בדבר ה' שמים נעשו

יום חמישי י״ג כסלו ה׳תשע״ה
בדבר ה' שמים נעשו. בעשרה מאמרות (של הקב"ה) נברא העולם, "כי הוא אמר ויהי, הוא ציוה ויעמוד", וכמו "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור", "ויאמר אלקים יהי רקיע וגו' ויהי כן".
מאת הרב ישבעם סגל

 

 

בעשרה מאמרות (של הקב"ה) נברא העולם[1], "כי הוא אמר ויהי, הוא ציוה ויעמוד"[2], וכמו "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור", "ויאמר אלקים יהי רקיע וגו' ויהי כן"[3].

 

דיבור אלקי

ה"דיבור" של הקב"ה שבו בורא את הנברא, אינו דיבור גשמי הנשמע באזנים וכדו', אלא הארה אלקית שנקראת בתורה בשם "דיבור" – בדרך משל בלבד, כי הוא דומה קצת לדיבור האדם – כפי שיבואר להלן. 

"דבר הוי'", היינו "דיבורו של מקום"[4], הוא כינוי לכח האלקי המצומצם, שחשף הקב"ה והאיר מספירותיו הקדושות, ונמשך ע"י ספירת המלכות, לצורך בריאת כל נברא ונברא, לכל נברא – הכח המתאים לו.

הכח האלקי הבורא, מכונה בתורה בשם דיבור (דבר ה'[5]), "כי הוא אמר ויהי", אעפ"י שהבורא ית'  אינו גוף ח"ו ולא דמות הגוף, והדיבור הוא לכאורה פעולה גופנית, אך הכינוי "דיבורו של מקום" אינו אלא משל בלבד על הכח האלקי הבורא – כדי לשבר את האוזן.

והכונה בהשוואה זו היא בשתים:

 א. כמו באדם שהדיבור מגלה לשומעים את מה שהיה צפון ונעלם במחשבת המדבר, כך למעלה בא"ס ב"ה יציאת האור והחיות ממנו ית' מההעלם אל הגילוי לברוא עולמות ולהחיותם נק' בשם דבור. 

ב. כמו באדם שהדיבור בטל ואפסי לעומת שרשו בנפש, וכך הכח האלקי הבורא – כלא חשיב לעומת שרשו שבעצמותו ית'.

והיינו, כשם שדיבור יחיד או הגה כלשהו – היוצא מפי האדם המדבר, הוא מצומצם ביותר ובבחינת אין ואפס לעומת שרשו ומקורו – כח הדיבור שבנפש, שהרי מצד כח הדיבור יוכל לדבר דיבורים עד אין קץ (רק כלי הדיבור הגופניים – מזדקנים ומתבלים, ולא כח הדיבור שהוא רוחני בנפש).

וכך גם כח הדיבור שבנפש,  גם הוא אפסי לעומת שרשו – כח המחשבה שבנםש, וגם כח המחשבה אפסי לעומת שרשו, היינו – המידות (הרגש) שבנפש, וגם המידות הן אפסיות לעומת שרשן שהוא השכל המוליד את המידות, שגם הוא אפסי לעומת הנפש עצמה על כל גילוייה העצמיים.

כל-שכן וק"ו – הביטול העצום והערך האפסי של אותו דיבור היחיד התחתון – הגשמי – לעומת עצם הנפש הרוחנית, אעפ"י שגם הנפש אינה אלא מציאות נברא[6], והמרחק בין הדיבור לנפש הוא בחמש מדריגות בלבד, מכל מקום – הוא כאין ואפס לעומת הנפש עצמה.

וכמשל הזה ויותר מכך לאין קץ – האפסיות המוחלטת של הכח האלקי – שהאציל הקב"ה מתוך עצמו לצורך הבריאה, לעומת עצמותו ית' הבלתי בעל גבול בתכלית, וכל שכן וק"ו האפסיות של היש השפל –  הנברא מכח אלקי זה, שעל כל אלו נאמר בזוה"ק[7]: "כולא קמיה כלא חשיב" (הכל לעומתו אינו נחשב למציאות) וכאין ואפס ממש.

וע"ז נאמר[8]: "בדבר ה' שמים נעשו", שגם "שמים", שהם כל הנבראים השמימיים – הן הגשמיים (גרמי השמים) והן הרוחניים (המלאכים וכו'), מציאותם והויתם תלויה בכח האלקי (דבר הוי') המצומצם, והוא המאמר האלקי – "יהי רקיע בתוך המים"[9].

ואעפ"י שאיכות מציאותם של גרמי השמים, גדולה ביותר ביחס למציאות הנבראים הארציים, שהארציים קיימים רק במין, דהיינו, שהמינים השונים שבנבראים, הם עמידים שלא בטלים לעולם, אבל ה"אישים" – הפרטים הכלולים בכל מין – הם "מתים" – מתפרקים ונפסדים – כל אחד בזמנו,  ואילו השמימיים קיימים (גם) ב"איש", וכמארז"ל[10] עה"פ[11] "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – חזקים כיום הבראם.

והיה לכאורה מקום לטעות  ולחשוב שמציאותם היא די חזקה ואינם זקוקים כל-כך לכח הבורא, ושאין עצם קיומם תלוי בו…

הנה על זה נאמר בדבר ה' (גם) שמים נעשו, להורות שגם אלו – תלויים ועומדים בכח דבר ה' הפועל בם תמיד, וכמאמר הבעש"ט ז"ל עה"פ[12] "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, כי אילו היו ה"אותיות" של דבר הוי' זה, מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל השמים – עם כל תכולתם – אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע[13].

וכשיתבונן האדם בזה, יתפעל מגדולת אין-סוף ברוך הוא שאין לו קץ ותכלית, ועי"ז יחוש הנברא את אפסותו לפני ה' יתברך.

 

שורש הדיבור האלקי

והנה, אעפ"י שהכח המהוה ומחיה  את הנברא, הן אותיות דבר הוי' – דיבורו של מקום, שהן מספירת המלכות ("מלכות פה"[14]), יש לציין ש"אותיות" אלו נובעות מספירת החכמה, וכמ"ש[15]: "כולם בחכמה עשית", כי מספירת החכמה נמשכות "אותיות" המחשבה ו"אותיות" הדיבור, שהן "עלמין סתימין דלא אתגלין"[16] – מחשבה, "ועלמין דאתגליין" – דיבור[17].

והנה, מדת הקב"ה שלא כמדת בשר ודם, שדיבור האדם – לאחר שיוצא ומתגלה מהנפש – הריהו נפרד ממנה ונעשה מציאות בפני עצמו ואינו חלק מהנפש.

משא"כ הקב"ה – אין דבר חוץ ממנו, כי להיותו אין סוף אמיתי הרי "לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו), ולכן הכח האלקי ("דבר הוי'") הבורא את הנברא, הריהו מאוחד במהותו ועצמותו ית' גם לאחר שיצא אל הפועל לברוא את הנברא, כמו שהיה מאוחד במהותו ועצמותו ית' בטרם האצילו ה' לפעול את הבריאה.

ומטעם זה יש בכח ה"דבר הוי'" לברוא יש מאין, שהיא פעולה שביכולת עצמותו ית' בלבד, כי רק עצמותו ית' – שמציאותו מעצמותו ולא קדמו ההעדר – בכוחו ויכולתו להוות יש, מאין ואפס שקדם לו, ולכן "דבר ה'" הנובע ומאוחד בעצמותו ית' מבצע את פעולת הבריאה – מאין ליש.

וכשיתבונן האדם שכל ישותו אינה אלא ממהותו ומציאותו של עצמותו ית', יבוא לידי ענוה אמיתית – ביטול במציאות ממש – וידע שהוי' אחד ואין עוד שום מציאות מלבדו.    

 

מקורות לעיון:

תניא  פ"כ וכ"א. שער היחוד והאמונה פ"א. אגה"ק ד'(ע' 210),  תו"א נ ע"א, סה"מ תרנ"ה ד"ה מצה.

 

(מתוך ספר "ערכים בחסידות" חלק ב' העומד לצאת לאור בקרוב)



[1] אבות פ"ה א

[2] תהילים לג, ט.

[3] בראשית א, ג.ו.

[4] רש"י יחזקאל א,כ"ד ועוד.

[5] תהילים לג, ו.

[6] וכנוסח הברכה: בורא נפשות רבות וכו'

[7] זח"א יא, ב.

[8] תהילים לג, ו.

[9] בראשית א.ו'

[10] ראה ירושלמי ברכות ה ע"א

[11] בראשית ב. ד'

[12] תהילים קי"ט, פט.

[13] עפ"י שעהיוה"א פ"א, וראה לקו"ש ח"ו בהערות 11 ו12.

[14] תקו"ז בהקדמה (יז, א)

[15] תהילים קד, כד.

[16] תקו"ז בהקדמה (יז, א).

[17] ראה תו"א ויחי נ, א.

 

פרסום תגובה חדשה

test email