הקשר בין פרשת מסעי לימי ימי בין המצרים

פרשת מסעי, הפרשה האחרונה בספר במדבר, מסיימת את החלק העיקרי של התורה (ספר דברים הוא "משנה תורה" – חזרת משה על 4 החומשים הראשונים).

את פרשת מסעי, הפרשה שלפני הכניסה לארץ, קוראים בעיצומם של ימי בין המצרים, ובסיום קריאתה מכריזים בתוקף של שמחה: "חזק חזק ונתחזק!"… לא רק על סיום ספר במדבר אלא על גומרה של תורה… "חזק חזק!" – ויישר כח! לקורא המסיים את התורה, "ונתחזק!" – כל קהל הקוראים והשומעים, שמכאן מתחילים שוב את לימוד התורה מהתחלה (כשם שבאמירת "הדרן" למסיים מסכת מזכירים, שעליו לחזור על תלמודו כדי שלא יישכח), ובעיקר, לברך את כל עם ישראל בחוזק ותוקף של קדושה בגשמיות ברוחניות.

הכרזה משולשת זו ("חזקה") בימי בין המצרים – ימי האבל על חורבן בית המקדש – נותנת עוצמה וכח של קדושה לשבת זו הנקראת "שבת חזק".

צריך להבין, שגם חורבן בית המקדש לא היה חורבן לשם חורבן אלא היה בחזקת ירידה צורך עליה. לפעמים כדי לשפץ בית צריך להרוס אותו ולבנותו מחדש. שני בתי המקדש נחרבו כדי שיבנה בית המקדש השלישי שיהיה שלם, חזק, תקיף ונצחי. ועוד זאת עלינו לזכור, שהקדוש ברוך הוא שפך חמתו רק על העצים ועל האבנים!… רק על המקדש החיצוני!… אולם מעולם לא פגע במקדש הפנימי של כל אחד מאתנו שנשאר בחוזקו ובתוקפו, והרי עיקר המטרה היא "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, ח)". על כן, נעורר את לבנו לטהר ולקדש את משכן השם הפנימי שבלב, כדי לעשות להשם יתברך דירה בתחתונים, ואז נזכה בעגלא דידן לבנין בית הבחירה על ידי משיח צדקנו. ודוקא מתוך המצר ייהפכו הקללות לברכות, העצב לשמחה, הרע לטוב והמר למתוק; עד שנוכל לומר בשמחה: "אוֹדְךָ הַשֵּׁם כִּי אָנַפְתָּ בִּי (ישעיהו יב א)"…

ואכן, ימי בין המצרים ייהפכו לשמחה, וכבר עכשיו יש למעט את צער החורבן על ידי שמחה, ובמקום ליפול ברוחנו ולהרגיש חוטאים ונענשים, נראה ימים אלה כימי תיקון להרס ולחורבן. נערוך סיומי מסכת בכל יום מתשעת הימים כדי להרבות בשמחה של מצוה; מתוך אמונה ותקווה שאנו עומדים על סף הכניסה לארץ; על סף מעבר הירדן והכניסה לארץ ישראל ולבית המקדש – כולנו יחד נשמות בגופים יחד עם משה ואהרן וכל הדורות הקודמים שיקומו לתחיה, ונלמד תורה עם משיח צדקנו תיכף ומיד ממש בבית המקדש השלישי והנצחי בגאולה האמיתית והשלמה!

אלה מסעי בני ישראל

הפרשה פותחת ברשימת מסעות – פרק ארוך מסיפור הבריאה וסיפור מתן תורה גם יחד. אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם (במדבר לג א-ב)… וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת: וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר (במדבר לג, ה-ו)… וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין (במדבר לג יא)…

לכאורה רשימה ארוכה ומיותרת, אולם יש בה תכלית חשובה:

על פי הרמב"ן זהו סוד: והנה מכתב המסעות מצות השם היא… ענין לא נתגלה לנו סודו, וזהו שנאמר "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'" [כי רק ה' יודע סודו].

אולם מפרשים אחדים ניסו לתת לזה הסברים:

א. להודיע חסדי השם

מסביר רש"י: "אלה מסעי" – למה נכתבו המסעות הללו להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה, ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם י"ד שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה, שמשם נשתלחו המרגלים שנאמר: (במדבר יב) ואחר נסעו העם מחצרות וגו' (שם יג) שלח לך אנשים וגו', וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, למדת שהיא במדבר פארן. ועוד הוצא משם ח' מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים. נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות זה מיסודו של רבי משה הדרשן (רש"י לבמדבר לג א).

ב. להזכיר את כל הקשיים והמאורעות שעברו בדרך

אומר המדרש: "משל, למה הדבר דומה? למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני. לכך נאמר: אלה מסעי בני ישראל. דבר אחר: למה זכו ליכתב בתורה כל המסעות האלו? על שקיבלו את ישראל, עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן שכרם, שנאמר: ישושום מדבר וציה וגו', פרח תפרח ותגל וגו' (ישע' לה א-ב). ומה מדבר כך, על שקיבל את ישראל; המקבל תלמיד חכם לתוך ביתו, על אחת כמה וכמה (מדרש תנחומא מסעי, פרק לג, סימן ג).

ג. להזכיר את ניסי השם לעם ישראל במדבר

מסביר הרמב"ם: אלו הסיפורים אשר סיפר בתורה שיחשבו רבים שאין תועלת בזכרם… ומזה הזכרת המסעות שיֵרָאה שזכר מה שאין תועלת בו כלל… ו[אולם] הצורך בו גדול מאד, מפני שכל הנסים אין אמתתם ברורה רק למי שראם, אך לעתיד יהיה זיכרונם סיפור ואפשר שיכזיבם השומע… [כמו] עמוֹד ישראל במדבר ארבעים שנה והִמצֵא בו המן בכל יום, והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב 'נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם'… וכאשר ידע השם יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד ויחשבו שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו… מפני זה… חיזק עניני אלו הפלאים בביאור המסעות ההם שידעו גודל הפלא בישיבת מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה (הרמב"ם, מורה נבוכים חלק ג פרק נ).

ד. להעלות את ניצוצות הקדושה

המדבר הוא מקום שמם, אשר לא ישב אדם שם, לכן ניצוצות הקדושה שנפלו בשבירת הכלים נפלו בעיקר במדבר, ומסביר "אור החיים הקדוש" שהליכת בני ישראל במדבר היתה לברר את ניצוצות הקדושה שנפלו שמה על מנת להחזירם לקדושה. עצם הנוכחות של בני ישראל במקומות בהם חנו במדבר העלתה את הניצוצות. ולפי צורך הבירור במקום, היה משך זמן החניה, פעמים י"ב שעות, פעמים שנה וכו'. הכל לפי צורך הבירור. בירור נפלא ועצום זה נעשה בעזרת השם, וכמו שנאמר: "עַל פִּי הַשֵּׁם יַחֲנוּ, וְעַל פִּי הַשֵּׁם יִסָּעוּ" (אור החיים לבמדבר ט כג).

וכמו שמסביר הבעל שם טוב לגבי מסעותיו של אברהם אבינו: וילך למסעיו וגו'. כתיב (תהילים לז כג) מהשם מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, והוא כפל מצעדי ודרכו, ואמר הבעל שם טוב ז"ל כי מהשם מצעדי גבר כוננו, כי מה שמוליך השם יתברך את האדם לאיזה מקום על ידי מבוקש שיש לאדם לזה המקום, אבל ודרכו יחפץ, כי השם יתברך רוצה לתקן האדם שם, להעלות ניצוצות הקדושות שבמקום זה, וזהו ודרכו יחפץ, כי השם יתברך חפץ דרכו, ולא מבוקש שיש לאדם שם, וכשמעלה הניצוצות הקדושות, אז נעשה יחוד בין שני שמות הוי"ה ואדנ-י וכו' (מאור עינים ויקהל).

ואכן בני ישראל נסעו וחנו על פי הכוונה העליונה כדי לפעול בכל מקום איזו פעולה שהתאימה להם מבחינה רוחנית, ושמות המקומות ניתנו מראש על פי הפעולות והמאורעות שהיו שם.

לכל יהודי 42 מסעות בחיים

רבי משה חיים אפרים מסדילקוב בעל "דגל מחנה אפרים" מסביר בשם סבו הבעל שם טוב: שמעתי בשם אדוני זקני כי כל המסעות היו מ"ב והם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו. כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה… ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי לידע הדרך אשר ילך בו כל ימי חייו ליסע ממסע למסע (דגל מחנה אפרים ד"ה ויכתוב משה).

כלומר, שכל יהודי במשך כל ימי חייו עובר מ"ב מסעות. ונכתבו בתורה להורות לנו מהי הדרך הישרה ללכת ממסע למסע, ובכל חניה לחוש "כאן ועכשיו"; כי כל מה שקורה בחיים זה מסע, פרק בחיים, תהליך שעוברים; כי החיים דומים לסולם שהאדם צריך לטפס בו, כדי לשנות את העולם ולברוא עולם חדש ומתוקן.

אם כן, התורה מלמדת אותנו איך צריך להתנהג בעולם הדומה למדבר, לעולם שכולו ארעיות וחוסר ודאות, ואיך להתגבר על כל המכשולים שעוברים בדרך עד שמגיעים לארץ ישראל, ארץ טובה ורחבה, ארץ החיים! ולמעלה מזה, עד למנוחה ולנחלה בגאולה האמיתית והשלמה.

אמנם המעבר ממקום למקום והתנודות מוציאים את האדם ממנוחתו ושלוותו, אך אין להתפעל מהקשיים בדרך. תכלית המסעות לצאת מהמיצרים והגבולים של העולם להתקדם לגדול ולצמוח מחדש בהתמדה ולא לדרוך במקום, תמיד להעלות בקודש בבחינת "הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ (בראשית יב ט)" בלימוד תורה ובקיום מצוות ואף בהוספה בהידור מצוות.

רק התנועה והפעילות המתלווה למסע מאפשרת לעלות לצמוח, לגדול ולהתקדם, ולעולם יש להתקדם לקראת התנועה הבאה, ולדעת שאף אם נכשלים בבחירה יש עליה. כי אין רע יורד מלמעלה! שאף הירידה היא צורך עליה. מכישלון לומדים וקמים מחושלים יותר. בדומה לילד שלומד ללכת שנופל וקם נופל וקם עד שהולך כדבעי. העיקר הוא להשתדל תמיד להמשיך, להתקדם ולצמוח, ולדעת שיש בעל הבית לבירה והוא מלך עוזר ומושיע ומגן, ועליו אפשר לסמוך ובו לבטוח, וכשבוחרים בטוב, הקדוש ברוך הוא עוזר, וכמו שסייע לדור המדבר ועשה להם ניסים, כן הוא עושה עמנו.

יש ללמוד לקח מכל מקום שעברנו בו ומכל מאורע שחווינו. כך למשל, כאשר עם ישראל הגיע ל"קברות התאוה", היו לו 2 אפשרויות או להתאוות לבשר וכו' או לקבור את התאווה, וכשהגיעו ל"חרדה" יכלו להיתפס לחרדה מאויב או מחיות רעות, או להיות חרדים לדבר השם.

כך גם אנו. השם מביא אותנו למקומות בהם יש לנו שליחות, שלפעמים היא קשה ומייגעת, אולם בכל מקום ובכל עניין אנו צריכים לדעת שהשם ניצב עלינו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עלינו ובוחן כליותינו וליבותינו, אם אנו עובדים אותו כראוי.

יתרה מזו, מסביר הרבי: מזה לומדים הוראה בנוגע לכל פרטי המאורעות במשך חיי האדם: למרות שמצד ריבוי המאורעות אין רואים את הקשר ביניהם, הוא לא רואה את הקשר בין אופן ההנהגה שהתנהגו אתו אביו ואימו מהרגע שנולד ובין מצבו כיום, כשנעשה אדם שלם, סוחר או גדול בתורה. מכל מקום עליו לדעת שכל פרטי המאורעות הם בסדר מסודר, קיים קשר והשפעה בין מאורע אחד למשנהו ועד שכולם מהווים 'מגילה שלמה', מסכת חיים לשם מטרה אחת (הרבי, התוועדויות תשד"מ ב/1244).

כלומר, כל פרטי החיים מצטרפים למערכת מושלמת ומרהיבה, שבונה אותנו מחדש.

ומדוע כתוב: אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם ולא כתובה תכלית היציאה להגיע לארץ ישראל?

מסביר הרבי: במושגים 'מצרים' ו'מרחב' ישנן כמה וכמה מדרגות: העובדה שלגבי מדרגה תחתונה אדם יצא למרחב, לגבי מדרגה עליונה ממנה הוא עדיין נמצא במצרים, עד שיגיע למרחב האמיתי על 'ירדן ירחו' שהוא רמז לביאת המשיח שיפעל באופן של 'מורח וודאין' ככתוב 'והריחו ביראת ה". וזהו הרמז בסיפור מ"ב המסעות וההדגשה בלשון "אלה מסעי אשר יצאו מארץ מצרים": למרות שבני ישראל כבר התקדמו כמה מסעות, עדיין לגבי המדרגות העליונות יותר הם היו בבחינת מצרים (ליקוטי שיחות ב/348).

ומכאן שכל זמן שלא הגענו למרחב האמיתי של הגאולה האמיתית והשלימה עדיין לא עשינו את העבודה, ועל כל פנים, לא סיימנו אותה, ולכן "היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם"; כי אף שהתורה מחייבת "ביומו תתן שכרו", והרי "מגיד דבריו ליעקב ומשפטיו לישראל", שכל מה שהקדוש ברוך הוא מצווה אותנו הוא מקיים בעצמו. אלא שכל זמן שלא סיימנו את העבודה בשלימותה, לא נוכל לקבל שכר.

ולא עוד אלא, שתמיד צריך להתקדם בעבודה, וכל יום צריך להיות טוב יותר מקודמו. מה שהיה אתמול כבר לא מתאים להיום. אם נשארנו באותו מצב ומעמד לא התקדמנו. דבר הנלמד מכוהן גדול שגונז את בגדי הלבן של עבודת יום הכיפורים ואינו משתמש בהם לשנה הבאה, אלא מחדש את בגדי הלבן משנה לשנה. יש להתקדם ולהתחדש כל הזמן בעבודת השם.

עם ישראל עובר מסעות וטלטולים כבר אלפי שנים

עם ישראל מיטלטל במסעות ובחניות למיניהן למעלה מ 3000 שנה, ובכל מסע ומסע ובכל חניה וחניה הקדוש ברוך הוא מעמידו בניסיון. בניסיון אין לנו בחירה! אולם הבחירה היא לנווט את כל כוחותינו כדי לעמוד בניסיון! עלינו להאמין שיש בנו עוצמות אדירות ויכולת רבה לעמוד בניסיון. והקדוש ברוך הוא לא מנסה אותנו בדברים שאין אנו יכולים לעמוד בהם. על כן, שומה עלינו להשתדל לשמוע את "הכרוזים העליונים" ואת "בנות הקול" משמים בכל מקום, בכל מצב ובכל מעמד, בו אנו נמצאים, ואם נשתדל מאוד נוכל לשמוע אותם.

הדברים נכונים לגבי עם ישראל בכלל, ולגבי כל יהודי בפרט. אמנם היו תקופות בעם ישראל של זוהר והדר כמו בתקופת שלמה המלך, הדור החמישה עשר, שאז היתה הלבנה בשלימותה, וכמו תקופת תור הזהב בספרד, אך היו גם תקופות של שפל, חורבן וגירושים. גם בחיי אדם יש תקופות של "מִתְקָה" ויש תקופות של "חֲרָדָה", כל תקופה וכל מסע הוא יציאה ממצרים, כשם שהמסע בכללותו הוא יציאה ממצרים; שהרי כל זמן שעם ישראל לא הגיע לארץ ישראל, ארץ החיים, הוא עדיין כביכול במצרים. וכל זמן שלא נגאלנו גאולה אמיתית ושלמה, כל זמן שעדיין לא כבשנו את עשרת העמים, אנחנו עדיין באמצע המסע, ותפקידנו לעשות הכל כדי לצאת מהמיצרים והגבולים, על מנת להגיע אל הגאולה האמיתית והשלמה.

גם החניות כמסעות הן חלק מעבודת השם, על פי המדרש "חניה" מלשון "חן". החניה שלאחר המסע נותנת חיות, חן ועוצמה המלווים בהרגשות נפלאות, ואפשרות לצמוח ולגדול. זה הזמן להפנים ולקלוט את המסעות והנסיונות הקשורים בהם, כדי לקבל כוחות להמשיך בדרכנו.

לפום צערא אגרא

בספר "היום יום", כתוב: אין אצל מי להתפנק… (כ' אייר) ועוד באותו ספר כתוב: מפתגמי הצמח צדק: "פנימי" הוא – שבקשת ברכה [מהרבי] להצלחה ב'עבודה' היא בבחינת "אל ישעו בדברי הבל", והרצוי הוא ש"תכבד העבודה על האנשים" (כ"ד תמוז). והרי יש לנו פסוק מפורש: אָדָם לְעָמָל יוּלָּד (איוב ה ז). ואין זה צריך להרתיע אותנו, כי כל דבר שמגיע בעמל ויגיעה נותן משמעות וטעם לחיים, ו"לפום צערא אגרא" (אבות ה כג).

אם כן, כאשר עומדת לפנינו משימה קלה ומשימה קשה עלינו לבחור להקדים במשימה הקשה; והעצה היעוצה היא להתחיל את היום במשימה קשה, שאז זה מגלה ומעורר את כל הכוחות הנעלמים שלנו ומאפשר את היכולת להמשיך בעבודה בכל היום, והעיקר שזה נותן סיפוק, אושר, תעצומות נפש ושמחה ומשמעות לחיים, רצון להיות יוצר, להיות שותף לבורא בבריאה ולהידמות לו, מה שפותח לנו את מעיין החיים והקיום, ומתאים לתכלית הבריאה שעבורה ירדו נשמותינו לעולם.

השם ברא את האדם בצלמו, אולם הכניס בו את היצר הרע המפריע לאדם להגשים את עצמו. כך שהאדם והעולם לא נבראו מושלמים, והראיה: חטא אדם הראשון, חטאו של קין, חטא דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה… תפקידנו לשנות את העולם ולהיות גירסה חדשה של עצמנו.

על כן, משימתנו תהיה לקום כל יום מחדש לצאת מהנוחות ולהתקדם וליצור דברים חדשים ולהשתדל שכל יום, שהוא כמו גלגול חדש, יהיה טוב יותר מהיום הקודם, וכך לחנך גם ילדים ואף מבוגרים לעשות דברים קשים ושאולי אינם חביבים, ושאין לנו חשק לעשות אותם, אף שהם מאתגרים וחשובים מאוד. על כן הורים ומורים ייטיבו לעשות אם יפצו את הילדים בפרסים על כל דבר טוב שעושים. ואין מניעה לפצות גם אנשים מבוגרים על מעשיהם הטובים ואף את עצמנו, ובלבד שזה יקדם אותנו בעבודת השם.

יציאת מצרים בכל עת ובכל שעה

התורה מדגישה את עניין המסעות כנאמר: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן (במדבר לג א) בצאתם מארץ מצרים" ולא את החניות, כי כל "יציאה ממקום" היא משימה קשה, כל יציאה היא שינוי הרגילות, כי מאחר שהתרגלנו למקום החדש נעשה לנו נוח וקל.

שב ואל תעשה, פינוק ושאיפה לחיים קלים ונוחים אינם מקדמים את האדם ואינם עושים אותו מאושר, והראיה, שדוקא במדינות שהחיים קלים ונוחים אין אושר ואין התקדמות. ולא בכדי אמרו חכמים: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (נדרים פא א). אף בני משה רבינו, רבן של נביאים, לא ירשו אותו ולא התקדמו, כי משה החזירם למדיין לפי עצת אהרון אחיו; ומכיוון שלא עברו את כור הברזל של מצרים, ולא טעמו טעם של מאבק, של עבודת פרך, אלא חיו חיי נוחות ויצאו ממדין והתחברו לעם ישראל רק לאחר קריעת ים סוף ומתן תורה, לכן לא התקדמו ולא ירשו את אביהם.

אכן, אי אפשר לחוש גאולה בלי לעבור את יסורי הגלות. לכן משימת החיים צריכה להיות חיפוש אתגרים ועשיית פעולות, ותמיד לשאוף לעשות עוד ועוד וכל הזמן להשתדל להשתפר. שהרי כשאדם מסתכל לאחור אין הוא מתפאר בתענוגות שהתענג בחייו, אלא בפעולות הטובות שעשה.

עם זאת, עלינו להפנים ולזכור, שהקדוש ברוך הוא חפץ בעבודה ובמאמץ שלנו ולא בתוצאות, שהעבודה מעבדת אותנו ומוציאה מן הכח אל הפועל את הטוב והיקר הגנוז בתוכנו. לפיכך, השם אומר: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ (ויקרא כו, ג) – שתהיו עמלים בתורה (רש"י שם). השם נהנה מהעמל והיגיעה שלנו.

לכן אדם שנכנס לבית המדרש אומר: מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ השם אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאֲנִי מַשְׁכִּים וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אֲנִי מַשְׁכִּים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִים. אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים. אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה אֱלֹקִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת. אַנְשֵׁי דָּמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ (ברכות כח ב).

תפקידנו לעשות להשם דירה בתחתונים

הרבי מקוצק אמר, שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס, אולם בחב"ד אומרים, שיש לתת לקדוש ברוך הוא להיכנס דוקא למקום שלא נותנים לו להיכנס, דוקא למקומות החשוכים והאפלים!… יש לגרש את הטומאה ולהכניס במקומה את הקדושה, עד שלא יישאר מקום שאינו קדוש. יש להפוך את הרע לטוב ואת המר למתוק ואת החושך לאור.

על ידי שאדם בוחר בטוב ועושה את המוטל עליו, אף אם הוא קשה מנשוא, הריהו מגשים את עצמו, הוא נעשה יוצר ובורא ומצדיק את עצם קיומו שלכך נוצר. שהרי תכלית הבריאה בירור וזיכוך העולם והפיכת העולם לדירה לקדוש ברוך הוא בתחתונים.

להיות מתלמידיו של אהרון

העולם מתקדם בהדרגה לקראת הטוב. וכפי שאנו רואים בתורה עצמה בסיפורים משפחתיים במריבות בין אחים, יש בהדרגה ובאיטיות שיפור והתקדמות. הסיפור של קין והבל שכל אחד מהם רצה לרשת את העולם הסתיים בכי רע, קין הרג את הבל. בסיפור של ישמעאל ויצחק היה ניתוק מוחלט ביניהם, כי מאחר שאברהם שמע בקול שרה על פי ציווי השם, הוא גרש את הגר ואת בנה ישמעאל מביתו. בין יעקב לעשו היה ניתוק זמני ולבסוף עשיו נפגש עם יעקוב וחיבקו ונישקו, אולם שוב התנתקו. בין אחי יוסף ליוסף ההתחלה היתה קשה, אולם לבסוף יוסף מציל את אחיו בשנות הרעב והם התחברו ולמדו לחיות יחדיו. התחלה של יחסים טובים ממש היתה בין מנשה ואפרים, אף שיעקב העדיף את אפרים על מנשה הבכור, כאשר ברך אותם; מנשה לא מחה והם חיו באהבה ואחוה ושלום ורעות. ואולי משום כך מברכים את הבנים בברכה: יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה (בראשית מח כ). וגדולה מזו האחוה שבין משה ואהרון שמשה מוציא את עם ישראל ממצרים, מוריד את השכינה… ואהרון דיבר עם פרעה וסייע למשה בעבודת הקודש… אכן, מה גדול הוא כח הויתור, האיפוק ושמחת האדם בחלקו, שמונע את הקנאה, השנאה והתחרות ומעורר את הרחמים ואת האהבה.

ראש חודש מנחם אב, יום ההילולא של אהרון הכוהן, כמצויין בפרשתנו. אהרון הכהן ש"אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", מיוחד באהבת ישראל. בזכות אהרן הקיפו ענני הכבוד את כל בני ישראל בשוה – שכולם היו בהשואה ובאחדות. וכשהסתלק הסתלקו גם ענני הכבוד. "וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל (במדבר כ, כט)" מרוב אהבתם אליו. ועד עצם היום הזה זוכה עם ישראל לברכת בני אהרן "ברכת כהנים" באהבה.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו של אהרן באהבת ישראל ולקרב את הגאולה.

סיום סיפור בנות צלפחד חותם את ספר במדבר

כאמור לעיל, פרשת מסעי, הפרשה האחרונה בספר במדבר, מסיימת את החלק העיקרי של התורה, שהרי בספר דברים – "משנה תורה" חוזר משה על 4 החומשים הראשונים. ומעניין שבחרה התורה לסיים את ספר במדבר בעניין בנות צלפחד, והרי הכל הולך אחר החיתום!

צריך להבין שתכלית המסעות היא ארץ ישראל, ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, ובמשמעות הפנימית היא הגאולה האמיתית והשלימה. והנה בנות צלפחד מסמלות את האהבה לארץ ישראל ואת הדרך להגיע אליה.

בנות צלפחד, הנמנות על כ"ג נשים ישרות וגדולות בצדקות, הן נשים חכמניות הדורשות נחלה בארץ. הן באות למשה ותובעות בעוז ובענווה מתוך אמת פנימית המחוברת לרצון ה': "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ (במדבר כז, ד)". משה עונה להן: כל ישראל מבקשים לחזור למצרים ואתן מבקשות נחלה בארץ?… בנות צלפחד זוכות לכוון לאמיתה של תורה ועונות למשה: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ… עד שהקב"ה מודה לדבריהן: "כן בנות צלפחד דוברות!"… "יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה זו לפני במרום". בנות צלפחד זכו לקבל את מבוקשם וסיפורם מסיים את התורה.

התורה פותחת בבריאת העולם ומסיימת בבריאת עם ישראל ערב כניסתו לארץ, ואם בתחילת התורה גרמה אשה לחטא עץ הדעת ולגירוש מגן עדן, הרי שבסוף התורה מתקנות נשים חטא זה ומשיבות את ישראל לגן עדן – לארץ ישראל.

בנות צלפחד מנשות החיל המצליחות במאבקן הצודק, כתמר שבתחבולות עושה מלחמתה עם יהודה לשמור על שם בעלה, וכדבורה הנביאה – שופטת בישראל החורצת דינים ומנהלת את ענייני הביטחון ביד רמה.

עיקר מלחמת בנות צלפחד אינו ההיבט הקנייני והחברתי. לא כסף, לא מעמד חברתי, לא ייחוס – לא הם העיקר!… העיקר הוא ההיבט הרוחני – זכות שם אבינו: "למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו?"…

בנות צלפחד מייצגות את בנות ישראל היקרות, שלא נלכדו לא בחטא העגל ולא בחטא המרגלים. בנות צלפחד כנשות כל הדור יודעות את מעלת ארץ ישראל – "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה", ארץ שאוירה מחכים והנבואה שורה בה. ארץ שדוקא בה אפשר להגיע לשלימות התורה והמצוות והעם. ו"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" – דוקא בארץ! זוהי ארץ הקודש – ארץ החיים.

"נשים – עם בפני עצמן". סוד נפש האשה, עיקר הבית, שהיא שתולה בירכתי הבית כגפן פוריה וסוככת על כל יושבי הבית בענפיה – "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך" – מקבילה לספירת המלכות, שלית לה מגרמה כלום. האשה דומה לכנסת ישראל הדבוקה לארץ ישראל. "ארץ ישראל" וספירת ה"מלכות" מקבילות זו לזו ונקראות "ארצות החיים". והקב"ה מוציא את עם ישראל ממצרים ומביאו לארץ טובה ורחבה. ככתוב בתהילים פרק פ': "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ: פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ (תהלים פ ט-י)… תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ (תהלים פ יב)". גפן כזו ששתל הקב"ה בארץ ישראל אי אפשר לעקור ממקור חיותה… אכן כנסת ישראל זועקת עד לב השמים: "לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ: יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה (תהלים פ יג-יד)?". ומתפללת בכל לב ונפש ומאד: "אֱלֹקִים צְבָאוֹת, שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת: וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ (תהלים פ טו-טז)". ומי כרחל אמנו המייצגת את "כנסת ישראל", מקור נשמות ישראל, שלכבודה ולכבוד בניה הוקדש מזמור זה. ואף שכנסת ישראל כוללת את כל נשמות ישראל – אנשים ונשים, מידה זו של חיבור לארץ ישראל מצויה יותר בנשים. ובו נשמע הד קולן של נשות ישראל הצדקניות שבזכותן ניגאל. בקול זה נכלל גם קולן של בנות צלפחד, הבאות מזרע יוסף בן רחל. יוסף שחיבב את הארץ וביקש: "וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה (בראשית נ, כה)!"… רחל שקולה נשמע ברמה, קול רחל המבכה על בניה, שיצאו מארץ ישראל, נחלת ה', לגלות.

ונשות ישראל הכשרות האוחזות במידת רחל אמם, כששומעות את נהי ובכי תמרוריה… מלוות את קולה ובוכות על הגלות המרה, המבטאת את הגעגועים והכיסופים לגאולה האמיתית והשלימה, הכוללת את שיבת עם ישראל לארצו. בכייה המתקנת את חטא המרגלים ואת בכיית החינם של תשעה באב.

ובזכות קול הבכי והתחינה, בזכות קול הזעקה הגדולה ומרה המשווע למשיח ולגאולה, מבטיח הקב"ה לרחל היא כנסת ישראל: "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (ירמיהו לא טו-טז)" ובנות ישראל הצדקניות שבדורנו כבר שומעות קול מבשר, קול מבשר ואומר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת (במדבר כז, ז)!"…

ועוד מעלה יתרה בבנות צלפחד, שהן מצטיינות בכח הפשרה! בסופו של דבר מקבלות בנות צלפחד ג' חלקים בארץ ישראל, חלק אביהן, חלקו עם אחיו בנכסי חפר וחלקו כבכור. זהו עניין חריג בירושת בנות, ואם יינשאו לאנשים משבט אחר, שבט מנשה יפסיד חלק גדול מהחלק המגיע לשבטו. ועל כך נשמעת זעקת ומחאת ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה. וגם בטענתם יש צדק: "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים (במדבר לו, ה)!"…

זהו חלקו האחרון של סיפור בנות צלפחד. ואם גדולת בנות צלפחד התגלתה כבר בפרשת פינחס, הרי שהיא מתעצמת בסוף פרשת מסעי. כאן עומדות בנות צלפחד בניסיון לא קל. אמנם "לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים (במדבר לו, ו)", שמותר להן להינשא לכל איש משבטי ישראל. אלא שהצעת הכתוב היא: "אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים (במדבר לו, ו)", שאז תישאר נחלתן במסגרת השבט – שבט מנשה.

ומתוך שצדקניות הן וכל פעולתן לשם שמים, מתגלה בהן כח הפשרה. הן מקבלות את העצה להינשא לבני שבט מנשה, ומסכימות להינשא למשפחת מטה אביהן דוקא, כדי שנחלתן תישאר במסגרת שבט מנשה.

בסופו של דבר, בנות צלפחד מתחתנות לבני דודיהן. אפילו קטנה שבהן לא נישאה פחותה מגיל ארבעים, שכל אחת מהן המתינה לחתן ההגון לה ממשפחת אביה. ומתוך שצדקניות היו נעשה להן נס וזכו לפרי בטן.

סיפור הנשים – בנות צלפחד – המחבבות את ארץ ישראל, החפצות לעשות את רצון ה', שבכח הפשרה נישאות לבני דודיהן, שבו מסתיים ספר במדבר, ימשיך ללוות אותנו עד הגאולה האמיתית והשלימה שתהיה תיכף ומיד ממש.

חזק חזק ונתחזק!