א

הרה"ח ר' צבי רוטנברג מכפר-חב"ד מספר:

הרבה ימי פורים כבר חוויתי, אבל אותו פורים נחקק בזיכרוני יותר מכולם. לא מפני שהיה שמח במיוחד, אלא בשל חוויה מסוימת שבזכותה זכיתי לחוש טעם מיוחד במצוות 'משלוח מנות'.

תחילת המעשה בשנת תש"י, עת הייתי נער כבן שלוש-עשרה, תלמיד ישיבת חב"ד בתל- אביב. בישיבה עבד אז טבח בשם מתתיהו ישרלצ'יק. איש נחמד, כבן ארבעים וחמש, שעשה את מלאכתו בחריצות וביעילות. הוא היה שתקן ולא הרבה לשוחח עם התלמידים.

דבר אחד היה גורם לו להפר את שתיקתו – זלזול באוכל. כשהיה רואה תלמידים מותירים את החלק הקשה של הלחם, לא היה מסוגל להבליג והעיר להם תמיד.

פעם אחת שאלתיו, מה מפריע לו כל-כך בהשארת שאריות הלחם. הוא נתן בי מבט חד:

"אילו היו לנו באושוויץ שאריות הלחם האלה, היינו מאושרים".

"מה כן היה לכם באושוויץ?" הוספתי ושאלתי.

באותה שנייה השתנו פניו. עיניו הושפלו ומיד חזרו והביטו בי והוא פלט:

"הכול אתה רוצה לדעת? אם הקב"ה יעזור, אתה תתבגר ואני אאריך ימים, אולי אספר לך".

ב

שנים חלפו. בינתיים הקמתי משפחה והתגוררנו בכפר-חב"ד. לפני פורים תשכ"ח נודע לי, כי מתתיהו ישרלצ'יק ואשתו הגיעו לגור בכפר. הוא לא נמנה עם חסידי חב"ד, אבל בחר לגור במקום.

פורים הגיע. הכנתי סלסילת משלוח-מנות יפה, אחזתי ביד בני בן השלוש, וצעדתי עמו לעבר ביתו של מתתיהו. הבית היה סגור ושקט, כאילו ריק. הנחתי שאיש לא שלח לו 'משלוח מנות', כנראה משום שהיה חדש ולא הכירוהו.

נקשתי על הדלת ועל המפתן עמד מתתיהו. הוא כבר היה קשיש ממראהו בימי הישיבה. חיוך של שמחה והפתעה האיר את פניו והוא הזמיננו להיכנס פנימה. "באתי גם כדי לגבות ממך חוב ישן", אמרתי.

"על איזה חוב אתה מדבר?" הופתע. הזכרתי לו את שיחתנו הקצרה לפני שמונה-עשרה שנה.

"אה!" מלמל.

הוא ניגש למזווה, הוציא בקבוק וודקה ושתי כוסיות והתיישב. בתחילה הייתי צריך לדובבו, אולם אט-אט, מכוסית לכוסית, נפתח סגור לבו, וסיפורו הכואב קלח מפיו בשטף, עד שלא היה אפשר היה לעָצרו.

מדבריו למדתי שמוצאו מפוריסוב שליד לובלין, שמשפחתו הייתה משפחה מכובדת ושדודו היה האדמו"ר מפוריסוב. לפני המלחמה היה נשוי ואב לשבעה ילדים. כולם נספו. לאושוויץ הגיע בתש"א ובילה שם את כל תקופת המלחמה. הוא שרד את הרעב, הקור, המחלות, עבודת הפרך, ההשפלות, ולבסוף את 'צעדת המוות'.

דבר אחד במיוחד סקרן אותי – איך החזיק מעמד. "הקב"ה רצה, אז שרדתי", אמר.

"אבל באיזה אופן?" הקשיתי. מתתיהו שלח מבט לעבר נקודה עלומה בחלל החדר והחל לספר…

ג

"איתנו בבלוק היה יהודי מתבולל מהולנד, פסיכולוג במקצועו. בתקופה הראשונה הסתובב בתוכנו מתוסכל לגמרי. 'מה אני בכלל עושה כאן?!' שאל שוב ושוב, 'הרי כבר שכחתי מזמן את יהדותי, עד שבאו הגרמנים הארורים האלה'.

"כעבור זמן-מה התעשת והחליט שעליו לעשות משהו מועיל. הוא החל לאמן אותנו בתרגילים פסיכולוגיים להתמודד עם החיים במחנה.

"לדבריו, לאחר שהתעמק בחיי המחנה הגיע למסקנה, כי הדבר הפוגע יותר מכול בחוסנם הנפשי של האסירים, הוא הרעב. אנשים מקבלים את מנת הלחם הזעומה, קוביית הסוכר הקטנה וצלחת המרק הדלוח ומחסלים אותם מיד, וכעבור רגע שבה תחושת הרעב במלוא עָצמתה.

"הייתה בפיו עצה: 'עליכם להחזיק את פרוסת הלחם ולדמיין כי זו החלה הטעימה ביותר שאכלתם אי-פעם, ולאכול אותה פירור אחרי פירור. ולבסוף, להשאיר חתיכה קטנה בכיס. גם את הסוכר לקקו אט-אט והשאירו ממנו פירור קטן. כשיהיה לכם ממש שחור בעיניים, תאכלו אותם. והמרק, אמרו לעצמכם כי זה התבשיל הטעים ביותר שטעמתם מימיכם. עליכם לשתות אותו לגימה אחר לגימה, במשך זמן ארוך ככל שתוכלו'.

"ואמנם, כעבור זמן קצר החלו האסירים בבלוק שלנו להרים את ראשיהם. עצותיו של הפסיכולוג סייעו להם להתמודד.

"מפקדי המחנה הבחינו בתופעה המוזרה, ובסיועו של 'קאפו' הבלוק חשפו את הסוד וחיסלו את הפסיכולוג. אבל אני ורבים אחרים בבלוק כבר הפנמנו את תורתו. כך הצלחנו לשרוד".

מתתיהו הוסיף וסיפר על עצמו ועל משפחתו.

ד

כשסיים כבר היה מאוחר, ואני מיהרתי לתפילת מנחה ולסעודת פורים. הוא מילא שוב את הכוסיות, הרים כוסית באוויר וקרא בעיניים עצומות – "לחיים!"

כשנפרדנו, הביט בי בעיניים אסירות-תודה. "אני מאושר שבאת וגרמת לי לספר את הסיפור", אמר. "הקלת עליי מאוד. וחוץ מזה: עצם העובדה שאנחנו יושבים היום, בארץ-ישראל, בפורים, ואומרים 'לחיים', זה הניצחון הגדול על אותו צר ואויב שביקש להשמיד, להרוג ולאבד"…

מאז מדי שנה בשנה נהגתי להביא לו משלוח-מנות נאה ולהחליף עמו ברכות 'לחיים'; חיים שאת סודם גילה רק לי.