הי' עלול להיות מאוחר

מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס: בשעה שהי' הרב המגיד ממעזריטש אומר תורה על שולחנו הטהור, היו חלק גדול מתלמידיו הקדושים שלא יכלו לקלוט ולקבל את הדברים מרוב עומקם הפלאתם וקדושתם. הרב הקדוש ר' לוי יצחק מברדיטשוב נ"ע, ברגע שהתחיל לקלוט את עומק והפלאת הדברים, הי' נכנס להתפעלות, ומרוב התלהבות הי' קופץ ועולה על השולחן ומתחיל לרקוד עד שהוכרחו להוציא אותו מן המקום.

היחידים שהצליחו לקלוט ולקבל את כל מה שאמר הרב המגיד, היו הרב הקדוש ר' מנחם-מענדל מהאראדאק (מוויטעבסק) ורבינו הזקן^[1]. ומיד לאחר יציאתו של הרב המגיד היו מתיישבים לערוך 'חזרה' על תורתו של המגיד.

פעם אירע שהרב הקדוש ר' לוי יצחק מברדיטשוב שמע את רבינו הזקן חוזר תורה של הרב המגיד. הקשיב ר' לוי-יצחק והתפלא לשמוע דברים נפלאים שלא שמעתם אוזן. פנה מיד לרבינו הזקן ושאל: היכן שמעת דברים אלו? ענה רבינו ואמר: שמעתי זאת ממורנו ורבינו הרב המגיד. חזר ר' לוי יצחק ושאל: מדוע אם-כן אני לא שמעתי זאת? ויען רבינו: אתה התחלת לרקוד על השולחן מרוב התלהבות, ולא הייתה ברירה אלא להוציאך החוצה ולכן לא שמעת זאת. השיב ר' לוי יצחק: "סערצע", אחי כלבבי, אילולא הוציאו אותי ברגע האחרון, הי' עלול להיות מאוחר מדי, בבחינת "פרחה נשמתן".

לקח את ה"ווערכושקע"

כך נאמר בספר השיחות תורת שלום^[2]: "מתלמידי המגיד היו שנים אשר קבלו את תורת הרב המגיד כולה. הר' שלמה מקארלין הי' נחלה בשלשול דם. הרב מבארדיטשוב הי' יוצא מגדר הכלים בדביקות והתפעלות עצומה. רק רבינו הגדול והרב מוואלפע קיבלו.

"פעם אחת הלך רבינו הגדול אל אכסניא של הוואלפער לחזור עמו התורה ששמעו מן רבינו המגיד.

"הוואלפער הי' אכסניא שלו בבית אשה אלמנה, ורבינו הגדול הי' האכסניא שלו בבית-המדרש. וכאשר בא רבינו הגדול אל הוואלפער ישבו על הארץ, מצד ב' טעמים: הא' – באשר לא היו כסאות, והב' – לא הייתה ארובה להתנור, והי' הבית מלא עשן, וסמוך לארץ אין העשן כל כך.

"ואמר אז הוואלפער: "אז דער אויבערשטער וואלט מיר העלפן איך וואלט האבן (אילו הי' הקב"ה עוזר לי אזי הי' לי)…, כמו-כן הי' לי אכסניא טובה יותר.

"אמר אז רבינו הזקן "א ווערימל גראבט אין אים (תולעת אוכלת בו), איך וואלט האבן".

כלומר: רבינו הזקן הקפיד על שגשמיות תופס מקום אצלו, ורוצה "שיהי' לו", או שהקפיד על מה שאמר "איך"^[3].

ושם^[4]: "כידוע שאמר הרב מבארדיטשוב: מיר האבען אלע גיגעסען פון איין שיסל, און דער ליטוואק האט צוגינומען די ווערכושקע (מקערה אחת אכלנו כולנו, וכל השמנונית לקח ה"ליטוואק", רבינו הזקן).

"און אזוי האט ער געשריבען אין א בריף, דער בריף איז א פלא (וכן כתב במכתבו, המכתב הוא פלא): מה שאתה אומר שמורנו ר' מנחם מענדל הי' יקר בעיני מורנו (הרב המגיד), וזה לא שמעתי, אך זה אני מעיד שמחותני הרב הגאון כו' הי' יקר מאד בעיני מורנו הרב המגיד והי' מפליג מאד בשבחו. וויילע ער האט צוגענומען די אמיתית פון (כי הוא לקח את האמיתית של) תורת הבעש"ט".

גילה את ה'עצם'

     לכאורה אפשר לשאול: והרי חידושו של רבינו הזקן בתורת חסידות חב"ד הי' רק שהוא הוריד את תורת הבעש"ט באופן שתתקבל גם בשכל אנושי על ידי חסידות חב"ד. מדוע אם כן דווקא זהו ה'ווערכושקע', האמיתית והעיקר של כל תורת הבעש"ט?

ומבואר במקומות רבים^[5] שדווקא בחסידות חב"ד מתבטא גילוי עצם פנימיות התורה, אותו עצם שאין לו שום גדר, גבול ו'ציור' לגמרי.

כי ל'אין סוף' יש לו גם כאילו איזשהו 'ציור' וגדר, שהוא רק באופן מסויים ולא אחרת, שהרי הוא דווקא באופן שאין לו סוף ולא שיש לו סוף. הוא דווקא באופן של בלי גבול ולא באופן של גבול.

רק ה"עצם", שהוא למעלה מגבול וגם למעלה מבלי גבול, אין לו שום 'ציור' וגדר והוא יכול להיות בכל צורה ובכל אופן – רק הוא יכול לאחד את האין סוף עם הגבול והגדר. הוא יכול להכניס את הבלי גבול המוחלט אל תוך תוכו של הגבול.

לכן הוא יכול להיכנס גם בתוך 'ציור' של שכל אנושי. שלכאורה זהו ההיפך הגמור של תורת הבעש"ט. שהרי תורת הבעש"ט מיוסדת דווקא על הלמעלה מטעם ודעת – על גילוי כח האמונה והמסירות-נפש, "פשיטות העצמות" המאירה בפשיטות של אנשים פשוטים, "אהבה עצמית" שלא מפני טעמים וסיבות שכליים, גילוי הכוחות הנעלמים והעצמיים של הנפש, סודות התורה שלמעלה מהתגלות בתוך השכל האנושי המגושם.

ומצד ה'גדרים' של עניינים אלה, הרי הם למעלה מטעם ודעת, ולמעלה מכל שייכות ואפשרות להתקבל בתוך המציאות המגושמת של השכל האנושי.

כפי שמתבטא כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע^[6] אודות ה"משכילים" בחסידות ללא תוצאות בעבודת ה': "מי^[7] ביקש זאת מידכם רמוס חצרי – מי התיר  לכם לקחת שכל אלוקי ולדרוך עליו בשכל האנושי המגושם שלכם".

ואף-על-פי-כן הצליח רבינו הזקן לגלות את כל האין סוף שלמעלה לגמרי מטעם ודעת – בתוך החב"ד, בתוך הטעם ודעת, בתוך השכל האנושי.

אין זאת אלא משום שהוא גילה את ה'עצם' שלמעלה מכל גדר וגבול ו'ציור'. גם למעלה מה'ציור' של למעלה מטעם ודעת, ודווקא לכן יכול הוא להיכנס גם ל'ציור הפכי', ציור מגושם של שכל אנושי, ולהפוך גם אותו באופן שממנו עצמו תפרוץ הקדושה והאלוקות שלמעלה מטעם ודעת.

שיפרוץ מתוך החוצה

מפורסם הסיפור ששאלו את רבינו הזקן אם משיח יהי' חסיד או מתנגד. ויען רבינו: משיח יהי' מתנגד, שכן אם יהי' חסיד לא יאמינו בו המתנגדים, אך חסידים יקבלו אותו גם אם יהי' מתנגד.

סיפור זה נשמע אמנם על פניו "ממלכתי" ונחמד, לפיו חסידים אינם מפלגה, והם יאמינו גם במי שאינו נמנה על המחנה שלנו.

אבל כשמנסים לחדור מעט יותר לאמיתתם של הדברים, מתבקשת מאלי' התמיהה והפליאה: איך שייך לומר שמשיח יהי' מתנגד, בה בשעה שכל תורת החסידות מלאה בביאורים, וגם בנגלה דתורה מפורשים הדברים, שעניינו של משיח הוא גילוי פנימיות התורה, "תורה^[8] חדשה מאתי תצא", "סוד^[9] טעמי' ומסתר צפונותי'." הרי משיח^[10] קשור דווקא עם "יפוצו מעיינותיך חוצה", עם הפצת תורת החסידות, שדווקא היא ה"טעימה" וההתחלה דגילוי תורתו של משיח וכו' וכו'. ואחרי כל זה לבוא ולומר שמשיח יהי' מתנגד?! הרי מתנגד זה ההיפך הגמור מכל מה שמשיח אמור לגלות ולהביא!

אלא שהיא גופא הנותנת: משיח הוא גילוי העצם – עצם פנימיות התורה, עצם ופנימיות ישראל, ועד עצם ופנימיות קודשא בריך הוא. ולכן אילו הי' בא בציור ובגדר של חסיד דווקא, הרי לא זהו הגילוי של העצם שלמעלה מכל ציור וגדר, לא זהו הגילוי של משיח!

הגילוי של משיח הוא דווקא בתוך 'ציור הפכי', ציור של מתנגד, דבר שהוא ההיפך הגמור מחסידות, תחתון שאין תחתון למטה הימנו וחוצה שאין חוצה חוץ הימנו. החידוש של משיח הוא שהמעיינות עצמם, כמות שהם ממש, ללא שום שינוי כלל, ייכנסו ויתקבלו גם ודווקא בתוך הציור של מתנגד ועד שיפרצו ממנו עצמו.

דווקא בדור השביעי

רבינו הזקן התחיל, ובפרט אחרי י"ט כסלו, כידוע^[11], בעבודה זו של "יפוצו מעיינותיך חוצה", שגם החוצה יקבל את הגילוי של תורתו של משיח – בכך שהכניס את תורת החסידות, שהיא בעצם למעלה לגמרי מכל שייכות לשכל אנושי, כנ"ל, אל תוך תוכו של השכל האנושי, שגם השכל האנושי יבין ויכיר, וגם מצד הגדר וה'ציור' שלו, כי אין עוד מלבדו.

אלא שזה הי' רק ההתחלה של "גילוי העצם" של משיח. כאן התחילו המעיינות לחדור לתוך 'ציור הפכי' של חוצה, ל'ציור' של שכל אנושי. אבל זה עדיין לא תחתון שאין תחתון למטה הימנו וחוצה שאין חוצה חוץ הימנו. כי השכל האנושי הוא אמנם תחתון לגבי אלקות, אבל בתוך העולם עצמו הוא דווקא הרובד העליון, הוא דבר נעלה רוחני ופנימי.

נמצא שגם כאשר האלקות חדרה אל תוכו של השכל האנושי, היא חדרה רק לחוצה עליון יותר, ולא לחוצה ממש, לתוך תוכו של 'ציור הפכי' נמוך ותחתון לגמרי. עדיין נשארה נקודה כלשהי של חוצה נמוך יותר, לשם לא הגיע הגילוי של תורת החסידות. וזה עצמו מורה שאין כאן גילוי העצם ממש, שהרי הגילוי הוא עדיין מוגדר ומוגבל ויש מקומות לשם אין הוא מגיע^[12].

כל אחד מרבותינו נשיאינו שבאו אחרי רבינו הזקן – בכוחו, ובהמשך לפתיחה שפתח הוא את הצינור של גילוי העצם – הוריד את השכינה וגילה את האלקות ברובד נמוך יותר של החוצה^[13]:

כ"ק אדמו"ר האמצעי – גם בהרחבה והתפשטות של ההשגה דבינה, "רחובות הנהר", שהיא נמוכה יותר מן החכמה.

כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק – בתורתו המאחדת את פנימיות התורה עם נגלה דתורה ובהנהגתו בשלום ואחדות ופעילות משותפת עם חוגים אחרים שנקראו מתנגדים בפשוטם של דברים.

כ"ק אדמו"ר מוהר"ש – באמירת "המשכים" של מאמרי חסידות ובהנהגה של "לכתחילה אריבער".

כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – בהיותו "הרמב"ם של תורת החסידות" ובפרט בהקמת ישיבת תומכי תמימים.

ובפרט כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שהוריד זאת בהפצת המעיינות והיהדות בפשטות גם בתוך הגשמיות של העולם הזה, במשלוח שלוחים למקומות רחוקים ונידחים בקצווי תבל וכו', כמפורסם.

אך כל זה הי' הכנה אל העיקר – לגילוי העצם ממש, ללא שום גדרים וללא שום הגבלות, על ידי המלך המשיח.

שזה מתבצע דווקא בדורנו זה, הדור השביעי^[14], בו ממשיכים את השכינה "למטה בארץ" כפשוטו. ולא רק שהאלוקות מגיעה וחודרת גם אל החוצה, אלא שהיא בוקעת ופורצת ממנו עצמו, מצד הגדרים והעניינים של העולם-הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, החוצה הנמוך ביותר^[15].

בכך בא סוף סוף העצם לידי גילויו המלא והשלם, כאשר אין שום פינה שנשארת בחוץ, אלא גם החוצה הנמוך ביותר נכנסו בו ופורצים ממנו עצמו המעיינות עצמם כמות-שהם, דירה לו יתברך, לעצמותו ממש, בתחתונים ממש.

גני וגנוני – בתחתונים דווקא

המאמר שניתן על-ידי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לקראת יום ההילולא שלו, היום הגדול והקדוש העשירי בשבט, פותח במילים – שהרבי מלך המשיח שליט"א הפך אותם להרבה יותר מסתם מילים: למסר העיקרי, לקו המנחה, לכיוון הכללי ולכל ה"נקודה" של דורנו זה, הדור השביעי – "באתי^[16] לגני אחותי כלה".

"אחותי כלה" זו כנסת ישראל, אלי' פונה החתן, זה הקב"ה, ואומר: אכן, הגיע הזמן. חזרתי ובאתי לגני, לגן שלי. ולא רק "לגני", אלא, כפי שהמדרש מוסיף ומפרש "לגני – לגנוני" (למי שאינו יודע, אין זה מלשון "גנון" או "גנן", אלא) – למקום הדירה שלי (כי בדברי חז"ל מכונה דירה, ובפרט דירה שמייחדים לחתן ולכלה, בשם "גנונא"):

המעלה של גן – שהוא מקום של תענוג, אליו באים כדי ליהנות ולהתענג. אבל מאידך, הגן אינו מקום בו דרים בקביעות. דירה, לעומת זאת, היא מקום בו דרים תמיד, בקביעות, אבל אין זה מוכרח שהדירה היא מקום של תענוג. ייתכן שדרים במקום זה רק מפני שאין מקום אחר לדור שם.

מדגיש המדרש שכאן מדובר הן על "גני" – מקום התענוג של הקב"ה, והן על "גנוני" – מקום שהוא הדירה הקבועה של הקב"ה, שם עיקר מקומו ושם הוא נמצא תמיד בקביעות.

היכן הוא המקום שהוא "לגני-לגנוני"? דווקא כאן, למטה בארץ, בעולם-הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, שם הוא עיקר דירתו ומקום התענוג של הקב"ה. כלשון המדרש המובא במאמר: "דעיקר שכינה בתחתונים הייתה". כלומר^[17], הבחינה הנעלית ביותר ב"שכינה", ועד העיקר והעצם של השכינה, הייתה דווקא בתחתונים.

למה ומדוע? מפני מה נמצאת עיקר שכינה דווקא בתחתונים? לכאורה המקום המתאים לעיקר שכינה הוא דווקא מקום של עליונים, מקום שהוא "כלי" לאלוקות ורוחניות, מקום של מעלות ומדריגות רוחניות נעלות ונשגבות, ולא מקום תחתון, שאין בו שום מעלות ושום תוכן וענין רוחני. מקום כזה, למה ומדוע יהי' הוא דווקא עיקר הדירה ועיקר מקום התענוג של עיקר שכינה?

אבל נתאווה הקב"ה – אף-על-פי שהשכל מבין לא כך, והרגש מרגיש לא כך, וכל המציאות של התחתון מכריזה שהוא תחתון שאין למטה הימנו ואין לו שום שייכות לשום ענין של אלוקות – בכל זאת נתאווה הקב"ה, וכמאמר רבינו הזקן^[18] שעל "תאווה" לא שואלים קושיות, שהדירה והגן לו יתברך יהיו דווקא בתחתונים, דווקא בתחתון שאין תחתון למטה הימנו.

כדי להסביר נקודה זו, מדוע אכן הדירה לו יתברך היא בתחתונים דווקא, באו כל מאמרי באתי-לגני במשך כארבעים שנה. ואם תמצי לומר, זהו בעצם התוכן העיקרי בכל תורתו של הרבי מלך המשיח שליט"א. כל מאמרים אלו מיוסדים ובנויים על המאמר דבור המתחיל באתי לגני תש"י, וכל אחד מהם מסביר נקודה נוספת ופרט נוסף בבניין ובהסבר כיצד ולמה דווקא התחתונים הם הדירה והגן לעצמותו יתברך.

פרק ט' בפעם השלישית

כידוע^[19], באותו מאמר שנתן הרבי הריי"צ לקראת י' שבט תש"י, יחד עם ה"המשך" – מאמרי י"ג שבט, פורים וב' ניסן, ישנם עשרים פרקים. בכל שנה, החל מי"א שבט תשי"א, מתעכב הרבי מלך המשיח שליט"א לבאר בעיקר פרק אחד מן ה"המשך" לפי סדר השנים.

ב"יו"ד שבט הגדול", בשנת תש"ל, סיום ספר-התורה של משיח, הסתיים המחזור הראשון של הביאורים, ובשנת תשל"א החל הרבי שליט"א בסדרה שני'. בשנת תש"נ הסתיים המחזור השני.

ליתר דיוק, דבור המתחיל באתי-לגני תשמ"ח הי' האחרון לעת עתה בסדרת מאמרי באתי לגני ששמענו מהרבי שליט"א. אחר כך הפסיק הרבי לומר מאמרי חסידות, ותמורת זאת הגי'ה מאמרים משנים קודמות. כך לקראת יו"ד שבט תשמ"ט יצא לאור מוגה המאמר משנת תשכ"ט. לקראת יו"ד שבט תש"נ יצא לאור מוגה המאמר משנת תש"ל. לקראת יו"ד שבט תנש"א יצא לאור מוגה המאמר משנת תשל"א, כשהרבי מציין ב"פתח דבר" שעתה לומדים זאת בפעם השלישית. וכן לקראת יו"ד שבט תשנ"ב יצא לאור מוגה המאמר משנת תשל"ב. 

לפי זה לומדים אנו בשנת תשנ"ט את הפרק התשיעי במאמר בפעם השלישית, כאשר בידינו ברגעים אלו המאמרים המבארים פרק זה משנת ה'תשי"ט (מוגה) ומשנת ה'תשל"ט (בלתי מוגה). ולכן ננסה כאן, לקראת יו"ד שבט, להתעכב על נקודות ממאמרים אלו המיוסדים על פרק ט' ב"המשך", הפרק השייך לשנה זו.

לעשות מהשטות "עצי שטים" ומהשקר – קרש למשכן

בפרקים הראשונים של "המשך באתי לגני" מבואר כיצד אכן עושים את המשכן ומקדש לה' דווקא מן התחתונים.

בתחילה^[20] קובע הרבי את היסוד שעיקר שכינה בתחתונים הייתה, ומבאר שזהו משום שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, ועושים זאת על ידי אתכפיא ואתהפכא, שעל ידי זה "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין", האור המאיר בכולהו עלמין בשווה.

אחר כך^[21] מדובר אודות ענין הקרבנות, שתוכנם קירוב אל ה'. ולכאורה, ענין הקירוב לה' הוא דווקא אצל אדם, שיש לו שכל ורגש וכו', ולא אצל בהמה. ואף-על-פי-כן מקריבים את הקרבנות דווקא מן הבהמה, התחתון דווקא, שהיא דווקא תישרף על-גבי המזבח.

וכמו-כן בבית-המקדש הפרטי, שבלבו של אדם פנימה, יש להקריב לה' לא רק את הנפש האלוקית, אלא דווקא את הנפש הבהמית, שדווקא היא תבין ותרגיש את האלוקות ותתעורר באהבה לה'. כל זה משום שהדירה צריכה להיות בתחתונים דווקא, בבהמה ובנפש-הבהמית.

בפרקים הבאים^[22] מדובר אודות מה שהמשכן הי' עשוי מעצי שיטים, והרי "שיטים" הוא מלשון שטות, נטי' הצידה מן הדרך הישרה. ולכאורה, כדי לעשות משכן לה' צריך לבטל את השטות והנטי' הצידה, ולחזור אל הדרך הישרה. ובכל זאת עושים את המשכן דווקא מעצי שטים – משום שהדירה צריכה להיות בתחתונים דווקא, שהשטות עצמה תהפוך להיות קדושה, על-ידי הפיכתה לשטות דקדושה, הנהגה שלמעלה מטעם ודעת.

בהמשך לזה^[23] מדובר אודות העובדה שהמשכן הי' עשוי מקרשים. ש"קרש" הוא אותיות "שקר" ואותיות "קשר" (מלשון "קשרו קשר" למרוד במלכות). ובפרטיות, האות שי"ן ביסודה היא אות של קדושה, המקצת אמת שצריך להכניס בשקר כדי שיתקיים, ואילו האותיות רי"ש וקו"ף הם אותיות של הקליפה, "אתוון דזיופא":

האות רי"ש היא בדוגמת האות ד' (שבקדושה), אלא שחסר בה הנקודה מאחור שישנה באות ד', נקודת הביטול לאלוקות. ולכן היא במצב של "רש" שאין לו מאומה, כי מחמת חסרון הביטול – חסר לה הכל.

והאות קו"ף היא בדוגמת האות ה' (שבקדושה), ששלושת הקווים המרכיבים אותה מרמזים למחשבה דיבור ומעשה. אלא שהיא יורדת למטה מן השורה, לדברים תחתונים ובלתי-רצויים.

המטרה היא לא רק לבטל את השקר והקשר, אלא להפוך אותו עצמו ל"קרש" למשכן ול"קשר" של קדושה, התקשרות לאלוקות.

לכן, מבואר בפרק השייך לשנה זו (ה'תשנ"ט), פרק ט', נקראים קרשי המשכן בשם "עצי שטים עומדים", מלשון "עמודים", שהם המחברים את הגג והרצפה להיות כאחד ממש, וכמו המצוות שהם ממשיכים ומחברים את האלוקות עם העולם-הזה התחתון להיות כאחד ממש.

שלושה משלים

להבהרת העניין מדוע אמנם נמצאת עיקר שכינה דווקא בתחתונים, והרי התחתונים אין להם שום שייכות לאלקות – שהרי כל שייכות לאלוקות היא נקודה  עליונה, מעלה ומדריגה שהיא כלי לאלקות, ואילו תחתון מורה שאין בו שום מעלה ושום שייכות לאלקות – מדוע אם כן נמצאת שם עיקר שכינה?

מביא על כך הרבי מלך המשיח שליט"א במאמר משנת ה'תשי"ט, בשם כ"ק אדמו"ר האמצעי^[24], שלושה משלים, ומדגיש "שכל אחד מהם מוסיף ביאור בענין".

(גם בקשר לפרק דאשתקד, במאמר משנת ה'תשל"ח, הוזכרו שלושת משלים אלו. אבל במאמר משנת ה'תשי"ט נמצאים המשלים באריכות ובביאור יותר).

וזו לשון קדשו^[25]:

"אך הענין הוא כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע ג' משלים בענין כל הגבוה גבוה ביותר יורד מתלבש ומתגלה בנמוך נמוך יותר.

"משל הא' הוא מאבוקה גדולה שאורה גדול ומאירה למרחוק, וכאשר צריך להאיר למקום הרחוק צריך לזה אבוקה גדולה. וא"כ מובן אשר בכדי שיהי' ניכר מעלת האבוקה גדולה (וואו קריגט מען ארויס איר עילוי) על מעלת הנר ואבוקה קטנה, הוא במקום הרחוק דווקא, שם דווקא נתגלה בחי' "הגבוה" אשר בהאבוקה.

"דהגם אשר האור שמאירה למרחוק הוא אור קטן ביותר, עד אשר אם ידליקו שם נר יאיר יותר מאור האבוקה שמאיר שם, מכל מקום הנה בזה דווקא ניכר מעלת ותוקף האבוקה.

"ומשל הב' הוא מחבית מלאה מים, או חכם מלא חכמה, שמצד ריבוי המים שבחבית, שמלאה על כל גדותי', הנה מצד זה נשפך גם בחוץ, ובזה דווקא ניכר רבוי המים.

"דהגם אשר המים שנשפכים מבחוץ הם כהפקר, ומעטים בכמותם לגבי המים שבתוך החבית, מכל מקום הנה בזה דווקא ניכר אשר החבית מלאה על כל גדותי'.

"וכן הוא גם בענין החכמה. שעל ידי בחינת נובלות חכמה, ועל דרך שיחות חולין של תלמידי-חכמים, הנה על ידי זה דווקא ניכר שההמשכה היא מחכם גדול ששיך לעומק החכמה.

"ומשל הג' הוא מהשפעת הטיפה בגשמיות, שממנה הוא ההולדה ממהות למהות אחר, מהות חדש. מה שאין כן בהשפעת השכל, שהיא השפעה רוחנית, אי אפשר להיות הולדה חדשה, ורק כאשר התלמיד הוא בר שכל אז דווקא יבין את השכל שהשפיע לו הרב. ואם כן מובן מעלת הטיפה הגשמית דווקא, אשר דווקא ממנה נולד מהות חדש, מהות אחר ממהות הראשון, שהוא השפעת הולד.

"ויש לומר בדרך אפשר בביאור ענין ג' המשלים … הנה סדר ההמשכה בעולמות בריאה יצירה עשי' הוא בהאופן דאור מים ורקיע, כמו שנתבאר בארוכה בהמאמרים דחודש תשרי^[26].

"וזהו ענין הג' משלים, דמשל האבוקה הוא ענין האור, ומשל החבית הוא ענין המים, ומשל הטיפה הוא ענין הרקיע, שנעשה גשם ומהות חדש.

"ולכן מיא דאגלידו [מים שקפאו ונעשו קרח] בטלו מתורת שאובין [אין להם דין של מים שנשאבו בכלי, הפוסלים את המקוה]. עד אשר לכמה דעות מעלין [המים שקפאו משלימים ("מעלין") המקוה לשיעור ארבעים סאה] ואינן פוסלים [כמו מים שאובין, שאם נפלו מהם שלושה לוגין למקווה שאין בו ארבעים סאה נפסל כולו] ועושין מקוה לכתחילה^[27] [מאותם מים שקפאו, שכן כאשר המים (שהיו קודם מים שאובין) "אגלידו", קפאו – נעשתה כאן מציאות חדשה של מים כשרים למקווה, לפי אותן דעות]".

עד כאן לשון קדשו של הרבי במאמר משנת ה'תשי"ט.

אור מים רקיע – שלושה שלבים בהמשכת העניין

המושגים "אור", "מים", "רקיע" הם שלוש מדרגות שישנן בכל ענין וענין, מתחילת המשכתו ועד מציאותו הסופית: בתחילת המשכתו הוא נקרא בשם "אור". כשהוא נמשך למטה יותר, נקרא בשם "מים", ובגמר מציאותו בשם "רקיע"^[28].

כשמתחיל^[29] להיווצר ולד חדש, הרי ברגעים הראשונים של ההריון עדיין אין כאן כמעט שום מציאות. אבל לאמיתו של דבר דווקא כאן מתחיל המעבר מאין ליש, אפשרות היש, כאשר מתחילים "לדבר על כך", ללכת לקראת מציאות יש.

מצב זה נקרא בשם "אור": כמו אור, שהוא עדיין דק ורוחני ואינו נתפס בשום צורה, כך במצב זה אין כאן עדיין שום צורה ותבנית, אלא שהחומר, עצם המציאות, מתחיל להיווצר.

לאחר-מכן, כאשר הדבר מתחיל לקרום עור וגידים ולהתפתח, הוא נקרא בשם "מים". כאן כבר אפשר "לתפוס" משהו, כשם שבמים יש תפיסה מסויימת, אבל הצורה עדיין אינה קבועה וסופית, "מיא ניידי", המים מתנודדים ומתנענעים לכאן ולכאן ויכולים לעשות בהם איזו צורה שירצו.

כאשר מגיע הדבר לצורתו הקבועה והסופית, אז הוא נקרא "רקיע", שעניינו "אגלידו מיא" [המים קפאו], כלומר, הדבר קיבל כבר את צורתו הסופית והקבועה ואי-אפשר להזיזו שוב לכאן ולכאן.

אבוקה גדולה – עוצמת העליון שמגיע גם לתחתון

מחדש הרבי שליט"א במאמר זה ששלושת המשלים הללו הם שלושה אופנים בהסברת הענין מדוע עיקר שכינה נמצאת בתחתונים דווקא. שלושה אופנים בביאור מעלת התחתון דווקא. המשל הראשון הוא "אור", השני – "מים" והשלישי – "רקיע":

המשל הראשון, "אבוקה גדולה המאירה בריחוק מקום", מבאר כיצד דווקא בתחתון ביותר אפשר לראות את גודל ועוצמת העליון ביותר.

שהרי אילו הי' העליון מוגבל ומצומצם, לא הי' יכול להגיע כל-כך רחוק. והעובדה שהוא מגיע למקום כה רחוק ותחתון, מוכיחה כי אור זה יש לו עוצמה בלתי-מוגבלת, שלכן יכול הוא להגיע כל כך רחוק.

כלומר, במשל זה לא ראינו את מעלת התחתון עצמו, וגם לא פעלנו מאומה בתחתון עצמו, אלא שדווקא בגלל שהוא כה רחוק, לכן ניכרים בו גודלו ועוצמתו של העליון, שיכול הוא להגיע כה רחוק. העובדה שהעליון הגיע אפילו לדבר כה תחתון מוכיחה לנו שהעליון הינו אכן עליון ביותר.

במילים אחרות: התחתון כאן אינו אלא הוכחה לעליונותו ועוצמתו של העליון, שיכול להגיע אפילו למטה ביותר.

זהו השלב הראשון במעלת התחתון, בכך שדווקא במה שהאור מגיע גם אליו מתבטאת עצמותו של העליון.

זהו "אור" – דבר דק ורוחני. עדיין לא נראית התחלת הענין של מעלת התחתון בפועל, אבל כאן בעצם החלה מעלת התחתון. כאן כבר "מדברים על" מעלת התחתון והולכים לקראת זה.

מים הנשפכים ו"נובלות" חכמה – התחתון עצמו

במשל השני, חבית מלאה מים, שבגלל ריבוי המים שמלאה על כל גדותי' לכן נשפך גם החוצה, ישנה כבר מעלה גם בתחתון עצמו.

המים לא רק הגיעו החוצה, אלא אף מילאו והרטיבו את המקום שמחוץ לחבית ועשו אותו-עצמו מלא וספוג במים. לא כמו האור שרק הגיע למקומו של התחתון, אבל אינו חודר וממלא את מציאותו של התחתון עצמו ואינו פועל ומשנה בו-עצמו מאומה.

כפי שמודגש עוד יותר בפרט השני שבמשל השני – חכם מלא חכמה, שחכמתו מתבטאת דווקא ב"נובלות חכמה", שיחת חולין של תלמידי חכמים ו"מילתא דבדיחותא":

לא זו בלבד שגם כאשר הוא עסוק בענייני חולין גם אז ניכרת חכמתו, לא זו בלבד שהחכמה הגיעה אפילו למקום החולין והבדיחותא – אלא שהיא הופכת אותם עצמם להיות מרכיבים של החכמה. שהרי אותן שיחות חולין וה"נובלות" עצמן מביעות ומבטאות חכמה עמוקה ביותר. כך הופכים ענייני החולין עצמן להיות מרכיב חשוב במעלת חכמתו. מתוך ה"מילי דבדיחותא" עצמם באה החכמה לידי שלימות הבנתה.

ויומתק יותר, שבהמשך למשל השני מביא כ"ק אדמו"ר האמצעי[30] משל נוסף מרב המשפיע לתלמידו בגלל רוב חכמתו, שבהשפעה כזו יש דגש חזק על כך שהתלמיד יהי' "כלי" להשפעה.

כאן רואים כבר את מעלת התחתון עצמו. דווקא בזה שהחכמה באה בדברים רחוקים וזרים לגמרי, וגם בהם מצאנו את השייכות לחכמה, ומהם עצמם מובנת החכמה ומוסברת יותר – הרי בזה ניכר אמיתות החכמה, שהיא בוקעת ופורצת גם מתוך התחתון עצמו.

בלשון הרלב"ג^[31]: "האמת מסכים לעצמו מכל צד" – מכיוון שהדבר הוא אמיתי כל-כך, הריהו פורץ ובוקע גם מכל צד, גם מתוך מציאות אחרת ושונה לחלוטין, גם משם מגיעים סוף סוף אל האמת.

ועובדה זו, שהאמת בוקעת גם ממציאות שונה לגמרי, מוכיחה את אמיתות האמת, בכך שלא רק במקומה ובעניינה הדבר הוא אמת ונכון, אלא גם מכל צד שלא נסתכל על הדבר, נגיע לאותה מסקנה, כי גם התחתון מצד עצמו מכיר באמיתותה של האמת.

זהו שלב נוסף במעלת התחתון דווקא. כאן כבר רואים את מעלת התחתון בזה שדווקא הוא מבטא את אמיתות האמת. בכך שגם הוא, התחתון, לפי הגדרים שלו והעניינים שלו, ומצד הגדרים והעניינים שלו – מגיע אל אמיתות האמת.

כל בעיטה בכדור היא חלק מהכנסתו ל"שער המלך"

כדי להמחיש יותר את ההבדל, כדאי להביא דוגמאות: ישנו מי שהוא מלא וחדור באלוקות, עד שאפילו בשעת המשחק בכדור ב'קעמפ' הוא חוזר תניא בעל-פה.

העובדה שאפילו במקום כה רחוק כמו משחק בכדור מאירה אצלו חסידות ויראת-שמים, מוכיחה שאכן החסידות והיראת-שמים שלו היא אמיתית וחזקה מאד. אבל אין זאת אלא שגם למקום בו משחקים בכדור הוא הביא חסידות ויראת-שמים, אך המשחק בכדור עצמו לא הפך בשום אופן להיות חלק מהחסידות והיראת-שמים שלו. זהו האופן הראשון, אבוקה גדולה המאירה בריחוק מקום.

לעומת זאת, ישנו מי ששמע למד וחי את שיחותיו של הרבי מלך המשיח שליט"א^[32], שגם כשילד משחק בכדורגל, צריך להסביר לו שהכדור מסמל את "כדור הארץ", ואפשר וצריך לגלגל אותו אל "שער המלך" – ה"שער" של מלך מלכי המלכים הקב"ה. אלא שכדי שתהי' לאדם בחירה חופשית, ישנה גם אפשרות הפוכה – לגלגל את ה"כדור" אל השער הנגדי, של ה"מלך זקן וכסיל".

על כך ניטש המאבק בין שני הצדדים, מאבק שעיקרו ב"רגל", במעשה בפועל – האם יצליחו לגלגל את הכדור אל שער המלך או חלילה להיפך.

ויש לזכור כי "אין חכמות – מי שמשחק היטב הוא זה שמנצח". כפי שהתפרסמו דבריו של הרבי לפלוני ב"יחידות" ללמוד הוראה מדבריו אלו אודות משחק ה"בייסבול", שגם בקדושה ובמלחמה נגד היצר "מי שמשחק היטב הוא זה שמנצח". וכאשר נזכר אותו פלוני בדברים אלו, הצליח לנצח ולעמוד בנסיונות קשים ביותר ולהישאר יהודי כראוי.

במקרה זה, לא זו בלבד שהאור הגיע גם למקום הרחוק, אלא שהוא הפך את המקום הרחוק עצמו לחלק מן הענין. בכל בעיטה שהוא נותן בכדור, זוכר הוא את המטרה והתכלית – להכניס את הכדור ל"שער המלך" ובשום אופן לא אל ה"שער" הנגדי.

כאן מבטא גם התחתון עצמו את האור והאמת בתכלית. מתוך התחתון עצמו בוקעת אמיתותה של האמת. שהאמת היא לא רק בתוקף הנסיבות, במקום של תורה ויראת-שמים, אלא היא בוקעת ופורצת גם מתוך מגרש הכדורגל.

בלשון הרלב"ג הנ"ל: "האמת מסכים לעצמו מכל צד" – גם הצד הרחוק והנידח משמש לבניין האור והאמת. וזה מוכיח את אמיתותה של האמת, שהיא כה מוחלטת ועצמותית, שהיא בוקעת גם מדבר שה"ציור" שלו הפוך לגמרי.

לא הגענו לתחתון שבתחתון

אבל גם בדוגמא זו, כאשר הגענו אל התחתון עצמו (לא רק ל"מקומו" של התחתון, כמו בדוגמת האבוקה הגדולה), עדיין לא הפכנו אותו-עצמו, כמות-שהוא לאור וקדושה.

בסך-הכל מצאנו בתחתון נקודות-אור ואמת. מצאנו עליון גם בתוך התחתון. גילינו שאפילו בדבר כה רחוק ונידח, כמו למשל משחק כדורגל, ניתן למצוא נקודות חיוביות ולהדגיש אותן עד כדי הפיכתן לחלק חשוב מן האור והאמת, ובכך לבטא את אמיתותה ועצמיותה של האמת שהוא מסכים לעצמו מכל צד. מצאנו שגם רדיפה אחרי כדור, תוך להיטות ורצון להכניס אותו לשער ותוך בעיטה ברגלים, יכולה לבטא אף היא את הרדיפה והלהיטות לגלגל את כדור הארץ לשער המלך.

בכך רואים אנו עד כמה אמיתית ועצמותית היא האמת האלוקית, עד כדי-כך שהיא פורצת אפילו מתוך המשחק, אפילו מתוך התחתון ביותר – אבל אל התחתון שבתחתון, אל העובדה שהוא תחתון ולא עליון, לכך לא הגענו עם האמת האלוקית.

יותר מזה: דומה שאין שום אפשרות להגיע עם האמת האלוקית אל התחתון שבתחתון, שהרי אם לא מחפשים בו את המקצת-אמת שבו, אם לא מוצאים בו את הנקודות החיוביות, אלא מחפשים בו דווקא את התחתון, השקר בתכלית, ללא שום נקודה של אמת – לא שייך, לכאורה, בשום אופן שהוא דווקא, בהיותו תחתון ושקר מוחלט, יבטא את האמת האלוקית. שהרי הוא זועק בכל מציאותו את ההיפך הגמור, את השקר המוחלט. כל מהותו ועניינו הוא חושך שבחושך, שקר שבשקר. מה יש אם כן לאור ולאמת לחפש שם?

הולדה – מעלת התחתון דווקא

זהו החידוש במשל השלישי, שהוא ענין הרקיע, "אגלידו מיא". כמבואר במאמר, כנ"ל, שכאשר המים קפאו אזי נעשתה כאן מציאות חדשה לגמרי, עד כדי-כך שבטל מהם דין "מים שאובים" ואפשר לעשות מהם מקווה בתחילה (לכמה דעות).

כך גם במשל מכוח ההולדה שבאדם, שדווקא בגשמיות כפשוטה ישנו הכוח להוליד ולד חדש.

במשל זה אנו לא מוצאים בתוך התחתון, בתוך הגשמיות, נקודות של אור, של רוחניות, של תוכן. כאן לא מדובר על הרוחניות הבוקעת גם מתוך הגשמיות, על העליון הבוקע מתוך התחתון – שהרי מכך לא תהי' שום תועלת לענין ההולדה, שכן לרוחניות אין כוח כזה בכלל. בהשפעה רוחנית אי-אפשר בשום אופן לעשות מציאות חדשה. שום השפעה רוחנית, ותהי' זו הנעלית והנשגבה ביותר, אינה יכולה להוליד ולברוא דבר חדש מאין ליש.

כמאמר^[33] "א קאפ קען מען ניט ארויפשטעלן" [אי-אפשר "להעמיד" ראש חדש למי שאין לו בכלל ראש]. רק אם המקבל יש לו שכל בעצמו, אזי יוכל לקבל את ההשפעה הרוחנית.

כאן יש צורך למצוא (לא את העליון שבתחתון, אלא) את המעלה שבתחתון דווקא. את ה'פלוס' של התחתון על העליון. את המעלה שישנה בו דווקא משום היותו תחתון ולא עליון. ודווקא נקודה זו מבטאת את ה"עצם", שרק הוא יכול לברוא יש מאין.

כי בהולדה גשמית, נולדה כאן מציאות חדשה עם כל הכוחות, גם אלו שלא היו קודם בגלוי. ועד שיכול להיות "יפה כוח הבן (יותר) מכוח האב", משום שזה גופא בא מכוח האב, מעצמיותו של האב, כמבואר בכמה מקומות^[34].

כאן רואים את מעלת הגשמיות עצמה, שיש בה דבר חדש שאינו נמצא כלל ברוחניות. זהו דבר שישנו בתחתון רק בגלל העובדה שהוא תחתון ולא עליון. דווקא בו יש ענין כה נפלא שאין כמותו בכל ה"גילויים" ובכל העליונים, אלא אך ורק בתחתונים.

דווקא הגשמיות עצמה (ולא הרוחניות) היא המבטאת בתכלית את העליון ביותר, את מה שאינו שייך כלל וכלל לרדת ולהיות נשפע למטה, מכיוון שהוא למעלה מכל גדר ירידה, איזו שתהי'. והתחתון ביותר דווקא הוא המבטא זאת. הוא מבטא ומגלה את עצמותו יתברך שבא דווקא בו לידי ביטוי וגילוי בכל תוקפו ובכל עצמותו.

לכן דווקא משל זה מסביר ומביע את מעלת התחתון בשלימותו, שדווקא בתחתון שבתחתון יש דבר כזה שאין בשום מקום אחר. ה"עצם", שלמעלה מכל הגדרים והמדריגות, מביא את כוחו העצמותי לידי ביטוי דווקא בתחתון שבתחתון, בגשמיות, ודווקא בגלל זה שהוא גשמיות ולא רוחניות.

העליון נשאר עליון והתחתון נשאר תחתון – והם מתאחדים לגמרי

כשישנם שני דברים, אחד עליון ואחד תחתון, ורוצים לחבר ולאחד אותם להיות כאחד – יש לכך שלושה אופנים: האופן הראשון הוא, לקחת את העליון ולהביא אותו עד למטה. האופן השני הוא לקחת את התחתון ולהעלות אותו עד למעלה. והאופן השלישי הוא שהעליון ישאר למעלה והתחתון ישאר למטה ועם זאת הם יהיו מחוברים ומאוחדים בתכלית.

במשל הראשון, אבוקה גדולה המאירה בריחוק מקום, לקחנו את העליון והבאנו אותו מטה מטה, עד מקומו של התחתון. אבל בכך הפסדנו קצת מעליונותו, הוא לא נשאר כל-כך עליון כפי שהי' מקודם, שהרי בריחוק מקום ישנו אור קטן וחלוש.

במשל השני, חבית מלאה מים, או חכם מלא חכמה, לקחנו את התחתון, חיפשנו ומצאנו שיש גם בו קצת-עליון, רוממנו אותו עד שדווקא הוא נהי' לכלי-ביטוי של העליון. אבל בכך הפסדנו קצת מתחתוניותו של התחתון. הוא לא נשאר כל-כך תחתון כפי שהוא מצד עצמו. שהרי החלק המבטא את העליון הוא העליון שבתחתון ולא התחתון שבתחתון, כנ"ל. ואילו התחתון כפי שהוא תחתון אינו שייך לעניין, שהרי הוא תחתון שבתחתון ואין בו שום שייכות לאמת האלוקית.

ואילו במשל השלישי, כוח ההולדה, העליון נשאר עליון בתכלית, בלי לרדת אל התחתון. התחתון נשאר תחתון בתכלית, בלי לעלות אל העליון. ועם זאת, הפכו שניהם לדבר אחד ממש. דווקא התחתון ביותר, ודווקא מפני שהוא תחתון ולא עליון, מבטא את העצם שלמעלה אפילו מהעליון ביותר, כך שמצדו אין שום הבדל בין עליון ותחתון ושניהם הופכים להיות דבר אחד ממש, ביטויים של עצמותו יתברך. וממילא החושך עצמו מאיר בדיוק כמו האור.

כמו שכתוב[35]: "וה' יגי'ה [=יאיר את] חשכי" – "שהחושך[36] עצמו יאיר".

כמו שנאמר גם בקריעת ים סוף[37] "ויהי הענן והחושך, ויאר [=הענן והחושך!] את הלילה".

וכפי שכתוב [38] "ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה"  – כלומר: לא שגם בלילה יהי' אור שבא ממקום אחר, אלא שהלילה עצמו, החושך שבחושך, גם הוא יאיר.

שכן, מצד כוח העצמות, שהוא ה"עצם" של הכל – הכל "כחשכה כאורה" לפניו, ובכוחו העצמותי יכול גם החושך עצמו להאיר בדיוק כפי שהאור מאיר.

[הביטוי "כחשכה כאורה" (בכפל הכפי"ן), ולא "חשכה כאורה", בא להדגיש ששניהם שווים ממש. אילו הי' נאמר "חשיכה כאורה", הי' משמע שהחושך הוא רק כמו האור (בכ"ף הדמיון) אבל לא ממש. אבל כאשר נאמר "כחשכה כאורה" (כפל הכפי"ן), אזי מודגש ששניהם, החושך והאור, הם בדיוק אותו דבר, וכשם שהאור מאיר, כך ממש יאיר גם הלילה והחושך].

בזה מסביר הרבי מלך המשיח שליט"א את עניינו ומעלתו של דורנו, הדור השביעי, שהוא תחתון שאין תחתון למטה הימנו. אבל בו דווקא – לא למרות שהוא תחתון, אלא דווקא בגלל שהוא תחתון ולא עליון – באה לידי ביטוי עצמותו יתברך.

דווקא התחתון ביותר, ודווקא בגלל שהוא תחתון ולא עליון, הוא מבטא את עצמותו יתברך, עליו נאמר^[39] "לך דומי' תהלה", שלמעלה מכל הגדרים ולמעלה גם מלהיות למעלה מהם. שכל מה שנאמר עליו לא יוכל להתחיל להסביר מאומה, כי שום דבר לא מגיע אליו ולא מתחיל להגיע אליו, ומאידך יש לו שייכות לכולם, להכל ממש.

"גג ורצפה כאחד ממש"

ואם תמצי לומר, זהו גם מה שמבאר הרבי מלך המשיח שליט"א במאמר באתי-לגני משנת ה'תשל"ט, המתאים אף הוא לשנה זו, בה לומדים פרק ט' מהמאמר.

במאמר זה מבואר העניין של "עמדת^[40] להם בעת צרתם", שעל ידי זה באה הישועה.

נשאלת השאלה: מדוע "עמדת", עמידה דווקא – לכאורה הי' מתאים יותר שתהי' ישיבה בעת צרתם ולא עמידה. שהרי עניינה של ישיבה הוא ירידה והשפלה למטה, כפשטות העניין שבישיבה יורד האדם ממצב של עמידה למצב של ישיבה. והרי בשעה שזקוקים לישועה והצלה, זקוקים לירידת והשפעת אלוקות למטה. מדוע אם כן נאמר כאן הביטוי "עמדת להם"?

מבאר הרבי, שישנם שלושה הבדלים בין עמידה לישיבה, כפי שזה בגשמיות:

א.      בעמידה הראש נשאר למעלה, ואילו בישיבה הראש יורד ונשפל למטה.

ב.      בעמידה הרגלים ניצבות על הקרקע, ואילו בישיבה הרגלים מתרוממות ומוגבהות מן הארץ על-ידי השרפרף, "הדום רגלי".

ג.       בעמידה כל הגוף נמצא בהמשך אחד, ואילו בישיבה יש הבדל בין אופן מיקום הראש לבין הרגלים, שאינם בהמשך אחד (במאמר זהו ההבדל הראשון).

כך, מבואר במאמר, גם הישועה באה על ידי "עמדת להם" דווקא – על ידי שהעליון מתאחד עם התחתון להיות בהמשך אחד ממש. "גג ורצפה כאחד ממש", "החיבור דהמעלה מעלה עם המטה מטה עד שנעשים כאחד ממש".

ולכאורה, שלושה הדגשות אלו בנוגע לעמידה אלו הם ממש אותן הדגשות שנתבארו לעיל בנוגע למשל השלישי דווקא:

שהעליון נשאר עליון בתכלית – לא כמו בישיבה, בה הראש יורד ונשפל למטה.

שהתחתון נשאר תחתון בתכלית – לא כמו בישיבה, בה הרגלים מתרוממות ומוגבהות מן הארץ.

ועם זאת הופכים שניהם לדבר אחד ממש – לא כמו בישיבה, בה יש הבדל בין אופן מיקום הראש לבין הרגלים, שאינם בהמשך אחד.

דווקא על-ידי "עמדת להם", עמידה דווקא, כפי תוכן עניינו של פרק ט' של באתי-לגני – "עצי שטים עומדים" – הרי העליון נשאר עליון שאין למעלה הימנו, והתחתון נשאר תחתון שאין למטה הימנו, ובכל זאת הם דבר אחד ממש, "גג ורצפה כאחד ממש", "החיבור דהמעלה מעלה עם המטה מטה עד שנעשים כאחד ממש".

לפני מתן תורה, אחרי מתן תורה, ובגאולה

ב"דבר-מלכות" לפרשת וארא^[41] מדובר אודות שלוש תקופות כלליות בעם ישראל:

א. תקופת האבות, שהיו אמנם לפני מתן-תורה, אבל גם אצלם החל הענין של המשכת האלוקות למטה בכמה פרטים (כמבואר בשיחה באריכות), אף כי לא בכולם.

 ב. המצב שלאחר מתן-תורה, כאשר השכינה כבר "נמשכה למטה בארץ", אבל עדיין לא בגילוי ובהרגש בפשטות בתוך העולם.

ג. הגאולה האמיתית והשלימה, כאשר האלוקות תהי' בפשטות, בגלוי ובהרגש, ותפרוץ ותבקע מכל פינה ומכל פרט בעולם.

ולכאורה יש לומר, ששלושה מצבים כלליים אלו, הם בהתאם לשלושת המשלים הנ"ל: אצל האבות החלה המשכת האלוקות למטה. ה"אבוקה הגדולה" האירה גם למקום הרחוק והתחתון, אבל התחתון עצמו לא הפך להיות קשור ושייך לאלקות גם מצד-עצמו, אלא רק מפני שהגיעו גם אליו, למקומו של התחתון אך לא לתחתון עצמו כנ"ל בארוכה.

האבות החלו לקיים מצוות גם בדברים גשמיים – ה"אבוקה גדולה" הגיעה גם למרחקים, למטה מטה. אבל האלוקות לא חדרה בדברים הגשמיים, עד כדי להפוך אותם לחפץ של מצוה. כפי שידועה הדוגמא מה"מקלות" שעל-ידם המשיך יעקב אבינו^[42] את כל ההמשכות שממשיכים כיום על-ידי הנחת תפילין, ובכל זאת המקלות נשארו מקלות גשמיים ללא שום קדושה בהם.

במתן-תורה חדרה האלקות גם אל תוך-תוכו של הגשמי עצמו, עד שהפך להיות בעצמו חפץ של קדושה ואלוקות. אבל הי' זה רק באופן שמצאנו גם בגשמיות את הרוחניות שבה, אך לא "לקחנו" את התחתון שבתחתון, את הגשמיות עצמה כפי שהיא במצב תחתון. היא נותרה בלי שייכות לאלוקות. ולכן בעולם כפי שהוא נראה לעיני בשר, "תחתון שבתחתון", לא רואים ולא מרגישים בו את האלוקות.

רק בגאולה האמיתית והשלימה – שנפעלת על-ידי העמידה בתוקף בזמן הגלות, ללא שינוי כלל בין מצב של עליון למצב של תחתון – "לוקחים" גם את התחתון שבתחתון.

לא^[43] רק "ונגלה^[44] כבוד ה'," שהאלקות מתגלה גם בעולם, אלא גם "וראו כל בשר" – שהבשר מצד-עצמו יראה אלקות. ולא רק "עיני בשר", אלא גם הבשר הגשמי עצמו, גם בשר כזה שאין לו מצד-עצמו שום שייכות ואפשרות לראות אלוקות, גם הוא, ודווקא הוא, יראה "כי פי ה' דיבר".

וכמו שכתוב^[45] "כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים" – כשם שהמים מכסים לגמרי את כל מציאותו של הים, עד שכל מציאות הים נראית כמציאות של מים בלבד, כך תימלא הארץ גם מצד-עצמה, התחתון מצד-עצמו,  ב"דעה את ה'." עד שיהי' נראה בה מצד-עצמה שכל מציאותה, גם של התחתון שבתחתון שבה, הוא אך ורק אלוקות.

שלוש תקופות בנשיאות כ"ק מו"ח אדמו"ר

באותה שיחה, מקביל הרבי את שלושת המצבים הכלליים הללו, לשלושת התקופות בנשיאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע. ויש לומר שגם זה מתאים להנ"ל:

א. כפי שהי' בזמן נשיאותו של אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע. שאז הורידו והמשיכו את העליון למטה מטה. אז התייסדה ישיבת תומכי תמימים. הכינו את חיילי-בית-דוד לכבוש את העולם-הזה התחתון. הגיעו למקומו של התחתון, אבל עדיין לא "לקחו" את התחתון עצמו. כי סוף-סוף הייתה עדיין עיקר העבודה אז עבודה רוחנית, עבודה של לימוד חסידות והתבוננות – בדוגמת עבודת האבות לפני מתן-תורה, כשהגיעו גם אל הגשמיות, אבל הגשמיות עצמה עוד לא הפכה להיות חפץ של קדושה, "חלק מהעניין".

ב. כפי שהי' בתקופת נשיאותו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע. אז כבר הורידו את הדברים למטה מטה. הגיעו גם אל התחתון עצמו ולא רק אל מקומו של התחתון. החלו כבר להחדיר אלוקות גם בגשמיות ממש. נשלחו שלוחים למקומות שונים ברחבי תבל. חסידים התגוררו בערים גדולות ופעלו בהם, ועד לעבודה ב"חצי כדור התחתון" שגם הוא יהי' מלא וחדור באלקות – בדוגמת מתן-תורה, כאשר הגיעו גם אל התחתון עצמו ופעלו בו. אבל כל זה הי' למצוא בתחתון נקודות של אור ושל עליון, ואילו אל התחתון שבתחתון עדיין לא הגיעו.

ג. "המשך הנשיאות לאחרי הסתלקותו (מיום עשתי עשר לחודש עשתי עשר בשנת עשתי עשר (תשי"א)^[46]), שניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בהפצת המעיינות חוצה בכל קצוי תבל. ועד לגמר ושלימות העבודה, שהכל מוכן כבר לסעודה דלעתיד לביאת ימות המשיח" – כאן "לוקחים" גם את התחתון שבתחתון, שגם הוא מצד-עצמו יהי' שייך לאלקות.

בפרטיות יותר, ממשיך הרבי שליט"א בשיחה שם, גם בתוך זמן נשיאותו של הרבי הריי"צ ישנן שלוש תקופות אלו. וגם זה מתאים להאמור:

א. בתחילת נשיאותו, ברוסי', במצב של מסירות-נפש, התגלות ה"אבוקה גדולה" שהאירה גם במקום רחוק ונידח כל-כך – כמו לפני מתן תורה.

ב. בפולין וכו', שם התעסק בעיקר בהפצת תורת חסידות חב"ד (ולא רק חסידות פולין) – מתן-תורה. שם "לקחו" גם את התחתון, החדירו אלקות בעולם בכך שלמדו והבינו והפיצו את תורת החסידות.

ג. ב"חצי כדור התחתון" – לפעול גם בתחתון שבתחתון, ובפרט על-ידי ההכרזה "לאלתר לגאולה".

שלוש תקופות בנשיאות כ"ק מו"ח אדמו"ר

אבל יותר מכל בולטת ההשוואה לשלושת התקופות בנשיאות המבוארות בקונטרס "בך יברך ישראל"[47]:

תקופה ראשונה, עד יו"ד שבט תש"י. תקופה שני', מי"א שבט תש"י ובפרט מיו"ד שבט תשי"א, שאז הי' חידוש הנשיאות באופן ש"נתלו המאורות" של הדור השביעי מרבינו הזקן ודור התשיעי מהבעש"ט. ותקופה שלישית – מכ"ב שבט ה'תשמ"ח.

אלא שה"פלפול" כבר התארך מאד, ולא נותר לנו אלא להשאיר את ההמשך לפרקים הבאים. ולסיים בקריאה ובהכרזה המבטאת את הפנימיות שבפנימיות, העצם ממש, העליון שאין למעלה הימנו – שחודר ומתבטא דווקא בתחתון שאין למטה הימנו, ופועל את ההתגלות המלאה מתוך ההעלם והחושך, עד שהחושך עצמו יאיר, ככתוב "ולילה כיום יאיר", בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש –

"יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד"!

הערות