במתן תורה ניתנו גם עניני התורה שיתגלו לעתיד לבוא, תורתו של משיח שילמד את כל העם (שהרי מ"ת הו"ע חד-פעמי, ולא יהי' עוד הפעם מ"ת), אלא שענינים אלה הם בהעלם, ועד כדי כך, שהתגלותם לעתיד לבוא היא בבחינת "תורה חדשה (שאינה יכולה להתגלות ע"י מקבלי התורה, תלמיד ותיק, כי אם ע"י "נותן התורה") מאתי תצא" , שהיא באין-ערוך לגמרי לתורה שמתגלית בזמן הזה ע"י מקבלי התורה, כמאמר רז"ל "תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח".

הקב"ה מבקש לתת לעם ישראל חמדה גנוזה, והם בטחו בה' וסמכו עליו ואמרו לו בענווה ובביטול מתוך שמחה של אהבה: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע". עם פזיז שמקדים לשמוע ולציית עוד קודם שיודע במה מדובר. והקב"ה משיב אהבה לעמו – כנסת ישראל, ומכנה אותו: "אחותי רעייתי תמתי"… "אחותי כלה"… וקורא לה: "בואי כלה"… – ולא עוד אלא שלא זז מחבבה עד שקראה בתי"… שהיא בבחינת מקבל, ולא זז מחבבה עד שקראה "אמי", ש"ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים".

דבר מלכות – משיחות הרבי מליובאוויטש מה"מ יום ב' דחג השבועות ה'תנש"א – בענין "תורה חדשה מאתי תצא".