מעלת יום החופה

יום החופה הוא יום גדול מאוד (וידוע הפתגם שחתונה היא "ענין נעלה ביותר וחבל שנותנים את זה לילדים קטנים"). ביום זה מוחלים לחתן ולכלה עוונותיהם, כעין יום הכיפורים [ויש שכתבו שהכפרה באה יחד עם תשובתם של החתן והכלה, בדוגמת התשובה שעושים ביום הכיפורים שמכפר עם תשובה][1].

יש לעסוק בתשובה שעיקרה קבלה לעתיד, זאת בנוסף לחרטה על העבר, וידוי ובקשת מחילה מהשי"ת.

קבלה לעתיד עיקרה החלטה נחושה לייסד את ביתם על יסודי התורה והמצוה, כפי שהם מוארים בתורת החסידות, דהיינו שהנהגת הבית תהיה על פי השולחן ערוך, ובכל שאלה (אם בענייני טהרה או בנושאים אחרים) לשאול רב מורה הוראה ולנהוג על פיו; להקפיד על חינוך הילדים בדרך התורה והחסידות (תוך כדי הצגת דוגמה אישית); לקבוע עיתים לתורה ולעסוק בהפצת היהדות והחסידות ולהחליט בתוקף להימנע מלהכניס לבית פרסומים ועיתונים האסורים, וכן שלא להכניס אינטרנט וכיו"ב [שאינם בפיקוח רבנים][2].

יש נוהגים להזמין הורים זקנים שבעולם העליון להשתתף בנישואין, על ידי שעולים לבית החיים ומזמינים אותם (אבל עדיף לעשות זאת לפני יום החתונה, כדי שיהיו פנויים ביום החופה).

התפייסות קודם החתונה

בנוסף לתשובה, על הנישאים והוריהם להתפייס עם יריביהם ולהזמינם להשתתף בשמחתם ולברכם [שכן על חטאים שבין אדם לחברו יש לרצות את חברו בנוסף לתשובה][3].

תענית ביום החופה

נוהגים לצום ביום החתונה. הצום מתחיל מעמוד השחר ונמשך עד לאחר החופה, גם אם היא מסתיימת לפני השקיעה[4]. אם החופה מתאחרת וקשה לצום או בכל מקרה שקשה לחתן או לכלה לצום במשך היום – יש לשאול רב.

ומן הראוי שלא יעסקו בדברים בטלים ולא יסתובבו לחינם ביום החופה, כדי שיכוונו דעתם לתשובה ותפילה, וגם כדי שלא יגיעו למצב של חולשה בגלל הצום, ואז אולי יגיעו למצב שיתירו להם לאכול ויתבטל הצום[5].

על פי ההלכה, ישנם ימים שאם יום החופה נקבע בהם אין מתענין בם כדלהלן:

אין מתענים אם החתונה היא בראש חודש, אבל בר"ח ניסן מתענים[6].

אין מתענים אם החתונה באסרו חג של אחד מג׳ הרגלים[7].

ברוב הימים שאין אומרים תחנון מתענים, כדוגמת חודש ניסן[8]. ומובא בפוסקים שאין מתענים בחנוכה, פורים ושושן פורים. לענין פורים קטן ושושן פורים קטן, וכן בפורים המשולש בירושלים, שהסעודה היא ביום ט"ז אדר – יש אומרים שאין מתענים בו. ויש מביאים שהרבי הורה בפורים קטן במקרה אחד להתענות ועל כן ישאלו רב[9].

וכן אין מתענים בט"ו בשבט ובט"ו באב.

בענין ל"ג בעומר – נחלקו הפוסקים ועל כן ישאלו רב[10]. וכן יש דיון האם מתענים בערב חנוכה, ועל כן יש לשאול רב[11].

ומובן שאם עורכים חתונה במוצאי שבת – אסור להתענות בשבת וישאלו רב מתי כן להתענות.

ולמנהג חב"ד, אם מתחתנים ביום שאין מתענים בו – מקדימים להתענות יום קודם (או שני ימים קודם אם ראש חודש הוא שני ימים, ובחנוכה מתענים לפני חנוכה) ונחשב להם כאילו צמו ביום הנישואין עצמו[12].

הנהגות יום החופה

ראוי שהחתן והכלה לא יתעסקו כלל בסידורים גשמיים שאינם הכרחיים, כי היום קדוש לה', תפילה ואמירת תהילים, נתינת צדקה וקבלת החלטות טובות בקשר לבניית ביתם החדש, כמפורט להלן.

לכן ראוי שאת שיעורי החת"ת, רמב"ם וכל קביעות נוספת, ילמדו מוקדם ולא ידחו זאת לזמן החתונה.

וכן בלילה שלפני החופה עליהם לנוח ולאכול ולשתות כראוי, כדי שיוכלו לצום בקלות ולהגיע ליום החופה מתוך רעננות ודעה צלולה.

ואלו הם המנהגים העיקריים ליום החופה:

הרבי מביא שעל הכלה לומר את כל ספר תהילים והחתן ינצל כל רגע פנוי לאמירת תהילים[13].

יש להרבות בצדקה, ולא רק החתן והכלה, אלא גם הקרובים והשדכנים וכל המעוניינים בהצלחת הנישואין – יש להם להרבות בצדקה ביום זה, לזכות החתן והכלה. ועל החתן והכלה לתת צדקה מכספם הפרטי[14].

נוהגים שביום החופה אין אומרים תחנון, גם אם החופה תיערך לאחר השקיעה. וכן בבית הכנסת שבו נמצא החתן אין אומרים תחנון[15] .

בתפילת מנחה נוהגים החתן והכלה לומר "וידוי" ו"על חטא" כמו בתפילת ערב יום כיפור. אחר "יהיו לרצון אמרי פי" כו', קודם "אלוקי נצור"[16].

ואם שוהה החתן ב"בית חיינו", מתפלל כנ"ל בסידורו של הרבי לפני שנוסע לחתונה, וגם מתפלל כך בתפילת מנחה שלפני החופה.

החתן מתפלל תפילה זו בחגירת אבנט, ואם שוהה ב"בית חיינו", הרי שמאז התפלל תפילת מנחה זו בסידורו של הרבי, ממשיך להתפלל בחגירת אבנט תחת החליפה, עד מנחה שלפני החתונה, שאז לובש האבנט על המעיל וממשיך בזה תמיד[17].

ראוי שהחתן ילמד קודם מנחה פרק כה בתניא (בכוונה עצומה אך לא בעיון)[18].

כתיבת הכתובה ומהותה

נוהגים לכתוב את הכתובה ולהחתים את העדים ביום ולא בליל החופה, ועל כן יש לקבוע עם הרב זמן שבו יבואו לכתוב את הכתובה ביום (ואם אין פנאי לכך ביום – יעשו זאת בלילה קודם)[19].

על החתן להבין את ענין הכתובה, שהיא מהווה עבורו התחייבות לדור עם אשתו באהבה ואחווה תוך רמת חיים שווה ובהתחייבות החתן לשארה = פרנסה, כסותה = בגדים ועונתה = תשמיש המטה. וכן התחייבות לכסף כתובתה במצב של גירושין או פטירה, חס ושלום[20].

מעיקר הדין דמי כתובה לבתולה הם 200 זוז ולאלמנה או גרושה 100 זוז, ולפי המנהג מוסיפים לבתולה עוד 200 זקוקי כסף ולאלמנה מוסיפים 100 זקוקי כסף, נוסף על 100 הזוזים, כאשר יש דעות שונות מהו השווי של סכום "זוז" בימינו וכמה שוויים של זקוקי הכסף בזמננו[21].

ההתחייבות והשיעבוד נעשים על ידי קנין סודר. דהיינו, שאחד העדים נותן סודר-בגד לחתן, ועל ידי זכייתו הוא מתחייב בכתובה ובשיעבוד הנ"ל וזה נעשה לעיני העדים, אשר מאשרים את הכתוב בכתובה בחתימתם (בדרך כלל נהוג אשר גם החתן חותם ומאשר בחתימתו את הנ"ל)[22].

קבלת פנים

נהוג לעשות "קבלת פנים" לחתן, אשר עיקרה חזרת מאמר חסידות על ידי החתן (או אחד הנוכחים), שבמאמר זה כלולים דברי תורה מכל רבותינו נשיאינו, ועל ידי כך מזמינים אותם להשתתף בשמחה ולברך את החתן והכלה (אם משום מה לא עשו זאת לפני החופה – יחזרו על המאמר בשבעת ימי המשתה או אפילו אחר כך, בתוך שלושים יום לנישואין). ונוהגים שהחתן גומר את כל המאמר ואחר כך מתחיל שוב ואז מפסיקים אותו על ידי שירה. ומשתדלים לנגן ניגוני רבותינו נשיאינו[23].

את קבלת הפנים ראוי לערוך בסניף ישיבת "תומכי תמימים ליובאוויטש" או בית-הכנסת/בית חב"ד וכיו"ב, בכדי לשאוב כוחות לחיים החדשים מתוך מקום של תורה וחסידות[24].

שטר התנאים

נוהגים לכתוב שטר תנאים ביום החתונה. עיקרו של שטר זה הוא התחייבות של העומדים מצד החתן והכלה (בדרך כלל האבות). אבי החתן מתחייב לתת בגדים נאים לחתן ומתנות לחתן ולכלה, ואבי הכלה מתחייב לתת בגדים נאים לכלה ומתנות לחתן ולכלה, וכן מפורט בו כמה מהוצאות החתונה שבהן ישתתפו בשווה שני הצדדים. ההתחייבות נעשית על ידי קנין סודר, כלומר שנותנים סודר-בגד, לאבי החתן, ותמורת זה הוא מתחייב בהוצאות הנ"ל, וכן עושים לאבי הכלה שזוכה בסודר, ותמורת זה מתחייב בהתחייבויות שלו[25].

מביאים שני ערבים, ערב מצד החתן וערב מצד הכלה, שאם צד אחד לא יעמוד בהתחייבויותיו, יהיה ניתן לגבות זאת מהערב. והערב הוא ערב קבלן, כלומר, שניתן לגבות ממנו גם אם לא מיצו את כל האפשרויות לגבות מהצדדים, וכדי לחייב את הערב, עושים קנין סודר.

אחד העדים נותן בגד לערב, ותמורת זאת הרי הוא מתחייב בהנ"ל, וכן עושים לערב השני. כל הקניינים נעשים לעיני שני העדים החתומים על השטר על מנת לאשרו.

את שטר התנאים כותבים לפני החופה ואפשר לעשות זאת לפני ה"קבלת פנים" או אחר-כך, אבל יש להחתים את שטר התנאים לפני החופה. ויש שנוהגים שאחרי כתיבת התנאים מקריאים את התנאים ושם שוברות שתי האימהות צלחת חרס (כפי שעשו ב"ווארט")[26].

אם עדיין לא שילמו דמי שדכנות, יש להשתדל לעשות זאת לפני החופה (ולרצות את כל מי שהציעו וקידמו את השידוך אפילו מעט), ואם מאיזו סיבה עדיין אין אפשרות לשלם, אז יש לבקש מחילה מהשדכן ולומר לו שבקרוב מאוד יקבל את המגיע לו בעין יפה[27].

הערות