בהמשך להסברו של רבנו בעניין הדברים שמקבלים חיותם מהצד האחר, מסכם רבנו בפרק זה את כל הדברים שקבלת החיות שלהם מגיעה מהקליפה הרביעית, "קליפת נוגה". בהמשך מבאר לנו רבנו את ענינה של קליפה זו בהיותה הממוצעת בין שלושת הקליפות הטמאות לבין צד הקדושה. עובדת היותה ממוצעת נובעת מכך שיש באפשרותה לעלות לקדושה ויש באפשרותה לרדת לקליפות הטמאות.

פרשת השבוע נשא, משמעה התנשאות. עם ישראל הלך במדבר 40 שנה, כדי להפוך מדבר שמם מקור הקליפות והטומאה ללא השפעה של חסד, כדי לשבור את הקליפות ולהשפיע חסד מצד הקדושה.

כל מי שאין בו ביטול לה', כל מי שאינו בטל למקורו, ויש לו הרגשה מוטעית שהוא "דבר נפרד בפני עצמו", אינו נכלל בצד הקדושה, אלא בצד האחר, בסטרא אחרא, הנקראת קליפה, על שום שמכסה על האמת שה' הוא חיי החיים שלנו, ושאין עוד מלבדו (דברים ד לה).

לקליפת נוגה השפעה תמידית על גוף האדם, על נפשו הבהמית המלובשת בדמו ועל מדותיו הרעות והטובות, והיא פועלת בהם שינוי. כשפעולותיו לשם שמים, היא מעלה אותן לקדושה וכשכוונתו למלא את תאוות נפשו, היא מורידה אותן לשלש הקליפות הטמאות. כך למשל בעניין האכילה יש טוב ויש רע. הרע הוא כשאדם אוכל אכילה גסה ובתאוה, ומוריד את קליפת נוגה לשלש הקליפות הטמאות, שאין בהן טוב כלל. אולם כשהאכילה היא לצורך גבוה (=לשם שמים) היא טובה והכרחית.

לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה (אבות א יז). וכמו שנאמר: היום לעשותם (דברים ז יא). דהיינו, בעולם הזה – העיקר הוא קיום המצוות, ובפועל ממש. שהרי גם בגן עדן לומדים תורה, ואף ברמה גבוהה יותר. תכלית הבריאה לעשות לה' ית' דירה בתחתונים. לכן ירדו נשמות לעולם הזה הגשמי. תפקידנו לזכך את הגשמיות והחומריות, ולא די בזיכוך שעל ידי התורה, שמברר את הלבושים הפנימיים (מחשבה ודבור) של הנפש החיונית, שאין זה די תחתון, אלא צריך את הלבוש החיצוני, הוא המעשה.

אין מעלה בדביקות בה' על ידי כוונת המצוות יותר מהמעלה שבדביקות בה' על ידי מעשה המצוות, בשניהם אותה רמה של דביקות בה', שהרי גם המצוה וגם הכוונה הם רצון ה', כמו שאין הבדל בדביקות בה' בין מצוה למצוה. שהרי אפילו היינו נדרשים לחטוב עצים, היה עלינו לעשות את זה באותה דביקות בה' כמו בכל מצוה אחרת. הקב"ה עשה עמנו צדקה וחסד שקדשנו במצוותיו. על ידי מעשה המצוה וכוונתה, יש נתינת כח לדביקות בה'. ורצון ה' הוא שתהיה גם כוונה במצוה.