עומדים אנו עדיין בשבוע של פורים, ובחודש אדר בו מרבין בשמחה, וגם ובמיוחד אחרי פורים צריך להיות מיום ליום מוסיף והולך ואור ושמח. ולכן מן הראוי לעסוק עדיין בענייני השמחה.

בדרך כלל לא הי' המשפיע ר' מענדל פוטרפס מדבר ומספר מאומה על עצמו, על מצבו שלו בעבודת ה'.  אדרבה. לא הי' אצלו דבר מופרך יותר מלדבר ולספר על מדרגותיו שלו – מה יש לעשות ממנו "צימעס". הוא הרי בכלל לא הנושא, לא העניין, ובכלל הוא לא מציאות, בסך הכל מישהו הי' צריך לבצע את העניין ואיכשהו זה נפל עליו ומה רוצים ממנו. ובכל זאת, גם אצל ר' מענדל היו רגעים נדירים, בהם סיפר לתלמידיו הקרובים אליו כמה אפיזודות מחייו שלו וממדרגתו הוא בעבודת ה'. ועובדות קטנות אלו לא ללמד על עצמן יצאו, אלא ללמד על הכלל כולו יצאו, ללמוד מהן לטובת כולנו.

פעם פגש ר' מענדל באחד מתלמידיו החביבים, ר' טובי' שי' בולטון, כשהי' נדמה שפניו לא זוהרות במיוחד. הייתכן, פנה אליו ר' מענדל, שחסיד לא יהי' בשמחה?! כשר' טובי' ניסה להתנצל על הסיבות שגרמו לו שלא להאיר פנים באותו רגע, אמר לו ר' מענדל: אומר לך מה שאמרתי לאחד הגבירים בלונדון. נכנסתי פעם לאחד העשירים שם לבקש ממנו תרומה לצדקה, וראיתי כי מצב רוחו קודר. העמדתי פנים מופתעות ושאלתי את הלה בחיוך מדוע נפלו פניו היום. התנצל אותו גביר כי הפסיד סכום גדול של כסף באחת העסקאות ולכן פניו זועפות. גער בו ר' מענדל ואמר: מה, מכאלו שטויות אתה נעצב אל לבך?!

והוסיף ואמר עוד: יודע אתה כי נשלחתי, בעוונותי הרבים נגד המשטר הסובייטי, אל ה"לאגער", מחנה העבודה בסיביר, ושהיתי שם במשך כמה וכמה שנים. הי' לי קשה מאד לשמור שם את יום השבת קודש, כאשר הנאטשלניק לא מוותר בשום אופן על תפוקת העבודה היומית. ובכל זאת הצלחתי במשימה, וב"ה בכל שנות שהותי שם לא חיללתי ח"ו את השבת – ואינני מחזיק טובה לעצמי על זה.

הי' לי קשה מאד לשמור שם על כשרות האכילה והשתי', והיו אפילו זמנים שלא הי' מה לאכול כלל מלבד מאכלים לא כשרים. וב"ה החזקתי מעמד ולא התגעלתי בשום מאכל לא כשר – ואינני מחזיק טובה לעצמי גם על זה. וכן בעוד קשיים וניסיונות קשים בתורה ומצוות, שהצלחתי ב"ה להחזיק מעמד בהם, ואינני חושב שיש מה להחזיק טובה לעצמי על זה.

רק על דבר אחד הנני מחזיק טובה לעצמי. על שבכל השנים הללו בהם שהינו במקום כה מדכא, תחת שלטון ללא מיצרים של איזה נאטשלניק המתעלל באסירים שתחת פיקודו ללא הרף וכו' – לא נפלתי אפילו פעם אחת בעצבות ואפילו לא במרירות. רק על כך הנני יכול להחזיק טובה לעצמי. ואתה מספר לי שהנך בעצבות בגלל שטות כזו, בגלל כמה גרושים או כמה לירות שהפסדת?! צא מהשטויות שלך ועבוד את ה' בשמחה תמיד כל הימים.

המשפיע בישיבת חב"ד בצפת, הר"ר עופר מיודובניק מספר גם הוא על תגובה דומה שהייתה למשפיע ר' מענדל ביחס אליו.

ר' עופר דיבר פעם בטלפון עם ר' מענדל, והלה הרגיש מיד בחושו המיוחד כי מצב רוחו אינו שפיר, ובא אליו מיד בטענות כיצד מתאים לחסיד להיות בעצבות. ר' עופר לא נשאר חייב, והוא הגיב בעוקצנות המיוחדת לו: אמור נא לי ר' מענדל, וכי מעולם לא קמת על צד שמאל?

בדרך כלל הי' ר' מענדל עונה מיד, כאילו הוא שולף ברגע זה את התשובה משרוולו. הפעם, בתגובה לשאלה זו, חשב ר' מענדל רגע ואחר ענה: לא.

אבל ר' עופר לא הרפה: מה זאת אומרת, ר' מענדל, האם דבר זה הוא ירושה אצלך, קיבלת זאת במתנה, או שעבדת עם עצמך על כך?

ור' מענדל ענה באיטיות, כאילו קשה לו לומר את הדברים: לא. לא קיבלתי זאת בירושה או במתנה. זה הגיע על ידי עבודה ויגיעה…

לומדים את הדבר-מלכות מפרשת תרומה תשנ"ב, ויודעים שיהודי הוא תמיד "זהב", תמיד הוא עשיר בעצם וגם בפועל. והעובדה שלא רואים זאת, אינה אלא אך ורק כדי שהוא יגלה זאת על ידי עבודתו. ולכן בכל מקרה, בכל מצב ובכל שעה עליו להיות בשמחה הכי גדולה, שהרי הוא בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, בן מלך, ואף בעצמו מלך. ובפרט בימים של חודש אדר, בהם מצווים אנו להרבות בשמחה, ובכל יום ויום מוסיף והולך ואור ושמח. ולהרבות בשמחה בכל האופנים, החל אמנם מ"פיקודי ה' ישרים משמחי לב", אך בהחלט גם ובמיוחד בשמחה בפשטות, בשירה ובריקודים בתופים ובמחולות. ועל ידי כך יתבטלו מכל וכל כל העניינים הבלתי רצויים ויתהפכו לטוב ואור. שהרי היכן כתוב ש"משנכנס אדר מרבים בשמחה" – דווקא במסת תענית, ובסוגיא של תשעה באב. ולכאורה, וכי זהו המקום לומר לנו להרבות בשמחה בחודש אדר?! אלא, אומר הרבי שליט"א, בכך רוצים לומר לנו שהשמחה היא לא רק מדברים מתוקים ושמחים מלכתחילה, אלא גם מדברים מרים וחריפים וחמוצים, עניינים של תענית ושל תשעה באב – מגיע חודש אדר ומכניס גם אותם אל ה"מרבים בשמחה". הוא מתבל ומתקן גם אותם עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש עוד יותר מהדברים המתוקים מלכתחילה, והופך גם אותם לשמחה ולאור.

אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות, אין אנו מספיקים להודות להלל לשבח לפאר ולברך על מה שהרבי מלך המשיח שליט"א עשה ועושה עמנו. הרבי נוטע בנו כל הזמן, באותה שיחה נפלאה ובשיחות הקודש כולן, אהבה, שמחה, התלהבות, אושר, חיים מאושרים וטובים, פנים מאירות ומחייכות בכל מקרה בכל מצב בכל עת ובכל שעה. ולא חיוך מעושה, אלא אמיתי באמת לאמיתו.

וכמה שאנו מצדנו, שוכני בתי חומר, שקועים בבוץ וברפש של החיים הגשמיים, רחוקים מחיים אמיתיים ונפלאים אלו, ולא מצליחים להתרומם לאותה רמה נשגבה של החיים האמיתיים שהם כל כך יפים ונעימים, והם חודרים וממלאים גם את המציאות הגשמית הפשוטה – הרי משהו מאורו של משיח נדבק גם בנו, אלו ששם חסידי חב"ד נקרא עליהם. גם אנשים ברחוב מזהים חב"דניק לפי סימנים אלו, והם אוהבים זאת. אנשים אוהבים את השמחה ואת ההתלהבות החסידותית, את מאור הפנים והחיוך הנצחי שאינו תלוי כמעט בנסיבות ובנתונים שמסביב. אנחנו לא מסוגלים בכלל להעריך, ואיננו שמים לב בכלל, איזו מתנה נפלאה נתן ונותן לנו הרבי שליט"א כל הזמן. הרבי ממש "מחי' מתים", ולא רק בחיים רוחניים נשגבים, אלא גם ודווקא בחיים פשוטים וגשמיים בעולם הזה הגשמי. וזו כלל וכלל לא גוזמא [והיאך יעלה על הדעת לבוא ולומר על אותו רבי, שהוא כל כך "חי בעצם", ובהיותו כזה הוא "חי להחיות" ומחי' את כולם – ששייך בו איזשהו עניין של היפך החיים ח"ו].

כשאנו מנסים להתבונן קצת בדברים אלו, ולו מעט מזעיר, הלא את כל מציאותנו וחיינו חייבים אנו לרבי שליט"א, שרק דרכו עוברת ההשפעה האלוקית לעולמות כולם ולהכל. ולא רק במובנים הרוחניים והפנימיים המבוארים בחסידות, אלא גם ובמיוחד במובנים הפשוטים והגשמיים ממש, וכנ"ל שהרבי ממש מחי' מתים – הרי כמים הפנים לפנים מתעוררת בלבותנו אהבה עצמותית של מסירות והתקשרות עד מיצוי הנפש אל הרבי מלך המשיח שליט"א, להיות מוכנים לעשות הכל בשבילו. וכפי שהי' אומר המשפיע הרה"ח ר' ראובן דונין: כשהרבי הי' אומר לו לעשות כך וכך כי זה יביא תועלת בכך וכך, הי' ר' ראובן פורץ בבכי ואומר: רבי, אל תגיד לי למה. אני רוצה לעשות אך ורק בגלל שאתה אומר…

וכאותו משל המבואר בתניא (פרק מ"ו) אודות "מלך גדול ונורא המראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו, ומכניסו להיכלו היכל המלך, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש – על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך, בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש מעומקא דליבא לאין קץ, ואף אם לבו כלב האבן, המס ימס והי' למים ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך".

ואת כל זה, מלמד אותנו הרבי שליט"א כל הזמן, לא להשאיר רק במשבצות אהבה ורגש חם רוחני נשגב ומופשט – אלא לתרגם זאת דווקא למעשים בפועל בחיי היום יום.

וכפי שרואים באותו קטע "ווידאו" בחלוקת הדולרים המפורסמת, כאשר איש עסקים גדול מתפעל מאד ואומר לרבי בהתלהבות: "רבי, אתה מדהים! איך אתה יכול לזכור דבר שקרה לפני כל כך הרבה זמן! – עונה לו הרבי בחיוך: "מה יהי' לעולם מזה שאני מדהים, צריך לעשות מה שצריך כדי להרבות טוב וחסד בעולם…"

את האוצר היקר הנפלא הזה, שכל מה שלא נאמר לא יתחיל בכלל להגיע למה שהוא באמת ורק יפחית מערכו – תפקידנו ושליחותנו להביא לכל אחינו בני ישראל ולעולם כולו. זו לא רק חובה ומצווה וזכות נפלאה, אלא זהו הדבר הטוב והמתוק והנפלא ביותר עבורם, לטובתם, גם הפשוטה והגשמית ביותר. ומי שעדיין לא זכה לזה, כמה יש לרחם עליו וכמה עלינו לעשות הכל להביאו לזה, להתקשר באילנא דחיי.

וכבר הובאו במסגרת זו לא פעם דברי השל"ה המפורסמים בפרשת בשלח (שהובאו בשיחות הרבי מלך המשיח שליט"א בתקופת מלחמת המפרץ, בש"פ בשלח תנש"א) שיתחילו לשיר את שיר הגאולה האמיתית והשלימה, לא רק אחרי הגאולה, כשכולם יראו בעיני בשר את הגאולה, אלא גם ברגעים האחרונים לפני שתבוא הגאולה בפועל לעיני-בשר, גם ודווקא כאשר יהי' נדמה כי המצב נמצא בתחתית השפל ואין שום סיכוי לצאת ממנו. השיר השמחה והריקודים על הגאולה בזמן ובמצב כזה יהיו נדמים כשיגעון מוחלט. ובכל זאת, כמו שנאמר "תשורי מראש אמנה", יתחילו לשיר מראש, עוד לפני שיהי' אפשר לראות משהו בגלוי, מתוך אמונה וביטחון מלא בגאולה הממשמשת ובאה תיכף ומיד ממש. ודווקא שיר זה הוא מה שיביא את הגאולה בפשטות ובפועל ממש לעיני כל בשר.

ואם פעם חשבתי שדברים אלו הינם חידוש בלעדי של השל"ה, הזכרתי כבר בפעם קודמת שהדברים מפורשים בתנ"ך בפשוטו של מקרא בספר דברי-הימים ב' פרק כ', שלכאורה הם הם דברי השל"ה. וכך נאמר שם, כאשר באו בני מואב ובני עמון להילחם ביהודה, והמלך יהושפט גזר צום והעתיר תפילה לה' בחוזקה "כי אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה, ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו". לאחר מכן בא נביא ה' ואמר "כה אמר ה' לכם, אתם אל תיראו ואל תחתו מפני ההמון הרב הזה, כי לא לכם המלחמה כי לאלוקים … התיצבו וראו את ישועת ה' עמכם … מחר צאו לפניכם וה' עמכם". ואז "ויקד יהושפט אפים ארצה … להשתחוות לה' … ויקומו הלויים … להלל לה' אלוקי ישראל בקול גדול למעלה. וישכימו בבוקר ויצאו למדבר תקוע, ובצאתם עמד יהושפט ויאמר, שמעוני יהודה ויושבי ירושלים, האמינו בה' אלוקיכם ותאמנו, האמינו בנביאיו והצליחו. ויועץ אל העם, ויעמד משוררים לה' ומהללים להדרת קדש בצאת לפני החלוץ, ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו". ואז נתן ה' את הניצחון הגדול, כמסופר שם בארוכה. כלומר, המלך יהושפט קרא לעם להאמין ולהתחיל כבר לשמוח ולהלל לה' על הניצחון, עוד בטרם יצאו לקרב, שהי' נראה בדרך הטבע קרב אבוד. וזה מה שהביא את הניצחון הגדול בפועל.

וכן בנוגע אלינו, כפי שאומר הרבי מלך המשיח שליט"א (בדבר-מלכות בשלח תשנ"ב ס"ט): "נוסף על רגש הכוסף והתשוקה והגעגועים להגאולה (עד עתה), צריך להיות עכשיו גם ובעיקר רגש השמחה (שפורצת גדר … – לא רק פריצת גדרי הגלות, אלא גם ובעיקר פריצת גדרי הגאולה … מזה שהגאולה באה בפועל ממש ברגע זה ממש".

"כשם שביציאת מצרים "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים", כך גם בגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות, ובוודאי מובטחות הן, שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בהשירה (בתכלית הצניעות, כמובן) ובתופים ובמחולות, על בוא הגאולה האמיתית והשלימה!

"ובפרטיות יותר: ביחד עם התפילה, הבקשה והדרישה מהקב"ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות … על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק "עד מתי, עד מתי, עד מתי"!… חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", וכבר בא!" (משיחות ש"פ בא-בשלח תשנ"ב בקשר לנשי ובנות ישראל).

ובכן, "שירו לה' שיר חדש", את השיר של הגאולה האמיתית והשלימה שמגיעה תיכף ומיד ממש – "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!