עבודה בשני הקווים

לעיתים נדמה לנו שהעבודה הנדרשת מאתנו היא בקו אחד – אהבה. נראה שזו היא הדרך של תורת החסידות – "כל פניותיך יהיו לימין". אך כאשר נתבונן, נגלה שהבחינה האמיתית היא כאשר האדם עובד ומשנה את טבע מידותיו, כך שפועל בשני קווים הפכיים גם יחד. כמו שנאמר בתניא[1]:

"דחילו ורחימו [יראה ואהבה] נקראים גדפין [כנפיים]

דרך משל, כדכתיב[2] "ובשתים יעופף". שהכנפיים בעוף הן זרועות האדם וכו', ובתיקונים פירש שהעוסקים בתורה ומצוות בדחילו ורחימו נקראים בנים, ואם לאו – אפרוחים, דלא יכלין לפרחא".

כלומר, העבודה בשני הקווים היא הכנפיים שמאפשרות לאדם לעלות אל על ולהגיע לדרגה עליונה בעבודת ה'. כמו שכתוב[3]: "אחרי ה' אלקיכם תלכון", אחרי – הרי זה "אחוריים" בלבד, דרגה פחותה, עד שמגיעים אל הדרגה העליונה של המשך הפסוק – "ובו תדבקון", שאין האדם מהווה שום מציאות לעצמו כלל, אלא נעשה דבוק לגמרי בהקב"ה.

אך היות והדרך אל היעד רחוקה היא, ו"כל הדרכים בחזקת סכנה"[4] – איך נדע שאנו בדרך הנכונה? מביא הרבי שעל האדם לעבוד לשנות את טבע מידותיו. ורק כאשר מתגבר ולא פועל מתוך נטייה אישית, הרי זו הוכחה שפעולותיו הם באופן של "ובו תדבקון".

סימני הטהרה ־ עבודה שלא על פי טבע מידותיו

כשם שאדם לא מכניס אוכל לפיו אלא אם כן הוא יודע שהחיה כשרה היא ויש לה סימני טהרה, כך לפני שהוא פועל ועושה, עליו לבדוק את "כשרות" הפעולה – וזו נבדקת בכך שפועל גם שלא לפי טבע מידותיו. על אברהם אבינו בנסיון האחרון – נסיון העקידה – נאמר: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה"[5]. נשאלת השאלה, וכי כל תשע הנסיונות האחרים, שלא היו קלים – כמו נסיון אור כשדים – ליפול לכבשן האש, נסיון "לך לך מארצך" וכו', אין בכוחם להוכיח שאברהם "ירא אלקים"?

אלא[6], בנסיון העקידה הוכח שאברהם אבינו אינו פועל מתוך הטבע שלו, הקו שלו – קו הימין, קו החסד, אלא עושה כל ציווי – גם בקו הגבורה. ונסיון זה הוכיח, שגם העמידה בנסיונות האחרים, שהיו בקו החסד, הייתה מצד עבודה. וכלשונו הקדושה של הרבי[7]:

"זהו הסימן ד"מפרסת פרסה": כאשר פועלים רק בקו אחד, "בקיימא דחד סמכא" – יתכן שזו מצד הטבע והרגילות. הסימן לבהמה טהורה הוא "מפרסת פרסה" – שהפרסה מחולקת ומכוונת ימינה ושמאלה, לשני הצדדים. הוא יוצא מטבעו ורגילותו, ועושה את שליחותו של "אדם העליון", בכל מקום ששולחים אותו.

"הדין ב"מפרסת פרסה" הוא, שהפרסה צריכה להיות מחולקת מלמעלה ומלמטה, ואם לא – אין זו בהמה טהורה. והיינו, שהעבודה בב' הקוין צריכה להיות לא רק בחיצוניות בלבד: אם ענין זה הוא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות אינו עומד אלא בקו אחד – אזי "לא תאכלו", שאינו פועל את ההעלאה וההתכללות. עליו להיות מחולק בפנימיות וגם בפועל, בכל כולו ("דורך און דורך"), ואז "תאכלו", שפועל את ההתכללות. ואף על פי כן, כיון שהוא עוסק בגשמיות, ששייכת לחומריות – הרי אפילו כשהוא רואה ש"מפרסת פרסה" אין לו לסמוך על עצמו, וצריך להיות גם הסימן ד"מעלת גרה" – לחזור וללעוס ("איבערקייען"), לבדוק את עצמו, ולברר עוד פעם ועוד פעם".

סמכות הורית – הצבת גבולות מתוך אהבה

כהורים, עלינו לדעת שהחינוך האמיתי חייב להיות בשני הקווים: הן אהבה, דאגה, חיבוק, נתינה, והן לדעת להציב גבולות, כך שסמכות ההורים תישאר איתנה. סמכות הורית אינה באה לידי ביטוי בהלקאה על מעשה לא טוב, שהרי הנגיעה כאן היא רגעית וממרחק, אלא סמכות הורית היא על ידי "נוכחות הורית" – אהבה ויראה גם יחד.

אחת הטראומות הקשות עבור ילד, היא לגדול ללא דמות הורית. אובדן של הורה, אפילו בילדות המאוחרת, עשוי להיות הרסני. דומה לכך היא חווית הילד כשההורה מתמוטט, הופך משותק, או מאבד את קולו האישי. פחות מוכרת היא צורה אחרת של חסך[8]: כל הורה נכנע לעיתים כשהוא עומד מול תביעותיו, תלונותיו, איומיו או אלימותו של הילד. אולם כאשר הכניעה הופכת לנורמה, מאבד הילד את הנוכחות ההורית. אולי אף גרוע מכך: הילד מרגיש שהוא הצליח לחסל את הנוכחות ההורית.

ההתנסות של ההורים, באותן נסיבות, עשויה להיות ההיפך הגמור: הם עשויים להרגיש שהם קיימים רק עבור הילד. אבל זוהי בדיוק הבעיה: אם ההורה קיים רק עבור הילד, אין לו קול משלו או קיום אינדיבידואלי. במקרה זה הופך ההורה למי שמבצע את רצונו של הילד, למשרתו של הילד, לצל של הילד. להיות נוכח פירושו להיות מישהו, מישהו עם מחשבות משלו, רגשות ורצונות משלו. הילד זקוק למישהו כזה כדי לגדול. רק עם דמות שנוכחת באופן אישי יכול הילד להרגיש בטוח. בניגוד לזה, הורה שהופך להר של רצונות הילד – מותיר את הילד בוואקום.

החוויה של נוכחות הורית עשויה להיפגם גם מבחינה נוספת: כאשר הילד מתמודד עם דמות שנוכחת, אך לא כמי שממלאת את התפקיד ההורי. יש הורים ההופכים זאת לאידיאל: "יותר מכל אני רוצה להיות ידידו של בני", או "אני רוצה שהיא תאהב אותי עבור מה שאני, ולא משום שאני אמה". הורים אחרים מזניחים את התפקיד ההורי כאשר הם עומדים על סיפוק צרכיהם ללא התחשבות בצורכי ילדיהם. בשני המקרים הילדים חסרים את הנוכחות של ההורה כהורה.

מכאן, שנוכחות הורית היא מושג דו־קוטבי: על ההורה להיות נוכח הן כאינדיבידואל והן כמי שמכהן בתפקיד ההורי. כאשר אחד מן השניים לקוי, נגרם לילד חסך. החסך הגרוע ביותר, אם כן, נגרם על ידי דמות ההופכת מחוקה גם כאדם וגם כהורה.

אכן, סמכות הורית דורשת את שני הקווים – יראה ואהבה!

נוכחות הורית

לנוכחות ההורית שלושה היבטים:

1. על ההורים להיות מסוגלים לנקוט בפעולה יעילה.

2. לפתח בטחון עצמי וערכי.

3. להרגיש שמאמציהם נתמכים ולא מעורערים על ידי אחרים.

במילים אחרות, על ההורים להיות מסוגלים לומר: "אני יכול לפעול"! "זה צודק"! "אני אינני לבד"! הילד חש שההורה אכן עושה את שצריך לעשות וכך יקבל ממנו, כי ההורה פועל ועושה מתוך אמונה ובטחון ומתוך תמיכה סביבתית.

דוגמא לדבר ניתן לראות, כאשר ילד עומד על שלו בוכה וצועק ובועט, שמגיע לו כך וכך… דרישה לא לגיטימית. אם האם תיכנע, הרי נעשה כאן אקט לא חינוכי שיגרור בעקבותיו דרישות נוספות וכאן נפגמת הסמכות ההורית ויחד איתה נוכחות ההורה. אם תסביר עכשיו לילד שדרישותיו לא יכולות להתקבל מסיבות שונות, זה לא יועיל, כי הילד כרגע לא במצב של הקשבה.

הנכון הוא שהאם תהיה אמנם עם הילד, אך לא תיכנע. או אפילו תיתן לו "חיבוק דב" – היא מחזיקה את הילד משך זמן ולא נותנת לו את האפשרות להתפרע, אך יחד עם זאת היא איתו…

לאחר זמן כשהילד יירגע, ויתנהג כראוי – ניתן לשבח אותו על כך שיצא מהדרישות המופרזות שלו והצליח להתנהג כרגיל, ולא להישאר בתוך הכעס והרוגז. מחמאה אמיתית זו, ביחד עם "חיבוק הדוב" בעת הכעס, או אמירה ברורה, קצרה ותומכת בעת ההתנהגות השלילית ואחר כך שיחה בנושא – זהו שילוב נפלא של שמאל דוחה וימין מקרבת.

לעיתים נוצרת "קנוניה" – אחד הילדים גורר אחריו שרשרת תגובות לא הולמות מצד הילדים האחרים, וההורים נסוגים יותר, נכנעים לדרישות… והגלגל חוזר חלילה. שוב יש לשחזר את הביטויים החשובים של: "אני יכול לפעול" – יש לי הכוח, "זה צודק" – בשיקולי דעת ברורים ונבונים, ו"אינני לבד"

במצבים מעין אלו יש לפרק את ה"חבילה" – לשמוע מה יש לכל אחד לומר – אלו טענות, ולשתף את האחרים במציאת פתרונות. כל זה לא ברגע הלחץ והבעתה, אלא בעיתים מזומנים או אפילו קבועים – כמו בארוחה משותפת שאז כל אחד ידע שיגיע תורו לומר, לדבר, לספר, ואפילו להתלונן!

"כך ולא אחרת"

נקיטה בקו של יראה ואהבה גם יחד, ולא רק לפי נטיות אישיות, מוכיחה שהפעולות הן הפעולות הרצויות. הדבר נכון גם לגבי שיקולי דעת אישיים וגם לגבי פעילות ציבורית. ניתן לבחון קווי פעולה אלו בעומק יותר, עד כדי גילוי הפנימיות – גילוי נקודת מסירות הנפש:

"בשנת תרנ"ה בהיות אדמו"ר הריי"צ בן ט"ו שנים ובהיותם ב"נאות דשא" – סמוך לליובאוויטש, פנה אליו אביו, כ"ק אדמו"ר הרש"ב, ובקש ממנו שלמחרת בבוקר – י"ב תמוז (יום הולדת הרבי הריי"צ ואח"כ חג הגאולה) יטבול בנהר, ואחר כך יסעו לליובאוויטש" וכך אמר הרבי[9]:

"בבואם לאוהל, פתח כבור קדושת אדמו"ר נ"ע (הרבי הרש"ב) את דלת האוהל, ופתח גם את ארון הקודש (בבית המדרש הסמוך לאוהל), ואמר: הנני מביא היום את בני לעקידה. בעניין העקידה יש עוקד ונעקד. אברהם אבינו ע"ה עקד את יצחק בנו כדי שלא יהיה בו פסול חס ושלום,

והכוונה בזה למה שכתוב במדרש: "בשעה שביקש אברהם לעקוד את יצחק בנו, אמר לו, אבא, בחור אני וחוששני שמא יזדעזע גופי, ושמא תיפסל השחיטה, אלא כפתני יפה". כמו כן ברצוני שהעקידה תהיה כפי הרצוי.

"וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר – היו דמעות זולגות מעיניו של אביו, ופרץ בבכי, וגם הוא (כ"ק מו"ח אדמו"ר), שלא ידע במה המדובר, בכה עמו ("עס האט זיך אים אויך געווינט"). אחר כך למד כ"ק אדנ"ע בפני הארון הפתוח – חצי פרק מאגרת הקודש דיבור המתחיל "חגרה בעוז מתניה", ופנה אל בנו, ואמר: בפניהם של אבותי הקדושים (דהיינו האוהל שבו טמונים ה"צמח צדק" ואדמו"ר מהר"ש) הנני כורת ברית עמך. מהיום הנני מוסר לך את העבודה בעסקנות הכלל בעניינים גשמיים ובעניינים רוחניים.

"והוסיף ואמר אודות המאמר "חגרה בעוז מתניה" – ראשית העבודה מתחילה ממתניים, ואחר כך באים שכל ומידות. מתניים צריכים חגורה, ומהי החגורה – עוז, ומהו עוז – מסירת נפש, ומהי מסירת נפש – "כך ולא אחרת" ("אזוי און ניט אנדערש")".

הרבי הוסיף, שחשוב לדעת את ההקדמה לפעילות הציבורית, על מנת לדעת שכאשר עוסקים בפעולות של רבותינו נשיאינו, לא מתוך הטבע האישי שלו אלא כי "כך ולא אחרת" – הרי מגלים שכל הקשיים הם רק מניעות ועיכובים.

הבקשה האחת – "שבתי בבית ה'"

על מנת להגיע אל דרך עבודה נעלית זו של: "כך ולא אחרת", ניתן להתבונן במזמור התהלים[10]: "לדוד ה' אורי וישעי" – הפרק הנאמר מראש חודש אלול ועד הושענא רבה. בפרק ז"ך זה אנו פונים להקב"ה ואומרים: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש – שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".

איך אומרים אנו שזו בקשה אחת, הרי בפרק זה עצמו ישנן עוד שבע בקשות: את פניך ה' אבקש, אל תסתר פניך ממני, אל תטשני ואל תעזבני, אל תתנני בנפש צרי, הורני ה' דרכך ועוד.

אלא מבארים, שבקשה זו היא כה פנימית, שהיא מהווה את הבקשה האחת, שמעל הטבע, כפי שאומרים בהזאות הדם ביום הכיפורים: "אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש . . אחת ושבע" – שיש את האחת שמעל השבע. והבקשה הנפלאה היא: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" – שכל החיים שלנו יסתובבו סביב ה"אחת", "כך ולא אחרת"!

לך אמר לבי בקשו פני

בין הפסוקים והבקשות, מצויה הבקשה הנפלאה של: "לך אמר לבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש". פירושו הפנימי של פסוק זה הוא: מדובר בשני רבדים של בקשה להתקשרות, האחת, לעורר את פנימיות הלב על מנת לעבוד את ה' כראוי, והשנית, לעורר את עצמות נקודת הלב הקשורה עם עצמות הקב"ה. ובהתאם לכך יש לכל מילה שני פרושים. כפי שהדברים מבוארים בתורתו של הרבי[11]:

"לך" – * בשבילך ובשליחותך * במקומך.

"לבי" – עבודה שבלב זו תפילה, וב' פרושים: * עם הלב * בתוך הלב.

"בקשו פני" – * בקשה וחיפוש * בקשה ותחינה.

העבודה שהיא בשליחותו של מקום – בשבילך ובשליחותך, היא הארת נקודת הלב על מנת לנצח את המלחמה עם הנפש הבהמית. כי עיקר הנצחון שעל ידי גילוי דרגה זו הוא בלבושים מחשבה דיבור ומעשה, אלא שבכדי שאלו יהיו בשלמות והאדם יוכל להתגבר על טבע מידותיו ולעבוד את ה' בשני הקווים, הוא על ידי המידות שבלב – עבודה עם הלב. ועל פי זה הבקשה והחיפוש הוא, שכל העניינים יהיו בהתאם לפנימיותו של ה'.

ויש שהעבודה היא בתוך הלב. זוהי העבודה עם נקודת היהדות המקושרת עם העצמות – במקומך. דרגה זו אינה אמצעי לעניין אחר של מילוי השליחות, אלא התכלית היא בה עצמה, והעבודה בנוגע לדרגה זו היא בלב עצמו, שיהיה בגילוי. כי הנקודה היא בהעלם, והעבודה היא לעורר שתהיה בגילוי. ועל פי זה פירוש 'בקשו פני' הוא, בקשה ותחינה בהתעוררות גדולה.

"המלך בשדה" עניינו שהמלך יורד אל השדה, אל העם. זוהי הדרגה הראשונה האמורה, שיהודי הולך בשליחות הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים – להתגבר על מניעות ועיכובים ולעבוד "כך ולא אחרת". ועל ידי זה העם הולך אחרי המלך אל היכל מלכותו, ואז מגיעים אל הדרגה הגבוהה של גילוי עצמות נקודת הלב – בתוך הלב!

בדרך כלל זהו הסדר. אך לעיתים, הרבי נותן סדר שונה. אחת הבנות, התעסקה שנים רבות לשנות את טבע מידותיה על מנת להיות טובה יותר, להתגבר ולהתעלות על קשיי ילדות, לעדן את טבע מידותיה, וסדר עבודה זה גרם לה לסבל. היא אמנם נעזרה באנשי מקצוע, אך חשה כמו בחבישת פצעים והנחת פלסטר, שזה דבר חשוב, אך תחושת הסבל לא משה.

כאשר התוודעה אל תורתו של הרבי והייתה פתוחה לקבל, קיבלה תשובה מהרבי דרך אגרות הקודש. התשובה הייתה, ללמוד את תורת החסידות, וזה יאיר את נשמתה, כך שבדרך ממילא יתוקן טבע המידות.

כשם שעבודתנו היא עבודה בשני קווים, למעלה מסדר והדרגה, כך גם בהמשכת השפע שני עניינים. בקשתנו היא שימשך רב טוב שלמעלה ממדידה והגבלה בטוב הנראה והנגלה, גם בעניינים הגשמיים לשנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני כפשוטם, ובכולם – בהרחבה!

מקורות