פרשת בראשית – ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם

הקראת כתבה
יום ראשון ד׳ כסלו ה׳תשע״ז
ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכולו לשון תענוג. כשם שאדם הראשון פעל בעולם את שלימות הבריאה, כך כל אחד מישראל עושה להשם יתברך דירה בתחתונים. וכמו שהשם הסתכל בתורה וברא עולם, כך אדם עוסק בתורה ומקיים עולם – שמיים חדשים וארץ חדשה.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

בס״ד. ש״פ בראשית, מבה״ח וער״ח מרחשון ה׳תשל״ג

 

ויכולו[1] השמים והארץ וכל צבאם[2], ואיתא במדרש רבה[3] כתיב[4] לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאוד, לכל יש סיקוסים (קץ וגבול וזמן[5]), שמים וארץ יש להם סיקוסים, חוץ מדבר אחד שאין לו סיקוסים, ואיזה, זה תורה שנאמר[6] ארוכה מארץ מדה גו׳. וצריך להבין[7] מה שאומרים שמים וארץ יש להם סיקוסים, והלא בעולם יש ג״כ המשכות שהן בבחי׳ אין סוף ובבחי׳ בלי גבול, וכידוע שיש המשכת הרצון בעולמות וכמ״ש[8] בראשית ברא ותרגם אונקלוס בקדמין ברא כו׳, דקאי על הרצון שנקרא קדמון, ורצון הוא בחי׳ בלי גבול. ויש להוסיף בזה עוד, דהנה מה שאמרו שמים וארץ יש להם סיקוסים הרי נלמד זה מהפסוק ויכולו השמים והארץ, דויכולו הוא לשון תכלה וסוף וקץ וגבול. אבל הרי ידוע דבמ״ש ויכולו השמים יש עוד פירוש, ויכולו לשון תענוג[9], היינו שנמשך בשמים וארץ בחי׳ התענוג, ולפי זה צריך ביאור מדוע אומרים דשמים וארץ יש להם סיקוסים. ועוד זאת, דהנה ענין ויכולו השמים גו׳ שייך ליום השבת, וגם ביום השבת מצינו שיש בו ב׳ מדריגות, הא׳ מה ששבת הוא יום השביעי וכולל גם ענין השמיני דחפיא עלייהו, ספירת הבינה[10], ויש בו גם ענין התענוג, חמדת ימים אותו קראת[11], ההמשכה מבחי׳ עתיק. דבכללות הרי שבעת המדות וגם ספירת הבינה הם בהגבלה, דבינה ענינה שכל שהוא שייך לששה קצוות, משא״כ עתיק הוא למעלה מכל גדרי סדר ההשתלשלות (כמו שנת״ל[12]). וכיון שענין ויכולו יש בו גם הענין הנעלה, א״כ מדוע אומרים דשמים וארץ יש להם סיקוסים.

 

וביאור הענין הוא, דהנה ידוע[13] ההפרש בין שכל לרצון, שהשכל הוא מציאות בפני עצמו מחוץ להנפש, דגם כאשר הנפש אינה עוסקת בהדבר שכל ישנה מציאות השכל, משא״כ הרצון כל מהותו היא מרוצת הנפש והמשכת הנפש. ומטעם זה אומרים שהרצון הוא בלי גבול ואין סוף, כי הרצון הוא המשכת העצם. אמנם בזה גופא יש הפרש בין הרצון דעולמות והרצון דתורה ומצוות, דהרצון דעולמות, הגם שהוא ג״כ המשכת העצם, מ״מ בהמשכתו יש מדה וגבול, מפני שיש מקור להגבלה זו במקור הרצון, שהוא ע״ד זיו והארה בלבד, משא״כ הרצון דתורה ומצוות הוא למעלה מכל מדידות והגבלות, להיות שנמשך בזה בחי׳ העצמות. וכדאיתא בזהר[14] על הפסוק[15] ויקחו לי, לי כלומר אותי שע״י התורה לוקחים אותו ית׳ כביכול בעצמו. וכמבואר בענין אנכי הוי׳ אלקיך[16], דאנכי הוא בחי׳ דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ כלל[17], ולמעלה מענין השמות.

 

אמנם על ידי עבודת ישראל בעסק התורה ומצוות ממשיכים בחי׳ הרצון העצמי דתורה ומצוות שיומשך גם בעולם. וע״ד מה שנת״ל12בענין גילוי עתיקא בבינה, דהבינה מצד עצמה הרי היא רובצת על האפרוחים[18] שהם ששה מדות[19], שיש בה המדידה והגבלה דששה קצוות, אבל ע״י עבודת ישראל ממשיכים בבינה משרשה ומקורה בפנימיות עתיק, דפנימיות בינה פנימיות עתיק[20], עד שהתגלות עתיקא תהי׳ בבינה דוקא[21]. וע״ד ענין השופר שבראש השנה, שעל ידו ממשיכים מבחי׳ התענוג העצמי שלמעלה מתענוג המורכב ותענוג המורגש, וענין זה נמשך למטה מטה.

 

וזהו ענין ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכולו לשון תענוג, דישראל ע״י עבודתם ממשיכים בחי׳ התענוג של מעלה בשמים וארץ הגשמיים. וכמו שהי׳ ע״י אדם הראשון ביום הששי בפעם הראשונה (שאז נאמר ויכולו), שאמר לכל הנבראים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי׳ עושנו[22]. דזהו כל האומר ויכולו כאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית[23], כי ע״י אמירת ויכולו דהיינו המשכת התענוג שלמעלה בעולם הרי האדם עושה שמים חדשים וארץ חדשה[24] שלמעלה מהשמים והארץ כמו שהם מצד עצמם, וכמאמר[25] גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ, כי ע״י מעשה צדיקים דוקא ממשיכים התענוג בהבריאה. דזהו ג״כ מה שתכלית כוונת הבריאה היא מה שנתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים[26], דהשלמת כוונה זו היא ע״י ישראל דוקא[27], וכמו שהי׳ בתחילת הבריאה דכתיב שוקיו עמודי שש זה העולם שנשתוקק הקב״ה לבראותו[28], דהטעם על השתוקקות ותאוה זו הוא מפני ישראל, וכמבואר בדרושים[29] על פסוק זה מה שאמרו רז״ל[30] על הפסוק[31] עם המלך במלאכתו ישבו שם במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים. ולכן דוקא ישראל ע״י עבודתם ממשיכים ומגלים בהבריאה ענין התענוג שבה, מה שנתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים. ובפשטות זהו ענין וקראת לשבת עונג[32], שישראל ממשיכים בהשבת ענין התענוג שלמעלה, באופן שיומשך בדברים הגשמיים, בשר שמן ויין ישן וכו׳[33].

 

וזהו ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכולו לשון תענוג, דכשם שאדם הראשון פעל בכל העולם ענין שלימות הבריאה, כך כל אחד ואחד מישראל ע״י עבודתו עושה לו ית׳ דירה בתחתונים, וכשם שהקב״ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, כך בר נש עסיק באורייתא ומקיים עלמא[34], שעושה שמים וארץ חדשים כנ״ל. דבתחילת הבריאה כתיב[35] אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, תולדות מלא[36], אבל ישראל ע״י עבודתם פועלים ענין תולדות מלא בפעם הב׳, אלה תולדות פרץ[37] מלא, שזהו למעלה מתולדות מלא בפעם הא׳36, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, דאז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי׳ לעבדו שכם אחד[38], והי׳ ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד[39], ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר[40], שגם הבשר הגשמי יראה זה, ובקרוב ממש.

 

 

מקורות והערות


[1]מאמר זה הוא (כנראה) המשך למאמר שלפניו – ד״ה להבין ענין שמח״ת (סה״מ תשל״ג ע׳ 279 ואילך).

[2]פרשתנו (בראשית) ב, א.

[3]ב״ר פ״י, א.

[4]תהלים קיט, צו.

[5]מתנות כהונה לב״ר שם.

[6]איוב יא, ט.

[7]רד״ה זה תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ מא).

[8]ריש פרשתנו (א, א). המשך תרס״ו ע׳ כט. וראה שם ע׳ סג ואילך. ד״ה בשעה שהקדימו תרנ״ו (סה״מ תרנ״ו ע׳ שעה).

[9]ראה אוה״ת עה״פ (כרך א מב, ב ואילך. כרך ג תקח, א ואילך).

[10]ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳פח ואילך.

[11]נוסח תפילת העמידה דש״ק.

[12]בד״ה להבין ענין שמח״ת (סה״מ תשל״ג ע׳ 281 ואילך).

[13]בכ״ז ראה ד״ה ביום השמע״צ וד״ה ויכולו – תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ לג ואילך. ע׳ מא ואילך).

[14]הובא בתניא פמ״ז (סז, א). וראה זח״ב קמ, ב. וראה גם שמו״ר פל״ג, א. שם, ו. לקו״ת שלח מח, סע״ד ואילך.

[15]תרומה כה, ב.

[16]יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.

[17]ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. לקו״ת פינחס פ, ב. ועוד. וראה ד״ה וידבר גו׳ לאמר דכ׳ שבט וש״פ יתרו תש״ל (סה״מ תש״ל ע׳ 140 ואילך. ע׳ 148 ואילך).

[18]ל׳ הכתוב – תצא כב, ו.

[19]פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך קן. נתבאר באוה״ת תצא ע׳ תתקטז ואילך.

[20]אוה״ת תולדות (כרך ד) תתי, ב. תתיז, א. בשלח ע׳ שפ. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״א (ע׳ יא). סה״מ תרמ״ז ס״ע צח. תרס״ג ח״א ע׳ רא. ח״ב ע׳ שט. תער״ב-תרע״ו ע׳ קפג. המשך תער״ב ח״א ע׳ קנב. ח״ב ריש ע׳ א׳פט. סה״מ תרע״ח ע׳ נא. עטר״ת ע׳ שנה. פר״ת ע׳ רלח. ה׳ש״ת ריש ע׳ 50 ובהערה שם. וש״נ. וראה גם מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ב ע׳ תשלו. וש״נ.

[21]זח״ג קעח, ב. וראה תו״א ר״פ לך (יא, סע״ב). ובכ״מ.

[22]תהלים צה, ו. פרקי דר״א פי״א. זהר ח״א רכא, ב. ח״ג קז, ב.

[23]שבת קיט, ב. שו״ע אדה״ז או״ח ר״ס רסח. וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 95 ובהנסמן שם הערה 14.

[24]ישעי׳ סו, כב.

[25]כתובות ה, א.

[26]ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.

[27]ראה המשך תרס״ו ע׳ כ. ד״ה זה היום דיום ב׳ דר״ה שנה זו (סה״מ תשל״ג ע׳ 259 ואילך).

[28]שה״ש ה, טו. במדב״ר רפ״י.

[29]המשך תרס״ו שם. וראה גם המשך ר״ה תש״ג פ״ג (סה״מ תש״ג ע׳ 9).

[30]רות רבה פ״ב, ג.

[31]דברי הימים-א ד, כג.

[32]ישעי׳ נח, יג.

[33]ראה טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סרמ״ב.

[34]זח״ב קסא, סע״א ואילך.

[35]פרשתנו ב, ד.

[36]ב״ר פי״ב, ו. שמו״ר פ״ל, ג. וראה מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תקנח.

[37]רות ד, יח.

[38]צפני׳ ג, ט.

[39]זכרי׳ יד, ט.

[40]ישעי׳ מ, ה. וראה שער האמונה פכ״ה. לקו״ש חט״ו ע׳ 44.

 

פרסום תגובה חדשה

test email