שמיני עצרת ושמחת תורה תוכנם אחד,

אולם בין שמיני עצרת לשבעת ימי סוכות ההבדל גדול.

בשבעת ימי סוכות מקריבים שבעים פרים ואילו בשמיני עצרת רק פר אחד.

מכאן שעניין "אתה בחרתנו" מודגש יותר בשמיני עצרת,

שהרי מקריבים בו פר אחד כנגד אומה אחת.

אמנם גם בשבעת ימי הסוכות מדגישים את מעלת ישראל על אומות העולם,

גם חג הסוכות מדגיש לנו את "אתה בחרתנו מכל העמים",

אף שמקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות.

כי בכל זאת עם ישראל מקריבים את שבעים הפרים

ובארץ ישראל דוקא ובמקום שבחר ה' – בבית המקדש!

והקרבת שבעים הפרים מגינה לא רק על שבעים האומות אלא על העולם כולו.

ואם קיום העולם כולו נפעל על ידי עם ישראל,

ברור שבזה מודגשת מעלתם בהיותם עם קרובו של הקב"ה.

ואכן, עם ישראל קשור לאומות העולם ולעולם כולו,

עם ישראל מצווים ללמד את אומות העולם לקיים שבע מצוות בני נח.

ואף שהם רק שבע לעומת תרי"ג מצוות עם ישראל,

ואף שגם שבע מצוות אלה מקיימים עם ישראל ברמה נעלית יותר,

הרי שיש קשר ושייכות ביניהם.

שבע מצוות בני נח הן חלק מתרי"ג מצוות עם ישראל,

כנרמז בשמה של "רות" שבגיורה הוסיפה תר"ו מצוות על השבע שקיימה קודם לכן.

ברור שלאחר שהתעלתה רות לדרגת "אלוקייך – אלוקי",

גם שבע מצוות אלה קיימה בדרגה נעלית יותר.

בכל זאת גם אצל רות כמו אצל כל עם ישראל יש איזה ערך ושייכות ביניהם.

וכאמור, בקיום שבע מצוות יש עילוי בעם ישראל על הגויים.

וכידוע יש גם הבדל בין העונש לעם ישראל לעונש לאומות על אי קיום שבע מצוות בני נח.

אצל בני ישראל העונש הוא לפי ערך הפגם – עונש קל על עבירה קלה וכו',

ואילו אצל בני נח העדר קיום המצוות הוא עונש של היפך קיום המציאות לגמרי.

כי קיום  מצוות בני נח קשור עם העניין ש"לא תוהו בראה לשבת יצרה" בלבד,

לכן כשאינם מקיימים את המצוות שלהם מתבטלת סיבת בריאתם,

ובמילא מתבטל המסובב – מתבטלת המציאות שלהם.

אף על פי כן, מעלת עם ישראל מודגשת בשמיני עצרת יותר מאשר בסוכות.

מעלה מיוחדת מצד עצמם ("עצרת תהי' לכם") שמעל השייכות לאומות,

מעמד של "פר יחידי כנגד אומה אחת" – "ישראל ומלכא בלחודוהי".

לכאורה הקרבת פר אחד אינה מיוחדת לשמיני עצרת,

הרי בכל החגים מקריבים פר אחד,

אז מדוע, בכל זאת, נתייחד שמיני עצרת ב"עצרת תהיה לכם",

והרי כל התורה היא בשביל ישראל דוקא?…

הקב"ה בחר בעמו כבר בזמן מתן תורה,

כאומרנו בתפילה – "ובנו בחרת מכל עם ולשון".

וכלשון פרשתנו, פרשת "וזאת הברכה" – "וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן".

שקודם שנתן הקב"ה תורה לישראל הציע אותה לאומות העולם –

לבני עשו ("שעיר") ולבני ישמעאל ("פארן"), שהם כללות אומות העולם.

לכאורה, תורה שהיא "חמדה גנוזה", "שעשועי המלך בעצמותו",

שייכת לעם ישראל דוקא, כי בם בחר ה' מכל העמים,

אז מה טעם הציע הקב"ה אותה לאומות העולם?…

אלא שהליכת הקב"ה לעשו ולישמעאל לא היתה כדי לתת להם את התורה בפועל.

הקב"ה יודע עתידות וידע שבני ישמעאל ובני עשו לא ירצו לקבל את התורה,

שכל דרכיה ופיקודיה הם היפך תכונות נפשם.

אלא כדי שלא יהיה להם פתחון פה לטעון – "למה לא קיבלנו תורה"?

ואם בכל זאת יטענו טענה כזו, ייאמר להם, שהתורה הוצעה להם ולא רצו לקבלה.

בכל זאת לא ברור, וכי עשה ה' פעולה לחינם רק לשלול טענת אומות העולם?…

בהכרח שיש גם טעם חיובי… אם כן, מהו?…

לעתיד לבוא העולם יהיה במצב ומעמד של "ועמדו זרים ורעו צאנכם",

יתירה מזו, "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה… לעבדו שכם אחד".

והרי גם קודם לכן נצטוינו ללמד את אומות העולם לקיים שבע מצוות בני נח, כלשון הרמב"ם:

"ציוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצווות שנצטוו בני נח".

ואכן, אומות העולם צריכים לקיים את שבע המצוות מפני הציווי האלוקי בתורה.

וכש"מזדעקת" השאלה: איך אפשר לפעול על האומות שיהיו שייכים לתורה,

הרי אף עם ישראל כשקיבלו תורה היו זקוקים להכנה כדי שיהיו שייכים לתורה,

ואיך יוכלו הגויים לקיים מצוות ללא הכנה?!…

הנה התשובה לכך, שזו ההכנה שעשה הקב"ה לגויים כשהציע להם לקבל את התורה.

לתכלית זו פנה הקב"ה לישמעאל ועשו (כללות האומות) בשאלה:

"רצונכם לקבל את התורה"?…

דבר שפעל את ההכשרה שלהם שתהיה להם שייכות מסוימת לתורה,

ויוכלו לקיים את שבע המצוות שלהם מפני ציווי ה' דוקא!

ועם ישראל ממשיך לפעול על אומות העולם בהקרבת שבעים פרים בסוכות,

בדוגמת כללות פעולתו עליהם שיקיימו שבע מצוות בני נח.

אולם בשמיני עצרת כשישראל במצב של "אומה יחידה" שמקריבים "פר אחד",

הם במעמד נעלה הרבה יותר, הם במעמד של "ישראל ומלכא בלחודוהי".

לכן בכל ימי הסוכות הם מקריבים הרבה פרים באופן של פוחת והולך,

עד שביום השביעי מגיעים לשבעה פרים…

ולכאורה בשמיני עצרת היו צריכים להקריב ששה,

אלא שבשמיני עצרת חל שינוי וחידוש שבו מקריבים פר אחד בלבד;

להדגיש שעבודת ישראל בשמיני עצרת היא עבודה בדרגה מיוחדת –

דרגה שלמעלה משייכות לאומות העולם,

בניגוד לשאר חגים שאינם באים בהמשך לסדר מסויים.

לכן ברור למה בסוכות יש שמחה לעיני הגויים,

עד שיכולים להרים את הגוי ולהראות לו את גודל השמחה;

אולם השמחה של שמחת תורה היא בבית הכנסת,

שמחה שאינה שייכת לאומות העולם – "ישראל ומלכא בלחודוהי"…

אם כי גם זה פועל על הגויים, כי אף שאינם רואים ואינם שומעים – מזלייהו חזי!

לכן נדרשת שמחה נעלית ביותר אפילו שלא בערך לשמחת חג סוכות.

שיש הבדל בין "זמן שמחתנו" בסוכות ל"זמן שמחתנו" בשמיני עצרת (שמחת תורה),

לכן בסידור יש מקום נפרד ל"זמן שמחתנו" של שמחת תורה מ"זמן שמחתנו" של סוכות,

כי יש להבדיל בין שמחה לשמחה.

חובתו הקדושה של עם ישראל להתייחס לאומות העולם מתאימה לתכלית הכוונה –

"לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים";

עד לשלימות העבודה על ידי משיח צדקנו שילחם מלחמות ה' וינצח,

ושיתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד באחדות פשוטה,

כנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'".

עד לתכלית הכל שיהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם,

באופן של "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים",

שההתחלה וההכנה לכל זה היא בלימוד חסידות – לימוד פנימיות התורה.

(על פי שיחת הרבי בליל שמחת תורה תשמ"ב)