בא׳ מרשימותיו מספר כ״ק מו״ח אדמו״ר ענין נפלא (על תקופת ילדותו), שכאשר התחילו ללמדו את צורת אותיות הא״ב, הראו לו את צורת האותיות מתוך דף השער דספר התניא (האותיות אל״ף ותי״ו דתיבת ״תניא״, האות למ״ד דתיבת ״לקוטי אמרים״, וכיו״ב)..

בסיפור זה ישנה הוראה נפלאה: כאשר מתחילים ללמוד תורה עם ילד יהודי, החל מלימוד צורת האותיות דא״ב – אזי מקשרים זאת תיכף ומיד עם תורה שבכתב דתורת החסידות, ספר התניא, על ידי זה שמראים לו את צורת האותיות מתוך ״השער״ דספר התניא, ומסבירים לו: ישנו ספר שבו מדובר אודות הקב״ה, ואודת עבודת ה׳ (יותר מזה אינו מסוגל להבין עדיין) – ובספר זה מראים לך את צורת אותיות הא״ב.

כלומר: עוד לפני שלומדים איתו את האות ב׳ ד״בראשית״, ויתירה מזו: עוד לפני שלומדים עימו את האות א׳ ד״אנכי ה׳ אלקיך״ (שבעשרת הדברות) – מראים לו את צורת האותיות בספר התניא.

וכך מצינו בנוגע לכללות הענין דמתן תורה: עוד לפני ששמעו בני ישראל את עשרת הדברות, כולל הדיבור ״אנכי ה׳ אלקיך״(שמות כ,ב) – היה כבר הענין ד״וירד ה׳ על הר סיני״(שם יט,כ). כלומר, שהקב״ה התגלה לכל בני ישראל ביחד עם המרכבה העליונה כו׳ – שזהו כללות הענין דרזין דרזין כו׳.. ומזה מובן, שבמתן תורה הי׳ לכל לראש הגילוי דתורת החסידות (מעשה מרכבה), ורק אח״כ שמעו בני ישראל את עשרת הדברות כפשוטם – תורת הנגלה.

ואע״פ שהתינוק שלומד את צורת האותיות א-ב אינו מבין את כל הנ״ל – הרי ידוע ומבואר בכמה מקומות שההתאמתות על ידי ראיית הדבר (״עינינו ראו ולא זר״) גדולה יותר מאשר ההתאמתות הנפעלת על ידי הבנת הענין על פי שכל. ועד״ז בעניננו, כאשר התינוק רואה את צורת האותיות בספר התניא, הרי מתאמת אצלו בתכלית ההתאמתות – באופן של ראי׳.. הענין ד״וירד הוי׳ על הר סיני״.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ע״פ התוועדויות תשמ״ג ח״ב ע׳ 792)

 

 

 

התניא הרי הוא ״תורה שבכתב״ של תורת החסידות, כשלמדו עם הרבי (מו״ח) אל״ף-בי״ת שזהו הרי ההתחלה ללימוד כל חלקי התורה כולל גם חלק הנגלה דתורה, התחילו זאת מתוך דף השער של התניא. המטרה בזה היא כדי לתת לילד את ההתחלה גם בלימוד תורת החסידות. בכדי שהוא יקלוט מאוחר יותר את לימוד והבנת החסידות, יש לתת לו תחלה את הדבר באופן כללי לפחות. פירוש הדבר, שאת החיוניות, הלבביות והחמימות של החסידות יש להתחיל לטעת בלב הילד מיד עם היותו בן שמונה ימים, שזהו הזמן של ״התחלת כניסת הנפש האלקית״, ואף לפני כן – בילד בן יומו.. זהו האל״ף-בי״ת הראשון שלומדים בשער של התניא, שזהו גם הקדמה להלימוד והקליטה (דערהערן) של תורת החסידות.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ״לקוטי שיחות״ ח״ב ע׳ 478, 476 ועוד – תרגום מאידיש)

 

 

 

פעם התוועד הרה״ח הרה״צ ר׳ הלל מפאריטש בי״ט כסלו, ונכחו שם כמה גאונים למדנים ורבנים וכו׳ שבאו לשמוע את חידושיו, בהתוועדות זו שוחח הרה״צ ר׳ הלל בענין חינוך הבנים, ואמר: כשמכניסים ילד ללמוד בחדר, לא מספיק להכניסו לחדר שהמלמדים הם יראי שמים, אלא דוקא בחדר זה שספר התניא אצלם הוא עינין עקרי, ושהמלמדים ״חיים״ עם ספר התניא.

לאחר שסיים את דבריו, הרגיש ר׳ הלל שהגאונים והרבנים אינם מרוצים, ומשוחחים בינם לבין עצמם: וכי מה בכך אם אין התניא בסדר הלימוד, והרי העיקר שהמלמדים הם יראי שמים.

כששמע זאת ר׳ הלל השיב להם מיד: אין לכם מושג כלל איזה נזק ברוחניות נשאר אצל הילדים לכל חייהם, מזה שאינם לומדים תניא. כי גם אפילו אצל מלמדים יראי שמים באמת, הנה בלי פנימיות התורה נשמתא דאורייתא, אין להם את הדבר הכי הכרחי וחיוני לתת לתלמידיהם, ולהשריש במוחם ובלבם ידיעה לפי ערכם, בגדלות הבורא ואחדות הוי׳.

לדוגמא: מהו הפירוש שאומרים בכל יום ״לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי״. וכי אלו שני ענינים שצריכים ליחדם. מה זאת אומרת שהנשמה היא חלק אלקה ממעל ממש. מה הכוונה בזה שכל הבריאה כולה השמים והארץ וכל מה שביניהם מתהוים תמיד מאין ליש בכל רגע ורגע ממש, וכמו ברגע הראשונה ממש של ששת ימי בראשית ממש. וכי לא די להם במה שנבראו בששת ימי בראשית להיות קיימים ע״י זה. מה ממשיך יהודי על עצמו ועל כל העולם כולו ע״י קיום התורה ומצוות. מה זו השגחה פרטית וכו׳(ואין להם למלמדים היראי שמים האמיתיים את הידע כלל, לבאר להתלמידים, שהשגחה פרטית היא היא החיות האלקית שבכל נברא ונברא בשמים ובארץ ובמה שביניהם).

וכן: כל ישראל אומרים ג׳ פעמים בכל יום ויום אחרי כל תפלה בעלינו לשבח, וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ובמוצאי יום הכפורים אחרי כל התפלות של יום הקדוש אומרים ג״כ כולם יחד, ובקול רם ז׳ פעמים: ה׳ הוא האלקים ה׳ הוא האלקים וכו׳. מהו הכוונה בכל זה? וכשילד שואל מרבו מהו הפירוש בהענין ד״ה׳ הוא האלקים״, הרי אין לו למלמד (אפילו זה הירא שמים) מה להשיב כלל בלי התניא קדישא. ועד״ז בענין של בחירת ישראל ״אשר בחר בנו מכל העמים״, את מי בחר הקב״ה את הנשמה או את הגוף (שבחר דוקא את הגוף החומרי של ישראל שדומים בגופותיהם לאומות העולם). מהו הפירוש ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד? וכו׳ וכו׳. דברים בלי גבול, ודבר זה נוגע מאד מאד לתשב״ר בעת לימודם וכבר מקטנותם.

והפליג הרה״ח ר׳ הלל בדבריו עד שהגיע לתינוקות הכי קטנים, ואמר כשמראים לתינוק פעם הראשונה בחייו את צורת אותיות של האל״ף בי״ת – צריכים להראות לו זאת מתוך ספר התניא דוקא.

ושוב הרגיש שהגאונים והרבנים כו׳ אינם מרוצים מדבריו, ושאלו שהרי לכאורה בסידור וכש״כ בחומש גם כן טוב לראות האותיות הקדושות, ולמה דוקא בתניא? מיד נענה להם ר׳ הלל שוב ואמר בזה הלשון: ״כשמראים לתינוקות את האותיות בספר התניא, הסגולה מזה תהי', שהם כבר לעולם לא יהיו אפיקורסים״.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ הלל פאריטשער)

 

 

 

יש להוסיף על כך, שלצערנו הרב ראו יהודי רוסיה וחשו זאת על בשרם בפועל ממש. שכבר בשנים הראשונות של המהפכה הקומוניסטית ברוסי׳, היהודים ראו כבר את המשבר הגדול ברוחניות, ואפילו מאלו שלמדו מקודם בהחדרים והתלמודי תורה אצל מלמדים יראי שמים, שלמדו במסירה ונתינה עם תלמידיהם, אולם בסופו של דבר כמעט כולם ירדו מדרך התורה לגמרי ר״ל, ובקושי זכרו שלמדו פעם בחדר ובישיבה.

דבר זה היה פלא הכי גדול, שאפילו הבחורים מהישיבות הכי גדולות והמפורסמות בעולם, שהיו אז ברחבי רוסיא לפני שלטון הקומוניסטים, ומהם שהיו בעלי כשרונות נעלים מאד, שלמדו בהתמדה גדולה הרבה שנים, אך מיד כשהועמדו בפני נסיונות על קיום ושמירת היהדות, תוך זמן קצר ביותר נתהפכו לגמרי מן הקצה אל הקצה ר״ל. ומהם היו הרבה בני רבנים, בני ראשי ישיבות, בני מלמדים, שוחטים וכו׳ וכו׳. והבחורים האלו היו בקיאים בתנ״ך, וידעו היטב הלכה, ורבים מהם היו בקיאים מאות דפי גמרא בע״פ עם המפרשים, ובזמן לימודם בישיבות הם היו מהמפורסמים לכל בידיעתם הנפלאה, ואח״כ נתהפכו ר״ל ונעשו חברים מסורים ונתונים באמת וברצון לה-ק.ג.ב. ימ״ש, ונקראו בשם ״יעווסעקציא״ כידוע. והם היו גרועים ומסוכנים לעדת ישראל באין ערוך הרבה יותר מאנשי ק.ג.ב. הגויים עצמם, שכן הגויים לא היו בקיאים בארחות חיי ישראל ולא הכירו את חוקי התורה ומצוות, משא״כ הם ידעו הכל, ועסקו בכל מיני התחכמויות ותחבולות לעקירת היהדות מעם ישראל, הן מהקטנים והן מהגדולים ר״ל, בכל רחבי רוסיא.

ובפרט לחמו מאד אפיקורסים אלו נגד חסידות חב״ד, ונגד הסניפים המחתרתיים של ישיבת תומכי תמימים בפרט, שהיו פזורים בכל מרחבי רוסי׳. כי ה-ק.ג.ב. ידעו מזה כל השנים וחיפשו ועקבו כל הזמן אחרי הסניפים האלו, וחברי היעווסעקציא היהודים עזרו בידם ועשו זאת באכזריות הכי גדולה ר״ל. והם הם שסגרו את בתי הכנסת והחדרים, המקוואות ובתי השחיטה וכו׳ וכו׳ בכל הערים. עד שהחריבו את כל היהדות בברית המועצות.

ונשאלת השאלה, והיא שאלה כואבת עד מאד, כיצד זה הגיעו יהודים, ובפרט בחורי ישיבה המצטיינים מהישיבות הגדולות להתדרדרות גדולה כזו? שלא החזיקו מעמד כלל בתקופת הנסיונות של הקומוניסטים, עד להתמסרות כל כך גדולה בלהט ומרץ להיות שותפים ומדריכים ממש לה-ק.ג.ב. ימ״ש, לעשות צרות רבות ורעות לעקירת היהדות בכל השטחים של עמנו בני ישראל ברוסיא?

לצערנו ולכאבנו הרב, התשובה היחידה האמיתית והנכונה לכך היא פשוטה בתכלית, והיא: כי אנשים אלה לא היתה להם שום שייכות כלל לא בקטנותם ולא בגדלותם לפנימיות התורה בהבנה והשגה, שהיא חסידות חב״ד בכלל וספר התניא קדישא בפרט. ולכן הנה גם בעת שלמדו בהישיבות לא היתה תורתם לשמה כלל, אלא שלא לשמה ממש, לשום איזו פניה וכבוד עצמו, כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא, או לקנטר וכדומה. ותורתם כל הזמן היתה בגלות גדול. כמ״ש בתניא ובקונטרס עץ החיים באריכות גדולה. ולכן נתגלה אצלם בסופו של דבר כל הנ״ל, שלא היו להם כלל שום כחות נפשיים שהיו דרושים בשביל מסירות הנפש בפועל בשנות הנסיונות הקשים ר״ל בתקופת הקומוניסטים ברוסיא, ועוד נפלו אל ההיפך לגמרי.

וכל זה מראה במופת חותך את אמיתית דבריו של הרה״צ ר׳ הלל מפאריטש ז״ל שמוכרחים: א) להכניס הילדים ללמוד דוקא בהחדרים שספר התניא אצלם הוא דבר ״עיקרי״ בסדרי הלימודים, ב) להראות מיד את האל״ף בי״ת הראשון לילד בספר התניא דוקא, והסגולה מזה תהי׳ כנ״ל, ״שהם כבר לעולם לא יהיו אפיקורסים״.

 

(הרה״ח ר׳ ניסן נעמענוב, והרה״ח ר׳ ישראל נח בלינצקי)

 

 

 

פעם התוועד רבינו הצ״צ בי״ט כסלו עם חסידים, באחת משיחותיו הק׳ דיבר גם בענין הכרח הגדול בלימוד התניא גם עם תשב״ר, שמעמידים אותם בזה בגובה נפלא בנפשם.

ושאל אחד: מאיזה גיל מתחילים עם תשב״ר, הרי עדיין שכלו של הילד קטן וקצר מאד להבין דברים רוחניים, והשיב הצ״צ: ההוראה בזה ברורה ופשוטה, והוא ע״ד כמו שפסק הסבא (אדמוה״ז) בשו״ע הלכות ת״ת פרק א׳ סעיף א׳ וזה לשונו הזהב: ״וכשיהיה בן שש או שבע שלימות, הכל לפי בוריו וכוחו מוליכו אצל מלמד התינוקות לקרוא בתורה כל היום כולו, עד שיקרא תורה שבכתב כולה עם נביאים וכתובים כולם פעמים רבות..״. וכן הענין בתניא התורה שבכתב של חסידות חב״ד.

וצריכים תמיד להרגיל ולהסביר לילד לאט לאט לפי הבנת והשגת שכלו, קטעים קטעים מספר התניא באופן הכי פשוט, וכל הטיפין טיפין שמצטבר אצל הילד בשכלו ונקלטים בנפשו, הרי זה אוצר בלום לעתיד, בשבילו וגם לרבים, בהפצת המעיינות חוצה.

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)

ספר התניא בכל תקופות החיים

פעם התוועד בליובאוויטש הרה״ח הרה״צ ר׳ הלל מפאריטש ביום כ״ד טבת, ובאחת השיחות אמר: הרי נהוג שמראים לכל ילד וילדה בפעם הראשונה בימי חייהם את צורת ה״אל״ף בי״ת״ בספר התניא קדישא. ולכן כדאי מאד לתקן בזה כמה תקנות, עבור התקופות החשובות ביותר בחיי האדם.

א) בלידת בן, כדאי מאד שההורים יכינו ספר תניא לכבוד הברית וקבלת פני אליהו הנביא. ובליל הוואך נאכט (=ליל שימורים. הלילה שקודם הברית) ילמד האב בתניא זה, ולמחרתו בעת הברית יניחו את התניא בסמיכות להנימול. ובכלל כדאי שההורים יקנו ספר תניא לכל אחד ואחת מבניהם ובנותיהם הנולדים, וירשמו את שמם בתניא שלהם. (וכן באמת זכינו לראות בכמה וכמה פעמים אצל כ״ק אדמו״ר שליט״א שחילק בידו הקדושה את התניא קדישא לאנשים נשים וטף ועד לקטני קטנים).

ב) בספר תניא זה יראו להם בפעם הראשונה את צורת האותיות כנ״ל, וישמרו את התניא של ילדיהם בחדרם עד יום הבר מצוה ובת מצוה.

ג) ביום הבר מצוה או הבת מצוה שלהם, יתנו להם בפומבי בעת הסעודה בשמחה גדולה את ספר התניא שלהם, ויסבירו להם ערכם, כי ע״י ספר התניא הזה, היתה תחילת התקשרות פנימית נשמתם לפנימיות התורה, וע״י פנימיות התורה לסתים דקוב״ה.

ד) וכדאי מאד לסגולה, שגם ביום הנשואין של הבנים והבנות ילמדו

בו, וגם ההורים שלהם יחזיקו את התניא קדישא תחת החופה, ולאריכות ימים ושנים טובות ימשיכו בניהם ובנותיהם ללמוד בו בזמנים קבועים בשנה.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ הלל פאריטשער)

 

 

פסח שני ענינו הוא ״עס איז ניטא קיין פארפאלן״ – אין דבר אבוד, ״מען קען אלע מאל פאריכטן״ – תמיד אפשר לתקן, אפילו מי שהי׳ טמא, ובדרך רחוקה, ואפילו ״לכם״ הכוונה שהנפילה היתה ברצונו הטוב, ומ״מ אפשר לתקן.

נהוג להראות וללמד את ה״אלף-בית״ בפעם הראשונה לכל תינוק ותינוקת, דוקא בספר התניא קדישא. כמבואר במ״א באריכות גודל הענין בזה. וגם כאן, אם מאיזו סיבה שתהי׳ לא עשו כן, אפשר ג״כ תמיד לתקן ע״י התחלת לימוד התניא, וכמובן שהוא בכל הגילים. ועל ההורים חיוב גמור בזה לחנך הילדים מיד בשלבים:

ההתחלה היא משלב הא׳, שהוא קריאת האותיות בלבד, שבזה כבר מעוררים אצל הילדים את ה״איתן״ שבנשמה. אח״כ שלב הב׳, כשכבר יכולים ואפשר להתחיל לחזור עם הילדים את התיבות וכמה שורות שבתניא קדישא, בע״פ. ואח״כ בשלב הג׳ כששייך כבר קצת להבנה, מתחילים איתם לאט לאט בלימוד המילים שבתניא עם פירוש המילות. וזהו יסוד גדול בחיים שלהם, ואף פעם לא מאוחר.

 

(הרה״ח ר׳ ניסן נעמנוב, והרה״ח ר׳ בערקע חן)

 

 

 

היה זמן שבו סנחריב מלך אשור עמד בתוקף עצום (״א גוואלדיקן תוקף״) הוא אסף מסביבו את כל הממלכות, ומזה היה לו את התוקף, מצד צבא הארץ שהיה לצידו, וכמו״כ היה לו את התוקף ד״צבא השמים״, כמסופר בדברי חז״ל מה שהאיצטגנונין אמרו לו שאם ילחם עם ירושלים באותו היום (ש״בנוב לעמוד״) הוא בודאי ינצח מצד התוקף ד״צבא השמים״, הכוכבים והמזלות. ובפרט לפי המבואר בדרוש ״תער השכירה״ לרבינו הצ״צ, בענין השרש של סנחריב למעלה, שזו היא הקליפה שכנגד בחי׳ ״אריך אנפין״.

והתוקף שלו היה גדול כ״כ, עד שכאשר ראה את ירושלים ״ינופף ידו הר בת ציון״, הוא חשב שביכולתו לכבוש את ירושלים בנקל, והתחרט על כך שקיבץ לשם כ״כ הרבה חיילות. ועד כדי כך היה גדול תקפו שאפילו שבנא ראש הסנהדרין חשב שצריך להשלים עם סנחריב. ולאחרי כל זה, ללא הבט על תוקף הקליפה, הוא נפל בפני חזקיהו, ולא באופן שחזקיהו הוצרך ללחום איתו, אלא כמסופר בגמרא שחזקיהו רצה לשכב על מיטתו ושיניחו לו מכל הענינים, הוא כלל לא לחם כנגד סנחריב. חזקיהו בטח בה׳ לגמרי, עד שאמר ״אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ואפילו לא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה״. ואף ששבנא וסייעתו, שהם היו הרוב בסנהדרין, אמרו שע״פ תורה צריכים לעשות שלום ולילך בדרך הטבע, מ״מ מאחר ששמע מישעיה נביא ה׳ בשם הקב״ה ״כה אמר ה׳ אל תירא וגו׳ והפלתיו בחרב בארצו״ בטח בה׳ לגמרי, עד שהלך לישון על מיטתו, וערבה לו שנתו מצד בטחון זה, והקב״ה עשה המלחמה, כמ״ש ״ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור וגו׳״.

ובמה עסק חזקיהו בהתמסרות? אומרת הגמרא שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, בדקו מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהל׳ טומאה וטהרה..

זוהי גם הוראה כיצד צריך להיות הסדר בזמן ד״ויצא חוטר מגזע ישי גו׳״: ללא הבט על תוקף הרע שמתגבר מיום ליום – עבודתינו היא לא להלחם איתו, גם לא צריכים להרעיש (״שטורעמען״) ולכתוב בעיתונים עליו, אלא העבודה שלנו היא לחנך את ילדי ישראל על טהרת הקדש, ועי״ז לכבוש את כל העולם. וללא הבט על כך שלעת עתה אנו מתי מספר, אבל בכוחו של כל יהודי לכבוש את כל העולם, שזו היא ההוראה מהיהודי הראשון – אברהם אבינו, אף ש״אחד היה אברהם״, הוא היה אחד ויחיד, אעפ״כ הרי ״וירש זרעו את כל הארץ״, וכך גם עלינו לעשות את המוטל עלינו ועי״ז לכבוש את כל העולם.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, שיחת אחרון של פסח תשכ״ב)

 

 

(הרה״ח ר׳ דובער חן, בשם הרה״ח ר׳ ניסן נעמנוב)

 

 

 

אם בכל דבר אשר רואים או שומעים צריך להתבונן, על אחת כמה וכמה בדבר שנוגע לכל המדינה שבה גרים כמה מליון יהודים, כן ירבו, וביניהם מאות אלפי ילדים יהודים שאינם מקבלים שום חינוך בנוגע לדת ישראל!

ואין פוצה פה ומצפצף!

ישנם רבנים, אדמורי״ם, מלמדים, מחנכים, יראי שמים, עסקנים ציבוריים וכו׳, וכולם עסוקים בתורה ומצוותיה ואינם הולכים בטל חלילה, אבל אינם פועלים ביחס למצב זה אשר מאות אלפי ילדי ישראל ״המסולאים מפז״, וכמאה אלף בניו-יורק עצמה, מסתובבים, רח״ל, ללא שום חינוך יהודי!

ולכן יש להמשיך ולטעון ללא הרף: ״היתכן?! כיצד זה מתעסקים בכל שאר הדברים ואילו דבר עיקרי כזה משאירים בצד?!״.

וכאשר מטרידים אותו ביותר (״און מ׳דערגייט עם די יארן״), אזי הוא נאנח, עורך אסיפה ומקבל החלטה..

עליך לזכור שתפקידך הוא לפעול עם הילד!! ובנוגע לטענה שאתה עסוק – הרי אם הקב״ה נותן לך זמן להתעסק בכל שאר הענינים על אחת כמה וכמה שיתן לך זמן לעסוק בהצלת ילד אחד מישראל. ועל אחת כמה וכמה אם יש בכחך להציל עשרות ילדי ישראל(כאו״א לפי ענינו)!

ומובן שאין מקום לטענה שכבר החליט בעבר לפני זמן, וכבר ערך אסיפה וכו׳, כיון ש״המעשה הוא העיקר״. והעיקר הוא מה מצבו בפועל של הילד היהודי שנמצא בפינת הרחוב שבו שוכן הבית שלך, או בית הכנסת או בית המדרש שלך!

ומה שאתה עסוק בענינים העומדים ברומו של עולם – הרי לילד אין מזה שום תועלת!! הוא ממשיך ללכת בדרכו, ברשות הרבים, ומיום ליום מצבו מחמיר, כיון ש״חנוך לנער על פי דרכו״, וכל יום נוסף שנותנים לו ללכת בדרכו המבולבלת גורם שאחר כך יהיה קשה יותר להחזירו לדרך ד״לשבת יצרה״.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, התוועדויות תשמ״ז ח״ב ע׳ 618)