצי נשמתו נמצאת בגוף אשה פלונית, ואין מישהו אחר יכול לשאתה, שהלא היא אינה חצי הנשמה שלו, ואיך יכול להיות ש״יקדימנו אחר״?

מאחר שהבעל והאשה הם בחזקת ״עצם מעצמי״ שמשמעותו נשמה אחת – ״על כן יעזוב את איש אביו ואמו גר ודבק באשתו והיו לבשר אחד״. למרות שהאיש והאשה אינם מציאות גופנית גשמית אחת. בכל זאת במישור הרוחני הקשר ביניהם זהה לקשר שהיה בין אדם וחוה שהיו בעלי נשמה אחת. לכן עליהם להתחתן ולדבוק זה בזו.

הכוח של בני הזוג להיות ״אחד״ נובע מה״חוזה״ עצמו, מה״חופה״ עצמה, כלומר: לא רק שהאיחוד ביניהם נוצר בעת החופה, אלא הוא נוצר על־ידי החופה, במעשה החופה טמון כוח ואנרגיה שהוא המבצע את האיחוד ביניהם, והופכם לבני־זוג.

היהדות מייחסת חשיבות מיוחדת ויוצאת־דופן לבית היהודי ולחיי הנישואין של האיש והאשה. וחכמינו ז״ל, בתלמוד. במפרשיו ובמדרשים, האריכו בתיאורים נפלאים ונשגבים בנושאים המייחדים את הבית היהודי.

בנוסח ברכת האירוסין נאמר "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין", כלומר שהקב"ה הוא ה"בעל", ועם ישראל נקראים "אשה", והקב"ה קידש את עם ישראל.