[1] ע״פ שוע״ר סימן רמב סע׳ ב. ובזמננו, שאין רגילים כל כך בשתיית יין אין מקפידים להרבות ביין אלא שותים משקים חביבים ובריאים, כמ״ש בפסקי תשובות סימן רנ סע׳ יא, וכתב שם שמטעם זה אין מקפידים דווקא על בשר בהמה אלא אוכלים בשר עוף וכיו״ב מה שחביב עליו.

[2] ע״פ שוע״ר סימן רמב סע׳ ג.

[3] ע״פ שוע״ר סימן רמב סע׳ ג ומשוע״ר שם משמע, שגם הוצאות על כלים ובגדים

נאים לשבת וכיו״ב, גם עליהם נאמר ״לוו עלי ואני פורע״, שהרי כתב שם כל מזונותיו והוצאותיו של אדם קצובים כו׳ חוץ מהוצאות שבתות ויו״ט שאין קוצבים כו׳.

הנה רבינו בתחילה חילק בלשונו בין מזונות להוצאות, ולגבי שבתות ויו״ט כתב בלשון הוצאות, משמע שזה כולל גם הוצאות שאינן מזונות, שגם עליהם נאמר שאינם בכלל הקיצבה (והעיר בזה בשש״כ פרק מב הערה נח].

[4] שוע״ר סימן רמב סע׳ ז. ומלשון זו משמע, לכאורה, ששני תבשילין זה לכללות השבת. וזה בא בהמשך לסע׳ ו שם, שמשמע שעושה דבר מועט לכבוד השבת. משמע, שאפילו דבר אחד לכללות השבת ורק גבי דגים כתב שטוב לאכול בכל סעודה.

והנה רבינו כתב, שאם דגים מזיקים לו או ששונאם א״צ לאוכלם כי שבת ניתנה לעונג. ויש לשאול: האם מי ששומר דיאטה פטור מדגים או מסעודות שבת? והנה אם זה מצד ציווי רופא מפני שזה מזיק לו מובן לפי שוע״ר הנ״ל שפטור, אבל אם אין זה מצד ציווי רופא אבל הוא מצטער בזה מפני שעושה דיאטה אבל אם יאכל יהנה מטעם המאכל, הנה בספר פסקי תשובות כתב שצריך לאכול סעודת שבת [אא״כ זה מזיק לו ע״פ מרפא טבעוני מומחה]. וע״ד מש״כ בשוע״ר סימן רפח סע׳ ב, שאין לו להחליף עונג חכמים שתיקנו בג׳ סעודות בעונג אחר כו׳, אבל שם כתב רבינו ג״כ מצד שאינו מוכרח שיתענה בשבת, שהרי יכול להתענות לתשובה ביום אחר משא״כ בדיאטה הרי הוא נזהר בזה בכל הימים, וע״כ ישאל רב כיצד לנהוג.

ובסימן רמב קונטרס אחרון סק״ד כתב רבינו שאין חיוב דאורייתא או דרבנן לאכול דגים דווקא בשבת וה״ז הידור במצוות עונג שבת כו׳.

[5] ע״פ שוע״ר סימן רמב סע׳ ה-ו.

[6] ע״פ שוע״ר סימן רמב סע׳ ח. ובפסקי תשובות סימן רמב סק״ט מביא, שאם אין צריך למאכל זה בשבת, וגם אי אפשר לשמור את המאכל לשבת הבאה או שאינו חפץ לאכול מאכל זה בשבתות – הרי מותר לכתחילה לאוכלו ביום חול.

[7] ע״פ שוע״ר סימן רמב סע׳ י. ואין זה סותר למש״כ בסע׳ ח, שדבר מאכל ששלחו עבור שבת ראוי לאוכלו בשבת דווקא כי מלכתחילה נקנה בכוונה שאם יימצא יפה ממנו, הרי יאכלנו ביום חול. ועוד משמע מלשון רבינו שכתב נמצא אוכלה לזו כדי שהיפה תיאכל בשבת. משמע, שמכיוון שאין להשחית דבר מאכל ע״כ הוכרח לאכול את הראשונה בחול, כי אם לא היה אוכלה ממילא הייתה מתקלקלת ואז היה איבוד אוכלין ועובר על בל תשחית וממילא היה חייב להניחה למאכל שבת ולא לקנות בהמה טובה ממנה. וא״כ נמצא, שע״י אכילתה בחול הרי הוא יכול לכבד את השבת במאכל טוב ממנה. או שאכלה כדי להשתמש בכסף שנחסך כדי לקנות מאכל יפה יותר לשבת.

ועפ״ז מובן, שאין שייך בזה מש״כ בסע׳ ח, שעדיף לאכול בשבת דבר שהובא לצורך שבת כי כנ״ל כאן דווקא ע״י האכילה בחול נתאפשר לכבד את השבת [וראה בפסקי תשובות סימן רמב אות ט והערה 80, שדן האם גם כשהאדם בעצמו קנה עבור שבת, יש לו לאכול דווקא בשבת, עיי״ש.

ומלשון רבינו משמע קצת כנ״ל, שגם באדם עצמו שקנה יש לו לאכול בשבת ורק אצל שמאי הייתה האכילה גופא לכבוד שבת כנ״ל.

[8] שוע״ר סימן רמב סע׳ יב. ומזה משמע, שיש שני דברים: א) לאפות לבד בבית; ב) לאפות שיעור חלה כדי לקיים מצוות הפרשת חלה [לתקן מה שחווה גרמה מיתה ל״חלתו של עולם״, אדם הראשון].

שיעור הפרשת חלה בברכה לדעת הגר״ח נאה הוא בערך 1670 גרם קמח, וממשקל 1200 גרם קמח מפרישים בלי ברכה.

ובזמננו, שיש להשיג חלות טעימות ביותר שנאפו במאפייה, יש רבים שמקילים לקנות חלות לכבוד שבת ויו״ט [כי אין כאן את הטעם הראשון שהוא כדי שיהיה כבוד שבת בחלות טובות יותר כשנאפו בבית], ובפרט כשיש ריבוי מלאכות ועסקנות בצרכי ציבור בבית, וכן כשאין כוח לעסוק בזה, יש הרבה שמקילים כנ״ל.

ובוודאי שאין לדרוש זאת מעקרת הבית אם אינה רוצה, שוודאי שלום בית עדיף והתורה ניתנה לעשות שלום בעולם, וכמ״ש בפסקי תשובות סימן רמב סע׳ יא.

[9] שוע״ר סימן רמב סע׳ ט. ויש שדייקו מלשון זו, שעיקר התקנה היא שיהיו בגדים מכובסים לשבת, וע״כ אפשר לכבס גם

לפני יום חמישי [וכן מובן, שאם לא כיבס בחמישי יש לו לכבס בערב שבת כדי שיהיו לו בגדים מכובסים לשבת].

ויש שדנו להקל בזמננו לכבס ביום שישי כי הכיבוס נעשה ע״י מכונת כביסה כך שאינו גוזל זמן רב משאר ההכנות לשבת, ובפרט גם אם הייבוש נעשה במכונת ייבוש שבבית.

ויש שכתבו, שמ״מ, לכתחילה עדיף לכבס דווקא ביום ה׳ ולא קודם ולא בערב שבת אא״כ בשעת הצורך, וכמ״ש בזה בפסקי תשובות סימן רמב סע׳ י ובשש״כ פרק מב הערה יג.

[10] ע״פ שוע״ר סימן רנ סע׳ א. ומסע׳ ג שם מובן, שהכוונה היא אחר התפילה. וראה בפסקי תשובות סימן רנ סע׳ א שמה שכתבו הפוסקים ״להוסיף בבין השמשות״ הכוונה סמוך ולפני בין השמשות, ומקיים מצווה זו ע״י סידור הבית או הנחת התבשילים ע״ג האש וכיו״ב כמתבאר שם.

[11] ע״פ שוע״ר סימן רנ סע׳ ב. ובסע׳ ג שם שיש מקומות שאין קובעים ישיבה בערב שבת שמא יימשכו הרבה בפילפולם ולא יספיקו להכין צורכי שבת כראוי.

ובזמננו אין מצוי שהלימוד אינו מוגבל בזמן כך שאין כל חשש ללמוד הכל כי רגילים לסיים בזמן.

[12] ע״פ שוע״ר סימן רנ סע׳ ג [ומובן שמדובר כשאין מניין אחר שיקנה צורכי שבת].

[13] ע״פ שוע״ר סימן רנ סע׳ ב וקונטרס אחרון שם סק״ב.

[14] ע״פ שוע״ר סימן רנ סע׳ ה.

[15] ע״פ שוע״ר סימן רנ סע׳ ז.

[16] ע״פ שוע״ר סימן רנ סע׳ ח. ובפסקי תשובות סימן רנ סק״ז מבאר כבפנים. וכן מביא הרבי, שהרבי הריי״צ לא טעם תבשיל בגשמיות וודאי העניין שייך ברוחניות וע״פ שערי הלכה ומנהג ח״א עמ׳ רמ.

[17] ע״פ שוע״ר סימן רסב סע׳ א.

[18] ע״פ שוע״ר סימן רסב סע׳ ב. יש לנקות הבית בערב שבת לכבוד השבת, ויש מקפידים במיוחד להסיר קורי עכביש בערב שבת, כי המקובלים כתבו שזה רומז על קליפות ועלול להביא חיסרון בשלום בית. וכתבו שבערב שבת ובליל שבת יש להיזהר מאוד ממריבה בבית [כי המזיקים נבראו בערב שבת בין השמשות ולכן כל ערב וליל שבת כוחם גובר ועלולים הם לגרום לכעס ולריב]. ויש שכתב, שיכול להעיד שאצל מי שהיה אצלם מריבה בערב [ובליל] שבת היה להם בשבוע שאח״כ נזק בגוף או בממון, ה״י, כמובא בפסקי תשובות סימן רנ בסק״ט ובסק״י.

[19] ע״פ שוע״ר סימן רסב סע׳ ד, ומודגש שם שאם אפשר תהיה לו טלית מיוחדת לשבת. ולעניין מוצש״ק כך המנהג היום ע״פ הנהגת הרבי ואדמו״ר הריי״צ.

וגבי לצאת מביתו כו׳ כ״כ בשוע״ר סימן שא סע׳ יד, וכנראה הכוונה סוג בגד או תכשיט שאין כדוגמתו בחול ועי״ז יזכור שלא לחלל שבת בהוצאה לרשות הרבים או לכרמלית.

ובשוע״ר סימן רסב סע׳ ב מובא, שילבש בגדים הנאים וישמח בביאת שבת כיוצא לקראת מלך וכיוצא לקראת חתן וכלה כמו שהיו עושין גדולי החכמים כו׳, שאמרו ״בואי כלה, בואי כלה!״ [כמו שאנו אומרים בסדר קבלת שבת בפיוט ״לכה דודי״].

[20] ע״פ שוע״ר סימן רסב סע׳ ה, וקצות השולחן סימן עג סע׳ ח ובבדי השולחן כד.

[21] ע״פ שוע״ר סימן רס סע׳ א. טבילת ערש״ק מובאת בספר המנהגים עמ׳ ,25 שהוא מנהג מקובל ממורנו הבעש״ט.

והרבי הורה שיש להתנגב אחר הטבילה [וכי זו פראות שלא להתנגב]. והרוצה לקיים דברי האריז״ל שאין להתנגב כדי שמי המקווה ישארו בגוף – ישאיר חלק בגוף שלא יתנגב שם [המשפיע הרה״ח ר׳ מענדל פוטרפס ז״ל, שהיה נוהג בדווקא שלא להתנגב, הנה מאז השיחה בשנת תשמ״ג הקפיד להתנגב לקיים דברי הרבי].

אבל אפשר לנעול נעליים ולגרוב גרביים אע״פ שרגליו לחות עדיין ממי הרחצה כי כן מנהג העולם ושומר פתאים ה׳ (ע״פ התוועדויות שנת תשמ״ג ח״א עמ׳ 384). והמנהג הפשוט, שאם חל יו״ט ביום שישי אין טובלים לקראת שבת ומסתפקים בטבילת הבוקר.

[22] ע״פ שוע״ר סימן רס סע׳ א. ומשמע, שציפורניים מקצצין גם בר״ח כמו שכתבו קצת אחרונים, שבזה לא נהגו כצוואת הר״י החסיד [ויש שהבינו שרק לכבוד שבת מותר כיוון שמגלחן כל ערב שבת, משא״כ בשערות שאין מספרים בכל ערב שבת.

אבל אין זו פשטות לשון רבינו, שהרי אינו מזכיר שההיתר הוא רק במי שרגיל בכך בכל ערב שבת. וגם אין כל כך סברה לומר שבציפורניים התירו מפני כבוד שבת ובשערות לא התירו כי מה החילוק, וכי מפני שאין מגלח כל ערב שבת עליו לבוא עם שערות מגודלות בשבת.

וע״כ נראה שרבינו סובר, שלגבי ציפורניים נהגו להקל לקצוץ בר״ח וכנ״ל].

[23] ע״פ שוע״ר סימן רס סע׳ ב. והטעם שאין קוצצין ציפורניים ביום ה׳ כיוון שמתחילין לצמוח ביום ג׳ לגזיזתן ואין רוצים שזה יהיה ביום שבת. אבל לספר שערות הראש מותר ביום ה׳ כמ״ש בקונטרס אחרון סק״א.

וע״פ השמועה הרבי נהג להסתפר באור ליום ה׳ ואפשר שהוא כדי לקיים דבר רבינו [כדוגמת רב כהנא שהידר על לולב שיש בו שאלה שרב הכשיר הואיל ונפק מפומיה דרב].

ומ״מ, אם יש יו״ט ביום שישי קוצצים ציפורניים ביום ה׳ לכבוד שבת ויו״ט, כמ״ש בשש״כ פרק מב סוף הערה קס.

[24] ע״פ שוע״ר סימן רס סע׳ ג. והנה יש מחלוקת האם מתחילים לקצוץ ציפורני יד ימין או שמתחילים ביד שמאל, ומלשון רבינו ששינה מלשון הרמ״א בשו״ע והוסיף:

ונמצא הסימן לסדרן בדאג״ה בימין כו׳. משמע, שמתחילין בימין.

ואפשר לבאר זאת, שהרי יד ימין תמיד מוקדמת לדברים של שבח, כגון לנטילת ידיים ולרחיצה.

וגבי נטילת ציפורניים יש לדון האם זה נחשב תיקון וחשיבות, שאז ימין קודמת או לאו. ובסימן שמ סע׳ ב משמע מדברי רבינו, שהעיקר להלכה שהגוזז ציפורניים בכלי בשבת חייב כיוון שהוא תיקון [אע״פ שאין צריך לציפורניים הקצוצות], וכן משמע בסימן שכח סע׳ לז.

ועפ״ז מובן שיש להקדים יד ימין כיוון שזה תיקון ויד ימין חשובה יותר כמ״ש רבינו בסימן כ סע׳ ד [במהדורה בתרא].

ובקצות השולחן סימן עג סע׳ ב, בדי השולחן ו׳ אומר שברגליים אפשר לגזור כסידרן, ויש שמחמירים גם בזה.

[25] ע״פ שוע״ר סימן רס סע׳ ד. וההפרש בין צדיק לחסיד הוא כי צדיק מקפיד על שורת הדין, שלא יזיק לאישה מעוברת

אבל אינו חושש שמא בכל זאת הציפורן תצא ממקום שנקברה שם.

אבל חסיד עושה לפנים משורת הדין וחושש שמא הציפורן תתגלה ותזיק, ועל כן שורפן. ואע״פ שהשורף דבר היוצא מגופו עלול להזיקו, מ״מ, אינו מתחשב בכך.

ומובא בהיום יום [טז אייר], שהרבי הרש״ב עירב קיסם עם הציפורניים קודם שריפתן. והנה מצד ההלכה בזמננו השלכת הציפורניים לביוב הוא כמו שריפתן, שהרי הן מתכלות שם [ויש אומרים, שהרבי היה זורק הציפורניים לביוב].

[26] ע״פ שוע״ר סימן רס סע׳ ה. ומסופר, שאדמו״ר הרש״ב כשהיה מחוץ לביתו היה שולח מברק להזכיר אודות הדלקת נרות בערש״ק.

ובקצות השולחן סימן עג בבדי השולחן ט כותב, שהלוקח ממקום שהפירות מעושרין אין שייך לשאול על זה.