פרשת מקץ – חג החנוכה הכנה לגאולה

יום שני כ״ב כסלו ה׳תשע״ד
פרשת "מקץ" קשורה עם "קץ הימים" – סוף הגלות, ו"קץ הימין" – התחלת הגאולה. בד בבד עם חגיגת נס חנוכה אנו ממשיכים לחיות את הסיפור הנפלא של יוסף, שכל שלב מחייו מכין אותו ליעודו כמשנה למלך מצרים… ואת הסיפור של יעקב אבינו "בחיר האבות", שלאחר שביקש לישב בשלוה, וקפץ עליו רוגזו של יוסף, עומד להתראות שוב עם בנו ולישב בשלוה פורתא. כל זה הוא רק מעין והכנה לשלוה הנצחית בגאולה האמיתית והשלימה.
מאת שולמית שמידע

חג החנוכה הוא חג האורים, החג של כולנו שלעולם קוראים בו את "פרשת מקץ".
כשנסב בשבת "פרשת מקץ" ומולנו יאירו נרות שבת ונרות חנוכה,
נרות שבת יחברו אותנו עם שבת קודש לה',
ונרות חנוכה ירצדו מרוב נחת למשמע ברכות הדלקת הנרות,
כשפינו מלא שירה והודיה לה' "על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך".
וכשנביט בהם הם יזכירו לנו סיפורים מהעבר הרחוק ויחברו אותנו עם ההווה.
הם יספרו על הניצחון הניסי של מתיתיהו ובניו המעטים החלשים והטהורים,
שבכח המסירות נפש שבאה להם מעצם הנפש מבחינת היחידה שבנפש,
ניצחו את היוונים הגיבורים הרבים והטמאים.
ובעיקר יזכירו לנו את נס פך השמן…

 

היוונים טימאו את כל השמנים כדי לבטל את הדלקת המנורה בבית המקדש,
אך בהשגחה פרטית בנס גלוי נמצא פך שמן אחד חתום בחותמו של כהן גדול,
ופך שמן זה שהיה אמור להספיק ליום אחד הספיק לשמונה ימים.
כך זכינו לשמונת ימי החנוכה לדורות להודות ולהלל לה' על ניסיו ונפלאותיו.
כך הוכיח הקב"ה לעולם מי חזק יותר… מיהו הגיבור האמיתי!…

נר שבת ונר חנוכה – הכלי השמן והפתילה שעל ידם מאיר אור התורה –
מזכירים לנו את מה שהיוונים ניסו להשכיח מאיתנו.
היוונים לא התנגדו ללימוד התורה אלא לקדושת התורה,
הם רצו "להשכיחם תורתך (תורת ה') ולהעבירם מחוקי רצונך (מצוות ה')".
הם לא התנגדו שלימוד התורה יהיה מצד השכל שבה…
הם ידעו שהתורה "היא חכמתכם ובינתכם"…
רק לא רצו לראות בה חוקי ה' ומצוותיו שלמעלה מטעם ודעת.
וכשנשב מול נר שבת ונרות חנוכה והם יזכירו לנו מה שהיוונים ניסו לעולל לנו,
נתחזק עוד יותר ברצון ללמוד תורה ובאופן הקשור עם נותן התורה דוקא.
נזכור שבבוקר קודם שהתחלנו ללמוד תורה ברכנו ברכות התורה כהקדמה ללימוד התורה.
לכן הלימוד שלנו צריך להיות באופן של "ברכו בתורה תחילה" (ולא כפי רצון היוונים),
ובאופן של יגיעה.
התורה (חכמתו ורצונו של הקב"ה) היא "חכמה" המשולה ל"שמן",
וכמו ששמן נוצר מכתישת הזית – ביגיעה, כך נלמד תורה באופן של יגיעה.
רק ביגיעה של ממש התוצאות מבורכות – "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין".

 

ואכן נר חנוכה קשור בלימוד התורה – ("הרגיל בנר הויין לי' בנים תלמידי חכמים").
לכן מיד לאחר הדלקת הנרות עוסקים בתורה סמוך לנרות,
אמנם אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.
בכל זאת אנו יושבים סמוך לנרות ולומדים תורה כי זהו עניינם אולם באופן המותר.
על ידי זה נזכה להוסיף בלימוד תורה ביתר שאת וביתר עז –
לא רק באופן של יגיעה, אלא באופן של אוכלי המן.
כי בסופו של דבר, "לא ניתנה תורה לידרש אלא לאוכלי המן",
שלא היו להם דאגות מענייני העולם כלל.
ולזה אנו מייחלים ומצפים שהקב"ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ,
ותהיה מנוחה בתכלית השלימות וממילא לא תהיה מלחמה עם הצד שכנגד.
ויתקיימו בנו כל יעודי הגאולה כלשון פסוקי ההפטרה "רני ושמחי בת ציון",
שתתגלה מעלתם של ישראל עד ש"נקבה תסובב גבר",
ועם ישראל יהיו כ"אשת חיל עטרת בעלה".

 

בעומק ובפנימיות במנורת המקדש ובחנוכיה מסתתרות נשמות ישראל,
שתפקידן להיות נרות להאיר ב"נר מצוה ותורה אור".
ומיוחדת החנוכיה ומעלתה יתירה מהמנורה בבית המקדש,
שבמנורה היו שבעה נרות ואילו בחנוכיה שמונה נרות.
מספר "שבע" קשור בסדר השתלשלות,
ואילו מספר "שמונה" למעלה מסדר השתלשלות,
דוגמת כינור בית המקדש שהיה של שבעה נימין,
ואילו כינור של ימות המשיח יהיה של שמונה נימין.
בית המקדש הוא שלימות סדר ההשתלשלות,
ובימות המשיח יהיה גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות – גילוי הוי' דלעילא.
לכן גם מדליקים נר חנוכה דוקא משתשקע החמה,
שלא כנרות המקדש שדלקו ביום.
כי כשמתגלה בחינת היחידה שלמעלה מסדר ההשתלשלות (הקשורה במספר שמונה),
לא רק שהחושך אינו מסתיר, אלא החושך הופך לאור.
לכן גם מדליקים חנוכיה על פתח הבית מבחוץ
(ולא כמו המנורה שהדליקו בתוך בית המקדש)
כדי שיאירו את החוץ עד דתכלא רגלא דתרמודאי.
עד שנהפוך את ה"גולה" ל"גאולה" על ידי הכנסת הא' – "אלופו של עולם!"
עד שכל העולם ידע ש"הכל זה אלוקים" ו"אלוקים זה הכל",
וכמו שאמר יתרו "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים".
ומעלה גדולה ויתרון גדול הוא כאשר האור בא מן החושך והחכמה באה מן הסכלות.

 

אם כן, החנוכיה מזכירה לנו את הקשר לתורה שכולה אור,
ואת הקשר לנשמות ישראל – נרות להאיר ("נר ה' נשמת אדם").
ואכן "ישראל" ראשי תיבות: יש ששים רבוא אותיות לתורה,
ולכל יהודי יש אות בספר תורה.
לכן אחת הדרכים לאחד את ישראל בינם לבין עצמם ובינם לתורה,
היא קניית אות בספר תורה.
כשיהודי נותן מממונו וחיי נפשו לקניית אות בתורה,
הוא מתקשר ומתאחד עם מאות ואלפים מבני ישראל באיחוד אמיתי ונצחי.
ולא רק עם בני ישראל הנמצאים על כדור זה,
אלא עם כל בני ישראל בכל הדורות עד משה רבינו – ש"אין הצבור מתים".
וכשישראל מתאחדים בתורה, התורה וישראל וקוב"ה נעשים כולם אחד,
והחוט המשולש (ישראל אורייתא וקוב"ה) לא יינתק.
אמנם בכל המצוות יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד אך רק למעלה (ולא למטה),
אולם כשיש ליהודי אות בספר תורה הנכתבת בעולם הזה הגשמי,
זה נותן לו כח ועוז לעמוד נגד כל מונע ומעכב מלימוד תורה.
ומכיון שהתורה היא בעל הבית על העולם ובכוחה לשנות את מציאות העולם,
על יד זה מגיעה לו כל הברכה בכל טוב.

 

סדר הדלקת החנוכיה הוא –
ביום הראשון מדליקים נר אחד וביום השני שני נרות וכן הלאה,
עד שביום השמיני אנו מדליקים שמונה נרות –
"מעלין בקודש" באופן דמוסיף והולך.
ולעולם בחנוכיה של שמונה נרות, אף שאיננו מדליקים שמונה נרות בכל יום.
כך שביום הראשון שבעה מנרות החנוכיה אינם דולקים וביום השני ששה וכן הלאה.
לכאורה יכולנו להדליק נר אחד ביום הראשון ושנים ביום שני וכו' שלא בתוך חנוכיה,
שלא ייראה מקום פנוי מנרות דולקים,
אלא שדוקא כך ניצבת לפנינו המטרה שכל יום נשאף להעלות בקודש…
שנצפה למחר כדי להוסיף עוד נר… עוד מצוה, עוד דבר טוב וכן הלאה,
ובאמת אי אפשר לעשות את העבודה מיד בשלימות.
צריך לעבוד בסדר ובהדרגה… לאט לאט אבל בטוח…

 

כל יהודי יודע "בשבילי נברא העולם"!… "אני נבראתי לשמש את קוני"!…
כל המצוות ללא הבדל בין מצוה למצוה – תכליתן ביטול לרצון העליון –
"אשר קדשנו במצוותיו".
במעשה אחד… בדיבור… או במחשבה…
יכול יהודי להכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות.
אף על פי כן אי אפשר להתעסק בכל העניינים בבת אחת.
וכמו שנאמר: "איני מבקש אלא לפי כוחן".
אולם כשעוסקים רק בדבר אחד יודעים שאין להסתפק בזה.
וגם אין לפעול רק על עצמי…
חלק חשוב בעבודה הוא להאיר את פתח הבית מבחוץ –
לפעול על הזולת… להאיר את נשמתו ב"נר מצוה ותורה אור",
משתשקע החמה עד דכליא רגלא דתרמודאי.

 

למנורה (שעל יסודותיה נבנתה החנוכיה) שבעה קנים כנגד שבעה סוגים בעם ישראל,
ולכל סוג דרגה שונה בעבודת ה',
אבל כל נשמות ישראל ביחד הם מבחינת "מנורת זהב כולה" –
כמו שאומר הנביא בהפטרה "וראיתי והנה מנורת זהב כולה".
כל נשמות ישראל מהמדרגה התחתונה ביותר ("עד ירכה")
ועד לדרגה הגבוהה ביותר ("ועד פרחה") באחדות אחת,
מקשה אחת – "מנורת זהב כולה".
אין להביט על חילוקי המדרגות שבהם, כי כל אחד נברא לשלימות אחרת.
ותכלית הכל הוא לגלות את הא' – "אלופו של עולם" בעולם ולהפוך "גולה" ל"גאולה",
שכל הגלות היא ירידה צורך עליה.

 

נשמות שעדיין אינן דולקות ב"נר מצוה ותורה אור" יש להדליקן כדי שיאירו,
קודם כל, סוג אחד מנשמות ישראל ומה טוב "איש וביתו".
ואחר כך סוג שני עד שיאירו כל סוגי נשמות ישראל –
נשמות שהן בבחינת "נר מערבי" ונשמות שהן מבחינת "נר אמצעי",
נשמות הקרובות יותר לנר המערבי ונשמות הרחוקות יותר מהנר המערבי,
את כולם יש להדליק ובמיוחד את אלה שעדיין לא התחילו להאיר ב"נר מצוה ותורה אור".
ואף אלה שמאירים אך עדיין בלהבה קטנה צריך לפעול עליהם שיאירו ביתר שאת ויתר עז.
מי שעדיין לא לומד פנימיות התורה יש לעוררו לכך,
כדי שיהיה מוכן ל"אותו הזמן שלא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד",
ומי שעדיין אינו מניח תפילין רבינו תם,
נזכיר לו את דברי השולחן ערוך: "ירא שמים יצא ידי שניהם" וכו'.

 

יש להדליק את נשמות ישראל אחד אחד – "ואתם תלוקטו אחד אחד בני ישראל".
עד שלכל בני ישראל יהיה אור במושבותם מתוך שמחה ותענוג.
וכמו שהובטחנו נזכה מיד לאור הנצחי והאמיתי –
אורו של משיח צדקנו בחינת היחידה שבנשמות ישראל.
אור שיאיר גם בעולם הזה הגשמי התחתון שאין תחתון למטה ממנו.
ונזכה לחנוכת בית המקדש השלישי ולהדלקת המנורה "על ידי כהניך הקדושים",
ומשה ואהרון עמהם בשמחה וטוב לבב.

 

פרשת "מקץ" קשורה עם "קץ הימים" – סוף הגלות, ו"קץ הימין" – התחלת הגאולה.
בד בבד עם חגיגת נס חנוכה אנו ממשיכים לחיות את הסיפור הנפלא של יוסף,
שכל שלב מחייו מכין אותו ליעודו כמשנה למלך מצרים…
ואת הסיפור של יעקב אבינו "בחיר האבות",
שלאחר שביקש לישב בשלוה, וקפץ עליו רוגזו של יוסף,
עומד להתראות שוב עם בנו ולישב בשלוה פורתא.
כל זה הוא רק מעין והכנה לשלוה הנצחית המחכה לו בגאולת עם ישראל…
יעקב השלישי שבאבות קשור עם הגאולה השלישית (גאולה נצחית),
ובית המקדש השלישי (בית המקדש הנצחי) – נחלה בלי מצרים,
יעקב אבינו המבריח מן הקצה אל הקצה,
שהקב"ה מבטיחו "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה"
לא ינוח ולא ישקוט עד הגאולה האמיתית והשלימה…

 

ובינתים נמשיך להאיר את העולם על פתח הבית מבחוץ שיאיר לרשות הרבים…
נפיץ את מעיינות החסידות עד דכליא ריגלא דתרמודאי – עד להרגשת כלות הנפש,
נמשיך בהתוועדויות של שמחה – "ימי שמחה והלל",
נרבה לתת מעות חנוכה לכל דכפין ולכל דצריך…
ונמשיך ללא הרף להתחנן לפני הקב"ה לתת לנו את "דמי החנוכה" המגיעים לנו.
שכל אחד מבניו יקבל כל המצטרך לו בבני חיי ומזוני רוויחי בגשמיות וברוחניות,
ובעיקר את הגאולה האמיתית והשלימה
על ידי דוד מלכא משיחא ש"בשמן קדשי משחתיו" תיכף ומיד ממש.
בלי זה אין לנו מנוחה ולכן לא נחדל מלהרעיש עולמות.
עד שנזכה לראות את בית המקדש השלישי
בנוי ומשוכלל שיתגלה ויבוא מן השמים בפועל ממש,
ונחגוג בשמחה אמיתית את חנוכת בית המקדש.

(על פי שיחת הרבי ש"פ מקץ, שבת חנוכה, שנת תשמ"ב)

פרסום תגובה חדשה

test email