א

את הסיפור הבא מספר ר' דוד אלדין, חסיד חב"ד תושב ערד:

שנת תשד"מ הייתה קשה מאוד עבור הפעילים היהודים ברוסיה. באותה שנה נעצרו ונאסרו רבים וטובים מבין הפעילים התורניים, עד כדי כך שכמעט כל הפעילות היהודית ירדה למחתרת. משום כך נקראה שנה זו בפי הפעילים המחתרתיים שנת "שנת שמ"ד", רמז לשנת תשמ"ד בהם רצו הרשעים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים.

הרדיפות נגדנו התהדקו ביתר שאת בעקבות מסיבת 'פורים שפיל' שעשינו באודסה. או-אז החלו אנשי הק.ג.ב. לבצע גל של מעצרים נרחב.

מה היה באותה מסיבת פורים?

ובכן, למרות המבוכה והפחד ששררו באותם ימים, החלטנו, קבוצה של צעירים יהודיים, לחגוג את חג הפורים כראוי, מתוך שמחה ועליצות. בין שאר התכניות ערכנו הצגה, שאת תוכנה חיבר דוד שכטר, פעיל יהודי נמרץ.

עשרות רבות של צעירים באו לראות וליהנות מההצגה, שהציגה את סיפור המגילה בצורה אקטואלית, לגבינו מסורבי העלייה.

שחקני ההצגה חלקו בתפקידים: מרדכי הוא היהודי שרוצה לעלות לישראל; אחשוורוש יושב בקרמלין ושולט "מהודו ועד כוש"; המן הרשע יושב ב'אוביר' (משרדי ההגירה) ומסרב לתת למרדכי היהודי אשרת יציאה לעלות לארץ; ואילו אסתר המשדלת את אחשוורוש לתת למרדכי לצאת מבריה"מ – אלו הם יהודי התפוצות הלוחצים על ממשלת רוסיה להעניק היתרי יציאה. יהודי התפוצות בהצגה היו תיירים אמיתיים שהגיעו בערב פורים לאודסה. קודם לכן לימדנו אותם כמה מילים ברוסית, וכך יכלו גם הם להשתתף בהצגה.

ההצגה הייתה מושלמת. השחקנים שיחקו בצורה מרשימה, אלא שלצערנו זמן קצר לאחר מכן התברר, כי בין הצופים היו גם מלשינים לא מעטים, שמיהרו לדווח לאנשי הק.ג.ב. על אודות המסיבה ועל תוכן ההצגה ה'תעמולנית'.

בעקבות זאת נעצרו פעילים רבים והובאו למאסר. היה זה לאחר תקופה של שקט יחסי. נראה שבמשרדי הק.ג.ב. החליטו לשים יד בכל מחיר על פעילי העלייה. המעצרים התבצעו כמעט בכל עיר. אנשי הק.ג.ב. תפסו את ראשי הפעילים וזרקו אותם מאחורי סורג ובריח. פחד גדול נפל על כל הצעירים הפעילים למען היהדות והעלייה.

בעקבות זאת נותק לחלוטין הקשר בין הפעילים בערים השונות ברחבי ברית-המועצות. גם זאת ידענו שמצותתים כל הזמן לטלפונים שלנו ולכן הפסקנו גם לשוחח בטלפון. כיוון שכך, היינו מנותקים מהנעשה, וכך לא ידענו מה קורה. אי-הידיעה הייתה גרועה יותר מהכול.

הקשר היחיד שלנו עם העולם היהודי הגדול, היה באמצעות האזנה לתכניות "קול ישראל". במאמץ רב הצלחנו לקלוט אותם, ומהם למדנו מה קורה ברוסיה… עד היום אינני יודע איך הם ידעו מה נעשה אצלנו, אבל כל יום הודיעו כי פלוני מעיר אלמונית נעצר, וחברו אף הוא נתפס. הם הודיעו את שמותיהם של העצורים.

הפחד היה גדול מאוד. איש לא ידע מה יהיה מחר.

כעבור זמן לא-רב התקיים משפטם של שחקני ההצגה. שניים מהשחקנים נשפטו במשפט פומבי ששודר בטלוויזיה הממלכתית. אחד מהם היה "קטנצ'יק" (יעקב לוין) שנאסר כשבוע לפני היום הגדול בחייו שבו היה אמור להיכנס תחת החופה. הוא וחברו נידונו לשלוש שנות מאסר בפועל.

מאז היה פחד גדול. הקפדנו להשתמש בשמות בדויים, כדי שגם אם מישהו מאתנו ייתפס, לא יוכל להלשין על שאר החברים. עד היום יש אנשים שאני זוכרת רק את השמות הבדויים שלהם…

ב

לאחר שנישאתי, עברנו להתגורר בלנינגרד. כמה שבועות קודם חג הפורים, החלטנו כי מחד גיסא אי-אפשר לתת לפורים לעבור 'סתם כך', אך מאידך גיסא, אי-אפשר לעשות שוב הצגת פורים עם משתתפים רבים כיוון שזו תהיה סכנה, וכבר למדנו על בשרנו את הלקח.

למרות הכול החלטנו לעשות מעשה כדי לחגוג את ניצחון היהודים על הגויים בחג הזה. הקלטנו הצגה והכנו שקופיות עם תמונות הממחישות את מהלך ההצגה, וכך בימים שלפני חג הפורים, נדדנו בין ידידינו, מדירה לדירה, והראינו את השקופיות של הצגת פורים בליווי קלטות שמע.

הייתה זו הרגשה נפלאה, שהנה אנו עושים משהו, ולו משהו קטן, כדי למחות את זרעו של המן ולהגביר את כוחו של מרדכי היהודי בשמירת חגי ישראל, "לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר .. בכל שנה ושנה" – – –