הצחוק נדם באחת. את מקומו תפסו הערכה והערצה. הכול מתפעלים מהמיומנות, מהרצינות, ומרוכזים בשמיעת הקולות המעוררים לקבלת מלכותו יתברך. הציבור מופתע. הם ציפו אולי לתקיעות חלקות, אבל לא לתמימות ולרצינות התהומית של ברוך. דבקותו הרבה למצווה הרשימה מאוד את המתפללים הקשישים.

והדמעות של אז והיום מתערבבות להן יחדיו בכדו של הקב"ה. וכך חיי נהפכו "מאפלה לאור גדול". וזהו הפירוש הפשוט של "יתרון האור מתוך החושך".

"שונה היה המצב כאן; הפעם מצאו את ההזדמנות לפרוק מעליהם את אשר העיק על לבם כל הימים. היו אלה תפילות מעומקא דליבא שבקעו מתוך לבבות שבורים, וזרמי דמעות פרצו מעיניהם בעת שפכם צקון לחשם אל צורם וקונם.

בעת תקיעת שופר אנו מזכירים את הברית שכרת הבורא עם אברהם אבינו בעת עקדת יצחק. על-ידי תקיעת השופר בטוחים אנו כי בורא העולם יזכור לנו את מסירות הנפש של אברהם אבינו ויצחק בנו, שנעקד על גבי המזבח, וכן את מעשי מסירות הנפש שנעשו בכל הדורות. בזכות אותן שעות גורליות, ייטיב לנו השם יתברך הכתיבה והחתימה לכלל ישראל כאחד, בגשמיות וברוחניות.

וכשמגיע ראש השנה, והוא רוצה מאוד בקרבת המלך, הוא מתחיל לבכות ולזעוק ללא מילים. קול צעקה פשוטה היוצאת מעומק הלב, בדמות תקיעת השופר. כשהמלך, הקב"ה, שומע את קול השופר, הרי הוא מתעורר ברחמים, ומקרב את בנו בחמלה גדולה ובאהבה אינסופית.

לפתע, אורו עיניו… הוא מצא את השופר מוטל לא הרחק מפסי ה"טרומאוואיי" (חשמלית), זו הרכבת הפנימית שנוסעת ברחובות העיר. בו ברגע חלפה במקום החשמלית. לבו קפא באימה. רק מילימטרים ספורים הפרידו בין השופר הנכסף לבין גלגלי החשמלית שהתגלגלו בקול רעש גדול, ורק בנס זו לא עלתה על השופר וריסקה אותו לרסיסים…

כשהגיעה השעה – עמדו המגיד ורבי לוי יצחק על הבימה. פני המגיד רציניות עד אימה. הוא בירך את הברכות, וכשנתן רבי לוי יצחק את השופר בפיו, נפל על מקומו מתעלף, אחוז פחד נורא. במשך שעה ארוכה עמלו חבריו להקיצו עד שהחזירוהו למקומו.

הוסיף הרבי ושאלו האם הוא יודע את הכוונות. השיב הלה בפשטות: "רבי, אני יודע רק זאת – הקב"ה ציווה עלינו לתקוע בשופר". הגיב על כך הרבי ה'צמח צדק': "אם כן, אתה תתקע!"

הרבי נטל את השופר, אבל זה לא הלך… והרבי המשיך לנסות, אבל דבר לא עוזר… הציבור כולו היה במתח רב. חשב היהודי: כנראה, הכל בגללי. אני חושב כל הזמן רק על עצמי ומקטרג על ישראל… אם כן, אני מוותר!…