פניני התניא – ביאור פרק נב בליקוטי אמרים

הקראת כתבה
יום רביעי כ״ט כסלו ה׳תשע״ז
בפרק נב מסביר אדמו”ר הזקן מהי משמעותה של השראת השכינה ששורה על האדם. ומדוע היא שורה עליו דווקא על ידי המצוות. לשם כך הוא פותח בשאלה: מהו בכלל הפירוש בזה שהשכינה שורה במקום כלשהו, החל מקדש הקדשים שבבית המקדש.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
נבל

 

“קדש הקדשים” שבכל עולם

 

 

השראת השכינה – שייכות פנימית

 

בפרק הקודם התחיל רבינו לבאר יותר את דברי הינוקא שהובאו לעיל[1].

הינוקא אומר שהשכינה שורה על ראש האדם. וכדי שהיא תוכל לדלוק ולהאיר, יש צורך ב’שמן’. כיוון שגוף האדם הוא הפתילה, והאור דולק עליו מלמעלה, וצריך שמן כדי שהאור יידלק ויאיר. ומהו ה’שמן’ – המעשים הטובים, המצוות.

ובא רבינו כאן להוסיף בזה ביאור, מה[2] משמעותה של אותה השראת השכינה ששורה על האדם. ומדוע היא שורה עליו דווקא על ידי המצוות[3].

לשם כך פותח רבינו בשאלה מהו בכלל הפירוש בזה שהשכינה שורה במקום כלשהו, החל מקדש הקדשים שבבית המקדש.

והלא הקב”ה נמצא בכל מקום. וכמו שכתוב[4] “מלא כל הארץ כבודו”. שכבודו של הקב”ה ממלא את כל הארץ, כל העולם, כל המקומות. וכמו שנאמר בתיקוני זהר[5] “לית אתר פנוי מיני’,” אין מקום פנוי ממנו, כי הוא נמצא בכל מקום ממש. ואדרבה, “הוא[6] מקומו של עולם, ואין העולם מקומו”.

אם כן, מה הפירוש שהוא יתברך שורה במקום מסוים דווקא ולא במקום אחר. ורק משם מתפשטת ההארה גם למקומות אחרים.

ולהבין זאת, מקדים רבינו את המשל מנפש האדם. שהנפש עצמה, במהותה ועצמותה, אכן נמצאת בכל הגוף בשווה, ואי אפשר לומר שהיא נמצאת בראש יותר מאשר ברגליים.

אולם מה ששורה במוח הוא (לא הנפש עצמה, שהיא נמצאת בכל הגוף בשווה, אלא) מה שנמשך מהנפש כדי להחיות את הגוף.

שזה שורה קודם כל במוח, ושם היו גם כל הכוחות הפרטיים כלולים בהעלם יחד. ומהמוח הם מתפשטים לכל תרי”ג אברי הגוף, וכל אחד מקבל משם לפי מזגו ותכונתו הפרטית.

וכן בנמשל, שהשראת השכינה אין פירושה גילוי עצמותו יתברך ממש. כי הוא יתברך נמצא בשווה בעליונים ובתחתונים. אלא מדובר כאן על החיות האלוקית שנמשכת והולכת ושייכת אל העולמות (כמו במשל, ההמשכה מהנפש אל הגוף להחיותו).

ורק בהמשכה זו יש הבדל בין עליונים לתחתונים (כמו במשל, ההבדל שבין אברי הגוף השונים), שהעליונים מקבלים יותר בגלוי, ולתחתונים יש לבושים רבים המסתירים שלא יראו וירגישו כיצד כל מציאותם אינה אלא הכח האלוקי.

[ואולי יש לומר[7], שרבינו לא בא בזה בעיקר לבאר את השלילה, (שעצם הנשמה אינה שורה במוח, וכן) שעצמותו יתברך אינו שורה בבית המקדש ובקדש הקדשים.

אלא הוא בא בעיקר לבאר את החיוב. שפירושה של השראת השכינה הוא (לא רק הימצאות, ואפילו לא רק גילוי, אלא) שייכות פנימית של המוח עם ההארה מן הנפש הנמשכת אליו.

וכך בנמשל, שעל ידי בית המקדש, וכן על ידי התורה והמצוות, נעשית שייכות פנימית של העולם עם הקב”ה.

ובכך נוסף במילוי שלמות הכוונה האלוקית של לעשות[8] לו יתברך דירה בתחתונים.

כי חלק עיקרי מהכוונה של דירה בתחתונים הוא, שהתחתונים יעשו את הדירה מצד עצמם דווקא, ובאופן שיהי’ שייך למציאותם שלהם.

ולכן חשוב כל כך הביאור כאן שקדש הקדשים, וכן התורה והמצוות, זהו מקור החיים של כל הנבראים. שבה מתלבשת השכינה, מלכותו יתברך, מקור העולמות, באופן פנימי. באופן שהתחתון הוא כלי והוא שייך לקבל את האור הפנימי השייך אליו, המהווה ומחי’ אותו.

וממילא, על ידי זה, נעשים כל העולמות כלי לאלקות ושייכים לאלקות באופן פנימי. וכך נעשה גם התחתון מצד עצמו כלי ודירה לו יתברך.

ובתחילה אמנם מקבלים בפנימיות על ידי התורה והמצוות, וכן בבית המקדש, רק את השכינה, שזהו רק דרגות נמוכות באלקות, רק האור המצומצם השייך לעולמות.

אולם על ידי זה גם העולם נהי’ כלי ונהי’ שייך לאלקות בכלל. ועל ידי זה הוא יהי’ שייך ויקבל בפנימיות סוף סוף את גילוי עצמותו יתברך בכל תוקפו ובכל עצמותו. ותהי’ דירה לו יתברך, לעצמותו ממש, בתחתונים, מצד עניינם שלהם].

 

קודם כל במוחין

 

וממשיך רבינו בפרק זה, כי כשם שבמשל, ההמשכה מן הנפש אל הגוף מאירה תחילה במוח, וממנו מתפשטת הארה פרטית לכל אחד מאברי הגוף –

כך גם בנמשל, השכינה, שהיא ההמשכה מהקב”ה אל העולמות, מאירה תחילה במוחין חב”ד, שהם קדש הקדשים שבכל עולם, ומשם מתפשטת החיות לכל העולם.

וכמו שנתבאר לעיל[9] במשל, שבנשמת האדם, עיקר גילוי כללות החיות, דהיינו הגילוי (לא של הנפש עצמה, אלא דווקא) של החיות הנמשכת מהנפש אל הגוף להחיותו, שיש לה שייכות פנימית ופרטית לכל אחד מאברי הגוף.

ועיקר הגילוי של כללות החיות הזו הוא במוחין שבראש, מוח החכמה, מוח הבינה, ומוח הדעת. בהם שוכנת עיקר גילוי כללות החיות הזו.

(וכמובן[10], הכוונה כאן “עיקר כללות גילוי החיות” היא לא לחיות הגלוי’ ממש. שהרי במוח עדיין לא נמצאת בגלוי החיות הפרטית לכל אבר. אלא ששם הוא העצם שממנו מתפשט החיות שבכל הגוף.

אלא שזה נקרא “עיקר כללות גילוי החיות” משום שזה מה שנמשך מהנפש אל הגוף, ולא מה שיש בנפש כשלעצמה. ועוד, ששם נמצא כל מה שנמשך מהנפש אל הגוף. ואילו באברים נמשך רק הארה מזה בלבד.

ולא רק החיות הפרטית של כל אבר היא הארה בלבד, שהרי היא רק כח אחד פרטי ממנה. אלא גם החיות הכללית שבגוף היא רק הארה בלבד ממה שיש במוח. ולכן מה שיש במוח נקרא “עיקר כללות גילוי החיות”).

וכל האברים מקבלים מהמוחין – לא את כל מה שיש במוחין. שגם זה הוא רק הארה מהנפש עצמה, מהכוחות הכלולים בה. אלא הם מקבלים מהמוחין רק אור וכח לבד, רק הארה בלבד מהמוחין, ולא כל מה שיש שם.

וכפי[11] שנתבאר לעיל שם, שבהמשכה זו מהנפש אל המוח ישנם שני דברים: המדרגה של “חי בעצם”, שהיא עצם החיות של החיות הכללי המתפשט להחיות את כל הגוף, שמחי’ את כל האברים בשווה. ונוסף לזה כלול שם בהעלם גם העצם של כל אחד מהכוחות הפרטיים, אלא ששם כולם כלולים יחד.

וזהו שאומר גם כאן שכל האברים מקבלים מהמוחין שני דברים: “אור”, שהוא החיות הכללי המאיר ומחי’ את כל האברים, בדוגמת אור המתפשט מן המאור. “וכח”, שהוא החיות הפרטי לכל אבר לחוד לפי עניינו הפרטי המיוחד.

שאור וכח פרטי זה המאיר להם, לכל אחד מן האברים, הוא מתפשט ממקור גילוי החיות שבמוחין, מהמצב במוח בו נמצאת כללות ההמשכה מן הנפש אל הגוף, ובה כבר כלולים הכוחות הפרטיים בהעלם השייך לגילוי. ומשם הוא נמשך ומתפשט באברים הפרטיים, כמו אור שנמשך מן השמש.  

ככה ממש, על דרך משל, בנמשל, שהיא ההמשכה מהקב”ה להוות ולהחיות את העולמות.

גם בזה, כמו במשל, עיקר גילוי כללות המשכת החיות מהקב”ה אל העולמות, להחיות העולמות והברואים שבהם – שהמשכה זו מהקב”ה אל העולמות היא הנקראת “שכינה”, כדלקמן (וזה כמו במשל, ההמשכה מהנפש להחיות את הגוף).

הוא, עיקר גילוי כללות המשכת החיות מהקב”ה אל העולמות,

(וכמו במשל בנפש, גם כאן “עיקר כללות גילוי החיות” אין הכוונה לחיות הגלוי’ ממש של העולמות והנבראים הפרטיים. אלא שמקור זה הוא העצם שממנו מתפשטת החיות שבכל העולמות והנבראים, כדלקמן.

אלא שזה נקרא “עיקר כללות גילוי המשכת החיות” משום שזהו מה שנמשך מהקב”ה אל העולמות, ולא מה שהקב”ה מצד עצמו. ועוד, שבמקור זה נמצא כל מה שנמשך מהקב”ה אל העולמות. ואילו בעולמות עצמם נמשך רק הארה בלבד, כדלקמן.

ולכן מקור זה נקרא “עיקר כללות גילוי החיות”).

ומקור זה הוא מלובש ונכלל קודם כל במוחין של כל עולם[12]. דהיינו ברצונו (כי[13] גם הרצון נכלל לפעמים בתוך המוחין) וחכמתו ובינתו ודעתו יתברך, הנקראים בשם מוחין.

והן, הרצון והחכמה-בינה-דעת של הקב”ה, הן המלובשים בתורה ומצותיה. שהרי כל התורה היא חכמתו של הקב”ה, הכוללת גם בינה ודעת, שהיא ההבנה בדברי התורה. ואילו ההלכות והמצוות הן רצונו יתברך, שכך עלה ברצונו יתברך שנקיים מצוות אלו, ושההלכה תהי’ כך וכך.

וזו אכן הסיבה שההמשכה להחיות את העולמות מלובשת תחילה במוחין.

משום שכשם שהמוח הגשמי מצמצם את ההמשכה מהנפש, שלא תאיר כמו שהיא בעצמה (כי הגוף לא יוכל לקבל זאת), אלא הוא מחלק ומווסת ומנתב את ההשפעה הכללית שנמצאת בו, שיהיו ממנה (מלבד החיות הכללית) השפעות פרטיות לכל אחד מאברי הגוף –

כך המוחין העליונים מקבלים את כללות ההשפעה האלוקית שנמשכת אל העולמות והנבראים (שבה כלולים בהעלם גם כל פרטי ההמשכה הפרטית לכל עולם ולכל נברא פרטי). ומצמצמים אותה, שלא תאיר כמות שהיא אל העולמות. כיוון שהם אינם יכולים לקבל את העוצמה האדירה הזו כמות שהיא. ורק הארה בעלמא ממנה תאיר לכל אחד מן העולמות והנבראים. כדי שכל אחד יקבל ממנה רק מה שלפי ערכו, מה ששייך אליו, מה שהוא יכול לקבל ולהתהוות ולחיות ממנו.

וזו אכן הסיבה שההמשכה נמצאת תחילה במוחין – כי רק החכמה, שהיא התורה, יכולה להיות ה’לבוש’ שבו תוכל השכינה להתלבש ולהתקבל לגמרי, כמות שהיא, בלי לבטל לגמרי את הכלי. ורק היא יכולה לחלק את ההמשכה ולווסת ולנתב אותה באופן שממנה יימשך זיו והארה בלבד להחיות ולקיים את כל פרט מהעולמות והנבראים, כדלקמן.

וכשם שבמשל, ההמשכה של החיות הפרטית אל האברים הפרטיים מן המוחין היא באופן, שבמוח מאירה רק גילוי כללות ההמשכה מהנפש אל הגוף. אלא שממנה מאירים, כמו אור המאיר מן השמש, הכוחות הפרטיים.

כך בנמשל, שבמוחין מאירה רק גילוי כללות ההמשכה מהקב”ה אל הנבראים, שאין בה עדיין פרטים בגלוי ממש. אלא שממנה מאירים, כמו אור המאיר מן השמש, ההמשכה לכל עולם ונברא פרטי.

וזהו שרבינו ממשיך וגילוי כללות המשכה זו, הגילוי של כללות ההמשכה מהקב”ה אל הנבראים, הוא מקור החיות של כל העולמות והנבראים, שכולם כלולים בו יחד בהעלם (כמו שההמשכה מהנפש אל הגוף נמצאת תחילה במוח, ובה כלולים בהעלם כל פרטי הכוחות ביחד).

אשר ממנו, ממקור החיות, ששם נמצאים וכלולים כל הכוחות יחד, ממנו העולמות מקבלים, כל אחד בפרטות, את החיות הפרטית השייכת אליו באופן פרטי ומיוחד.

כי את ההמשכה כולה אין הם יכולים לקבל, שלא יתבטלו ממציאותם, כדלקמן.

אלא מה שהעולמות מקבלים הוא לא ההמשכה עצמה, המקור עצמו. אלא רק הארה מתפשטת ומאירה ממקור זה, רק הארה של החיות הפרטית המיוחדת לכל אחד מהעולמות והנבראים באופן מיוחד רק לו – שגם במקור כבר הייתה כלולה גם החיות הפרטית המיוחדת לכל אחד, אלא ששם היו כולם כלולים יחד בהעלם. וממקור זה מתפשטת הארה לכל עולם ולכל נברא.

ואופן התפשטות הארה ממקור זה אל העולמות היא באופן כדמיון אור המתפשט מהשמש, על דרך משל. כאילו מקור זה הוא השמש, שממנו מתפשטת הארה. וכך החיות האלוקית הפרטית לכל אחד מהנבראים להיות בו בגלוי, להוות אותו ולהחיותו, מתפשטת מהמצב בו היו כלולים בהעלם במקור הכללי, כמו התפשטות האור מהשמש.

וגם כפי הדוגמא שהובאה לעיל, מהתפשטותם של וכחות אברי הגוף, תרי”ג הכוחות הפרטיים, הנמשכים באופן מיוחד לכל אחד מהאברים, שהם מתפשטים מהמוח, מהמצב בו היו כל הכוחות הפרטיים כלולים תחילה יחד במוח, כפי המשל הנ”ל[14].

וכך מתפשטת החיות ממקור זה לכל אחד מהנבראים באופן מיוחד לו, כמו אור המתפשט מהשמש, וכמו הכוחות המתפשטים מהיותם כלולים במוח.

 

עלמא דאתגליא, מטרוניתא, אימא תתאה, ושכינה

 

ומקור זה, מקור ההמשכה מהקב”ה אל העולמות, שבו כלולה כל החיות של כל העולמות והנבראים יחד, וממנו מתפשטת החיות אל כל אחד מהם כמו אור המתפשט מהשמש –

שבלשון ספרי הקבלה הוא הנקרא מלכות דאצילות[15]. כי אצילות הוא עולם שכולו אלקות ממש[16]. והבחינה שנמשכת משם לברוא ולהחיות ולהנהיג את העולמות והנבראים שבהם, היא ספירת המלכות, שכל עניינה להשפיע אל המקבל.

מקור זה נקרא בכמה שמות, שכל שם מתאר נקודה נוספת בו[17].

מקור זה הוא הנקרא עלמא דאתגליא[18], עולם של התגלות.

כלומר[19], רבינו מדגיש בכך שהשם “עלמא דאתגליא”, הוא לא משום שממקור זה ישנה התגלות אחר כך. אלא שמקור זה עצמו הוא הנקרא התגלות.

והיינו כנ”ל, שלמרות שבמקור זה עצמו עדיין לא שייכת התגלות ממש. אולם כל עניינו הוא ההתגלות, ההמשכה אל הנבראים.

שזו כמו יציאה החוצה כביכול[20] מהקב”ה עצמו, שהוא מכוסה טמיר ונעלם, כדי להתגלות אל הנבראים, לברוא אותם להחיותם ולהנהיגם.

ומקור זה נקרא גם בשם ומטרוניתא[21] – מלכה. שהמלכה היא המוציאה ומגלה החוצה את ענייני המלך. כמו שכל אשה מגלה ומביאה לידי התפשטות את ענייני בעלה.

[מספרים על הרב הצדיק ר’ נפתלי מרופשיץ שתבע מחסידיו מדוע אינם לומדים ומתפללים כראוי. ניסו החסידים להצדיק את עצמם בטענה כי נשותיהם לא מאפשרות להם ללמוד ולהתפלל כראוי.

נענה הצדיק ואמר: פסוק מפורש הוא[22] “כי מרים הם (הגברים), על כן קרא שמה (של האשה) מרה”.

והוסיף ואמר: הלא אמרו חז”ל[23] כי איש ואשה זכו, שכינה ביניהם. שכן “איש” הוא אש י’, ו”אשה” היא אש ה’. וביחד נמצא ביניהם שמו של הקב”ה, י-ה.

ואם כן, מה שאצל האיש הוא בנקודה (כמו הנקודה של האות י’), נמצא אצל האשה בהתפשטות (כמו ההתפשטות של האות ה’): אם האיש רוצה באמת ללמוד ולהתפלל, האשה תעשה הכל בשביל לאפשר לו זאת. אך אם הוא רוצה להתחמק מזה, האשה תגרום לו שיהי’ עסוק וטרוד בכל מיני דברים, כך שלא יהי’ לו פנאי ללמוד ולהתפלל.

הוא אשר אמרנו, האשה מגלה ומביאה לידי התפשטות את ענייני בעלה]. 

ובעוד שם נקרא מקור זה, בשם ואימא תתאה[24].

לעומת הבינה, שנקראת בשם “אימא עילאה”, כי היא ה”אימא” שממנה נולדו שש המידות. הרי המלכות נקראת “אימא תתאה” כי היא ה”אימא” שממנה נולדו כל הנבראים.

ובשם נוסף, הנוגע בעיקר לענייננו כאן, שהרי כאן מדברים אודות השראת השכינה – מקור זה נקרא בשם ושכינה[25], מלשון ושכנתי בתוכם[26].

 

דרגות שונות בתוך המקור

 

ומפרט רבינו את הסיבות לכל אחד[27] משמות אלו.

הסיבה לכך שמקור זה נקרא בשם “עלמא דאתגליא” היא על שם שמקור זה הוא ראשית התגלות אור אין סוף.

והיינו כנ”ל, שלמרות שבמקור זה עצמו נמצאים עדיין כל הפרטים בהעלם ועדיין לא שייכת בו התגלות. אולם כל עניינו הוא (לא הקב”ה עצמו כמות שהוא, שהוא מכוסה טמיר ונעלם. אלא כל עניינו הוא) ההמשכה וההתגלות אל הנבראים, “עלמא דאתגליא”.

הסיבה לכך שהוא נקרא בשם “מטרוניתא” היא משום אשר מקור זה  ממשיך ומאיר לעולמות בבחינת גילוי. כמו המלכה, המוציאה ומגלה החוצה את ענייני המלך, כנ”ל.

שזו[28] מדרגה נמוכה יותר במקור זה עצמו.

המקור עצמו הוא רק ההמשכה מהקב”ה אל הנבראים, אבל עדיין אינו שייך לפעול בהם. כי אמנם כל עניינו הוא ההמשכה אל הנבראים. אבל במצב זה הוא עדיין למעלה מההמשכה אליהם ממש, שיוכלו כבר לקבל מהמשכה זו.

וכמו רב שרוצה להסביר לתלמידו שכל עמוק. שעליו קודם כל לשים הצידה את עומק השכל שאין התלמיד שייך להשיגו, ולהמשיך ולגלות ממנו רק את חיצוניות השכל השייך אל התלמיד.

אולם גם אחרי ששם הצידה את עומק השכל, והמשיך וגילה ממנו רק את השכל השייך אל התלמיד, הרי במצב זה עדיין אין התלמיד שייך להבין אותו כלל.

כי גם השכל השייך אל התלמיד נמשך כמו שהי’ כלול במקורו בתוך שכל הרב. וצריך צמצום נוסף להוריד אותו שיהי’ שייך אל התלמיד.

וזו פעולת המטרוניתא, המוציאה ומגלה החוצה את ענייני המלך – לצמצם את השכל השייך אל התלמיד, שיהי’ באופן שיוכל התלמיד לקבלו.

ובענייננו, לצמצם את ההמשכה אל הנבראים, שתהי’ באופן שיהיו הנבראים שייכים לכך, לקבל זאת.

והסיבה שמקור זה נקרא בשם “אימא תתאה” היא מפני אשר וממקור זה נמשך לכל אחד האור וחיות פרטי הראוי לו.

שזוהי מדרגה נמוכה עוד יותר בתוך מקור זה, כאשר הוא לא רק שייך כבר אל הנבראים, אלא הוא כבר “אימא”, שממנה נולדו העולמות והנבראים עם כל פרטיהם.

והסיבה שמקור זה נקרא בשם “שכינה” היא מפני שהוא ושוכן ומתלבש בתוכם להחיותם. שזוהי המדרגה הנמוכה ביותר במקור זה. לא רק שממנה נולדו כבר העולמות, אלא שהיא יורדת ומצטמצמת אליהם ממש ומלובשת בתוכם להחיותם.

ולכן, מכיוון שמקור זה הוא שוכן ומתלבש בנבראים, ויש לו כבר שייכות לנבראים, לכן הוא נקרא בשם נוסף, המדגיש את שייכותו, בתוך הנבראים עצמם, לפנימיותם ועיקרם של הנבראים, לנשמות ישראל, שהם תכלית כל העולם כי בשבילם[29] נברא העולם.

וכהקדמה[30] למה שיבואר בהמשך, שהתורה הנגלית לנו ולבנינו היא הלבוש לשכינה, מוסיף רבינו שישנה שייכות מיוחדת של השכינה לישראל, ועל שם זה נקראת השכינה גם בשם אם הבנים[31].

שהיא על דרך משל כמו האם שממנה נולדו הבנים, נשמות ישראל, הנקראים בנים להקב”ה, “בנים[32] אתם לה’ אלוקיכם”.

וכן בשם נוסף, המדגיש גם הוא את השייכות המיוחדת של השכינה לישראל, בשם וכנסת ישראל[33], משום שהיא כונסת בתוכה את כל נשמות ישראל, כיוון שממקור זה נאצלו נשמות דאצילות ונבראו נשמות דבריאה וכו’, וכן הנשמות דיצירה (שהן בחינת רוח) והנשמות דעשי’ (שהן בחינת נפש) – כל נשמות ישראל נתהוו מהשכינה.

(שני השמות “אם הבנים” ו”כנסת ישראל”, מקבילים לכאורה לשתי המדרגות הנ”ל בנוגע לעולמות בכלל “אימא תתאה” (“אם הבנים”) ו”שכינה”. כי “כנסת ישראל” מורה שהיא כבר כונסת אותם בתוכה בפועל, כמו שהשם “שכינה” הוא בגלל התלבשותה בהם בפועל).

 

לא השכינה כמות שהיא

 

אולם למרות שאמרנו שכולם נתהוו מהשכינה, אין הכוונה שהשכינה כמות שהיא מאירה בהן.

כי את השכינה עצמה בכל עוצמתה אין הם יכולים לקבל. אלא רק הארה והתפשטות ממנה.

אלא וכולן, כל נשמות ישראל וכל העולמות והנבראים שבהם, כולן אינן מתהווים מהשכינה עצמה. אלא הם מתהווים רק מהתפשטות החיות והאור מהמקור הזה הנקרא שכינה.

שההתפשטות והאור הזה המאיר מן השכינה הוא רק משהו קטן מאד ממנה, הארה בעלמא.

כהתפשטות האור מהשמש, שאין כאן מאומה מן השמש בעצמה, אלא רק הארה בעלמא מן השמש מאיר ופועל בעולם. כך כל ההתהוות והחיות של כל הנשמות והעולמות והנבראים, אינן מהשכינה עצמה, אלא רק מההתפשטות והאור של השכינה.

אבל השכינה עצמה, למרות שהיא, השכינה היא (לא הקב”ה בעצמו כמות שהוא, ואפילו לא האור הבלתי מוגבל המאיר ומתפשט ממנו יתברך, אלא השכינה היא ראשית הגילוי, מהקב”ה אל העולמות, ועיקרו של הגילוי וההמשכה מהקב”ה אל העולמות, מה שאין סוף ברוך הוא מאיר לעולמות בבחינת גילוי בכדי להתלבש בעולמות, לברוא אותם, להחיות אותם ולקיימם ולהנהיגם.  

והיא השכינה, היא מקור כל המשכות החיות האלוקית שבכל העולמות, השכינה היא המקור של כל החיות שמהווה ומחי’ אותם ופועלת בהם, וממנה באים כל פרטי העולמות והנבראים.

אולם השכינה עצמה אינה מתלבשת בהם.

[שכל החיות שבהם, שבכל העולמות והנבראים, אינו מהשכינה עצמה, אלא רק אור המתפשט ממנה, מהשכינה, כאור המתפשט מהשמש].

שכן מהשכינה עצמה, למרות שהיא כבר מקור החיות לעולמות, הרי עוצמת האור האלוקי שבה עצמה הוא עצום מאד.

ולכן אי אפשר לעולמות לסבול להכיל ולקבל בתוכם את אור שכינתה, שתשכון ותתלבש בתוכם ממש כמות שהיא. הם אינם יכולים להכיל ולקבל אותה כמות שהיא, בלא לבוש.

אלא יכולתם להכיל ולקבל אותה הוא רק על ידי לבוש המעלים ומסתיר את אורה כמות שהוא בעצמו מהם, שלא יקבלו את אורה כמות שהוא בעצמו.

(וכמו[34] במשל, שההארה מהנפש המאירה לגוף, בחינת “חי בעצם”, אינה יכולה להאיר ולהתקבל באברי הגוף כמות שהיא. אלא רק על ידי שתתלבש קודם במוח. שיסתיר עלי’ ויצמצמם וינתב את החיות לכל אבר לפי ערכו)

 

שלא יתבטלו במציאות

 

כדי שלא יתבטלו במציאות לגמרי בהיותם בתוך במקורם.

כי אילולא הלבוש, שמסתיר ומעלים את עיקר האור שלא יאיר בהם (אלא רק הארה בעלמא ממנו בלבד),

אילו הי’ מאיר בהם האור עצמו כמות שהוא –

הם היו מתבטלים בביטול מוחלט מכל וכל, ביטול במציאות, ולא היו יכולים להישאר ולהיות מציאות בפני עצמם כלל.

כביטול אור השמש במקורו בגוף השמש

כשם שאור השמש, בהיותו כלול בתוך מקורו השמש, הוא בטל שם במציאות לגמרי, ביטול מוחלט מכל וכל.

לא כמו ביטול של קטן אל גדול, ואפילו אל גדול מאד. שאז הקטן הוא בכל זאת איזו שהיא מציאות. אלא ביטול מוחלט, ביטול לגמרי. כך שהאור, בהיותו כלול בתוך מקורו, הופך להיות אין ואפס ממש, וכאילו אינו קיים כלל.

שאין נראה שם אור זה רק עצם גוף השמש בלבד. ואין שם שום מציאות של אור, כי האור מתבטל שם בתכלית, מכל וכל, וכאילו אינו נמצא כלל.

ולמרות שבאמת האור נמצא במקורו בתוך השמש ביתר שאת, אך אינו נמצא שם כמציאות עצמאית, כי כל מציאותו היא רק השמש עצמה.

וכמבואר בשער היחוד והאמונה[35] שגם שם, בתוך גוף השמש, מאיר ומתפשט בוודאי זיו השמש ואורו. שהרי “אם[36] מתפשט ומאיר למרחוק כל כך, כל שכן שיוכל להאיר שם במקומו ממש”.

ויותר מזה, הימצאותו של הזיו והאור שם בתוך השמש היא “וביתר שאת מהתפשטותו והארתו בחלל העולם. אלא ששם הוא בטל במציאות במקורו וכאילו אינו במציאות כלל:”.

[כדי להבין קצת יותר איך ייתכן שהזיו והאור נמצא שם ביתר שאת וביחד עם זה כאילו אינו במציאות כלל –

מובא בחסידות[37] משל מ”שרגא בטיהרא”, נר הדולק באמצע הצהרים. שאור הנר בטל לגמרי באור היום הגדול ממנו לאין ערוך, ואינו מורגש כלל, עד שנדמה כאילו איננו. כדברי הגמרא[38] “שרגא בטיהרא מאי אהני”.

וביחד עם זה אין פירושו של דבר שאור הנר אז הוא חלש יותר ופחות מאיר. שהרי ברור שאור היום, שהוא אור ולא חושך, ואדרבה, אור גדול הרבה יותר, אינו מחשיך ואינו מחליש את אור הנר. אדרבה, הוא מחזק אותו שיאיר הרבה יותר.

אלא שאז אור הנר אינו ניכר כלל כמציאות של אור, כי הוא נכלל באור היום הגדול ממנו לאין ערוך, עד שאינו ניכר כמציאות עצמאית כלל. כלומר, מצד אחד הוא הרבה יותר מאיר והרבה יותר חזק כשהוא בתוך משהו הרבה יותר גדול ממנו. אבל מאידך, דווקא בגלל זה, הוא נכלל בתוך האור הגדול עד שאינו ניכר כלל כמציאות בפני עצמו.

ועל דרך המבואר בדיני תערובות[39] בדעת רבי יהודה[40] “אין דם מבטל דם”, שמין במינו (כגון אם נפל בשר איסור לתוך בשר כשר) אינו בטל אפילו באלף (אפילו אם יש פי אלף כנגד האיסור). לפי ש”מין במינו אינו מבטלו אלא מחזקו” (מכיוון שההיתר הוא באותו טעם כמו האיסור, הרי אינו מתנגש בטעם האיסור וממילא אינו מבטל אותו אלא מחזק אותו). וגם לדעת רבנן ולהלכה[41] שמין במינו כן מתבטל – זהו לפי שמכיוון שיש כאן איסור בתוך היתר, נחשב הדבר להתנגשות גם אם הטעם הגשמי הוא אותו טעם, ולכן האיסור מתבטל. אבל בעיקרון גם הם מסכימים לכלל זה.

ולאמיתו של דבר, מבואר בחסידות שמשל ה”שרגא בטיהרא” אינו מדויק. שכן אור הנר אינו מתבטל בעצם והוא מאיר בפועל, אלא שאין אורו ניכר מפני שיש באותו מקום אור גדול הרבה יותר. נמצא שזהו רק ביטול ההתפשטות שלו ולא ביטול מהותו. ואילו אור השמש שבתוך השמש הוא מתבטל שם בכל מהותו, עד שהוא נחשב לאין ואפס ואינו נרגש גם בעצמו כמציאות בפני עצמו כלל.

ובכל זאת אפשר להבין מהמשל הנ”ל אותו עיקרון באור השמש, שמצד אחד הוא לא נחשך שם אלא אדרבה מאיר ביתר שאת. ומאידך הוא מתבטל לגמרי בעצם מציאותו עד שאינו ניכר כלל כמציאות בפני עצמה.

(וממשיך שם “וככה ממש דרך משל הוא ביטול העולם ומלואו במציאות לגבי מקורו שהוא אור אין סוף ברוך הוא”.

כי מכיוון שהעולם נמצא כל הזמן בתוך מקורו דבר ה’, וגם דבר ה’ נמצא תמיד בתוך מקורו, דבר ה’, המהווה ומחי’ אותו בכל רגע – לפיכך העולם כולו בטל במציאות לגמרי לגבי הקב”ה, וכאילו אינו במציאות כלל).

וכן בענייננו, שאילו הייתה השכינה מאירה כמות שהיא בתוך העולמות והנבראים, היו העולמות והנבראים מתבטלים במציאות לגמרי בתוך העוצמה האדירה של השכינה, כמו שזיו השמש בטל במציאות לגמרי בתוך השמש עצמה].

 

רק “לבוש” נעלה יותר יכול להסתיר

 

ולכן בהכרח כביכול[42] שיהי’ לבוש שיסתיר על עוצמת אור השכינה כדי שלא תאיר ותתגלה בנבראים כמות שהיא, שלא יתבטלו במציאות.

ש”לבוש” זה צריך להיות משהו שיסתיר על השכינה עצמה שלא תאיר בנבראים.

וכמו[43] מי שרוצה להסתכל בשמש, צריך “לבוש” של זכוכית שחורה (מפויחת) שתסתיר על עוצמת אור השמש, כדי שיוכל להסתכל בו.

וכמו “לבוש” רוחני יותר, המסתיר ומכסה על שכל עמוק מאד, שאין התלמיד יכול לקבל אותו אם יאיר אצלו בכל עוצמתו. וצריך לצמצם ולהוריד אותו במשל. שהמשל מסתיר על השכל כמות שהוא, ומעביר אותו רק בצורה המצומצמת המובנת מתוך המשל.

וכן בענייננו, יש צורך ב”לבוש” שיסתיר על כל עוצמת אור השכינה, ויצמצם ויווסת וינתב אותו לעולמות ולנבראים, לכל אחד לפי ערכו. כשם שהמוח הגשמי מצמצם את ההמשכה מן הנפש אל הגוף, ומצמצם ומווסת ומנתב אותו אל אברי הגוף הפרטיים, לכל אחד לפי ערכו[44].

אולם כאן נשאלת שאלה עצומה: ומהו הלבוש שיוכל להסתירה ולהלבישה – מי יכול להיות “לבוש” על העוצמה האדירה של אור השכינה, להסתיר עליו ולצמצם ולווסת ולנתב אותו אל העולמות והנבראים. ולא יתבטל במציאות באורה, וש”לבוש” זה עצמו לא יתבטל בעצמו במציאות מעוצמת אור השכינה.

והרי כדי שה”לבוש” לא יתבטל, על ה”לבוש” להיות חזק יותר מאור השכינה כדי שאור השכינה לא יגרום לו להתבטל. ומי הוא זה שנעלה יותר וחזק יותר מאור השכינה.

 

התורה היא ה”לבוש”

 

התשובה היא: ה”לבוש” הוא אכן דבר שנעלה יותר וחזק יותר מאור השכינה.

כשם שבמשל ה”לבוש” לנפש הוא המוח, כך בנמשל, ה”לבוש” לאור השכינה הוא ה”מוחין”, שהם רצונו יתברך וחכמתו וכו’ והבינה והדעת, המוחין העליונים.

שהם, המוחין, המלובשים בתורה ומצותיה הנגלית לנו ולבנינו. שהרי כל התורה היא חכמתו של הקב”ה, הכוללת גם בינה ודעת, שהיא ההבנה בדברי התורה. ואילו ההלכות והמצוות הן רצונו יתברך, שכך עלה ברצונו יתברך שנקיים מצוות אלו, ושההלכה תהי’ כך וכך (ולכן התורה היא כמו המוח, שבו שורה השכינה, כדלקמן).

וזו אכן הסיבה שההמשכה להחיות את העולמות מלובשת תחילה במוחין.

משום שכשם שהמוח הגשמי מצמצם את ההמשכה מהנפש, שלא תאיר כמו שהיא בעצמה (כי הגוף לא יוכל לקבל זאת). אלא הוא מסתיר על ההשפעה הכללית מהנפש אל הגוף שנמצאת בו, שלא תאיר כמות שהיא אל הגוף, אלא רק הארה בעלמא ממנה. והוא מחלק ומווסת ומנתב את ההארה, שיהיו ממנה (מלבד החיות הכללית) השפעות פרטיות לכל אחד מאברי הגוף –

כך המוחין העליונים מקבלים את כללות ההשפעה האלוקית שנמשכת אל העולמות והנבראים (שבה כלולים בהעלם גם כל פרטי ההמשכה הפרטית לכל עולם ולכל נברא פרטי). ומצמצמים אותה, שלא תאיר כמות שהיא אל העולמות. כיוון שהעולמות אינם יכולים לקבל את העוצמה האדירה הזו כמות שהיא. ורק הארה בעלמא ממנה תאיר לכל אחד מן העולמות והנבראים. כדי שכל אחד יקבל ממנה רק מה שלפי ערכו, מה ששייך אליו, מה שהוא יכול לקבל ולהתהוות ולחיות ממנו.

וזו אכן הסיבה שההמשכה נמצאת תחילה במוחין – כי רק החכמה, שהיא התורה, יכולה להיות ה’לבוש’ שבו תוכל השכינה להתלבש ולהתקבל לגמרי, כמות שהיא, בלי לבטל לגמרי את הכלי. ורק היא יכולה לחלק את ההמשכה ולווסת ולנתב אותה באופן שממנה יימשך זיו והארה בלבד להחיות ולקיים את כל פרט מהעולמות והנבראים.

(והאמת היא “דבלבוש[45] התורה נמשך גם כן בחינת העצמות ממש. רק שהיא בחינת לבוש המעלים על כל פנים, שאינו מאיר בגילוי. ולעתיד יהי’ גילוי בחינת עצמות אור אין סוף ברוך הוא, על ידי בחינת פנימיות התורה. וכמו שכתוב בפרק ל”ו, ולזה נתן הקב”ה לישראל את התורה, שנקראת עוז, לקבל שכרם לעתיד לבוא בלי שום לבוש כו’.”).

זאת משום דאורייתא מחכמה נפקת[46], שהתורה יצאה ובאה מחכמה. ואיזו חכמה, היא חכמה עילאה, החכמה העליונה, חכמתו של הקב”ה, חכמה דאצילות.

דלעילא לעילא, שהיא למעלה למעלה, נעלית הרבה הרבה יותר, מעלמא דאתגליא, שהיא ספירת המלכות דאצילות כנ”ל. כי המלכות דאצילות היא ההמשכה מהקב”ה אל העולמות והנבראים, ואילו החכמה היא חכמתו של הקב”ה עצמו.

ויותר מזה, כפי שלמדנו כבר כמה פעמים[47], חכמתו של הקב”ה אינה רק פרט כלשהו אצל הקב”ה, כמו חכמתו של אדם, שהיא רק אחד מהפרטים שלו. ואילו אצל הקב”ה דאיהו[48] חכים ולא בחכמה ידיעה וכו’, הוא חכם, ולא בחכמה ידועה.

והיינו שחכמתו אינה כמו החכמה שלנו, שהיא רק אחד מן הפרטים שיש באדם. ואילו אצל הקב”ה, שהוא[49] אחדות פשוטה ולא מורכבת ח”ו, החכמה היא דבר אחד ממש, אחדות פשוטה ממש, עמו, עם עצמותו יתברך. כי “הוא המדע והוא היודע” – הוא החכמה והוא העצם שלמעלה מהחכמה.

וכמו שנתבאר לעיל[50] שאור אין סוף ברוך הוא מלובש ומיוחד בחכמה עילאה באחדות פשוטה, להיות עמה דבר אחד ממש.

ולכן והוא יתברך וחכמתו אחד[51].

אם כן, התורה, שהיא חכמתו יתברך, המיוחדת ממש במהותו ועצמותו יתברך – היא נעלית הרבה הרבה יותר מספירת המלכות, מ”עלמא דאתגליא”[52]. ולכן היא לא מתבטלת מעוצמת האור של השכינה, כיוון שהיא נעלית הרבה יותר מהשכינה. ולכן היא יכולה לשמש “לבוש” שיסתיר על אור השכינה ויצמצם ויחלק ויווסת את ההמשכה ממנה אל העולמות והנבראים.

 

התורה ירדה והתלבשה ולכן יכולים להכילה

 

אבל[53] אם כן נשאלת השאלה לאידך גיסא.

אמנם מובן על פי זה שהחכמה שהיא התורה יכולה להיות “לבוש” למלכות ולא להתבטל מעוצמת האור שלה, כיוון שהחכמה נעלית הרבה יותר ממלכות.

אבל אם כן, איך העולמות והנבראים אינם מתבטלים מעוצמת האור של ה”לבוש” עצמו, שהיא החכמה. והרי בחינה זו נעלית הרבה יותר ממלכות. ואם את אור השכינה אין העולמות יכולים לקבל, איך ייתכן שהם יכולים לקבל את אור התורה, שהיא נעלית עוד הרבה יותר.

לכן ממשיך רבינו ומבאר שאמנם התורה[54] בעצם היא נעלית עד מאד. רק שאין אנו מקבלים אותה כמו שהיא בעצם, אלא כפי שירדה בסתר המדרגות[55], בהסתר של המדרגות, בכך שהמדרגות צמצמו והסתירו את אור התורה.

וכך ממדריגה עליונה למדריגה תחתונה יותר, עוד ועוד,

בהשתלשלות העולמות. כמו שלשלת, שיש בה טבעות רבות, והיא נמשכת ויורדת עוד ועוד מלמעלה למטה, כך ירדה התורה, שבשורשה היא חכמה עילאה המיוחדת בו יתברך, אך היא ירדה משם מעולם לעולם וממדרגה למדרגה, עד שנתלבשה בדברים גשמיים, שהן תרי”ג מצות התורה.

ולכן, כיוון שהתורה לא מאירה אצלנו בכל תוקף עצמותה כמות שהיא (שאז בוודאי לא היינו יכולים לקבל זאת), אלא רק כפי שירדה ונמצאת בעולם הזה, מלובשת בדברים גשמיים פשוטים, לכן אנו יכולים לקבל זאת בלי להתבטל במציאות.

ולכן, אף שהתורה אינה מתבטלת מעוצמת אור השכינה, בהיותה בעצם למעלה מהשכינה, אולם אנו מקבלים את התורה כפי שירדה אלינו. ואת זאת אנו יכולים לקבל ולקלוט.

וממילא מובן כיצד משמשת התורה “מוחין” כדי להכיל ולקלוט את אור השכינה, ולהסתיר ולצמצם עלי’, שלא יתבטלו העולמות באורה. כיוון שהתורה נעלית בעצם יותר מהשכינה.

ולכן ובירידתה של התורה בהשתלשלות מעולם לעולם, אזי התורה שבכל עולם משמשת “לבוש” לאור השכינה ששייך לאותו עולם. ולכן גם השכינה ששייכת לאותו עולם ירדה ונתלבשה בה, בתורה כפי שהיא נמצאת בכל עולם ועולם. והתורה יכולה להסתיר על עוצמת אור השכינה (בהיותה בעצם למעלה ממנה כנ”ל) ולצמצם ולווסת ולנתב את אור השכינה, כך שכל נברא שבאותו עולם יקבל בדיוק מה שהוא צריך כדי להיברא ולחיות ולהתקיים.

 

היכל קדשי קדשים דבריאה

 

וזהו המוחין של כל עולם, שהיא התורה כפי שנתלבשה באותו עולם, זהו  היכל קדשי קדשים שבכל עולם ועולם. קדש הקדשים הוא המקום של השראת השכינה (שהיא החיות האלוקית השייכת לאותו עולם) באותו עולם, שממנו מתחלקת החיות לכל נברא שבאותו עולם.

ומביא רבינו הוכחה מספרי קבלה לענין זה, שהשכינה מתלבשת במוחין של כל עולם.

וכמו שכתוב בזהר[56] ועץ חיים[57] שהשכינה, שהיא מלכות דאצילות[58]

[שהיא בחינת שעניינה הוא (לא הוא יתברך עצמו, כפי שהוא סתום ונעלם, אלא) ההשפעה והגילוי ממנו יתברך לעולמות, גילוי אור אין סוף ברוך הוא וחיות שמאיר לעולמות. (כמו מלך, שעניינו הוא להיות מלך על העם ולהשפיע להם).

ולכן, מכיוון שעניינה של השכינה הוא ההשפעה והגילוי לעולמות, לכן היא, השכינה, נקראת דבר ה’ ורוח פיו כביכול. כמו שכתוב[59] “בדבר ה’ שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם”. היינו שהשמים וכל צבאם נבראו בדבר ה’ ורוח פיו כביכול. שזה אומר שדבר ה’ ורוח פיו הם מקור העולמות. שזהו הרי עניינה של השכינה, החיות האלוקית שהיא מקור העולמות.

ומדוע הם נקראים בשם “דבר ה’ ורוח פיו” – משום שזהו עניינו של דיבור.

על דרך משל, כמו שבאדם הדבור הוא מגלה מתוך מה שהי’ צפון וסתום בתוך עצמו, מתוך מחשבתו הסתומה ונעלמה (שהרי המחשבה היא רק לעצמו, והיא סתומה ונעלמת מן הזולת. אולם הדיבור מגלה משהו מתוך המחשבה להשומעים[60]]. וכך מגלה דבר ה’, שהוא השכינה, מתוך מה שצפון וסתום אצל הקב”ה, אל העולמות והנבראים.

זהו עניינו של הדיבור. זהו עניינה של השכינה. וזהו עניינה של מלכות דאצילות – ההשפעה והגילוי מהקב”ה לעולמות.

וזהו מה שכתוב בעץ חיים, שהמלכות דאצילות היא מתלבשת בהיכל קדשי קדשים דבריאה, שהיא חכמה בינה דעת דבריאה.

שזהו בדיוק מה שנתבאר לעיל, שהשכינה מתלבשת ב”מוחין”-חב”ד של עולם הבריאה, כדי שה”מוחין” יסתירו על אור השכינה, ויצמצמו אותו וינתבו אותו שיאיר ממנו לכל פרטי עולם הבריאה.

 

התלבשות במלכות – בשביל הנבראים

 

אולם עדיין מזה יהיו רק הספירות של עולם הבריאה, שהם החיות האלוקית ומדרגות האלקות ששייכים לעולם הבריאה. ועדיין לא יתהוו מזה הנבראים של עולם הבריאה.

ולשם כך, כדי שיתהוו נבראים, צריך התלבשות נוספת בתוך בריאה עצמה, במלכות דבריאה.

ובהתלבשותן של התורה, שהיא ה”מוחין” של אותו עולם, יחד עם השכינה המלובשת בה[61], כאשר שתיהן יחד ירדו עוד למטה באותו עולם עד שהתלבשו בספירה האחרונה והתחתונה ביותר שבו, במלכות דבריאה,

רק אז נבראו מהן – מהשכינה המלובשת בחב”ד שבעולם הבריאה, כאשר שתיהן מתלבשות במלכות דבריאה – מהן נבראו הנבראים של עולם הבריאה, הנשמות והמלאכים שבבריאה.

שכן מהספירות שלמעלה ממלכות דבריאה לא יתהוו נבראים. כי עניינן של ספירות אלו הוא האלקות של עולם הבריאה, ואין אצלן שום אפשרות לכך שיתהוו נבראים. ורק על ידי ההתלבשות הנוספת במלכות דבריאה, שעניינה הוא להוציא ולגלות החוצה את ענייניו של עולם הבריאה, מזה נתהוו כבר הנבראים של עולם הבריאה.

וגם משם, מההתלבשות של חב”ד דבריאה עם השכינה המלובשת בה, במלכות של עולם הבריאה, מזה נמשך ונהי’ גם התלמוד (הגמרא) שלפנינו, הגמרא שאנו מכירים[62] (לא התלמוד של העולמות העליונים, העוסקת בסודות עולמות אלו. אלא הגמרא המוכרת לנו), שעוסקת ומפלפלת בכל דיני התורה שבגשמיות העולם הזה, כדי להגיע למסקנת ההלכה בגשמיות.

מדוע צריכים, כדי שייווצר התלמוד, לעבור גם את ההתלבשות במלכות דבריאה.

והרי לכאורה התלמוד הוא תורת ה’, אלקות, ולא נברא. ומדוע הוא נהי’ רק אחרי שעברנו את ההתלבשות במלכות דבריאה (שעניינה הנבראים דבריאה, ולא האלקות של הבריאה –

משום שהתלמוד ירד להיות מובן בשכל הנבראים. ולכן כדי שהוא יתהווה באופן ששייך אל הנבראים, צריך כאן התלבשות במלכות דבריאה, שהיא שרש הנבראים.

וכמו שנתבאר לעיל[63] בשם התיקונים[64] שבעולם הבריאה אמנם מאירות ומשפיעות שם חכמתו ובינתו ודעתו של אין סוף ברוך הוא, שבעצם הן מיוחדות בו יתברך בתכלית הייחוד, כי הוא וחכמתו אחד כנ”ל.

אולם חב”ד אינן מאירות שם כמו שהן באצילות, ששם הן בבחינת אין סוף, למעלה לגמרי משכל הנבראים. אלא בעולם הבריאה חב”ד מאירות באופן של בבחינת צמצום עצום, המצמצם ומסתיר את חב”ד שיאירו בעולם הבריאה רק במידה וגבול.

וצמצום עצום זה הוא בכדי שיוכלו הנשמות והמלאכים, שהם בעלי גבול ותכלית, לקבל השפעה מבחינת חכמה בינה דעת אלו. ולכן חייבים שיהי’ צמצום עצום זה, כדי שחב”ד יאירו שם במידה וגבול, ואז יוכלו הנשמות והמלאכים להשיג ולקבל זאת.

כי אילו היו חב”ד מאירים שם כמות שהן באצילות, לא היו הנשמות והמלאכים, שהם נבראים מוגבלים, יכולים להשיג זאת.

ולכן חב”ד מאירים בבריאה רק בצמצום עצום ובמידה וגבול, כדי שיוכלו הנשמות והמלאכים שבעולם הבריאה, לקבל השפעה מהן.

 

תלמוד בבריאה

 

ולכן, כיוון שעניינו של עולם הבריאה הוא ההשגה של הנשמות והמלאכים, שלכן מאירים שם חב”ד באופן מוגבל ומצומצם, לכן נמשך משם, מחב”ד דבריאה המלובשים במלכות דבריאה, התלמוד.

שהוא, התלמוד, עניינו הוא גם כן (כמו עולם הבריאה בכללותו) בחינת חכמה בינה דעת.

שהתלמוד הוא טעמי ההלכות על בוריין[65], שהרי התלמוד הוא הטעמים  וההסברים והשקלא וטריא השכליים כיצד להגיע אל ההלכה.

והטעמים וההסברים הם טעמים והסברים שכליים, בחינת חכמה בינה דעת.

ואילו המסקנות של הטעמים וההסברים, שהן וההלכות עצמן כפי שהן כתובות במשנה ובספרי ההלכה, הן אינן שכל, אלא הן התוצאה של השכל.

הן נובעות ממדותיו של אין סוף ברוך הוא, שהן חסד דין רחמים כו’.

שמהן, מהמידות, חסד דין רחמים, מהן נמשך ההיתר והאיסור, ההלכות מה מותר ומה אסור לעשות, בדיני איסור והיתר התלויים במעשה.

מה שמותר נובע ממידת החסד. מה שאסור נובע ממידת הדין והגבורה. ויש דברים שכלולים משתי התנועות, שהם נובעים ממידת הרחמים, הכוללת חסד וגבורה.

וכן והכשר והפסול, בענייני אכילה ושתי’, מה כשר ומותר לאכול, שנובע מחסד. ומה פסול ואסור לאכלו, שנובע מגבורה.

וכן והחיוב והפטור, בדיני ממונות ובדיני עונשין, מי חייב ומי זכאי ופטור. הפטור נובע ממידת החסד, והחיוב ממידת הדין והגבורה.

כמו שכתוב בתיקונים[66], שבעולם האצילות מאיר היו”ד של שם הוי’, שהיא החכמה, “אבא (חכמה[67]) מקנן (דר, מלשון קן ציפור) באצילות”.

בעולם הבריאה מאירה הה’ הראשונה, שהיא הבינה, הכוללת את כל חב”ד. “אימא (בינה[68])) מקננא (דרה, מאירה שם בקביעות) בתלת ספירן (עם כל חב”ד הכלולים בה) בכורסיא” (עולם הכסא, שהוא עולם הבריאה).

בעולם היצירה מאיר הו’, שהן שש המידות. “שית ספירן (שש הספירות, המידות) מקננן ביצירה”.

ובעולם העשי’ מאירה הה’ האחרונה, שהיא המלכות. “ומלכות בעשי’.”

ולכן אמנם המשניות וההלכות עצמן, שעניינן המידות (ולא השכל שמאחוריהן), אינן שייכות לעולם הבריאה, שהוא עולם השכל, שבו מאירה הבינה. אלא לעולם היצירה, שהוא עולם המידות, כדלקמן.

כל זה הי’ הביאור של מה שקורה בעולם הבריאה.

שהשכינה, מלכות דאצילות, מתלבשת בחב”ד דבריאה, ומשם נובעת כל החיות האלוקית לעולם הבריאה. ובכדי שיהיו נבראים, הייתה התלבשות נוספת גם במלכות דבריאה. ומשם בא גם התלמוד שלפנינו.

 

וכן ביצירה ובעשי’

 

וממשיך רבינו לבאר שבאותו אופן ממשיכה הירידה וההשפעה האלוקית גם לעולם היצירה.

ובהתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה,

שזוהי[69] דווקא התלבשות חזקה ביותר במלכות דבריאה.

כי ההתלבשות הנ”ל במלכות דבריאה כדי לברוא את הנבראים של בריאה, היא התלבשות קלה, שהרי היא עדיין במסגרת עולם הבריאה.

ואילו כאן מדובר על התלבשות חזקה ביותר במלכות דבריאה, כדי שההשפעה האלוקית תצא מעולם הבריאה ותעבור להשפיע ולהאיר ולברוא ולהחיות את עולם היצירה.

ועוד, שכאן מתלבשת מלכות דאצילות כאילו ישירות במלכות דבריאה, ללא צורך כל כך בהתלבשות בחב”ד דבריאה.

כי בשביל ההשפעה לעולם הבריאה, לכל מה שיש בו, חייבת ההשפעה לעבור דרך המוחין שלו, שהם דווקא מנתבים את ההשפעה לכל חלקי עולם הבריאה.

אולם לצורך ההשפעה לעולם היצירה, אין צורך כל כך בהתלבשות בחב”ד דבריאה, אלא ישירות במלכות דבריאה[70].

ואף אם תמצי לומר שגם לצורך ההשפעה לעולם היצירה, ישנה התלבשות תחילה בחב”ד דבריאה וממנה במלכות דבריאה[71] – אין זו התלבשות ממש בחב”ד[72], אלא זהו רק בכדי לצמצם את האור, כדי שתוכל מלכות דבריאה להתלבש ולפעול בענייני עולם היצירה, שהוא בריחוק הערך מעולם הבריאה. 

וכאשר הייתה גם התלבשות זו של השכינה, מלכות דאצילות, במלכות דבריאה, בכדי להאיר ליצירה, כאן ישנה ההמשכה האלוקית המיועדת לעולם היצירה.

אולם, כמו במלכות דאצילות המתלבשת בבריאה. שמזה עדיין לא יכול להתהוות עולם הבריאה, כי מעוצמת האור הוא יתבטל במציאות לגמרי כנ”ל. ולכן מוכרחת ההתלבשות בהיכל קדשי קדשים דבריאה, שהוא חב”ד דבריאה, כדי שהוא יסתיר על האור וייתן ממנו רק הארה מצומצמת לכל אחד כראוי לו, כנ”ל –

כך בדיוק במלכות דאצילות (שהיא עיקר המהווה את הכל), גם אחרי שהתלבשה במלכות דבריאה, כדי להתלבש ביצירה.

שמזה עדיין לא יכול להתהוות עולם היצירה. כי מעוצמת האור (גם אחרי ההתלבשות במלכות דבריאה) יתבטל עולם היצירה במציאות לגמרי. כי גם אור זה הוא עצום מאד לגבי יצירה, ולמעלה מכדי להתקבל ביצירה.

ולכן, כדי להאיר ליצירה, מתלבשת המלכות דאצילות, גם אחרי שהתלבשה במלכות דבריאה, היא מתלבשת עוד בהיכל קדשי קדשים דיצירה, שהוא חכמה בינה דעת דיצירה, כדי שהוא יסתיר על האור וייתן ממנו רק הארה מצומצמת לעולם היצירה לכל אחד כראוי לו.

וכשם שבהתלבשות הנוספת במלכות דבריאה נבראו הנשמות והמלאכים דבריאה,

כך ובהתלבשותן של המלכות דאצילות[73] המלובשת במלכות דבריאה, ושתיהן התלבשו בחב”ד דיצירה – כאשר שלושתן יחד התלבשו במלכות דיצירה, נוצרו מזה הנבראים של יצירה.

שהן הרוחות, דהיינו בחינת רוח, מתוך נפש רוח ונשמה.

שבכללות, הנפש, עניינה הוא בעיקר הכוחות המעשיים. ולכן משכנה בכבד, שהוא מהאברים ששייכים לחלק הגופני של הגוף ולא לחלקו הרוחני. והיא שייכת לעולם העשי’, שעניינו המעשה.

הרוח, עניינה הוא בעיקר המידות שבלב. ולכן היא שייכת לעולם היצירה, שבו שוכנים שש המידות.

והנשמה, שעניינה בעיקר הוא השכל, היא בבריאה, שבה שוכנת הבינה. ולכן בעולם הבריאה יש נשמות, ביצירה – רוחות, ובעשי’ – נפשות.

וזו הכוונה כאן שמההתלבשות במלכות דיצירה נמשכו הרוחות, היינו בחינת רוח, מתוך נפש רוח ונשמה.

וכן נוצרו מזה והמלאכים שביצירה.

שהם (הרוחות והמלאכים, הם) הנבראים של עולם היצירה.

וגם משם, מהמלכות דאצילות המלובשת במלכות דבריאה, ושתיהן מלובשים בחב”ד דיצירה, ושלושתן יחד מלובשים במלכות דיצירה, משם היא המשנה שלפנינו.

שהיא שייכת לעולם היצירה, כיוון שהיא, המשנה, הכתובה בסגנון של ספר הלכות[74], הלכות פסוקות[75] (ללא טעמים והסברים. ולא כמו בגמרא, ששם מוסברים הדברים, מניין נלקח כל דין). והרי ההלכות נובעות מן המידות חסד דין רחמים, כנ”ל. ולכן הן שייכות לעולם היצירה, שבו מאירות מידותיו של הקב”ה.

ובאמת גם ההלכות הן (תוצאה של ההסברים והשקלא וטריא. ולכן גם הן, ההלכות), הנמשכות גם כן (כמו התלמוד, שהוא טעמי ההלכות, כנ”ל) מחכמה בינה דעת של אין סוף ברוך הוא.

שהרי[76] כל התורה (ובוודאי גם ההלכות) היא חכמתו של אין סוף ברוך הוא. שלכן “אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד” וגדלה מאד מעלת לימוד התורה (כמו שנתבאר כמה פעמים בתניא לפני כן[77]).

וההבדל בין ההלכות לבין התלמוד הוא רק, שבחינת חכמה בינה דעת, שהם טעמי ההלכות (שזהו התלמוד), הם, טעמי ההלכות הללו, מלובשים וגנוזים ונמצאים רק בהעלם בתוך בגופי ההלכות.

ולא, ואין הטעמים נמצאים בתוך ההלכות בבחינת גילוי. כיוון שההלכות בגלוי הן רק מידות – מותר או אסור וכדומה. ואילו הטעמים וההסברים הם רק גנוזים ונעלמים בתוך ההלכה הפסוקה, וכאילו הם עומדים מאחורי’, כי הם הסיבה והטעם להלכה הפסוקה.

וגופי ההלכות, שהן מה שרואים בהלכות בבחינת גילוי, אין זה השכל, אלא הן הן הארת מדותיו של אין סוף ברוך הוא, שהמידות הם הנמצאים בהלכות בבחינת גילוי. כי ההלכה אינה שכל בגילוי, אלא רק פסק דין לחיוב או לשלילה.

וזה שייך לעולם היצירה, כמו שנתבאר לעיל[78] בשם התיקונים[79] דשית ספירן (שש הספירות, שש המידות) מקננין (דירתם היא) ביצירה.

שהן, המידות, הן דרך כלל מתחלקות לשני קוין, ימין ושמאל, חסד וגבורה. כי שני קווין אלו, הן עיקר המידות (ושאר המידות הן רק הסתעפות מחסד וגבורה[80]).

שזהו עניינן של ההלכות. או להקל, מסטרא דחסד, מצד החסד. דהיינו להתיר, שיוכל הדבר שעליו דנים, להיות מותר (כגון להיות מותר באכילה). ואז אפשר לו לעלות אל ה’ כשיאכלו אותו, וכדומה.

או להחמיר ולאסור את הדבר, שאז אי אפשר להעלותו לה’.

כו’ וכן בשאר פרטי ואופני המידות[81].

והכל, הן[82] התלמוד, שהוא הטעמים וההסברים, החכמה שבתורה, והן פסקי ההלכות, שהן המסקנות ותוצאות מן הטעמים שבגמרא.

כל זה, הן התלמוד והן ההלכות, כולן על פי חכמתו של הקב”ה, חכמה עילאה דאצילות. מפני שכך עלה בחכמתו יתברך, שדבר זה יהי’ מותר ודבר זה יהי’ אסור.

ובינה ודעת כלולות בה בחכמה זו.

ולכן גם ההלכות, שהן המידות, הנובעות מחב”ד של הקב”ה, גם הן ומיוחדות באין סוף ברוך הוא.

כי בתוך כולן, גם בתוך ההלכות, שהן המידות, מלובשות חכמה בינה דעת דאצילות. שהרי ההלכות הן המסקנות והתוצאות של הדיון בחב”ד. ואם כן גם בהן מלובשות חב”ד דאצילות.

שאור אין סוף ברוך הוא מיוחד בהן בחב”ד דאצילות, בתכלית היחוד, באחדות מוחלטת, אחדות פשוטה ולא מורכבת ח”ו. שהרי הוא[83] יתברך וחכמתו אחד, והוא המדע והוא היודע כו’.

ולכן גם ההלכות, שהן המידות, שהן המסקנה והתוצאה מחב”ד, גם הן מיוחדות בו יתברך בתכלית הייחוד.

ובדיוק כמו שנתבאר לעיל בעולמות בריאה ויצירה, ככה ממש וכן בדרך זה הוא גם האופן שבו ירדה השכינה שלב נוסף ונתלבשה בהיכל קדשי קדשים דעשיה.

דהיינו שהשכינה המלובשת בחב”ד דבריאה, ועמם יחד במלכות דבריאה, התלבשה בחב”ד דיצירה. ועמם יחד במלכות דיצירה. וכולן יחד התלבשו בהיכל קדשי קדשים דעשי’, שהוא חב”ד דעשי’. כדי להסתיר על החיות שבחב”ד, ולצמצם ולנתב אותו, שכל אחד מפרטי הספירות דעשי’ יקבל רק את ההארה המתאימה לו. ולאחר מכן התלבשו כולן במלכות דעשי’, כדי לברוא את הנבראים דעשי’.

 

וכן בכל עולם פרטי

 

וכשם שזהו הסדר בכל אחד משלושת עולמות אלו הכלליים – בריאה, יצירה, ועשי’ – כך בדיוק הסדר גם בכל עולם פרטי, מרבבות העולמות שבכל אחד מעולמות אלו.

שכן וכל עולם מג’ עולמות אלו, בריאה, יצירה, ועשי’, מתחלק גם הוא לרבבות מדריגות. שגם מדרגות אלו הנקראות גם כן בשם עולמות. מדרגות אלו הינן עולמות פרטים.

והסדר, גם בכל עולם פרטי מרבבות העולמות שבכל אחד מעולמות בי”ע, הוא בדיוק אותו סדר כמו בעולמות הכלליים.

ומלכות דאצילות, שהיא השכינה, מקור כל החיות האלוקית המיועדת לכל העולמות, והיא מהווה ומחי’ את כל העולמות והנבראים על ידי התלבשותה בחב”ד ובמלכות של כל העולמות הקודמים.

ואז היא מלובשת במלכות של כל עולם פרטי, שקודם במדרגה לעולם שלמטה הימנו.

 

הגה”ה

(ובזה, שהמלכות דאצילות, שהיא החיות האלוקית לכל העולמות, מתלבשת במלכות של כל עולם, ומכאן באה החיות המיועדת לעולם שלמטה ממנו,

בזה יובן לשון הכתוב[84] מלכותך מלכות כל עולמים):

דהיינו ש”מלכותך”, המלכות שלך, מלכות דאצילות, שהיא מקור והתחלת החיות האלוקית לכל העולמות, היא “מלכות כל עולמים”. כי היא מתלבשת במלכות של כל עולם, כדי להוות ולהחיות את העולם שלמטה ממנו.

 

והיא, מלכות דאצילות המלובשת במלכות של כל עולם, יורדת ומתלבשת בכל עולם שהיא באה לברוא אותו ולהחיותו,

קודם כל בהיכל קדשי קדשים, שהוא חכמה בינה דעת שבעולם שלמטה ממנו במדרגה, שלמטה מהעולם הקודם לו, הנעלה ממנו.

שבמלכות של העולם הקודם, הנעלה ממנו, התלבשה מלכות דאצילות כדי לברוא ולהחיות את העולם שלמטה ממנו.

וכאשר אחרי ההתלבשות במלכות, היא באה לעולם הנמוך יותר לברוא אותו ולהחיותו, היא מתלבשת שם קודם כל בחב”ד של העולם הנמוך יותר. כדי שהחב”ד של עולם זה יסתירו על החיות העצומה ששייכת לעולם זה בכלל, ויצמצמו ויווסתו וינתבו את ההארה ממנה, וכך יקבל כל נברא שבאותו עולם רק את ההארה המצומצמת השייכת אליו בפרט.

 

השכינה המלובשת בחב”ד – מקור החיים 

 

והנה מכל זה נמצא שהשכינה המלובשת בחב”ד של כל עולם, היא מקור החיים של אותו עולם.

כי מהשכינה המלובשת בהיכל קדשי קדשים של כל עולם ועולם, הן אם זה עולם כללי, או שזה עולם פרטי,

מהשכינה הזו, שהיא מלכות דאצילות המלובשת בכל העולמות הקודמים, עד המלכות שבעולם שלפניו, וכולם יחד מתלבשים בחב”ד של אותו עולם, מזה נמשך ומתפשט ממנה אור וחיות לכל העולם והברואים שבו, נשמות ומלאכים וכו’.

שכן החיות של כולם באה מהשכינה (אלא שכדי שאור השכינה לא יאיר בו בתוקף כל כך שהעולם יתבטל בו במציאות לגמרי, לכן הוא מתלבש תחילה בחב”ד).

והוכחה לכך שהחיות של כולם באה מהשכינה הוא משום כי כולם נבראו בעשרה מאמרות[85] – “ויאמר אלוקים יהי אור”, “יהי רקיע” וכו’, שבמעשה בראשית.

וכיוון[86] שזהו “מעשה בראשית”, ההתחלה של הבריאה מאין ליש, הרי לפני כן, לפני העשרה מאמרות, לא הי’ שום דבר. ואם כן, ברור שכל מציאותם וחיותם באה רק מעשרה מאמרות.

שהם העשרה מאמרות, הן דבר ה’, הנקרא בשם שכינה: כמבואר לעיל[87] שעניינו של דבר ה’ הוא להוציא את הדברים החוצה, אל הנבראים. שזהו עניינה של השכינה, החיות האלוקית שבאה מהקב”ה להיות שוכנת ומתלבשת בעולם להוותו ולהחיותו.

ולכן השכינה, שהיא דבר ה’, מלכות דאצילות, היא מקור החיים של כל העולמות. אלא שהיא מתלבשת ומצטמצמת עוד ועוד בכדי להגיע לכל עולם, על ידי שמתלבשת במלכות של העולם שלפניו. ואז, כאשר ישנו כבר מקור החיים הפרטי של העולם הנמוך יותר, הוא מתלבש תחילה בחב”ד של אותו עולם הנמוך יותר, כדי שאור השכינה לא יאיר בתוקף כל כך, והעולם לא יתבטל בו במציאות לגמרי.

וכל זה הקדמה לבאר[88] מה פירושה של השראת השכינה שהייתה בקדש הקדשים שבבית המקדש בעולם הזה הגשמי.

שמכל המבואר כאן נמצא שקדש הקדשים הוא המקום שבו מתלבשת השכינה, מקור החיים של כל העולם. אלא שלפני ההתלבשות בקדש הקדשים היא בעוצמה כזו שאין העולם יכול לקבל. ועל ידי ההתלבשות בקדש הקדשים, נהי’ אכן מקור החיים המתאים בדיוק לעולם, שיתהוו ויחיו ממנו כל פרטיו.

ומזה יובן גם בנוגע למה שדווקא על ידי המצוות היא השראת השכינה – כיוון שהמצוות הן מצוות התורה, והתורה היא דווקא הלבוש להכיל את אור השכינה ולצמצם אותו שיאיר בעולם לפי ערכו, מה שהעולם יכול לקבל. ואם כן, התורה, והמצוות הבאות ממנה, הן דווקא הכלי להשראת השכינה, שתאיר ותתגלה ותפעל ותהי’ בפועל מקור החיים של כל העולמות.

 

דירה בתחתונים באופן פנימי

 

וכפי שנתבאר[89], יש לומר לכאורה שעיקר החידוש וההדגשה שבא רבינו לומר בזה היא (לא את השלילה, שהשראת השכינה היא לא השראת עצמותו יתברך, אלא רק מדרגות נמוכות באלקות, רק מה ששייך לעולמות. אלא בעיקר את החיוב) שעל ידי בית המקדש, וכן על ידי התורה והמצוות, נהי’ קשר ושייכות פנימית של אלקות עם העולם, באופן שהאלקות שייכת באופן פנימי למציאות העולם. ולכן הדירה לו יתברך שנעשית על ידי התורה והמצוות היא באופן פנימי, ששייך לעניינו ולמציאותו של העולם.

ואף שבתחילה השייכות של העולם היא רק לשכינה, שהיא מקור החיים של העולם, אולם סוף סוף תהי’ הדירה לא רק לשכינה, שהיא מקור החיים של העולמות, אלא גם לו יתברך, לעצמותו יתברך ממש. אלא שהדירה תהי’ באופן פנימי, באופן ששייך למציאות העולם.

וזו תכלית הכוונה, בשבילה ברא הקב”ה את כל העולמות – להיות לו יתברך דירה בתחתונים. שעצמותו יתברך ממש, ישכון באופן פנימי, באופן ששייך למציאות העולם, בתוך העולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו.

ודירה זו נעשית דווקא על ידי התחתונים עצמם. ובאופן פנימי, ששייך למציאותם שלהם.

ולכן זה נעשה דווקא על ידי מישהו מתוך העולם הזה הגשמי – אדם גשמי, נשמה בגוף, הרבי מלך המשיח שליט”א. הממוצע-המחבר, שמחבר קודם כל בתוך עצמו[90] את התחתון ביותר, הגוף הגשמי, עם העליון ביותר, עצמותו יתברך ממש.

וכשם שהמוח הגשמי מחבר את כל אברי הגוף שתאיר בהם הנשמה באופן פנימי, כך מחבר הרבי מלך המשיח שליט”א אותנו, התחתונים ביותר לכל פרטיהם, ואת כל פרטי העולם הגשמי, עם העליון ביותר, עצמותו יתברך ממש, שיאיר כאן למטה בכל פרטי העולם באופן פנימי, בכל תוקפו ובכל עצמותו.

שכן תפקידו ועניינו של משיח הוא להביא את העולם הזה התחתון שיהי’ אכן בכל פרטיו “כלי” בשלמות לאלקות. כמו שכתוב “אז[91] אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’, לעבדו שכם אחד”, “ומלאה[92] הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”. “ונגלה[93] כבוד ה’ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דיבר”.

והוא מביא לכך באופן פנימי, כנ”ל, על ידי “מעשינו ועבודתנו”[94] בקיום התורה והמצוות. שבהם לא זו בלבד שהקב”ה הכניס את כל מהותו ועצמותו ממש, “אותי[95] אתם לוקחים”. אלא, כמבואר בפרקים אלו, הם מקור החיים לכל העולמות. וממילא שייכותם עם העולם היא באופן פנימי. ולכן על ידי קיומם, נהי’ העולם הזה התחתון בכל פרטיו אכן “כלי” בשלמות לאלקות.

ובפרט על ידי “מעשינו ועבודתנו (דווקא) כל משך זמן הגלות”. כיוון שאז[96] (א) נמצאים במצב התחתון ביותר. (ב) הביטול הוא מוחלט, מכל וכל, ללא שום תערובת של המציאות שלו. כי מאחר שאין כלל גילוי מלמעלה, וכל המציאות היא הפוכה לגמרי מאלקות, אם כן הביטול הוא ללא שום תערובת של המציאות שלו. (ג) דווקא החושך והגלות עצמם מעוררים באדם את התוקף של הכוחות הנעלמים והעצמיים שלו, שלא להתפעל מכל מה שמסביב, ולעמוד בתוקף על כל פרטי דיני ומנהגי התורה. שבזה נעשה גם החושך עצמו כלי לאלקות, מאחר שהוא עצמו מעורר בטבעו גילוי אלקות.

ובפרט כאשר עומדים בתוקף ולא מתפעלים מכל מציאות העולם מסביב. ואומרים ומכריזים גלוי לעין כל את המציאות[97] האמיתית על פי התורה, גם כשנדמה בעיני בשר ש”חנטו חנטייא וספדו ספדייא” –

שהרבי שליט”א הוא הוא מלך המשיח, והוא חי וקיים “נשמה[98] בגוף באופן נצחי”. והוא עומד תיכף ומיד להביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלמה. ועל כולנו לקבל את מלכותו עלינו, ובפרט[99] בהכרזת “יחי אדוננו”, הממהרת ופועלת את הגאולה.

הרי בכך מגלים את האמת של החושך עצמו, שכל מציאותו אינה אלא כדי לעורר ולגלות בנו את הכוחות הנעלמים והעצמיים. ובכך נעשה גם החושך עצמו שייך ו”כלי” לאלקות.

וכך מביאים לכאן בגלוי את עצמותו יתברך. ובאופן שהעולם התחתון עצמו, וגם החושך עצמו, יהי’ שייך באופן פנימי לגילוי אלקות.

עד שמכל פינה תבקע קריאת והכרזת הקודש –

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

 

 

מקורות והערות



[1] פל”ה. מזח”ג קפז, א.

[2] ל”ב.

[3] ולמרות שכבר נתבאר בפל”ה (ראה ל”ב) שרק בתומ”צ אין הסתר פנים ויש ביטול בתכלית ולכן זהו כלי להשראת השכינה – אולי י”ל כדלקמן שכאן מוסיף ביאור שעניינה של ההשראה היא לא רק גילוי, אלא באופן של שייכות פנימית למציאות העולם מצד עצמו, כי היכל ק”ק הוא הכלי והמקור לכל החיים של העולם.

[4] ישעי’ ו, ג.

[5] תיקו”ז תנ”ז (צא, ב). ת”ע (קכב, ג).

[6] ב”ר פס”ח, ט ועוד.

[7] כפי שנתבאר באריכות בהקדמה לפרקים אלו.

[8] כנ”ל פל”ו ואילך וש”נ.

[9] בפנ”א.

[10] רי”כ.

[11] רי”כ.

[12] כפי שיפורט בהמשך הפרק.

[13] רי”כ.

 

[14] פנ”א.

[15] כדברי רבינו לקמן בהמשך כאן. אלא שספר התניא בדרך כלל אינו כתוב בסגנון ספרי הקבלה, אלא רק היכן שיש צורך בכך. ולכן כאן לא כתב רבינו שהמדובר הוא במלכות דאצילות. רק לקמן, כאשר הוא מביא ומסתייע מהספר עץ חיים, שם נוגע לומר שהשכינה המדוברת כאן היא מלכות דאצילות, שאודותי’ נאמר בע”ח שהיא מקור החיות ומתפשטת לכל העולמות והנבראים. ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[16] כנ”ל פל”ט, וש”נ.

[17] ויש לומר, שכל שם הוא דרגה אחרת בו עצמו, כדלקמן.

[18] ראה זח”א קמו, א.

[19] שבסה”ת.

[20] אף כי בוודאי לגבי הקב”ה עצמו לא שייך יציאה החוצה, שהרי אין דבר חוץ ממנו. אלא שזו כאילו יציאה החוצה מצד הרגש הנבראים, שירגישו עצמם כאילו הם מציאות לעצמה, כנ”ל פכ”א-כ”ב.

[21] ראה זח”ג כ, א ועוד. וראה גם לקמן אגה”ק סכ”ה (קלט, א).

[22] בשלח טו, כג.

[23] סוטה יז, א.

[24] ראה זהר שם רסב, א. אגה”ק שם. וראה גם שם ס”ח (קיג, סע”א).

[25] בלשון רז”ל (בש”ס ומדרשים).- אגה”ק שם. וראה גם שם ס”ח (קיג, רע”ב).

[26] שמות כה, ח. וראה לעיל פמ”א (נז, ב).

[27] ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[28] רי”כ.

[29] פרש”י בראשית א, א.

[30] ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[31] ע”פ תהלים קיג, ט.

[32] ראה יד, א.

[33] ראה זח”ב קכה, א.

[34] ל”ב.

[35]  פ”ג.

[36]  לשון רבינו הזקן שם.

[37]  סה”מ תרנ”ט ע’ מה  ובכ”מ. ס’ הערכים ח”ב ע’ תרעז מילואים להערה 408 וש”נ.

[38]  חולין ס, ב. וראה גם שבת סג, א.

[39]  ר”ן בנדרים נב. הובא בט”ז בשו”ע יו”ד סי’ קב ס”ק ה.

[40]  זבחים עא, א וש”נ.

[41]  שו”ע יו”ד סי’ צח ס”א ובנו”כ שם.

[42] ע”פ הבנת השכל, אף כי כמובן לגבי הקב”ה אין שום הכרח. אלא שכך עלה ברצונו יתברך לברוא את העולם באופן המובן ע”פ השכל.

[43] ראה עד”ז לקמן באגה”ק רסכ”ט אודות הלבושים של הנשמה בגן עדן, כדי שתוכל לקבל וליהנות שם מזיו השכינה.

[44] כנ”ל בפנ”א.

[45] ד”ה עוטה אור תרע”ב. והיינו לכאו’ ממש כמו שנתבאר בהקדמה לפנ”א שסו”ס אכן יאיר העצמות למטה, אלא שזה יהי’ בפנימיות.

[46] ראה זח”ב פה, א.

[47] פ”ב, פ”ד, ובכ”מ.

[48] הקדמת תיקו”ז יז, ב.

[49] רמב”ם ריש הל’ יסוה”ת.

[50] עיין פי”ח, י”ט, ל”ה (בהגהה). הגהת הצ”צ.

[51] פ”ד (ח, ב).

[52] שזו היא הבחינה הנעלית ביותר בתוך המלכות עצמה, כנ”ל.

[53] ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[54] והחכמה עילאה. ואולי הכוונה רק לתורה – ראה לעיל פ”ד בנוגע לתורה לשון זה ממש. ועיין רפנ”ג: “חכמה עילאה דאצילות, שהיא כללות התורה”. וצ”ע. ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[55] ע”פ שה”ש ב, יד. וכנ”ל פ”ד שם.

[56] ח”ג קסא, ב.

[57] שער כסא הכבוד.

[58] עד עתה לא הזכיר שהיא מלכות דאצילות, כי ספר התניא אינו בלשון ספרי הקבלה, אא”כ יש צורך בכך. ורק כאן שמביא הוכחה מזהר וע”ח ששם מדובר על מל’ דאצילות המתלבשת בהיכל ק”ק, נוגע להדגיש שהשכינה היא מל’ דאצי’, ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[59] תהלים לג, ו.

[60] כנ”ל פכ”א.

[61] שהיא העיקר של כל ההשפעות בכל העולמות, כנ”ל ש”ממקור זה נאצלו נשמות דאצילות ונבראו נשמות דבריאה”. ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[62] בא לשלול שלא יוקשה ממה שכתוב בפכ”ג שהתורה היא אור אין סוף כי הוא היודע והוא המדע, וכולא חד ממש אתו יתברך. ואיך אומר כאן שהתלמוד הוא רק ממלכות דבריאה. ולכן מדגיש שהמדובר כאן הוא בתלמוד שלפנינו, שכפי שירד אלינו הוא ממלכות דבריאה, אבל באמת הוא נמשך מאור אין סוף. וכמ”ש גם בפכ”ג שההלכות הן המשכות מאור אין סוף. ולהעיר מההגהה השני’ שבפ”מ (נה, א) שעיקר האור מאיר באצילות, ורק הארתן לבד מאיר גם בבי”ע, ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[63] פל”ט.

[64] ת”ו (כג, א).

[65] ראה הל’ ת”ת לרבינו הזקן רפ”ב.

[66] תנ”ו (צא, א). ומבואר בפרטיות לעיל פל”ט ובפניני התניא שם.

[67] כנ”ל פ”ג.

[68] כנ”ל פ”ג.

[69] ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[70] וכדלקמן בסוף הפרק, שהמלכות מתלבשת במלכות של כל עולם (ולא מזכיר שזהו ע”י שמתלבשת תחילה בחב”ד.

[71] וכן משמע קצת בסידור רבינו, בדרוש שאחר עלינו (שער הת”ת).

[72] כמו לצורך עולם הבריאה, שכל ענייניו באים מחב”ד דבריאה. כמו במשל, שכל ענייני האדם נובעים מהראש ומוח שלו.

[73] שהיא העיקר של כל ההשפעות בכל העולמות, כנ”ל.

[74] ואכן הרמב”ם (וכן השו”ע) הוא בסגנון המשנה, כמ”ש בהקדמת הרמב”ם לספרו הי”ד. ולכן הם נחשבים כמשנה. ראה הל’ ת”ת שם. וראה גם שיחת ה’ טבת תשנ”ב הערה 15, 18.

[75] ראה הל’ ת”ת שם וש”נ.

[76] ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[77] כנ”ל פ”ד, פכ”ג, ספל”ז, ועוד.

[78] פל”ט.

[79] תנ”ו (צא, א).

[80] כנ”ל ספ”ג.

[81] ראה גם לעיל בהקדמת התניא.

[82] ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[83] כנ”ל פ”ב, פ”ד, פמ”ב, ספמ”ח, ובכ”מ, וש”נ.

[84] תהלים קמה, יג.

[85] אבות רפ”ה.

[86] ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[87] בפרק זה, ובאריכות יותר בפ”כ-כ”א.

[88] מה שהתחיל רבינו בפנ”א ויסיים בפנ”ג.

[89] ראה בארוכה בהקדמה לפנ”א.

[90] ראה שיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב.

[91] צפני’ ג, ט. רמב”ם הל’ מלכים ספי”א.

[92] ישעי’ יא, ט. רמב”ם בסיום וחותם ספרו.

[93] ישעי’ מ, ה.

[94] כנ”ל רפל”ז. וראה שם בפניני-התניא דיוק לשון זה.

[95] תנחומא אמור יז. וראה תנחומא תרומה ג. שמו”ר לג, ו.

[96] ראה בארוכה בזה בפניני-התניא שם ולקמן פנ”ג.

[97] שיחת ש”פ ויגש תשמ”ז (בחלק הבלתי מוגה).

[98] שיחת ש”פ האזינו תש”נ (בחלק הבלתי מוגה) ובארוכה שיחת ש”פ בא תשנ”ב.

[99] ראה שיחת ב’ ניסן תשמ”ח. ש”פ תולדות תשנ”ב בסופה.

 

פרסום תגובה חדשה

test email