פניני התניא – ביאור פרק נג בליקוטי אמרים

יום שישי א׳ טבת ה׳תשע״ז
בפרק נג ממשיך ומסיים אדמו”ר הזקן את הביאור בנוגע להשראת השכינה בבית המקדש ובתורה ומצוות. כיצד האירה השכינה בקדש הקדשים שבעולם הזה הגשמי בבית ראשון ובבית שני ולאחר החורבן בד’ אמות של הלכה.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
נבל
תוכן העניינים

 

השראת השכינה בקדש הקדשים ובבית רבינו שבבבל

 

 

השראת השכינה – בפנימיות

 

[כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ מספר[1]: כאשר אבי[2] למד אתי את פרק נ”ג של התניא, הוא למד זאת עמי שלושה שבועות[3]. וציווה עלי שאלמד היטב (“דורכלערנען”) את כל עבודת הציבור שהייתה בבית המקדש].

בפרק נ”א התחיל רבינו תוספת ביאור בדברי הינוקא שהובאו לעיל[4].

הינוקא אומר שהשכינה שורה על ראש האדם. וכדי שהיא תוכל לדלוק ולהאיר, יש צורך ב’שמן’. כיוון שגוף האדם הוא הפתילה, ואור השכינה דולק עליו מלמעלה, וצריך שמן כדי שהאור יידלק ויאיר. ומהו ה’שמן’ – המעשים הטובים, המצוות.

ובא רבינו בפרקים אלו[5] להוסיף בזה ביאור, מה[6] משמעותה של אותה השראת השכינה ששורה על האדם. ומדוע היא שורה עליו דווקא על ידי המצוות.

[ולמרות שכבר נתבאר לעיל[7] שרק בתורה ומצוות אין הסתר פנים של הרצון העליון, וממילא רק שם הביטול הוא בתכלית, ולכן רק זהו כלי להשראת השכינה. ושדווקא קיום המצוות הוא ה’לוקח’ גם את הגוף והנפש הבהמית –

יש לומר, כדלקמן[8], שכאן נוסף הביאור שעניינה של השראת השכינה היא לא רק גילוי אלקות, אלא דווקא באופן של שייכות פנימית למציאות העולם מצד עצמו.

כי התורה היא “קדש הקדשים”, שהוא הכלי והמקור לכל החיים של העולם. וממילא הדירה בתחתונים שנעשית על ידי התורה והמצוות היא באופן פנימי ששייך למציאותם של התחתונים עצמם.

ובסוף הפרק הוא מוסיף עוד יותר. שלא זו בלבד שהדירה נעשית באופן ששייך למציאות התחתונים עצמם, אלא שדווקא התחתונים עצמם מצד עצמם הם המעוררים וגורמים ופועלים את המשכת השכינה, כדלקמן].

לשם כך הוא מבאר תחילה מהו בכלל הפירוש בזה שהשכינה שורה במקום כלשהו, החל מקדש הקדשים שבבית המקדש.

והלא הקב”ה נמצא בכל מקום, ו”מלא[9] כל הארץ כבודו”, ו”לית[10] אתר פנוי מיני’.” ומה הפירוש שהוא יתברך שורה במקום מסוים דווקא ולא במקום אחר. ורק משם מתפשטת ההארה גם למקומות אחרים.

ולהבין זאת, מקדים רבינו את המשל מנפש האדם. שהנפש עצמה, במהותה ועצמותה, אכן נמצאת בכל הגוף בשווה, ואי אפשר לומר שהיא נמצאת בראש יותר מאשר ברגליים.

אולם מה ששורה במוח הוא (לא הנפש עצמה, שהיא נמצאת בכל הגוף בשווה, אלא) החיות שנמשכת מהנפש כדי להחיות את הגוף.

שזה שורה קודם כל במוח, ושם היו גם כל הכוחות הפרטיים כלולים בהעלם יחד. ומהמוח הם מתפשטים לכל תרי”ג אברי הגוף, וכל אבר מקבל משם לפי מזגו ותכונתו הפרטית.

וכן בנמשל, שהשראת השכינה אין פירושה גילוי עצמותו יתברך ממש. כי הוא יתברך נמצא בשווה בעליונים ובתחתונים. אלא מדובר כאן על החיות האלוקית שנמשכת והולכת ושייכת אל העולמות (כמו במשל, ההמשכה מהנפש אל הגוף להחיותו).

ורק בהמשכה זו יש הבדל בין עליונים לתחתונים (כמו במשל, ההבדל שבין אברי הגוף השונים), שהעליונים מקבלים יותר בגלוי, ולתחתונים יש לבושים רבים המסתירים שלא יראו וירגישו כיצד כל מציאותם אינה אלא הכח האלוקי.

וממשיך לבאר[11] שכשם שבמשל, החיות שבאה להחיות את הגוף אינה יכולה להתקבל בגוף כמות שהיא. ולכן היא שורה קודם כל במוח, שמסתיר על עצם החיות, ומצמצם ומחלק ומנתב את החיות לכל אברי הגוף –

כך גם בנמשל, החיות האלוקית שבאה להחיות את העולמות, שהיא השכינה, מלכות דאצילות, אינה יכולה להתקבל כמות שהיא בעולם.

ולכן היא שורה קודם כל במוחין, שהם חב”ד של כל עולם, שבאו מהחכמה העליונה שהיא התורה. שרק הם (בהיותם בשורשם למעלה מעלה מהשכינה) יכולים להיות לבוש להסתיר על עצם החיות, ולצמצם ולחלק ולנתב את החיות לכל פרטי העולם והנבראים שבו.

ומפרט כיצד היא השראת השכינה, מלכות דאצילות, במוחין של עולם הבריאה, ומהם מתפשטת לכל עולם הבריאה והנבראים שבו. ואחר כך מתלבשת השכינה במלכות דבריאה. ושתיהן מתלבשות במוחין של עולם היצירה, ומהם מתפשטת לכל עולם היצירה והנבראים שבו. ואחר כך מתלבשת השכינה, יחד עם מלכות דבריאה, במלכות דיצירה. ושלושתן מתלבשות במוחין של עולם העשי’, ומהם מתפשטת לכל עולם העשי’ והנבראים שבו. וכן גם בכל עולם פרטי.

בפרק זה ממשיך ומסיים רבינו את הביאור בנוגע להשראת השכינה בבית המקדש ובתורה ומצוות.

בתחילה הוא מבאר כיצד האירה השכינה בקדש הקדשים שבעולם הזה הגשמי בבית המקדש הראשון, שזה הרבה הרבה יותר ממה שהשכינה שורה בעולם הזה כרגיל, לפי סדר השתלשלות העולמות.

לאחר מכן כיצד זה הי’ בבית שני.

ואחר כך כיצד לאחר החורבן מהווים התורה והמצוות עצמן, והמקום שממנו יוצאת ההלכה וההוראה לכל העם, ד’ אמות של הלכה, “בית רבינו שבבבל”, את קדש הקדשים, המקום להשראת השכינה בעולם בזמן הגלות.

ובסוף הפרק יבאר מדוע ההדגשה בדברי הינוקא היא דווקא על המצוות, ולא על התורה. למרות שהסיבה לכך שהמצוות הן קדש הקדשים הוא מפני היותן מצוות התורה.

 

בבית המקדש – דירה בתחתונים

 

לפי המבואר בפרק נ”ב, שהשראת השכינה בכל עולם, היא החיות האלוקית השייכת לאותו עולם, בהיכל קדש הקדשים שבו –

הי’ אפשר לכאורה להבין שהשראת השכינה בקדש הקדשים בבית המקדש שבעולם הזה הגשמי, שהוא החלק התחתון של עולם העשי’, היא רק השכינה המלובשת בקדש הקדשים של עולם העשי’.

שהיא השכינה, המלכות דאצילות, המלובשת במלכות דבריאה, ושתיהן במלכות דיצירה, ושלושתן בקדש הקדשים שבעשי’. ומשם למלכות דעשי’, שהיא מקור הנבראים (גם הרוחניים) שבעולם העשי’, וכל שכן של הנבראים הגשמיים שבעולם הזה הגשמי, תחתית עולם העשי’. ורק מה שמלובש במלכות דעשי’ זה מה ששורה בקדש הקדשים.

אולם האמת היא שבקדש הקדשים שבבית המקדש הגשמי, הייתה השראת השכינה לא כפי סדר ההשתלשלות הרגיל, אלא הרבה הרבה יותר.

זאת משום שדווקא בעולם הזה הגשמי נמצאת תכלית הכוונה האלוקית, לעשות לו יתברך, לעצמותו יתברך, דירה בתחתונים[12].

ולשם כך צריך להאיר בעולם הזה לא רק האור המצומצם השייך לעולם הזה כפי סדר ההשתלשלות. אלא אור נעלה הרבה הרבה יותר, עד עצמותו יתברך ממש. כדי שהעולם יהי’ כלי ודירה שבה יאיר ויתגלה עצמותו יתברך בכל תוקפו.

אולם גם עצמותו יתברך תתקבל בעולם באופן פנימי, באופן ששייך למציאות העולם. שזהו כל החידוש בהסבר בפרקים אלו אודות השראת השכינה, שהשכינה היא החיות ששייכת באופן פנימי לעולם.

[ולמרות שבתחילת הביאור כאן[13] הדגיש רבינו שבהשראת השכינה אין הכוונה להשראת עצמותו יתברך, אלא רק של האור השייך לעולמות –

יש לומר שהכוונה שם היא בעיקר לא לבאר את השלילה, שעצם הנשמה אינה שורה במוח, וכן שעצמותו יתברך אינו שורה בבית המקדש ובקדש הקדשים[14].

אלא בעיקר לבאר את החיוב. שפירושה של השראת השכינה הוא (לא רק הימצאות, ואפילו לא רק גילוי, אלא) שייכות פנימית של המוח עם ההארה מן הנפש הנמשכת אליו.

וכך בנמשל, שעל ידי בית המקדש, וכן על ידי התורה והמצוות, נעשית שייכות פנימית של העולם עם הקב”ה.

ובכך נוסף במילוי שלמות הכוונה האלוקית של לעשות[15] לו יתברך דירה בתחתונים.

כי חלק עיקרי מהכוונה של דירה בתחתונים הוא, שהתחתונים יעשו את הדירה מצד עצמם דווקא, ובאופן שיהי’ שייך למציאותם שלהם.

ולכן חשוב כל כך הביאור כאן שקדש הקדשים, וכן התורה והמצוות, זהו מקור החיים של כל הנבראים. שבה מתלבשת השכינה, מלכותו יתברך, מקור העולמות, באופן פנימי. באופן שהתחתון הוא כלי והוא שייך לקבל את האור הפנימי השייך אליו, המהווה ומחי’ אותו.

וממילא, על ידי זה, נעשים כל העולמות כלי לאלקות ושייכים לאלקות באופן פנימי. וכך נעשה גם התחתון מצד עצמו כלי ודירה לו יתברך.

ובתחילה אמנם מקבלים בפנימיות רק את השכינה, שזהו רק דרגות נמוכות באלקות, רק האור המצומצם השייך לעולמות.

אולם על ידי זה גם העולם נהי’ כלי ונהי’ שייך לאלקות בכלל. ועל ידי זה הוא יהי’ שייך ויקבל בפנימיות סוף סוף את גילוי עצמותו יתברך בכל תוקפו ובכל עצמותו. וכך תהי’ דירה לו יתברך, לעצמותו ממש, בתחתונים, מצד עניינם שלהם].

ולכן בבית המקדש, מקום השראת השכינה בעולם, האיר אור אלוקי נעלה הרבה הרבה יותר ממה שהי’ אמור להאיר בעולם הזה לפי הסדר הרגיל, לפי מיקומו בעולמות, שהוא תחתון שאין תחתון למטה הימנו.

כי בית המקדש הוא המקום של השראת השכינה בעולם, בו מתבצעת הכוונה האלוקית של דירה לו יתברך בתחתונים.

וכוונה זו מתבצעת על ידי ישראל והתורה. כפי שאמרו רבותינו ז”ל על הפסוק[16] “בראשית ברא אלוקים”, שתכלית הבריאה היא בשביל ב’ ראשית – ישראל שנקראו ראשית, כמו שכתוב[17] “ראשית תבואתו”, והתורה שנקראת ראשית, כמו שכתוב[18] “ה’ קנני ראשית דרכו”. כי ישראל, על ידי התורה והמצוות, ממלאים את כוונת הבריאה, ועושים את העולם דירה לו יתברך.

והשיא של פעולתם של ישראל בעולם הוא בית המקדש. שזהו המקום בו משרה הקב”ה את שכינתו בישראל. כמו שכתוב “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. ואמרו רבותינו ז”ל[19]בתוכו לא נאמר אלא בתוכם”. שהפירוש הפשוט בזה (נוסף לפירוש הפנימי שה’ שוכן גם בתוך כל אחד ואחד בלבו פנימה) הוא שהקב”ה משרה את שכינתו בבית המקדש כדי לשכון בתוכם של ישראל.

וכיוון שהדבר שמגלה את מעלתם של ישראל ואת שייכותם אל הקב”ה היא התורה, “ישראל[20] מתקשראן באורייתא, ואורייתא בקודשא בריך הוא” – לכן גם השראת השכינה שבבית המקדש היא על ידי התורה.

ולכן[21] הייתה הקמת המשכן מיד אחרי מתן תורה ובהמשך אליו. אחרי שהקב”ה נתן לישראל במתן תורה את כח העצמות, את הכח להכניס את הבלי גבול האלוקי האין סופי, אל תוכו של העולם הזה. לקחת דברים גשמיים ולעשות מהם כלים להשראת שכינתו האין סופית.

אולם עיקר הכוונה האלוקית היא שזה ייעשה לא בגילוי מלמעלה כמו שהי’ במתן תורה, אלא על ידי עבודתם של ישראל, התחתונים מצד עצמם. שבני ישראל ייקחו דברים גשמיים והם יעשו מכך מקדש לו יתברך אלא שהכח לזה יכול להינתן רק מלמעלה. כי רק בכוחו של הקב”ה הכל יכול אפשר להכניס את האין סוף בתוך הגבול, ובאופן פנימי דווקא. ולכן הי’ חייב כביכול שיהי’ לפני כן מתן תורה. אולם התכלית הוא לא מה שניתן מלמעלה במתן תורה, אלא מה שיעשו ישראל לאחר מכן בכח שקיבלו במתן תורה.

וזהו בית המקדש, המקום בו שורה השכינה במלוא תוקפה. כי לאחר שניתן לכך הכח מלמעלה במתן תורה, לקחו בני ישראל דברים גשמיים ועשו מהם משכן ודירה לו יתברך, שבו ישכון הקב”ה בתחתונים.

 

הרבה יותר מבעליונים

 

וענין זה הי’ בשלמות בבית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך, כאשר ה’ הניח לו מכל אויביו, ומצבם של ישראל הי’ אז בתכלית השלמות, “קיימא[22] סיהרא באשלמותא”. ולכן גם השכינה ששרתה בבית המקדש הייתה אז בתכלית השלמות.

והנה כשהיה בית המקדש ראשון קיים, שאז הייתה השראת השכינה בבית המקדש בתכלית השלמות.

וזאת משום שבו, בבית המקדש הראשון, היה הארון, ארון הקודש, שבו היו והלוחות[23] שני לוחות הברית, שהם הכלל של התורה כולה, כדלקמן. והם היו אז בגלוי בבית קדשי קדשים[24].

ולכן היתה אז, בבית המקדש הראשון, השכינה, שהיא מלכות דאצילות, שהיא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא[25], הבחינה שבה הקב”ה (אינו סתום ונעלם, כפי שהוא מצד עצמו, אלא) מתגלה אל העולמות והנבראים, להוותם להחיותם ולקיימם.

ובחינה זו הייתה שורה שם, בקדש הקדשים, ומלובשת בעשרת הדברות החקוקים בלוחות –

לא כפי הסדר הרגיל של השראת השכינה בעולם הזה. שהמלכות דאצילות מתלבשת במלכות דבריאה, ושתיהן במלכות דיצירה, ושלושתן בקדש הקדשים שבעשי’, ואחר כך במלכות דעשי’, כדי לברוא את הנבראים (אפילו את הנבראים הרוחניים, ומכל שכן את הנבראים הגשמיים) של עולם העשי’.

אלא השכינה שרתה שם הרבה יותר, ביתר שאת ויתר עז, בגילוי רב ועצום הרבה הרבה יותר מגילויה ממה שהיא מתגלה בהיכלות קדשי קדשים שלמעלה בעולמות עליונים.

יותר מאשר בקדש הקדשים הרוחני שבעולם העשי’. וגם יותר מאשר בקדש הקדשים שבעולם היצירה.

משום[26] שכאן האירה השכינה כמו שהיא מלובשת במלכות דבריאה, ללא ההתלבשות במלכות דיצירה, ואפילו לפני ההתלבשות בחב”ד דיצירה.

ובעצם[27] עוד הרבה הרבה יותר מזה.

כפי שמשמע מלשונו של רבינו כאן, שהשכינה האירה שם “ביתר שאת ויתר עז, בגילוי רב ועצום, יותר מגילוי’ה בהיכלות קדשי קדשים שלמעלה בעולמות עליונים”.

שמזה משמע שהחידוש בזה הוא לא רק לגבי קדש הקדשים שבעולמות עשי’ ויצירה, אלא גם לגבי קדש הקדשים של עולם הבריאה, ששם מאירה השכינה, שהיא מלכות דאצילות. ובאמת יש כאן אפילו הרבה יותר ממה שיש בשכינה עצמה, שהיא מלכות דאצילות, כדלקמן.

וכן משמע גם מכל האריכות בהמשך, שעשרת הדברות הן כללות התורה כולה שלמעלה מעלה מעלמא דאתגליא, (שהיא השכינה, מלכות דאצילות) וכדי לחקקן בלוחות אבנים לא ירדה כדרך השתלשלות העולמות וכו’.

שמזה מובן שהחידוש בזה הוא (לא רק שהשכינה מאירה כאן בפחות התלבשות, רק על ידי התלבשות במלכות דבריאה ולא בהתלבשות נוספת למטה יותר, אלא) שכאן נמצאת החכמה עילאה שלמעלה גם מהשכינה עצמה[28].

ועוד יותר, שכדי להתלבש בגשמיות, יש כאן בחינה כזו שלמעלה גם מהחכמה דאצילות, כדלקמן[29].

(ומה שכתוב בהמשך הפרק שמה שהאיר בקדש הקדשים היא רק השכינה המלובשת במלכות דבריאה – זו מעלה נוספת.

היינו שנוסף למבואר כאן במעלת האור, שהאור שהאיר בקדש הקדשים שבבית המקדש הי’ נעלה הרבה יותר אפילו מהשכינה, שהיא המלכות דאצילות, כי שם האירה החכמה דאצילות, ועוד הרבה יותר מזה, כדלקמן.

הרי נוסף למעלת האור עצמו, הייתה מעלה נוספת גם באופן התלבשות האור. שגם כאשר האור הזה התלבש בכלים כדי להאיר כאן למטה, הייתה ההתלבשות רק במלכות דאצילות המלובשת במלכות דבריאה.

ולא כמו בקדש הקדשים הרוחני שבעולם העשי’, שם מאירה השכינה רק על ידי התלבשות נוספת במלכות דיצירה.

ואילו בקדש הקדשים שבבית המקדש הגשמי, מאירה השכינה על ידי ההתלבשות במלכות דבריאה בלבד, ואפילו לפני ההתלבשות בחב”ד דיצירה, כדלקמן.

אולם, כאמור, זו מעלה נוספת על המבואר כאן במעלת האור עצמו, שהוא נעלה אפילו יותר מהשכינה עצמה, המלכות דאצילות. כי כאן מאירה החכמה דאצילות עצמה, שהיא הרבה למעלה מהמלכות דאצילות.

ובעצם יש כאן אפילו הרבה יותר מהחכמה דאצילות, כדלקמן.

 

חכמה דאצילות שלמעלה מהשכינה

 

מדוע אמנם הייתה השראת השכינה בבית המקדש הגשמי הרבה יותר מאשר בעולמות העליונים –

כי בקדש הקדשים שבבית המקדש הגשמי, הי’ שם ארון הקודש, ובו שני לוחות הברית, שבהם חקוקים עשרת הדיברות.

והרי עשרת הדברות הן כללות התורה כולה. כפי שכתב רש”י[30]: “כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן. ורבנו סעדיה פרש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצוות התלויות בו”.

והתורה היא דנפקא מגו חכמה עילאה, היא יוצאת מתוך חכמה עילאה, חכמה דאצילות[31].

ויש לומר[32] הדיוק “מגו חכמה עילאה” – מהפנימיות של חכמה עילאה. שהוא אור אין סוף השורה בחכמה עילאה[33].

שחכמה דאצילות, (ובפרט פנימיות החכמה, אור אין סוף שבחכמה), היא דלעילא לעילא, למעלה למעלה, נעלית הרבה הרבה יותר, מהמלכות דאצילות, שהיא השכינה, המהווה ומחי’ ומנהיגה את כל העולמות.

שהרי המלכות דאצילות, השכינה, נקראת[34] בשם “עלמא דאתגליא”, משום שבה מתחיל מקור ההתגלות לנבראים. כי המלכות דאצילות היא סוף הספירות ולמטה מכולן, ובה מתחילה ההתגלות של הקב”ה החוצה כביכול, אל הנבראים[35].

ואילו חכמה דאצילות היא ראשית הספירות ולמעלה מכולן, ובה שורה אור אין סוף ממש[36]. ואם כן היא נעלית הרבה הרבה יותר מעלמא דאתגליא, שהיא רק מה ששייך להתגלות אל הנבראים.

ומכיוון שבעשרת הדיברות כלולה כל התורה, שבאה מהחכמה דאצילות, הרי הן נעלות הרבה יותר מהשכינה, שהיא מלכות דאצילות.

ואם כן, ברור שמה שהאיר בשני לוחות הברית, היא לא רק השכינה המלובשת בקדש הקדשים של עולם העשי’ ובמלכות דעשי’. שהיא[37] המלכות דאצילות המלובשת במלכות דבריאה, ושתיהן במלכות דיצירה, ושלושתן בקדש הקדשים שבעשי’, ואחר כך במלכות דעשי’ –

שהרי התורה היא הרבה יותר נעלית אפילו מהשכינה עצמה שבאצילות, ממלכות דאצילות. כיוון שהיא באה מהחכמה דאצילות.

 

נשארה במהותה גם אחרי הצמצומים

 

ולמרות שגם עשרת הדיברות ירדו לעולם הזה הגשמי, ונחקקו בשני לוחות אבנים גשמיות –

אולם ירידה זו לא הייתה זו ירידה רגילה, כמו כל הנבראים שבעולם הזה.

שהרי בעצם, השורש הראשון של כל הנבראים הוא מהשכינה, מלכות דאצילות.

אולם כל שאר הנבראים ירדו והצטמצמו מעולם לעולם וממדרגה למדרגה, עד שהגיעו לעולם הזה הגשמי. וברור שכמו שהם כאן בעולם הזה, לא מאירה בהם השכינה עצמה, אלא רק על ידי ההתלבשות במלכות דבריאה ודיצירה ודעשי’, ועל ידי צמצומים וירידות נוספים, עד שנהי’ אותו נברא פרטי שבעולם הזה.

ואילו עשרת הדיברות לא ירדו והצטמצמו כך מעולם לעולם. כי גם בירידתם ובהימצאותן בעולם הזה, הם נשארו במהותם בדיוק כמו שהם למעלה.

וכנ”ל[38] שהתורה נמשלה למים[39], משום שגם בירידתה למטה היא כמו מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך. והיינו שאותם המים שהיו במקום הגבוה, ירדו כמות שהם למטה. והם נמצאים למטה בדיוק כמות שהם למעלה.

וכך התורה, גם כשהיא נחקקה בלוחות אבנים גשמיות, וגם כשהיא מדברת אודות דברים גשמיים, היא נשארה באותה מהות, שהיא חכמתו ורצונו של הקב”ה, והוא וחכמתו אחד.

ואדרבה[40], המים “מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך”. היינו שהתורה שלמטה היא עוד יותר מאשר התורה שלמעלה. כי עיקר התורה (התורה כמו שהיא בעצמותו יתברך) היא דווקא למטה[41].

וממילא אין זה רק כמו שהשכינה מלובשת במוחין של עולמות בריאה-יצירה-עשי’.

ולמרות שגם המוחין הללו באו מחכמה דאצילות. ולכן יש בהם את הכח להיות לבוש לשכינה, ולהסתיר ולצמצם ולהתאים את אור השכינה אל העולמות והנבראים שבהם[42].

אולם[43] עניינם של המוחין דבי”ע הוא לא חכמה דאצילות, אלא עניינם הוא להיות המוח ומקור החיים לעולמות בי”ע. אלא שיש בהם את הכח להיות לבוש לשכינה מפני שיש בהם מהחכמה דאצילות. אבל עניינם שלהם בהיותם כאן הוא להיות המקור לבי”ע ולא החכמה דאצילות.

ואילו התורה, שנמצאת בשני לוחות הברית, למרות שהיא מלובשת בעניינים גשמיים וחקוקה בלוחות גשמיים, עיקר עניינה הוא (לא להיות מקור לעולמות ונבראים, אלא) לגלות את חכמתו של הקב”ה, חכמת התורה, החכמה דאצילות עצמה, המיוחדת באין סוף שבה.

נמצא שכאן מאירה לא רק המלכות דאצילות, אלא גם החכמה דאצילות, הנעלית הרבה הרבה יותר גם מהשכינה, שהיא עלמא דאתגליא.

 

ההתלבשות – רק כדי שהעולם יוכל לקבל

 

ונוסף[44] לזה שהאור שבלוחות הברית נעלה מצד עצמו באין ערוך לגמרי גם מהאור שמאיר בכל העולמות העליונים (יותר הרבה גם מהשכינה עצמה, שהיא המלכות דאצילות), שהרי הוא בא מחכמה דאצילות, שהיא מיוחדת ממש באור אין סוף שבתוכה.

נוסף לזה, גם כאשר האור הזה מתלבש בכלים, כדי להיות חקוק בלוחות אבנים גשמיים, ולפעול ולהיות קדש הקדשים ומרכז החיים של כל העולם הזה הגשמי.

שבזה כן הייתה ירידה מסוימת באור האלוקי של חכמה דאצילות, שירד והצטמצם בתוך השכינה, כדי להגיע ולפעול ולהיות קדש הקדשים ומרכז החיים של כל עולם הזה הגשמי.

ובכל זאת, גם בזה, הירידה הייתה הרבה פחות מאשר בכל שאר הנבראים.

(ואדרבה, דווקא בירידה זו נמצא אור אלוקי אפילו הרבה יותר מחכמה דאצילות, כדלקמן).

שכן וכדי לחקקן, כדי לחקוק אותן, את עשרת הדיברות, שבהן כלולה כל התורה והן באות מחכמה עילאה,

כדי לחקוק אותן בלוחות אבנים גשמיים,

לא ירדה, לא הייתה כאן ירידה מהותית כמו בכל העולמות והנבראים. שאמנם מקורם הראשון הוא במלכות דאצילות, אך הם ירדו והצטמצמו מעולם לעולם וממדרגה למדרגה, עד שהגיעו לעולם הזה הגשמי.

ובפרטיות, כנ”ל, השכינה, מלכות דאצילות, מתלבשת במלכות דבריאה, ושתיהן במלכות דיצירה, ושלושתן בקדש הקדשים שבעשי’. ומזה מושפעים כל הנבראים שבעולם העשי’, על ידי התלבשות נוספת במלכות דעשי’.

ואילו החכמה עילאה, שהיא התורה, לא עברה את כל המסלול הרגיל של כל שאר הנבראים. היא לא ירדה, כמו כל הנבראים, בסדר הרגיל ממדרגה עליונה למדרגה תחתונה.

כי גם הירידה שלה להתלבש ולהיות למטה לא הייתה בסדר הרגיל כדרך השתלשלות העולמות, עד עולם הזה הגשמי.

אלא גם בירידתה ובהימצאותה בעולם הזה, הייתה הירידה שבה רק בחיצוניות, לעסוק ולדבר ולדון אודות דברים גשמיים.

אך בעצם מהותה היא נשארה בדיוק באותה מהות כמו שהייתה למעלה, חכמה דאצילות, חכמתו של הקב”ה, המיוחדת באין סוף שבו. והעובדה שהיא הצטמצמה כדי להיכנס לעולם, היא רק בכדי שהעולם יוכל לקבל זאת בפנימיות.

מנין נובע אמנם הבדל זה בין הלוחות לבין שאר הנבראים שבעולם הזה –

כי עולם הזה הגשמי, למרות שהשורש הראשון של כל הנבראים שבו הוא מהשכינה, מלכות דאצילות, שהיא מקור החיות של כל העולמות והנבראים.

אולם בירידתם מעולם לעולם וממדרגה למדרגה, הם השתנו במהותם, עד שהגיעו לעולם הזה הגשמי. ולכן כל מהותם כאן היא המהות של העולם הזה הגשמי, שהוא מתנהג בהתלבשות הטבע הגשמי, והם כפופים להגבלות הטבע הגשמי.

ואילו הלוחות, גם בהיותם בעולם הזה, הם נשארו באותה מהות כמו למעלה.

וכמו שכתוב והלוחות[45] מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא.

ומכיוון שגם הלוחות הגשמיים הם “מעשה אלוקים” ו”מכתב אלוקים”, ברור שאין הם נמצאים תחת הגבלות טבע העולם ואין הם כפופים לטבע העולם, אלא הם למעלה מהטבע של עולם הזה הגשמי.

כי הטבע שבעולם הזה הגשמי הוא הנשפע מהארת השכינה שבהיכל קדשי קדשים דעשיה.

וכמבואר לעיל[46], שהחיות האלוקית של כל עולם נמצאת תחילה במוחין שלו, שהוא היכל קדשי קדשים שבו, והוא מקור החיים שלו.

אם כן, החיות האלוקית של עולם העשי’ נמצאת תחילה במוחין שלו, שהוא היכל קדשי קדשים דעשי’.

שבה מלובשת השכינה, שהיא מלכות דאצילות (שהיא עיקר המציאות והחיים של כל העולמות והנבראים), המלובשת במלכות דבריאה ובמלכות דיצירה. ומשם מאיר בקדש הקדשים דעשי’, שהוא חב”ד של עולם העשי’.

שממנה, מהארת השכינה שבהיכל קדשי קדשים דעשי’, נמשך אור וחיות לעולם העשיה.

שגם עולם הזה בכללו של עולם העשי’.

כי העולם הזה הגשמי הוא החלק התחתון של עולם העשי’ (שחלקו העליון הוא עולם העשי’ הרוחני). ואם כן גם העולם הזה מקבל את כל השפעותיו מהמוחין של עולם העשי’.

ובעצם, כדי לברוא את הנבראים דעשי’, צריכים עוד ירידה והתלבשות נוספת גם במלכות דעשי’, שממנה דווקא באו הנבראים דעשי’[47].

 

רק במלכות דאצילות ודבריאה

 

ואילו הלוחות, שבאו מחכמה עילאה, חכמה דאצילות, נוסף למה שהם מקבלים לא רק מהיכל קדשי קדשים דעשי’, מהמוחין של עולם העשי’.

כי האור האלוקי שהאיר בלוחות הברית, הי’ נעלה לאין ערוך יותר מכל מה שיש בעולם העשי’, וגם מהעולמות העליונים יותר. כיוון שהוא בא מחכמה עילאה ממש, שנעלית אפילו מהשכינה עצמה, מהמלכות דאצילות. שהרי התורה באה מחכמה דאצילות, והיא נשארה באותה מהות גם בירידתה למטה, כנ”ל.

אלא, נוסף לזה, גם בעובדה שכן הייתה כאן התלבשות, הרי ההתלבשות היא הרבה פחות מאשר בסדר הרגיל שבעולמות בכלל.

שכן, איך הייתה ההתלבשות של בחינת חכמה עילאה דאצילות, שהיא כללות התורה שבי’ (שבעשרת) הדברות בשני לוחות הברית הגשמיים –

היא לא עברה את ההתלבשות בחב”ד דיצירה ובמלכות דיצירה.

אלא, כדי שתוכל להיכנס אל תוך העולמות והנבראים, היא נתלבשה במלכות דאצילות, שהיא מקור החיים הכללי של כל העולמות והנבראים.

ובהתלבשות זו לא די, אלא כדי שהיא תוכל להיות בתוך הנבראים, חקוקה בלוחות אבנים גשמיים, הייתה התלבשות נוספת של המלכות דאצילות גם במלכות ודבריאה.

אולם התלבשות התורה (שלא כמו ההתלבשות שבכל שאר הנבראים) כדי לרדת למטה, הייתה רק בשתי אלו, מלכות דאצילות ומלכות דבריאה, לבדן, ולא למטה מזה, ואפילו לא בחב”ד דיצירה.

כי בהתלבשות זו, התלבשה התורה, שהיא החכמה דאצילות, בשכינה, שהיא מלכות דאצילות, והשכינה התלבשה רק במלכות דבריאה, ולא המשיכה להתלבש למטה יותר.

ורק והן לבדן, המלכות דאצילות המלובשת במלכות דבריאה. שהן הרי המיוחדות באור אין סוף שבתוכן[48].

שהרי הספירות דאצילות מיוחדות לגמרי באור אין סוף, באחדות פשוטה ולא מורכבת. וכמו שכתוב[49] “איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד”. שהאין סוף הוא אחד ממש עם האורות והכלים של הספירות דאצילות[50].

וכאשר המלכות דאצילות התלבשה רק במלכות דבריאה, לא הייתה זו התלבשות חזקה כל כך. כיוון שגם עולם הבריאה הוא לא יש ממש, אפילו לא יש שבבחינת ביטול, כמו בעולם היצירה. אלא רק “אפשרות היש”[51]. ומכל שכן הספירות שבבריאה, שהן (לא הנבראים דבריאה, אלא) האלקות שבבריאה. שהן מיוחדות באלקות מעין הייחוד של הספירות דאצילות.

ורק הן לבדן, המלכות דאצילות המלובשת רק במלכות דבריאה (גם ללא התלבשות בחב”ד דיצירה) המיוחדות באור אין סוף שבתוכן, הן הנקראות בשם שכינה, השורה בקדשי קדשים דבית ראשון.

היינו שהשראת השכינה בקדש הקדשים בבית ראשון היא לא רק (כמו בשאר הנבראים) השכינה המלובשת בקדש הקדשים של עולם העשי’. שהיא המלכות דאצילות המלובשת במלכות דבריאה, ושתיהן במלכות דיצירה, ושלושתן בקדש הקדשים שבעשי’ (ובמלכות דעשי’, כדי לרדת אל הנבראים דעשי’).

אלא, מלבד מה שהאור האלוקי של השראת השכינה בבית המקדש הראשון הוא נעלה עד מאד, שהרי הוא בא מחכמה דאצילות ונשאר במהותו גם למטה, כנ”ל.

מלבד זאת, גם כשאור זה התלבש בשכינה וכו’ כדי לפעול בעולם, הוא התלבש רק במלכות דאצילות המלובשת במלכות דבריאה. והי’ בזה דילוג על כל מה שמאיר בעולם היצירה. כי מהמלכות של עולם הבריאה האיר האור האלוקי ישירות בקודש הקדשים שבבית המקדש.

על ידי התלבשותה של השכינה, המלכות דאצילות, שהתלבשה במלכות דבריאה, ומשם ישירות בי’ (בעשרת) הדברות החקוקות בלוחות שבארון.

 

“בדרך מעבר” בלבד

 

[ולמרות שכדי שההשפעה תגיע ותתקבל ותפעל למטה, יש צורך בהתלבשות ומעבר דרך עולם העשי’, ואיך אפשר לדלג ולהאיר כאן ישירות מעולם הבריאה –

הפירוש בזה הוא[52] שאמנם הייתה איזו שהיא ירידה והתלבשות מסוימת גם בכל המדרגות הנמוכות יותר, עד עולם העשי’. אולם ירידה זו הייתה רק “בדרך מעבר” ולא “בדרך התלבשות”.

וכפי המשל המובא בזה ממלך שעובר בסערה במסע הכיבוש שלו דרך כפר מסוים. אולם אינו מתעכב שם לפעול שיהי’ המקום כפי רצונו, אלא הוא רק עובר שם “בדרך מעבר”, בלי שהמעבר שלו יפעל שינוי במקום. וממילא אין המעבר פועל בו שום שינוי ושייכות למקום –

בניגוד למלך שכובש מקום מסוים, ומתעכב בו “בדרך התלבשות”, לפעול שיהי’ המקום כפי רצונו. שאז הוא אכן יורד ונכנס למצב המקום ואנשי המקום להתעסק עמהם, וזה פועל גם בו ירידה ושייכות למקום זה דווקא.

ואילו כאשר הוא רק עובר שם “בדרך מעבר”, אין המעבר שם פועל בו שינוי.

ומשל נוסף, מהתלבשות השכל ביד הכותבת, בניגוד להתלבשות השכל במוח שבראש.

שבמוח שבראש אכן נכנס השכל “בדרך התלבשות”. הוא מתלבש שם ופועל שהמוח הגשמי יהי’ מלא וחדור בשכל. ועל ידי זה נעשית גם ירידה בשכל הרוחני להתגשם ולהיות כפי המוח הגשמי.

אולם כאשר השכל מתלבש ביד הכותבת, אין הוא נכנס אל היד לפעול בה שתהי’ כפי מהות השכל. אלא השכל עובר ביד רק “בדרך מעבר”, בלי שהמעבר יפעל שינוי ביד.

כי היד איננה משתנה כלל ואין אצלה שום הבדל אם היא כותבת שכל עמוק ביותר, או שכל פשוט ביותר, או אפילו שטויות. וממילא גם השכל אינו “מתלבש” בה ואינו משתנה בהתאם לאופן היד.

וכן בענייננו, שהתלבשות השכינה במלכות דבריאה היא “בדרך התלבשות”, שהאור של מלכות דאצילות יורד למדרגת המלכות של עולם הבריאה להתלבש בו, והוא משתנה כביכול בהתאם למדרגת מלכות דבריאה, כדי שהעולמות יוכלו לקבל זאת.

ואילו מה שהשכינה כאילו מתלבשת במדרגות שלמטה מזה כדי להגיע לעולם העשי’, הרי זה רק “בדרך מעבר”, כאילו היא רק עוברת שם, בלי שיהי’ לה שייכות למדרגות אלו.

נמצא שמה שמאיר כאן למטה, הוא רק המלכות דאצילות המלובשת במלכות דבריאה, כי ההמשך הוא רק “בדרך מעבר”].

 

מעשה אלוקים חיים

 

ומביא רבינו הוכחה לכך שבלוחות האיר אור אלוקי שלמעלה מהאור שבכל העולמות, ממה שהאותיות שבלוחות היו עומדות בנס.

כמו שאמרו חכמינו ז”ל[53] “מ”ם וסמ”ך שבלוחות, בנס היו עומדין”.

כי האותיות של עשרת הדיברות היו חקוקים בלוחות מעבר לעבר. ואם כן, האות מ”ם סופית והאות סמ”ך, שהן עשויות בצורת עיגול בתוך עיגול וריבוע בתוך ריבוע, אין מה שיחזיק את העיגול או הריבוע הפנימי. אלא הם היו תלויים ועומדים באוויר במשך כל הזמן בנס.

ועוד יותר אמרו חז”ל[54], שהי’ אפשר לקרוא את מה שכתוב בלוחות מכל צד. שכולם היו בבחינת פנים, ולא הי’ בהם בחינת אחוריים כלל.

שזה מראה שהלוחות אינן כפופות לטבע הגשמי של עולם העשי’, משום שהם למעלה ממנו לגמרי.

ובפרטיות יותר, הוכחה למה שנאמר לעיל שבלוחות מאיר האור האלוקי המאיר במלכות דבריאה –

היא ממה שהלוחות הם בבחינת ומעשה אלהים חיים. כמו שכתוב[55] “והלוחות מעשה אלוקים המה”. וכתוב גם[56] “כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש”. ומשני הפסוקים יחד עולה[57] שהלוחות הם “מעשה אלוקים חיים”.

ומזה[58] שהלוחות הם מעשה אלוקים חיים, הוכחה למה שאמרנו כאן שבלוחות האירה (מלכות דאצילות המלובשת ב)מלכות דבריאה.

שהרי [הוא, בחינת “אלוקים חיים”, הוא הבחינה המאירה בעולם הבריאה.

כי “אלוקים חיים” זו מדרגת הבינה דאצילות[59], בחינת עלמא דאתכסיא. שהיא הבחינה ה”מכוסה” ואינה שייכת לעולמות ולמעלה מהגילוי לעולמות.

בניגוד ל”עלמא דאתגליא” שהיא המלכות, מקור הגילוי אל העולמות, כנ”ל.

וגם שש המידות המתלבשות במלכות לברוא על ידה את העולמות, יש גם להן שייכות אל הגילוי לעולמות. ולכן נקראו[60] שש המידות יחד עם המלכות בשם “שבעת ימי הבניין”, שמהן נבנה העולם.

ואילו המוחין, חכמה ובינה, הן למעלה משייכות אל העולמות.

וכמו[61] באדם, שהמידות שלו הן בשייכות אל הזולת. שהרי לא שייך מידות אלא אל הזולת, שאוהב אותו או כועס עליו וכדומה. ואילו המוחין הם לעצמו, שהרי יכול לשבת ולהשכיל השכלות לעצמו, ללא כל שייכות אל הזולת.

וכך כביכול למעלה, שהמידות, ובפרט המלכות שנקראת “עלמא דאתגליא”, הם הבחינה באלקות שיש לה שייכות לעולמות. ואילו המוחין הם כביכול כפי שהוא יתברך לעצמו, למעלה משייכות אל העולמות.

וכמו שכתוב[62] “הנסתרות לה’ אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו וגו’.”

ומבואר בזה[63] שהמוחין (חכמה ובינה) הן הנסתרות, כי עניינם הוא אלקות כפי שהוא לעצמו, והן למעלה מגילוי אל העולמות והנבראים.

ואילו “והנגלות” – ו”ה נגלות – הן המידות (זעיר אנפין) והמלכות. כי ו’ הן שש המידות, וה’ תתאה היא המלכות[64]. שבהם יש כבר שייכות אל הגילוי לעולמות.

ולכן נקראת הבינה דאצילות “עלמא דאתכסיא”, שהיא הבחינה שלמעלה משייכות לעולמות.

ובחינה זו, עלמא דאתכסיא, הוא המקנן, הוא דר (“מקנן”, מלשון קן ציפור, שהוא דירת הציפור) ומאיר בעולם הבריאה. כי בעולם הבריאה מאירה הבינה כנודע[65] ליודעי חן[66]].

וכיוון שהלוחות היו “מעשה אלוקים חיים”, שהוא “עלמא דאתכסיא” המאיר בעולם הבריאה, הרי מכאן הוכחה לנאמר לעיל, שבלוחות האירה מלכות דאצילות המלובשת במלכות דבריאה.

 

לוחות שניות – “מעשה אלוקים”?

 

[ואף שפסוק זה נאמר בלוחות הראשונות. ואילו הלוחות השניות לא היו מעשה אלוקים, אלא מעשה ידי משה. כמו שכתוב[67] “פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים”. והרי בבית המקדש היו בעיקר הלוחות השניות (כי הלוחות הראשונות נשברו בי”ז תמוז בגלל מעשה העגל[68]) –

יש לומר[69] שאמנם אין הכוונה כאן לומר שהלוחות שבבית המקדש היו “מעשה אלוקים”. אלא תחילה מדבר במעלת בית המקדש, שהאירה שם חכמה עילאה שלמעלה מעלה מעלמא דאתגליא, ולא על ידי השתלשלות כמו בעולם הזה הגשמי. ואחר כך מדבר במעלת הלוחות בכלל (גם של לוחות ראשונות, שלא היו בבית המקדש), שהיו “מעשה אלוקים” (לוחות ראשונות), ו”מכתב אלוקים” (גם לוחות שניות).

ועוד יש לומר, שישנם שלוש שיטות בענין לוחות שניות[70], שלפיהן יוצא שגם הלוחות השניות היו “מעשה אלוקים”:

א. שיטת הרב סעדי’ גאון[71], שהלוחות השניות היו נכבדים, נעלים יותר, מהלוחות הראשונות.

ב. שיטת הרב רבי אברהם אבן עזרא[72] שגם הלוחות השניות היו “מעשה אלוקים”, אלא שמשה הי’ צריך להשוות אותם למידת הארון. וזהו הפירוש “פסל לך” – (לא שהלוחות השניות היו מעשה ידי משה. כי גם הם היו “מעשה אלוקים”. אלא) שמשה הי’ צריך לפסול (לחתוך) את הלוחות כדי להשוות אותם למידת הארון. מה שאין כן הלוחות הראשונות ניתנו מלכתחילה במידת הארון.

ג. שיטת הרמב”ן[73], שלאחר שמשה פסל את הלוחות, והקב”ה כתב עליהם ב”מכתב אלוקים”, זה עצמו פעל שהלוחות יהיו גם “מעשה אלוקים”. (על דרך שכאשר אדם מקיים מצווה עם דבר גשמי, נפעלת עלי’ בדבר הגשמי). 

ועוד יש לומר בפשטות[74], שהכוונה כאן היא (לא לעצם עשיית הלוחות, כי הלוחות השניות אכן היו מעשה ידי משה ולא מעשה אלוקים. אלא) לזה שהאותיות היו חקוקות בלוחות בנס. שזה הי’ “מעשה אלוקים חיים”. וכמו שכתוב[75] “ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון“].

 

דווקא למטה – עצמות אין סוף

 

וכאמור, כל זה הוא נוסף למבואר לעיל שהאור האלוקי שבלוחות הברית הוא נעלה מצד עצמו באין ערוך לגמרי גם מהאור שמאיר בכל העולמות העליונים. ויותר הרבה גם מהשכינה עצמה, שהיא המלכות דאצילות. שהרי הוא בא מחכמה דאצילות, שהיא מיוחדת ממש באור אין סוף שבתוכה.

ונוסף לזה, כפי שנתבאר כאן, גם אופן ההתלבשות של האור האלוקי בכלים, כדי להיות חקוקים בלוחות אבנים גשמיים, ולפעול ולהיות קדש הקדשים ומרכז החיים של כל העולם הזה הגשמי.

שבזה כן הייתה ירידה מסוימת באור האלוקי של חכמה דאצילות, שירד והצטמצם בתוך השכינה, כדי להגיע ולפעול ולהיות קדש הקדשים ומרכז החיים של כל העולם הזה.

ובכל זאת, גם בזה הירידה הייתה הרבה פחות מאשר בכל שאר הנבראים.

כי ההתלבשות כאן הייתה רק במלכות דאצילות המלובשת במלכות דבריאה.

ובאמת, אדרבה[76], דווקא בירידה והתלבשות זו כדי להאיר למטה, נמצא אור אלוקי אפילו הרבה יותר מהחכמה דאצילות.

שכן[77], דווקא משום שהחכמה עילאה התלבשה כאן בלוחות אבן גשמיים, וגם התוכן הוא אודות דברים גשמיים נמוכים, כמו לא תרצח לא תגנוב וכו’ – דווקא לכן יש כאן גילוי של עצמות אור אין סוף, שלמעלה מעלה אפילו מהחכמה דאצילות.

כי כך הטביע המאציל בסדר השתלשלות העולמות, שנעוץ[78] תחילתן בסופן, ודווקא בתחתון יש בחינה ומדרגה נעלית הרבה יותר מאשר בעליון.

שאם לא הי’ כן לא הי’ העליון יורד כלל אל התחתון.

שהרי העליון הוא נעלה מאד, ובאין ערוך לגמרי אל התחתון. ובפרט אל התחתונים ביותר, הנבראים הגשמיים, שאין להם שום תפיסת מקום כלל לגבי העליונים. ואם כן, למה יצמצם העליון את עצמו כל כך לרדת באין ערוך לגמרי, אל התחתון.

ולכן הטביע המאציל בסדר השתלשלות העולמות, שנעוץ תחילתן בסופן, ובתחתון מאיר הרבה יותר מאשר בעליון. שלכן “כדאי” לעליונים לרדת למטה, משום ששם יקבלו את עצמות אור אין סוף, שאין הוא נמצא בעליונים מצד עצמם.

נמצא שדווקא בזה שהתורה התלבשה בלוחות אבן גשמיים, וגם התוכן הוא אודות דברים גשמיים נמוכים, כמו לא תרצח לא תגנוב וכו’ – מאיר בהם מעצמות אור אין סוף ממש, שלמעלה מהחכמה דאצילות.

(אלא[79] שהלוחות פעלו שגילוי זה יאיר גם בהיכל קדשי קדשים דבריאה, כדי שממנו יאיר בהם למטה, כיוון שהוא המאיר בהם).

ומעלה נוספת בזה שהתורה התלבשה בלוחות שבעולם הזה[80]

שבעולמות בריאה-יצירה-עשי’ מצד עצמם, ואפילו בגן עדן שבהם מצד עצמו, יש רק ידיעת המציאות באלקות, ולא יכולה להיות שם השגת המהות.

אולם על ידי שהתורה, שהיא החכמה דאצילות, מאירה שם כמות שהיא באצילות, יש בזה גם השגת המהות[81].

 

למעלה מהממלא ומהסובב

 

ויש בזה עוד מעלה נוספת, והרבה יותר גדולה[82], שבקודש הקדשים בבית המקדש האיר פנימיות הרצון העליון, שהוא העונג העליון. שלמעלה הן מהאור הממלא כל עלמין והן מהאור הסובב כל עלמין.

כי כדי לחבר את החכמה דאצילות והרצון העליון, שמשם באה התורה, חכמתו ורצונו יתברך, שזהו האור הסובב כל עלמין, שהוא הרצון העליון, חיצוניות הכתר. כדי להכניס אותם בלוחות אבן גשמיים בעולם הזה. שגם התוכן שבהם הוא אודות דברים גשמיים נמוכים, כמו לא תרצח לא תגנוב וכו’. ובכדי שהתורה תהי’ קדש הקדשים ומקור החיים של כל העולם הזה, שזוהי בחינת ממלא כל עלמין, מקור החיות לכל הנבראים[83]

זקוקים כביכול לכח אלוקי נעלה כל כך, שאין לו גם את ה”הגבלות” של בחינת הסובב כל עלמין, החכמה דאצילות והרצון העליון. בחינה כזו שלמעלה הן מהאור הממלא והן מהאור הסובב, כי אצלו יתברך הגבול והבלי גבול הן דבר אחד[84].

ולכן רק הוא יכול לחבר אותם יחד – לחבר את החכמה דאצילות והרצון העליון, הסובב כל עלמין – עם הלוחות הגשמיים, והתורה המדברת בדברים גשמיים, ולהיות מקור החיים לעולמות, ממלא כל עלמין.

שכן החכמה דאצילות והרצון העליון מצד עצמם, דווקא בגלל היותם נעלים כל כך, בחינת סובב כל עלמין, אין הם יכולים לרדת כל כך למטה, להיכנס לגשמיות ולהיות מקור החיים הגשמיים, בחינת ממלא כל עלמין.

ולשם כך מאיר כאן פנימיות הכתר, בחינת התענוג, עתיק, שבו מאיר עצמות אין סוף. שהוא נעלה עוד הרבה יותר גם מהחכמה דאצילות והרצון העליון, ואין לו גם את ההגבלות של החכמה דאצילות והרצון העליון, ואצלו יתברך הגבול והבלי גבול הן דבר אחד. ולכן הוא דווקא יכול לפעול שהחכמה דאצילות והרצון העליון, התורה, תרד ותתלבש בלוחות גשמיים ותפעל בעולם בדברים הגשמיים, ותהי’ מקור החיים לעולם הזה.

נמצא שבקדש הקדשים שבבית המקדש האיר הן מקור החיות לעולם, האור הממלא כל עלמין, והן האור שלמעלה מהעולם לגמרי, האור הסובב כל עלמין, שהוא הרצון העליון[85].

וממילא האיר שם גם מה שלמעלה משניהם, עצמות אין סוף המאיר בבחינת עונג העליון, שאצלו יתברך הגבול והבלי גבול הן דבר אחד, ולכן רק הוא יכול לחבר אותם יחדיו.

ולכן הי’ בקדש הקדשים “מקום[86] ארון אינו מן המידה”:

הארון עצמו הי’ במידה מדויקת “אמתים[87] וחצי ארכו, ואמה וחצי רחבו, ואמה וחצי קומתו”.

מקום קדש הקדשים הי’ גם הוא במידה מדויקת, עשרים אמה על עשרים אמה.

אולם כשמדדו מקיר קדש הקדשים עד הארון הייתה המידה עשר אמות. ומהקיר השני עד הארון הייתה המידה שוב רק עשר אמות. כי מקום הארון לא תפס שום מקום.

והיינו שיש בזה שני הפכים, מקום ובלי מקום יחדיו. המקום עצמו אינו תופס מקום.

וזהו משום שהאיר שם בחינת העונג העליון שבתוכו עצמות אין סוף, שהוא האלקות שלמעלה הן מהאור הממלא והן מהאור הסובב.

ולכן מבחינת הממלא נהי’ מקום, מבחינת הסובב נהי’ מה שלא תופס מקום. והחיבור של שניהם יחד נבע ממה שהאיר שם הבחינה שלמעלה הן מהממלא והן מהסובב.

ולכן היו הלוחות מבחינת פנים, שאין בהם אחוריים כלל. כמו שאמרו רבותינו ז”ל[88] שהי’ אפשר לקרוא את מה שכתוב בהם מכל צד[89].

 

בבית שני “שכינה” בדרגה נמוכה יותר

 

אך כל זה הי’ רק בבית המקדש הראשון, שבו שרתה השכינה בשיא עוצמתה, כנ”ל.

אולם כאשר נחרב בית המקדש, הייתה ירידה כללית במצב העולם. ושוב אין השכינה יכולה לשרות בעולם באופן כה נעלה כמו בבית המקדש הראשון. אלא השראת השכינה אז הייתה בדרגה נמוכה יותר.

ובבית המקדש שני, שבנו העולים מבבל, שהם עצמם היו במצב שפל ונמוך, וגם הגילוי האלוקי הי’ הרבה פחות מאשר בבית ראשון.

שהרי בבית שני חסרו חמשה דברים עיקריים שהיו בבית ראשון (שתוכנם גילוי אלוקי נעלה יותר). ומהם שלא[90] היה בו הארון והלוחות[91].

והרי כל ההסבר דלעיל בהשראת השכינה בבית המקדש הוא בגלל שהיו בו הלוחות בארון הקודש –

אכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה[92] שלא היתה שכינה שורה בו, בבית המקדש השני, בגלל שלא היו בו הארון והלוחות.

אולם, בוודאי אין הכוונה ששם לא הייתה בכלל השראת השכינה. שהרי הי’ גם שם קדש הקדשים, שהוא מקום השראת השכינה ומקור החיים לכל העולם.

והרי נתבאר לעיל[93] שהשכינה היא מקור החיים לכל העולם. ומוכרח שיהי’ “מוח”, מקום של קדש הקדשים, שיכיל ויקבל את ההשפעה הגדולה של השכינה, ויצמצם אותו וינתב אותו כדי שמשם תהי’ ההשפעה לעולם כולו. ורק באופן זה יכולים העולמות והנבראים לקבל את חיותם וקיומם.

כשם שהאדם אינו יכול לחיות, ולו רגע אחד, ללא מוח. כי המוח מקבל את חיות הנפש המיועדת לגוף, ומצמצם ומנתב אותו להחיות את הגוף ואת כל האברים לפרטיהם. וכך המוח שבכל עולם, קדש הקדשים שבו, הוא מכיל ומקבל את ההשפעה הגדולה של השכינה, ומצמצם אותו ומנתב אותו כדי שמשם תהי’ ההשפעה לעולם כולו.

ובעצם עוד הרבה יותר מזה. שהרי מדובר כאן על בית המקדש, שכל עניינו הוא לא רק מקור החיים של העולם, אלא הדירה לו יתברך, ה”ושכנתי בתוכם” – אם כן חייב להיות כאן גילוי גדול הרבה יותר ממה שמאיר לעולמות לפי הסדר הרגיל, הגילוי האלוקי של השראת השכינה של הקב”ה בעמו ישראל, ה”ושכנתי בתוכם”.

ולכן, בוודאי הייתה גם בקדש הקדשים שבבית שני השראת השכינה הרבה יותר מהסדר הרגיל, בשביל מילוי הכוונה של דירה בתחתונים.

ומה שאמרו שלא הייתה השכינה שרוי’ בבית שני, אין הכוונה בזה שלא שרתה שם השכינה בכלל.

אלא פירוש, הכוונה בזה היא, שבבית שני לא הייתה בו מדרגת שכינה שהיתה שורה בבית ראשון. אלא שם הייתה השראת השכינה בדרגה נמוכה יותר.

ונתבאר לעיל באריכות מדרגת השכינה ששרתה בבית המקדש הראשון.

ששם שרתה השכינה, מלכות דאצילות, שלא כדרך השתלשלות העולמות כדי להחיות את העולמות כרגיל.

כי מצד הסדר הרגיל של השתלשלות העולמות, מתלבשת השכינה, מלכות דאצילות, במלכות דבריאה, ושתיהן במלכות דיצירה, ושלושתן בקדש הקדשים, חב”ד, של עולם העשי’ הרוחני. ואחר כך גם במלכות דעשי’, כדי לברוא את הנבראים דעשי’, שהעולם הזה הגשמי הוא החלק התחתון שלו.

ואילו בבית המקדש הראשון, בגלל שהיו בו הארון והלוחות[94] – הייתה התלבשות השכינה בעולמות כדי שהעולמות יוכלו לקבל זאת, רק במלכות דבריאה בלבד.

והן לבדן, השכינה המלובשת במלכות דבריאה (בלי התלבשות כלל ביצירה, אפילו לא בקדש הקדשים דיצירה, ובלי התלבשות כלל בעשי’), זה מה שהאיר בקדש הקדשים של בית המקדש הראשון[95].

אך בבית שני, לא הי’ כל זה.

אלא בבית שני, אמנם גם בו האירה החכמה דאצילות, שהיא התורה, שהיא למעלה מעלה מהשכינה, מלכות דאצילות.

אולם אופן ההתלבשות לא הי’ כמו בבית ראשון.

כי כיוון שמצב העולם ומצבם של ישראל הי’ נמוך הרבה יותר, לפיכך הי’ צורך בהתלבשות חזקה יותר ולמטה יותר, כדי שהעולם, במצבו הנמוך יותר, יוכל לקבל זאת.

ולכן היתה השכינה שורה בקדש הקדשים שבו (לא כמו בבית ראשון, אלא) רק באופן כדרך השתלשלות והתלבשות השכינה בעולמות בדרך כלל.

היינו שהשכינה, מלכות דאצילות, התלבשה במלכות דבריאה.

ושתיהן יחד, ודבריאה, השכינה כמו שהיא מלובשת במלכות דבריאה, היא התלבשה עוד יותר, גם במלכות דיצירה.

ושלושתן יחד, ודיצירה, השכינה כמו שהיא מלובשת במלכות דבריאה ובמלכות דיצירה, הן התלבשו יחד בהיכל קדשי קדשים דעשיה, שהוא חב”ד של עולם העשי’.  

וקדשי קדשים דעשיה, שהוא חב”ד של עולם העשי’, שבו מלובשת השכינה אחרי התלבשותה במלכות דבריאה ודיצירה, הוא היה מתלבש ומאיר בקדשי קדשים שבבית המקדש שלמטה. כך, שקדש הקדשים שבבית שני הי’ מקום השראת השכינה באופן שהאיר בו מה שמאיר בקדש הקדשים דעשי’.

וגם זה הרבה יותר מאשר החיות שנמשכת כרגיל לנבראים של עולם העשי’.

שהרי בדרך כלל צריכה השכינה (אחרי התלבשותה במלכות של העולמות הקודמים ובקדש הקדשים, שהן חב”ד, של עולם העשי’) להתלבש גם במלכות של עולם העשי’, כדי לברוא ולהחיות ולהנהיג את הנבראים דעשי’.

ואילו כאן, בבית המקדש השני, ושרתה בו השכינה, מלכות דיצירה המלובשת בקדשי קדשים דעשיה, ללא[96] התלבשות במלכות של עולם העשי’.

וכך הי’ קדש הקדשים שבבית שני גם הוא מקור החיים של כל העולם, באופן נעלה יותר מכפי הרגיל.

אלא שהדירה לו יתברך הייתה באופן נמוך יותר, בהתלבשות גדולה יותר.

ובכל זאת האיר כאן יותר ממה שמאיר בעולם כפי הסדר הרגיל.

ולכן, בגלל שגם בקדש הקדשים שבבית שני, שרתה השכינה יותר מאשר כרגיל, כאמור, שהשכינה שרתה שם בלי ההתלבשות במלכות דעשי’, לכן לא היה רשאי שום אדם ליכנס שם, לקדש הקדשים שבבית שני, בגלל הקדושה הגדולה שהייתה שם, למעלה ממה שיש בכל העולם.

לבד כהן גדול, האדם הקדוש ביותר בעם ישראל, וגם הוא, רק ביום הקדוש ביותר, ביום הכיפורים[97]. רק אז הוא הי’ יכול להיכנס למקום הקדוש ביותר, מקום השראת השכינה.

נמצא, שגם בקדש הקדשים שבבית המקדש השני הייתה השראת השכינה באופן שלמעלה מהסדר הרגיל של העולם, אם כי במדרגה פחותה מאשר בבית המקדש הראשון. ובאופן כזה הי’ שם מקור החיים של כל העולם הזה כולו, כדי שתהי’ לו יתברך דירה בתחתונים, אם כי באופן נמוך יותר.  

וחשוב[98] להדגיש, שהבדל זה בין בית ראשון לבית שני (וכן ההבדל בין מה ששרה בבית המקדש לבין ד’ אמות של הלכה שבזמן הגלות דלקמן) – ההבדל הוא רק באופן המשכת והתלבשות האור האלוקי, דרך איזה עולמות ומדרגות הוא יתלבש.

אולם מעלת האור עצמו, שהוא למעלה מכל העולמות, היא שווה בכל המצבים. כי אור התורה הוא האור של חכמה עילאה, חכמה דאצילות, שהיא נעלית הרבה יותר מן השכינה, מלכות דאצילות. וענין זה הוא הן  בבית ראשון, הן בבית שני, והן בד’ אמות של הלכה בזמן הגלות.

וממילא היו בזה גם המעלות הנפלאות של מה שלמעלה מהסובב והממלא, שרק הוא יכול לחבר אותם, כנ”ל באריכות.

שגם זה הי’ גם בבית שני, וגם בזמן הגלות, כדלקמן.

 

בית שני – יותר בתוך העולם

 

אמנם, למרות שהייתה ירידה גדולה בגילוי האלוקי שהי’ בבית שני, לגבי השראת השכינה שהייתה בבית ראשון –

אולם מאידך יש בזה גם מעלה גדולה יותר דווקא בבית שני.

(ומעלה זו שייכת במיוחד לענין המדובר כאן, השראת השכינה באופן פנימי, שייכות פנימית של האלקות לעולם[99]).

שלכן נאמר[100] “גדול יהי’ כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון”. שהפירוש הפשוט של פסוק זה, כפי שהגמרא[101] מפרשת, מדבר אודות בית המקדש השני. שהי’ גדול מבית המקדש הראשון הן בגודלו של הבניין (בשטח, במקום), והן במשך זמן עמידתו, עשר שנים יותר מן הבית הראשון. כי הבית הראשון עמד ארבע מאות ועשר שנים ואילו הבית השני עמד ארבע מאות ועשרים שנה.

(אמנם הזוהר הקדוש[102] מפרש שהפסוק מדבר אודות בית המקדש השלישי, שהוא יהי’ גדול מן הבית הראשון בכל המובנים.

והיינו שהוא יכלול את שתי המעלות, הן של בית ראשון והן של בית שני, יחדיו. ולכן הוא יהי’ בית (לא רק שלישי, אלא) משולש, שכולל בתוכו את הבית הראשון והשני, ושניהם יחד, שזו מעלה שלישית.

ובכל זאת, עצם העובדה שהבית השני וגם השלישי נלמדים מאותו פסוק, מלמדת שיש שייכות מיוחדת ביניהם. היינו שבית שלישי שייך לבית שני יותר מאשר לבית ראשון.

וזאת, משום שעיקר מעלתו של הבית השלישי היא השייכות יותר לעולם, וממילא הקביעות והנצחיות בתוך העולם, שזוהי מעלת בית שני. אלא שנוספת בו גם מעלת בית ראשון, שהאור האלוקי בו הוא הרבה יותר נעלה[103]).

והיינו שלמרות שהאור האלוקי בבית שני הי’ נמוך יותר, וגם מצבם של ישראל הי’ נמוך יותר, ודווקא בגלל זה, הייתה שם יותר השייכות הפנימית למטה, לעולם גם כפי שהוא במצב נמוך יותר. ולכן בגדרי העולם (מקום וזמן[104]) הי’ הבית השני יותר מבית ראשון.

ובפנימיות[105], בגלל זה האיר דווקא בבית שני אור אלוקי סתום ונעלה יותר, שיכול לפעול ולהביא את הגילוי גם במקום ובדרגא נמוכה יותר.

 

התחתון מצד עצמו, ללא מתנות מלמעלה

 

וכפי הסיפור אודות רבינו הזקן שהלך פעם עם חבריו הצדיקים תלמידי הרב המגיד ממעזריטש. ובלכתם ראו אחד מחסידיו של הרב הקדוש ר’ חייקל מאמדורא, שהוא מתפלל שמונה עשרה והנשמה מאירה אצלו (הם ידעו כיצד רואים זאת).

ויאמרו לרבינו הזקן: נו, מה אתה אומר על כך.

ויען רבינו: זה טוב מאד, אבל לא הוא מתפלל כאן. רבו, ר’ חייקל, הוא המתפלל בו. ולכן התפילה שלו היא כל כך נעלית.

וסיים רבינו: לתלמידים ולחסידים שלי לא אתן זאת. הם יצטרכו לעבוד, ולעמול קשה, ובתחילה יהי’ להם רק קצת. אבל הקצת שיהי’ להם, יהי’ אכן שלהם.

שזו אחת ההדגשות העיקריות של חסידות חב”ד – לא לסמוך על מתנות מלמעלה. לא לחכות לגילוי אלוקי, לרגעים נעלים של התעוררות, לכוחות מהרבי שירוממו אותם. אלא לעמול בכוחות עצמו, באופן שזה יהי’ “קב שלו”.

וכפי שאמרו רבותינו ז”ל[106] “אדם רוצה בקב שלו, יותר מתשעה קבין של חברו”. למרות ש”שלו” הוא רק קב אחד, מידה קטנה ביותר, ואילו “של חברו” הוא תשעה קבין, פי כמה וכמה. ובכל זאת הוא רוצה בקב שלו יותר, כיוון שקב זה הוא שלו.

“יותר[107] נעלה הוא כאשר לוקחים אותך ביד ומוליכים אותך, אך יותר יקר הוא כשהעבודה היא בכח עצמו”.

ולכן עיקר העבודה צריכה להיות דווקא בכוחות עצמו[108]. להתחיל מלמטה, מהמצב הנמוך ביותר, ומשם להתקדם ולהתרומם בכוחות עצמו.

ולמרות שבוודאי אי אפשר לעשות כלום ללא כוחות מלמעלה – אבל העבודה היא באופן שהתחתון מרגיש תחתון, והוא עמל ומתייגע כאילו בכוחות עצמו בלבד. ודווקא על ידי כך, הוא מגיע לזה שהדברים יחדרו בו בפנימיות.

כי[109] הכוונה האלוקית היא[110] “דירה לו יתברך בתחתונים” דווקא. וזה נפעל דווקא על ידי[111] “מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות”:

“מעשינו”, מלשון כפי’[112] (כמו “מעשין[113] על הצדקה”, שפירושו כופין לתת צדקה), שכופה את עצמו על ידי יגיעה.

“ועבודתינו”, מלשון[114] עיבוד עורות, כמו שמעבדים את העור החומרי ומעדנים אותו, עד שעושים ממנו קלף לספר תורה –

כך על האדם “לעבד” את החומריות שלו, ולזכך ולעדן אותה, עד שתהי’ שייכת להכניס בה קדושה.

ואין[115] הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואינו מבקש לפי כוחו של הקב”ה, אלא לפי כוחן, לפי הכח של כל אחד ואחד[116].

והובטחנו[117] “יגעתי ומצאתי תאמין” – דווקא על ידי יגיעה בכוחות עצמו, מקבלים בפנימיות את מה שנותנים מלמעלה.

ולא עוד אלא שדווקא אז לא רק מקבלים ומשיגים, אלא  “מוצאים”. כמו מציאה שלא פיללו לה כלל, כך על ידי היגיעה “מוצאים” הרבה יותר ממה שלפי ערך היגיעה.

וכפי שמספר[118] כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ אודות חסיד של הרבי הצמח צדק, שביקש ברכה לנכדו, שיזכור כל מה שראה ושמע אצל הרבי ואצל חסידים, ובדרך ממילא יהי’ חסיד.

ויען הצמח צדק: זה כבר למעלה מיובל שנים שהסבא, רבינו הזקן, וחותני, אדמו”ר האמצעי, ואני, עושים הכל כדי שחסידים לא יהיו “בדרך ממילא”. ואתה רוצה שהוא יהי’ חסיד “בדרך ממילא”?!

 

הכוונה הפנימית של החורבן והגלות

 

וזו המעלה בבית המקדש השני, דווקא מפני שהגילוי האלוקי הי’ בגלוי באופן נמוך הרבה יותר, וגם מצבם הרוחני של ישראל הי’ נמוך הרבה יותר –

אך דווקא לכן הייתה עבודתם של ישראל אז לא על ידי גילויים מלמעלה, אלא מלמטה למעלה, על ידי יגיעה רבה יותר. וממילא הגילוי האלוקי נקלט גם במדרגה תחתונה יותר וגם בפנימיות יותר. ובעצם ובפנימיות יש כאן גם גילוי גדול ועמוק יותר.

וזהו[119] הטעם הפנימי (החיובי) לכל החורבן והגלות. לכך שמשה רבינו לא נכנס לארץ, ובית המקדש הראשון לא הי’ נצחי –

כי לא הי’ די בהשראת השכינה שהייתה בבית ראשון. משום שבית ראשון הי’ בעיקר על ידי גילוי אלוקי מלמעלה. והכוונה האלוקית היא דווקא בעבודה שבאה מלמטה.

ואותו הסבר הוא גם למה שגם הבית השני לא הי’ נצחי, והי’ צורך בגלות, שבו הגילוי האלוקי בגלוי הוא נמוך עוד הרבה יותר, כדלקמן –

כי דווקא על ידי כך הייתה העבודה עוד יותר מלמטה, עוד יותר בכח עצמו של התחתון. ולכן היא נקבעה בפנימיות עוד יותר, ובתחתון שאין למטה הימנו עוד יותר. ובעצם ובפנימיות גם הגילוי האלוקי הוא גדול ועמוק יותר.

ועל ידי זה תתבצע סוף סוף שלימות הכוונה של דירה בתחתונים בבית המקדש השלישי והמשולש, הכולל בעצמו את שלושתם.

הן את הגילוי הנעלה ביותר מלמעלה, כמו בבית ראשון ועוד הרבה יותר.

הן את העובדה שזה נעשה דווקא על ידי[120] “מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות”, שאז הגילוי חודר בפנימיות יותר בעולם, כמו בבית שני ועוד הרבה יותר.

ושניהם יחדיו, שזו מדרגה שלישית, הכוללת את הכל יחד, וכדלקמן.

 

בזמן הגלות – בד’ אמות של הלכה

 

ומשחרב בית המקדש, כאשר גם בית המקדש השני חרב, הייתה ירידה נוספת בגילוי האלוקי ששורה בעולם. ומעתה אין השכינה שורה כאן אפילו לא כמו בבית המקדש השני.

וזהו שאמרו רבותינו ז”ל[121], שמשחרב בית המקדש אין לו להקב”ה בעולמו, אין בעולם את השראת השכינה, כי מעתה אין השכינה שורה בעולם אפילו כמו בבית שני.

ובכל זאת, חייבים הרי שתהי’ השראת השכינה בעולם.

שהרי, כאמור, השכינה היא מקור החיים לכל העולם. וצריך להיות “מוח”, מקום של קדש הקדשים, שיכיל ויקבל את ההשפעה הגדולה של השכינה, ויצמצם אותו וינתב אותו כדי שמשם תהי’ ההשפעה לעולם כולו.

כמבואר לעיל[122] שרק באופן זה יכולים העולמות והנבראים לקבל את חיותם וקיומם.

כשם שהאדם אינו יכול לחיות, ולו רגע אחד, ללא מוח. כי המוח מקבל את חיות הנפש המיועדת לגוף, ומצמצם ומנתב אותו להחיות את הגוף ואת כל האברים לפרטיהם. וכך המוח שבכל עולם, קדש הקדשים, הוא מכיל ומקבל את ההשפעה הגדולה של השכינה, ומצמצם אותו ומנתב אותו כדי שמשם תהי’ ההשפעה לעולם כולו.

ולכן ברור שגם אחרי החורבן, גם בזמן הגלות, כאשר הגילוי האלוקי בעולם הוא נמוך הרבה יותר, גם אז חייב להיות “מוח”, שיכיל ויקבל את ההשפעה הגדולה של השכינה, ויצמצם וינתב אותו כדי שמשם תהי’ ההשפעה לעולם כולו.

ויותר מזה, כיוון שצריכה להיות כאן דירה לו יתברך בתחתונים, אם כן לא די רק ב”מוח” שהוא מקור החיים של העולם הזה, אלא הוא צריך להיות דירה לו יתברך, “ושכנתי בתוכם” – חייב להיות כאן גילוי אלוקי גדול יותר ממה שמאיר לעולם הזה כפי הסדר הרגיל, מקום של השראת השכינה לישראל, מעין “ושכנתי בתוכם” שהי’ בבית המקדש.

ולכן גם אחרי חורבן בית שני ישנה השראת השכינה, אם כי באופן הרבה יותר נמוך, אפילו לא כמו בבית שני, אלא בהתלבשות חזקה עוד יותר, למטה עוד יותר.

אולם, כאמור, כל ההבדל בין בית ראשון לבית שני ובין ד’ אמות של הלכה שבזמן הגלות – כל הבדלים אלו הם רק באופן המשכת והתלבשות האור האלוקי, דרך איזה עולמות ומדרגות הוא יתלבש.

אולם מעלת האור עצמו, שהוא למעלה מכל העולמות, היא שווה בכל המצבים. כי אור התורה הוא האור של חכמה עילאה, חכמה דאצילות, (וגם רצון העליון, שהוא הכתר, כדלקמן). שזה נעלה הרבה יותר מן השכינה, מלכות דאצילות. וענין זה הוא הן בבית ראשון, הן בבית שני, והן בד’ אמות של הלכה בזמן הגלות.

ואדרבה, כדי שהאור יתלבש למטה יותר, צריך לזה אור אלוקי נעלה עוד יותר, וכדלקמן.

אלא המקום שיש להקב”ה בעולמו, המקום של השראת השכינה בזמן הגלות, הוא ד’ אמות של הלכה בלבד, המקום שממנו יוצאת הלכה[123] והוראה והדרכה לכל העולם. שהוא המרכז ליישום הוראות התורה בדור זה. וזהו קדש הקדשים של העולם הזה בזמן הגלות.

ובעצם, כיוון שהשראת השכינה היא בגלל לימוד התורה, לפיכך שורה השכינה לא רק אצל רבים העוסקים בתורה, אלא השכינה שורה ואפילו אצל אחד שיושב ועוסק בתורה.

כי כיוון שהוא “יושב” ולומד תורה בהתיישבות ובקביעות, והוא “עוסק” בתורה, שהתורה היא אצלו כמו עסק – כמו בעל עסק, שחושב על העסק כל היום, גם בשעה שאינו עסוק בו בפועל, וזה משפיע על כל התנהגותו תמיד –

הרי שכינה עמו, יש אצלו, בתורה שלומד, את השראת השכינה, כדאיתא בברכות פרק קמא[124].

אולם מובן שהשראת השכינה אצל אחד שעוסק בתורה, אינה מגיעה כלל להשראה שישנה אצל רבים העוסקים בתורה. ובזה עצמו יש כמה וכמה דרגות, כמובן.

ולכן ישנה השראת השכינה במיוחד (יותר מאשר אצל יחיד העוסק בתורה) בכל בית כנסת ובית מדרש, שהם המרכז באותו מקום ליישום הוראות התורה – לתפילה, ללימוד התורה, ולקיום המצוות. וממילא כל מקום כזה הוא “מקדש מעט”[125] שבו שורה השכינה יותר מאשר אצל יחיד העוסק בתורה.

 

“בית רבינו” – “שנסע מקדש וישב שם”

 

וכמו שאומרת הגמרא[126] על הפסוק[127] “ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם” – שגם במקום ובזמן הגלות ישנו “מקדש מעט”, מעין ודוגמת “המקדש הגדול אשר בירושלים[128]“, “תניין[129] (שני) לבית מקדשא” – “אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. ורבי אלעזר אמר זה בית רבינו שבבבל”.

ויש לומר[130], שאין זו מחלוקת, אלא חילוקי דרגות.

כי לפי כולם ישנה השראת השכינה בכל בית כנסת ובית מדרש.

אולם מאידך, לפי כולם עיקר המקום של השראת השכינה בזמן הגלות, הוא “בית רבינו שבבבל”, המקום שממנו יוצאות הוראות התורה, וההדרכות כיצד לקיים אותה, לכל העולם כולו. לכל אנשי הדור, בכל ענייניהם הגשמיים והרוחניים כאחד. ומשם מתפשטת השכינה לכל בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולכל העולם כולו.

וכפי שמתחיל מאמר הגמרא הנ”ל “מאי דכתיב[131] אוהב ה’ שערי ציון מכל משכנות יעקב – אוהב ה’ שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות … משחרב בית המקדש, אין להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה”.

כלומר, אמנם יש השראת השכינה בכל בית כנסת ובית מדרש. אולם עיקר השראת השכינה בזמן הגלות היא ב”בית רבינו[132] שבבבל”, בית הכנסת ובית המדרש של נשיא הדור. שהוא המקום שממנו יוצאת הלכה והוראה והדרכה לכל אנשי הדור[133]. ולכן הוא עיקר מקום השראת השכינה בזמן הגלות.

והוכחה לכך שיש בזה חילוקי דרגות, ועיקר השראת השכינה היא במקום אחד, יחיד ומיוחד – היא מדברי הגמרא בהתחלת הסוגיא[134] “בכל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהן. גלו למצרים שכינה עמהן … גלו לאדום שכינה עמהן וכו’.”

שהכוונה כאן בזה ש”שכינה עמהן” כאן היא (לא לעובדה, שבוודאי גם היא אמיתית ונכונה, שהקב”ה נמצא עם כל יהודי בכל מקום שהוא נמצא. אולם לא לזה כוונת חז”ל כאן. אלא הכוונה כאן היא) שישנו מקום מיוחד שבו שוכנת השכינה עם ישראל במקום הגלות. “גילוי השכינה[135] … במקומות מיוחדות כמו במשכן ומקדש”, שזהו ה”מקדש מעט”.

וכפי שהגמרא שואלת שם “בבבל היכא” – היכן נמצאת השכינה בבבל?

שמזה רואים, כאמור, שלא מדובר כאן על מה שהקב”ה נמצא עם כל יהודי בכל מקום. שעל זה, כמובן, לא שייך לשאול היכן זה, שהרי זה בכל מקום. אלא הכוונה היא להשראת השכינה במקום מיוחד דווקא. ולכן שואלת הגמרא היכן הוא מקום מיוחד זה בבבל.

והגמרא אומרת, שהשכינה נמצאת בבבל “בבי כנישתא דהוצל, ובי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא” (בבית הכנסת שבעיר הוצל, ובבית הכנסת שנקרא ‘שף ויתיב’ בעיר נהרדעא).

וזהו גם פירושה[136] של המילה “שף ויתיב”, שזהו שמו של בית הכנסת בנהרדעא – “שנסע מקדש וישב שם”. כי המקדש, שעניינו השראת השכינה, נסע עם ישראל ונמצא עמם בגלות במקום שבו נמצאים ישראל.

וכשם שבית המקדש הי’ במקום אחד דווקא (ומשם התפשטה הקדושה לשאר המקומות), כך גם השראת השכינה שנמצאת עם ישראל בגלותן היא דווקא במקום אחד, יחיד ומיוחד.

כפי שהגמרא מדגישה: “ולא תימא הכא והכא, אלא זמנין הכא וזמנין הכא” (אל תאמר שהשכינה נמצאת גם כאן וגם כאן, אלא לפעמים כאן ולפעמים כאן) – משום שהשכינה נמצאת במקום אחד, יחיד ומיוחד[137], ומשם היא מתפשטת לכל העולם[138].

 

המקום בו נמצא נשיא הדור

 

ובעצם, השראת השכינה שם היא לא רק משום שמשם יוצאת הוראה לכל המקומות, אלא גם בגלל עצם הימצאותו שם של רבינו, נשיא הדור. כדיוק לשון חז”ל “בית רבינו שבבבל” (ולא בית המדרש של רבינו שבבבל) – הבית שבו נמצא נשיא הדור (גם אם מאיזה סיבה לא שומעים שם כרגע הוראות בגלוי).

כי נשיא הדור הוא נשמה כללית, הכולל בתוכו את כל נשמות ישראל. “משה[139] הוא ישראל וישראל הם משה. שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל”, הכל ממש.

והרי גם השראת השכינה שהייתה בבית המקדש הייתה לא רק בגלל התורה שהייתה שם, הארון והלוחות, אלא[140] גם ובעיקר מפני שהקב”ה רוצה לשכון בעם ישראל. וכפי שנאמר “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” – “בתוכו לא נאמר אלא בתוכם[141].

שהפירוש הפשוט בזה (נוסף לפירוש הפנימי שהשכינה שורה גם בתוך כל אחד ואחד בליבו פנימה) הוא שהשכינה שורה בבית המקדש מפני שהוא בתוכם, בתוך בני ישראל, והקב”ה רוצה לשכון ולשרות בתוך בני ישראל. כי כיוון ש”ישראל[142] וקודשא בריך הוא כולא חד”, לכן שורה השכינה במקום בו נמצאים ישראל.

ולכן הייתה השראת השכינה בבית המקדש, בעיקר משום שהקב”ה רוצה לשכון עם בני ישראל, “ושכנתי בתוכם”.

אלא שגילוי מעלתם של ישראל והקשר שלהם עם הקב”ה הוא על ידי התורה[143]. ולכן גם השראת השכינה בבית המקדש הייתה על ידי הארון והלוחות. ולכן גם הגילוי בזמן הגלות הוא במקום שמשם יוצאת הוראה. אבל עיקר הגילוי הוא מפני שהקב”ה רוצה לשכון בישראל.

ונמצא שעיקר הגילוי בבית המקדש הוא (לא רק מפני הארון והלוחות, אלא) מפני שכל עם ישראל היו מתאספים שם לפחות שלוש פעמים בשנה. וכמו שכתוב[144] “בבוא כל ישראל ליראות את פני ה’ אלוקיך במקום אשר יבחר”.

ולכן גם עיקר השראת השכינה בזמן הגלות היא במקום שבו נמצאים רוב מניין ורוב בניין של עם ישראל, “בכל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהן“.

(מה שאין כן בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ששם נמצאים רק חלק קטן מישראל, ולכן נמצא שם כביכול רק חלק קטן מהשכינה).

וזו היא גם הסיבה שבמקום זה נמצא נשיא הדור, מפני ששם נמצאים רוב מניין ורוב בניין של עם ישראל.

ומכיוון שגילוי מעלתן של ישראל והקשר שלהם עם הקב”ה הוא על ידי התורה, לכן זהו גם המקום שממנו יוצאת הוראה לכל ישראל.

נמצא שעיקר השראת השכינה בזמן הגלות היא בגלל שהקב”ה רוצה לשכון בישראל.

וזו הסיבה העיקרית שהקב”ה שוכן (לא רק בבית מדרשו, אלא) בביתו, במקום בו נמצא נשיא הדור. כי נשיא הדור כולל בתוכו את כל ישראל. “משה[145] הוא ישראל וישראל הם משה. שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל”, הכל ממש[146].

לא רק משום שמשם יוצאת הוראה לכל המקומות, אלא גם בגלל עצם הימצאותו של רבינו שם.

כדיוק לשון חז”ל “בית רבינו שבבבל” (ולא בית המדרש של רבינו שבבבל) – הבית שבו נמצא נשיא הדור (גם אם מאיזה סיבה לא שומעים שם כרגע הוראות בגלוי).

ומכיוון שנשיא הדור כולל את כל הדור כי “הנשיא הוא הכל”, כנ”ל, ונוסף לכך, גם בפשטות מתאספים שם יהודים מכל קצווי תבל הרבה יותר שלא בערך מאשר במקומות אחרים[147] – לפיכך עיקר השראת השכינה היא במקום בו נמצא נשיא הדור.

 

מחבר את כולם לבית המקדש

 

ולא זו בלבד שזהו המקום של השראת השכינה בזמן הגלות.

אלא גם בזמן הגאולה, כשהשכינה תשרה בשלמות בבית המקדש השלישי, גם אז יצטרף ויתחבר “בית רבינו שבבבל” לבית המקדש השלישי, ויהי’ חלק ממנו.

שהרי[148] “עתידין כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל, שייקבעו בארץ ישראל”.

ולכן “אמרו[149] במדרש, לעתיד לבוא יהי’ בית המקדש גדול כירושלים שבעולם הזה … לפי שבירושלים הבנוי’ לעתיד, יהי’ חוברה לה למקדש יחדיו כל מקומות של בתי כנסיות שהיו בעולם הזה”. ונמצא שמקום זה “הוא מקום המקדש גופי’ דלעתיד”.

וכיוון שעיקר ההשראה בזמן הגלות היא בבית רבינו שבבבל, וממנו מתפשטת לכל בתי כנסיות ובתי מדרשות, כנ”ל –

אם כן, גם בחיבורם לבית המקדש השלישי, בית רבינו שבבבל הוא העיקר, “הוא מקום המקדש גופי’ דלעתיד”. ועל ידו יהי’ גם החיבור של שאר בתי כנסיות לבית המקדש.

והיינו, שהסיבה לכך שבית רבינו יהי’ מחובר גם בגשמיות למקום המקדש, היא מפני שהוא אכן חלק עיקרי מהשראת השכינה שבבית המקדש השלישי.

שהרי ההשראה שבבית השלישי היא בעיקר “על[150] ידי מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות”.

והיינו, שבבית המקדש השלישי מתגלה המעלה המיוחדת שיש דווקא בעבודה של זמן הגלות, להכניס אלקות דווקא בתוך הגלות, ועד שהאלקות תפרוץ ותבקע מתוך הגלות עצמה.

שעל ידי כך נעשית הדירה  לעצמותו יתברך. כי העבודה של ישראל בגלות דווקא, היא המגלה את כח העצמות שבישראל שלא להתפעל מחושך הגלות, ואדרבה, להפוך את הגלות עצמה לגאולה.

ועבודה זו נעשית בעיקר על ידי רבינו, נשיא הדור, ועל ידי “בית רבינו שבבבל”, שכל עניינם להכניס את האלקות בעומק הגלות, ושהאלקות תפרוץ ותבקע מתוך חושך הגלות.

וזוהי גם הסיבה שנשיא הדור הוא המשיח שבדור.

שהרי ידוע[151] שבכל דור ישנו “אחד הראוי מצדקתו להיות גואל. ולכשיגיע הזמן, יגלה אליו השם יתברך וישלחו”.

והדבר פשוט, שהרי אנו מצפים לגאולה בכל רגע. ומעיקרי האמונה[152] שמשיח חייב להיות דווקא בשר ודם, נשמה בגוף. ואם כן, כאשר מגיע זמן הגאולה, חייב להיות מישהו שתפקיד הגואל יוטל עליו. ומישהו זה הוא בפשטות מי שהביא למצב זה שמתוך הגלות תפרוץ הגאולה, שזהו נשיא הדור.

וכמו שאמר רב[153], רבינו שבבבל, ש”אי מן חייא הוא (אם משיח מאותן שחיין עכשיו), וודאי היינו רבינו הקדוש” – רבי יהודה הנשיא, שהי’ נשיא הדור אז. ורב אמר עליו שהוא המשיח, כי נשיא הדור הוא המשיח שבדור. ובזה פסק רב גם על עצמו[154], רבינו שבבבל, נשיא הדור בדורו, שהוא המשיח שבדורו.

וכן בכל דור ודור, נשיא הדור הוא המשיח שבדור.

והסיבה לכך היא, כאמור, משום שכל עניינו של רבינו הוא להכניס[155] את ה”א”, את אלופו של עולם, את השכינה, לתוך ה”גולה”, וכך להפוך את מצב הגולה עצמו ל”גאולה”. וממילא להוציא את ישראל מהגלות ולהביא אותם לגאולה.

ועבודה זו נעשית במיוחד על ידי “בית רבינו”. כאמור, שכל עניינו של “בית רבינו” הוא להיות מעין בית המקדש, מקום של השראת השכינה בזמן הגלות כמו בבית המקדש. וכך “לעשות[156] כאן (בחוץ לארץ, במקום הגלות, לעשות ממנו דווקא) ארץ ישראל”, מקום של גאולה, מקום של השראת השכינה.

 

יוצאת הוראה לעולם בלי שירגיש מי פעל זאת

 

ואם כן הוא בכל דור ודור, על אחת כמה וכמה בדורנו, שהוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה. כאשר מסיימים את כל “מעשינו ועבודתנו” ומביאים את הגאולה בפועל ממש.

שנשיא הדור, הרבי שליט”א, הוא לא רק “ראוי להיות משיח”, כמו הנשיא שבכל דור, אלא “משיח[157] נמצא כבר, ונמצא בגילוי”. “ישנו[158] כבר “בחזקת שהוא משיח”, ועד “הרי זה משיח בוודאי”. “רואים[159] במוחש שמשיח כבר נלחם מלחמות השם, ובכמה עניינים כבר מנצח” – זהו המלך המשיח בפועל ממש, שמוציא את ישראל מן הגלות.

ו”בית רבינו שבבבל” הוא המרכז להפצת היהדות והפצת המעיינות חוצה (שעל ידי זה “קאתי מר, דא מלכא משיחא”. כתשובת משיח למורנו הבעש”ט[160] על שאלתו “אימתי קאתי מר”). לכל העולם, המרכז של לימוד והפצת הוראות התורה ופנימיות התורה לכל העולם עד היום הזה.

ובפרט על ידי השלוחים שנשלחים משם לכל קצווי תבל, והפעולות הכבירות שנעשו ונעשים כל הזמן משם “לתקן עולם במלכות ש-ד-י”.

הן אצל בני ישראל, שיעמדו בתוקף ומתוך “גאון יעקב”  על כל קוצו של יו”ד ועל כל דקדוק קל של דברי סופרים, ויעשו זאת דווקא מתוך אהבה ומתוך שמחה. לציית לרבנים. לאהוב כל יהודי, יהי’ מי שיהי’, ולאהוב אותו באמת. ודווקא בכך לקרב אותו למציאותו האמיתית, לשמירת התורה והמצוות – לקיים את ה”יכוף[161] כל ישראל” את כולם ואת כל אחד ואחת, גם את מי שנראים רחוקים ביותר, “לילך בדרכה ולחזק בדקה”. וכן “וילחם מלחמות השם”, “ובכמה[162] עניינים כבר מנצח”, להעמיד הדת על תילה, בשלמות התורה, שלמות העם, ושלמות ארץ הקודש. נוסף על תקנות הרמב”ם, חת”ת, המבצעים השונים וכו’ שיוצאים משם באופן של “הוא אמר – ויהי”. שמיד עם נתינת ההוראה, מתבצע הדבר בכל קצווי תבל על ידי רבבות אנשים, ומוסיף והולך ואור.

והן אצל אומות העולם, להביא אותם יותר ויותר למצב של אמונה בה’, בורא העולם ומנהיגו, ולהנהגה באופן של צדק ויושר ושלום על ידי קיום שבע מצוות בני נח.

אלא שפעולותיו של משיח נעשות באופן[163] שהעולם מרגיש כאילו הוא הגיע לכך בעצמו, בלי שמישהו השפיע עליו וכפה אותו. בלי שישים לב מי באמת אחראי לכל המהפכות שקורות בעם ישראל ובעולם כולו –

מדוע התחילו כל החוגים לעסוק בהפצת היהדות. מדוע התחילו כולם לדבר בשפה של אהבה ואחדות ולא של שנאה ח”ו. איך התחילו כולם לדבר על כך שהחינוך צריך להיות רק מתוך אהבה, וכן שכדי לקרב יהודים צריך לדבר עמם רק מתוך אהבה, ולא לאיים עליהם בעונשים וכדומה, כפי שהיו נוהגים בעבר. מדוע התחילו כולם לבדוק תפילין ומזוזות בכל שנה. מדוע התחילו כולם לבקש את המשיח ולזעוק “עד מתי”. והרשימה עוד ארוכה מאד. אלא שכאמור הדברים נעשים באופן שאף אחד לא מרגיש שמישהו כפה עליו או שיכנע אותו, אלא כאילו הוא הגיע לכך מעצמו.

וכן בנוגע לכל העולם, שיותר ויותר מדינות, כולל רוסי’ וסביבותי’, שבמשך עשרות שנים נלחמו נגד אמונה בה’ ולא נתנו ליהודים לצאת משם, והפריעו מאד לקיים תורה ומצוות וכו’ –

מכריזות על אמונה בה’ וחתירה לצדק ויושר ושלום ושיתוף פעולה ועזרה הדדית. נותנים ליהודים חירות מוחלטת ואפשרות לפרסם בראש חוצות את היהדות ואת שבע מצוות בני נח. ואף שולחים אל מעבר לים, לאנשים שלא הי’ להם שום קשר עמם, מטוסים עם אוכל ובגדים, לעזור לאומללים שקרו אצלם אסונות, ללא שתהי’ להם לכאורה שום תועלת מכך. ושוב, בלי להרגיש מי האחראי באמת לכל זה.

שלכן התחלת רוב פעולות אלו הם מארצות הברית, ומהעיר ניו יורק, מקום בו שוכן ארגון האומות המאוחדות[164], המקום בו נמצא נשיא הדור[165].

וכן יוצאות משם כל הזמן הדרכות כלליות ופרטיות הן בגשמיות והן ברוחניות לכל אנשי הדור ולכל אחד ואחת מהם עד היום הזה, ובפרט באמצעות אגרות-הקודש.

וכל מה שנכתב כאן הוא מעט מן המעט ממה שהרבי שליט”א מלך המשיח פועל בהצלחה מופלגה כל הזמן “לתקן עולם במלכות ש-ד-י”.

 

בית המקדש השלישי מתגלה ב-770

 

שכל זה נעשה מ-“770”, בגימטריא[166] “בית משיח”. ובגימטריא “פרצת”, על שם פריצת גדרי הגלות. שהאלקות תפרוץ דווקא מתוך הגלות.

(וזה כולל גם את פריצת גדרי הגאולה, שהאלקות תפרוץ באופן שלמעלה מכל מדידה והגבלה. וביחד עם זה, דווקא בתוך ומתוך הגבלת הטבע והעולם. כפי שנאמר על ירושלים[167] “פרזות תשב ירושלים”, ללא חומה וללא מדידה והגבלה. וביחד עם זה “ואני[168] אהי’ לה חומת אש סביב”, בתוך ומתוך הגבלות הטבע והעולם).

נמצא שהשראת השכינה בשלמות שבבית המקדש השלישי מגיעה מתוך, ולכן היא גם מתחילה, ברגע האחרון של הגלות, בבית רבינו שבבבל שבדורנו – “770”.

וזהו מה שאמרו רז”ל שאף[169] ברגע שישראל נגאלין, אין השכינה יוצאת מהגלות לפני ישראל, אלא יחד עמם.

וכמו שכתוב[170] “ושב ה’ אלוקיך את שבותך” – “והשיב לא נאמר (שהוא ישיב את ישראל מהגלות) אלא ושב”, שהוא עצמו כביכול שב מהגלות ביחד עם ישראל (ו”את שבותך” פירושו כמו “עם שבותך”[171]).

והיינו שמשמעותה של שיבת השכינה לבית המקדש שבארץ ישראל הוא לא שעוזבים את מה שפעלו ישראל בזמן הגלות. אלא שמקום הגלות עצמו הופך להיות מקום של גאולה.

והיינו שאז מגיעה לשיאה פעולתו של מלך המשיח ופעולתו של בית רבינו שבבבל להכניס את השכינה בכל עוצמתה לתוך הגלות, ויותר מזה, שהגאולה פורצת דווקא מתוך הגלות.

ולכן ברגע הגאולה, כאשר בית המקדש השלישי (שעניינו השראת השכינה) יורד מן השמים ומתגלה[172] – אין פירושו של דבר שמתחיל אז רק גילוי מלמעלה.

(שדבר כזה הוא בניגוד לכל כוונת הגלות והגאולה – שהגאולה תבקע ותפרוץ דווקא מתוך הגלות).

אלא שהגילוי מלמעלה (בית המקדש השלישי) מגלה את מעלתם של ישראל כפי שהם בגלות, ומביא לשיא את פעולתו של בית רבינו שבבבל, שממקום הגלות תפרוץ הגאולה.

ולכן ברגע הגאולה, כשישראל נמצאים עדיין במקום גלותם, והשכינה עמהם שם, כדי שמשם יפרוץ הגילוי האלוקי של הגאולה, הרי שם מתגלה[173] תחילה בית המקדש השלישי, במקום שנמצאים ישראל בגלות, ומשם ישוב לירושלים.

והיינו כנ”ל, שהסיבה לכך שבית המקדש מתגלה תחילה בבית רבינו, היא מפני שבית רבינו הוא אכן חלק עיקרי מהשראת השכינה שבבית המקדש השלישי. ולכן השראת השכינה שבבית המקדש השלישי מתחילה ממנו.

ובדורנו[174], נמצאים רוב מניין ורוב בניין של עם ישראל בגלות אמריקה. ולכן נמצא שם גם נשיא הדור.

וזאת משום שדורנו הוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה. וכשצריך להרים את העולם כולו, מרימים אותו דווקא מלמטה[175], מ”חצי כדור התחתון”[176], בזה שמרוממים אותו והופכים אותו למקום של השראת השכינה בשלמות.

אם כן נמצאת גם השכינה בביתו של נשיא הדור, בבית רבינו שבבבל, בית חיינו, “770”, בגימטריא[177] “בית משיח”. ומשם מתפשטת השכינה לכל העולם. ושם מתגלה ברגע הגאולה, תיכף ומיד ממש, בית המקדש השלישי, ומשם ישוב לירושלים.

 

התלבשות גם במלכות דעשי’

 

נמצא אם כן, שגם בזמן הגלות יש השראת השכינה. אלא שהשראה זו היא בגלוי בדרגה נמוכה הרבה יותר גם מהשכינה ששרתה בבית שני.

פירוש, מה שאמרו רבותינו ז”ל שאצל כל העוסק בתורה, ובמיוחד בד’ אמות של הלכה, שכינה עמו, עם העוסק בזה –

אין הכוונה בזה שהשכינה שורה שם באותה מדרגה כמו בבית המקדש, ואפילו לא במדרגה שהייתה בבית שני. כי מדרגה זו אינה יכולה לשרות בעולם בזמן הגלות, כיוון שהעולם ירד והתגשם ואינו יכול להכיל גם דרגה זו של שכינה.

אלא השראת השכינה שיש בתורה היא כדרך השתלשלות, כפי הסדר הרגיל של הגילוי האלוקי בעולם הזה, שהוא החלק התחתון של עולם העשי’.

שלשם כך צריכה להיות והתלבשות מלכות דאצילות, שהיא השכינה, מקור החיים של כל העולמות.

והיא יורדת ומצטמצמת ומתלבשת במלכות דבריאה, ושתיהן יחד מלובשות במלכות של ויצירה, ושלושתן יחד מלובשות במלכות של ועשיה.

כלומר, השראת השכינה בזמן הגלות היא לא כמו בבית ראשון, שהשכינה הייתה מלובשת רק במלכות של עולם הבריאה, ושתיהן האירו בקדש הקדשים של בית המקדש – ללא התלבשות אפילו בחכמה-בינה-דעת (קדש הקדשים) של יצירה, ומכל שכן ללא התלבשות בעשי’, גם לא בקדש הקדשים דעשי’.

ואפילו לא כמו בבית שני, שהשכינה התלבשה במלכות דבריאה, ושתיהן יחד התלבשו במלכות דיצירה, ושלושתן התלבשו בקדש הקדשים דעשי’, וכך, ללא התלבשות במלכות דעשי’, האירו בקדש הקדשים שבבית המקדש.

אלא בזמן הגלות השכינה מלובשת במלכות דבריאה, ושתיהן יחד מלובשות במלכות דיצירה, ושלושתן יחד מלובשות בקדש הקדשים דעשי’, וממנו גם במלכות דעשי’. ורק אחרי ההתלבשות במלכות דעשי’, הן מאירות בקדש הקדשים שבתורה – בד’ אמות של הלכה, בבית רבינו שבבבל, ומעין זה בכל בית כנסת ובית מדרש, וגם[178] בכל בית פרטי שעשו ממנו בית של תורה תפילה וגמילות חסדים.

ובכל זאת[179] יש בזה עדיין מעלה נפלאה על הסדר הרגיל של המשכת החיות לעולם הזה, בשביל מילוי הכוונה של דירה לו יתברך בתחתונים.

כי כרגיל העולם הזה מקבל את החיות על ידי ההתלבשות בקליפת נוגה. ואילו בהשראת השכינה שבתורה, למרות שזו שכינה בדרגה נמוכה, אחרי ההתלבשות במלכות דעשי’, אולם זו עדיין מדרגה של שכינה דקדושה, ואין כאן התלבשות בקליפה.

נוסף לכך[180], בד’ אמות של הלכה שורה השכינה עצמה (על ידי ההתלבשות הנ”ל). ואילו בכל ענייני העולם הזה נמשכת רק הארה מזה, רק הארה מהשכינה.

וזאת, נוסף למה שהודגש לעיל, שכל ההבדלים בין בית ראשון לבית שני ובין ד’ אמות של הלכה שבזמן הגלות – כל הבדלים אלו הם רק באופן המשכת האור האלוקי, דרך איזה עולמות ומדרגות הוא יתלבש.

אולם מעלת האור עצמו, שהוא למעלה מכל העולמות, היא שווה בכל המצבים. כי אור התורה הוא האור של חכמה עילאה, חכמה דאצילות (ויותר מזה, גם הרצון העליון, הכתר, כדלקמן) , שהיא נעלית הרבה יותר מן השכינה, מלכות דאצילות. וענין זה הוא הן  בבית ראשון, הן בבית שני, והן בד’ אמות של הלכה בזמן הגלות.

 

משום שהמצוות הן בעיקר במעשה

 

מדוע חייבת ההתלבשות שבתורה בזמן הגלות להיות גם במלכות דעשי’ –

כי תרי”ג מצות התורה[181], רובן ככולן, כמעט כל המצוות שבתורה, הן מצות מעשיות[182] (מלבד כמה מצוות בודדות התלויות במוח ובלב, כמו האמונה בה’, ידיעת אלקות, אהבת ה’, יראת ה’ וכו’). ומקיימים אותן עם הידים והרגליים וכח המעשה שבנפש. והיינו שעניינן הוא להביא את השראת השכינה אל המדרגה הנמוכה של המעשה.

ולכן, כדי להביא את השכינה למטה, למדרגת המעשה, צריכה להיות תחילה ההתלבשות במלכות דעשי’. כי עניינה של המלכות הוא המעשה.

וגם אותן מצוות התלויות בדבור ומחשבה, ומקיימים אותם (לא על ידי המעשה, אלא) על ידי הדיבור והמחשבה (ואם כן לכאורה הן נעלות יותר, והן שייכות לכאורה לבחינות נעלות יותר מהמלכות, ולא רק למלכות).

כמו מצוות תלמוד תורה, המצווה ללמוד תורה[183], כמו שכתוב[184] “ודיברת בם (“בדברי[185] תורה הכתוב מדבר”) בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך”, “והגית[186] בו יומם ולילה”. שמצווה זו מקיימים על ידי לימוד בדיבור ובמחשבה ולא במעשה. והרי המצווה היא ללמוד ולהבין ולדעת, שהם דברים נפשיים ולא גופניים.

וכן גם המצווה[187] לברך וברכת המזון, כמו שכתוב[188] “ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלוקיך”. ומקיימים זאת על ידי אמירה בדיבור של ברכת המזון, מתוך מחשבה וכוונה לברך את ה’, ולא במעשה. והרי המצווה היא לברך את ה’ ולהודות לו, שזה לכאורה דבר נפשי ולא גופני.

וכן גם המצווה[189] לקרוא וקריאת שמע בכל יום שחרית וערבית. והמצווה ותפלה, להתפלל בכל יום[190] או בכל שעה שהוא זקוק למשהו[191] – מקיימים אותן על ידי אמירה בדיבור של קריאת שמע והתפילה, מתוך מחשבה וכוונה, ולא במעשה. והרי המצווה היא לקבל עול מלכות שמים, ולהתבונן בגדולת ה’, ולהתפלל ולבקש, שכל אלו לכאורה הם דברים נפשיים ולא גופניים.

ואם כן, מצוות אלו, שמקיימים אותם לא במעשה (אלא בדיבור ומחשבה), הן לכאורה שייכות לבחינות נעלות יותר מהמלכות, ולא רק למלכות (וחוזרת השאלה מדוע זקוקים דווקא להתלבש גם במלכות של עולם העשי’) –

אך האמת אינה כן, כי גם המצוות שקיומן אינו במעשה ממש, אך אי אפשר לקיים אותן במחשבה בלבד, אלא חייבים לקיים אותן בדיבור ממש.

שהרי הא קיימא לן[192], הרי קיים לנו, כלומר, הרי כך נפסק להלכה, דהרהור לאו כדבור דמי, שהרהור אינו נחשב כדיבור.

ולא[193] רק מחשבה וכוונה בלבד אינה נחשבת כדיבור, אלא אפילו “הרהור” שהוא “אמירת” האותיות במחשבה, גם הוא לא נחשב כדיבור. 

ולכן ואינו יוצא ידי חובתו בקיום מצוות אלו בהרהור וכוונה לבד, ללא דיבור, עד שיוציא בשפתיו בדיבור ממש[194].

והרי וקיימא לן[195], קיים לנו, כלומר, נפסק להלכה, דעקימת שפתיו הוי מעשה, שהעובדה שהאדם הזיז את השפתיים שלו בדיבור, נחשבת מעשה, כיוון שהי’ כאן מעשה של הגוף (אמנם “מעשה זוטא”, מעשה קטן, אבל בכל זאת מעשה) בהזזת השפתיים.

נמצא שגם מצוות אלו, כיוון שהן חייבות לבוא בדיבור, הן נחשבות מצוות מעשיות, כיוון שכדי לקיים אותן צריך להפעיל את הגוף.

ולכן, כיוון שכמעט כל המצוות מתקיימות דווקא על ידי מעשה הגוף, לכן מצוות התורה יש להן שייכות למלכות של עולם העשי’, שממנו נובעים המעשים הגופניים. ולכן השכינה השורה בתורה, שהיא פירוש וביאור המצוות, צריכה להתלבש תחילה גם במלכות דעשי’.

(ואילו[196] השכינה ששרתה בבית המקדש, לא הייתה על ידי הלימוד והקיום של תורה ומצוות בעשי’ גופנית, אלא רק בכך שהשכינה התלבשה בלוחות גשמיים ובכך היא שייכת לעולם הזה. ולכן לא הייתה צריכה להתלבש במלכות דעשי’).

 

שהתחתון יהי’ שייך לאלקות

 

אולם, למרות הירידה העצומה שהייתה בגילוי האלוקי בירידה לגלות.

הרי כשם שנתבאר לעיל אודות הירידה שהייתה בבית שני, שלמרות שהייתה כאן ירידה עצומה בגילוי האלוקי. אולם מאידך, הייתה כאן מעלה יתירה, שגם התחתון מצד עצמו נהי’ שייך באופן פנימי לאלקות –

כך גם בנוגע לירידה הנוספת שהייתה בחורבן בית שני ובכל הגלות החשוכה והמרה שאחריו. עד עקבתא דעקבתא דמשיחא, התקופה הסמוכה ממש לגאולה האמיתית והשלמה. שהיא תקופה ירודה ביותר, עקב שבעקב, מצב של חושך כפול ומכופל, האור האלוקי מסתתר, והאמת תהא נעדרת, ככל הסימנים שבסוף מסכת סוטה.

ובכל זאת, למרות שהייתה כאן ירידה עצומה בגילוי האלוקי. אולם מאידך, הייתה דווקא בזה מעלה יתירה. שגם התחתון מצד עצמו, בדרגה הנמוכה ביותר שבקדושה, גם הוא נהי’ שייך מצד עצמו באופן פנימי לאלקות.

וכאמור, זהו[197] הטעם הפנימי, החיובי, לכל החורבן והגלות. לכך שמשה רבינו לא נכנס לארץ, ובית המקדש הראשון לא הי’ נצחי, וגם הבית השני לא הי’ נצחי. והי’ צורך בגלות כה מרה, שבה הגילוי האלוקי הוא נמוך עוד הרבה יותר –

כי דווקא על ידי כך הייתה העבודה עוד יותר מלמטה, ועוד יותר בכח עצמו של התחתון. ולכן היא נקבעה בפנימיות עוד יותר בתחתון שאין למטה הימנו. ובעצם ובפנימיות יש דווקא בזה גם אור אלוקי נעלה ו”עצמי” הרבה יותר.

ולכן דווקא על ידי[198] “מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות” מביאים את הגאולה, ולא על ידי “מעשינו ועבודתינו” שהיו בזמן בית המקדש[199]

כי דווקא על ידי הירידה בגלות הייתה העבודה עוד יותר מלמטה, ועוד יותר בכח עצמו של התחתון. והיא נקבעה בפנימיות עוד יותר בתחתון שאין למטה הימנו[200].

וכך נעשית הדירה לו יתברך בתחתונים בשלמות, מצד התחתונים עצמם.

 

דווקא ההלכה היא רצון העליון

 

למדנו, אפוא, שבזמן הגלות מהווים ד’ אמות של הלכה “קדש הקדשים” להשראת השכינה בעולם. ובפרט בית רבינו שבבבל, שהוא מקור הפצת הלכות והוראות והדרכות התורה לכל העולם.

אולם[201] עדיין נדרש ביאור, מדוע מדגישים רבותינו ז”ל שמשחרב בית המקדש אין להקב”ה אלא ד’ אמות של הלכה, שדווקא ד’ אמות של הלכה הן קדש הקדשים, המהווה “מוח” ומקור החיים לכל העולם –

מדוע מעלה זו ישנה דווקא בחלק ההלכה שבתורה, ולא בתורה בכלל. והרי על כל העוסק בכל חלקי התורה נאמר ששכינה עמו. וכל חלקי התורה באו מחכמה עילאה. ואם כן לכאורה כולם הם קדש הקדשים, המהווה “מוח” ומקור החיים לכל העולם.

ולכן מוסיף עתה רבינו ואומר שיש מעלה מיוחדת בחלק ההלכה שבתורה יותר מכל שאר חלקי התורה.

כי כל שאר חלקי התורה הם חכמתו של הקב”ה, חכמה עילאה. ואילו ההלכה היא גם הרצון העליון, שהוא הכתר, שלמעלה מעלה גם מחכמה עילאה.

וכפי שרואים זאת גם במספר המצוות. שדווקא הגימטרייא של כל המצוות בסך הכל היא תר”ך – כת”ר (620).

שכן ותרי”ג[202] (613) מצות התורה יחד עם שבע (7) מצות[203] דרבנן[204], הם בסך הכל בגימטריא (620) כת”ר[205].

שהוא, הכתר, הוא רצון העליון ברוך הוא, שלמעלה מעלה מהחכמה.

ומכיוון שרואים אנו שדווקא הגימטרייא של המצוות היא “כתר”, מובן שדווקא חלק ההלכה שבתורה, החלק שמבאר את המצוות ואת אופן קיומן, הוא שייך לבחינת הכתר, שהוא הרצון העליון (ולא שאר חלקי התורה, שהם חכמתו יתברך, אך לא הרצון העליון, הכתר).

וכן הוא גם בפשטות (נוסף להוכחה מן הגימטרייא של המצוות, שהיא “כתר”).

שהרי שאר חלקי התורה מבארים את הטעמים וההסברים שבתורה, הן בקשר למצוות והן בעניינים נוספים שהתורה מבארת אותם, אם בפשט או ברמז או בדרוש או בסוד, שזוהי חכמתו של הקב”ה.

ודווקא חלק ההלכה שבתורה הוא המבאר ומורה לנו מהו רצונו של הקב”ה: מה מותר ומה אסור, מה חייבים לעשות, וכיצד רוצה הקב”ה שנקיים את המצוות. היינו שדווקא בהלכה מתגלה רצונו (ולא רק חכמתו) של הקב”ה.

אלא שהרצון העליון שבהלכה הוא נמצא בתורה, שהיא חכמתו יתברך. ואם כן גם הרצון העליון שבהלכה הוא הרצון המלובש בחכמתו יתברך (מה שאין כן[206] המצוות עצמן, הן קיום הרצון העליון כמות שהוא, הרצון כפי שאינו מלובש בחכמה).

והרצון העליון, הכתר, עם החכמה דאצילות שהוא מלובש בה, הן המיוחדות באור אין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד.

שהרי הקב”ה הוא אחדות פשוטה שאינה מורכבת כלל. ולא שייך לומר ח”ו שהרצון או החכמה הם איזה שהוא פרט בו ולא מהותו ועצמותו ממש. אלא “הוא ורצונו אחד” ו”הוא וחכמתו אחד”. שמהותו ועצמותו הוא דבר אחד ממש עם רצונו יתברך וחכמתו[207].

ולכן דווקא ד’ אמות של הלכה (יותר משאר חלקי התורה) הן קדש הקדשים של כל העולם – כיוון שדווקא ההלכה היא הרצון העליון, הכתר,

שנעלה הרבה יותר מהחכמה.

כי[208] החכמה היא ראשית הספירות, והיא אור פנימי, בחינת ממלא כל עלמין, שיש לו שייכות כלשהי לגבול, ולכן הוא מתלבש בכלי.

ואילו הכתר הוא מקיף, כשם שהכתר בגשמיות הוא מעל הראש ומקיף את הראש. וכך הרצון העליון הוא אור מקיף, שאין לו גבול כלל, ולכן אינו שייך כלל להתלבש בכלי. והוא בחינת סובב כל עלמין, שלמעלה לגמרי משייכות אל העולמות.

 

הוי’ שבחכמה זקוק ל”ארץ”

 

וענין[209] זה, שדווקא בהלכה ישנו הרצון העליון שאינו מתגלה גם בחכמה עילאה, נרמז גם בפסוק וה’[210] בחכמה יסד ארץ.

שפסוק זה מדגיש כי הוי’, האין סוף, השורה בחכמה[211], אינו מסתפק בזה שהוא שורה בחכמה. אלא, על ידי התלבשותו בחכמה, הוא מייסד ובונה את ה”ארץ”, היא תורה שבעל פה, שנקראת “ארץ”, מלשון רצון. כמו שאמרו חז”ל[212] “למה נקרא שמה ארץ – שרצתה לעשות רצון קונה”.

ומדוע – משום שדווקא שם, בארץ, בתורה שבעל פה, מתגלה הרצון העליון יותר מאשר בחכמה.

כי ה”ארץ”, התורה שבעל פה, דנפקא מחכמה עילאה, היא אמנם יוצאת ונמשכת ונעשית מן החכמה עילאה.

כמו שכתוב בזהר[213] דאבא יסד ברתא. “אבא” היא החכמה עילאה. והיא ה”מיסדת” ובונה את ה”ברתא”, את ה”בת”, שהיא המלכות.

(כי שש המידות (זעיר-אנפין) נקראים בשם “בן”, ואילו המלכות נקראת בשם “בת”[214]).

ודווקא ה”בת”, המלכות, יש לה שייכות מיוחדת ל”אב”, לחכמה. כי החכמה היא הבונה ומיסדת את המלכות. וכפי שרואים גם בגשמיות שיש שייכות מיוחדת בין האב לבתו דווקא[215].

מדוע לא די להוי’ להיות שורה בחכמה, אלא הוא זקוק כביכול לייסד ולבנות, על ידי התלבשותו בחכמה, את ה”ארץ”, ה”בת”, המלכות –

שכן בחכמה, שהיא התורה שבכתב, לא מתגלה עדיין הרצון העליון כמות שהוא. ודווקא במלכות הנקראת בשם “ארץ”, מלשון רצון, בה דווקא מתגלה הרצון העליון.

כי דווקא התורה שבעל פה היא המגלה את הרצון העליון, מה רוצה הקב”ה שנעשה, מה שהי’ סתום ונעלם בתורה שבכתב, שהיא החכמה.

וכמבואר בארוכה באגרת הקודש[216]: “כי הנה רצון העליון ברוך הוא המלובש בתרי”ג מצות שבתורה שבכתב, הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם, ואינו מתגלה אלא בתורה שבעל פה.

“כמו מצות תפילין על דרך משל. שנאמר בתורה שבכתב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך.

“והוא מאמר סתום ונעלם. שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור, ומהו טוטפות, והיכן הוא בין עיניך, ועל ידך.

“עד שפירשה תורה שבעל פה, שצריך לקשור בית אחד על היד וד’ בתים על הראש, ובתוכם ד’ פרשיות. והבתים יהיו מעור מעובד, ומרובעים דוקא. ומקושרים ברצועות של עור שחורות דוקא. וכל שאר פרטי הלכות עשיית התפילין שנאמרו בעל פה. ועל ידך היא הזרוע דוקא, ולא כף היד. ובין עיניך זה קדקוד, ולא המצח.

“וכן כל מצות שבתורה, בין מצוות עשה בין מצות לא תעשה, אינן גלויות וידועות ומפורשות אלא על ידי תורה שבעל פה.

“כמצות לא תעשה שנאמר בשבת לא תעשה מלאכה, ולא פירש מה היא מלאכה. ובתורה שבעל פה נתפרש שהן ל”ט מלאכות הידועות, ולא טלטול אבנים וקורות כבידות.

“וכיוצא בהן הן כל המצות, בין מצוות עשה בין מצות לא תעשה, הן סתומות ולא מפורשות וגלויות וידועות, אלא על ידי תורה שבעל פה. “ומשום הכי כתיב על תורה שבעל פה אל[217] תטוש תורת אמך, כמו שכתוב בזהר[218]. משום שעל דרך משל, כמו שכל אברי הולד כלולים בטיפת האב בהעלם גדול, והאם מוציאתו לידי גילוי בלידתה ולד שלם ברמ”ח אברים ושס”ה גידים – ככה ממש כל רמ”ח מצוות עשה ושס”ה מצוות לא תעשה, באים מההעלם אל הגילוי בתורה שבעל פה.

“ורישי’ דקרא שמע בני מוסר אביך, קאי אתורה שבכתב, דנפקא מחכמה עילאה הנקראת בשם אב.

וזהו שכתוב[219] אשת חיל עטרת בעלה. כי התורה שבעל פה הנקראת אשת חיל, המולידה ומעמדת חיילות הרבה. כמו שכתוב[220] ועלמות אין מספר, אל[221] תקרי עלמות אלא עולמות, אלו הלכות דלית לון חושבנא, כמו שכתוב בתיקונים[222]. וכולן הן בחי’ גילוי רצון העליון ברוך הוא הנעלם בתורה שבכתב.

“ורצון העליון ברוך הוא הוא למעלה מעלה ממעלת חכמה עילאה, וכמו כתר ועטרה שעל המוחין שבראש.

“לכן נקראו ההלכות בשם[223] תגא וכתרה של תורה. והשונה[224] הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא. על ידי התלבשות נפש-רוח-נשמה שלו ברצון העליון ברוך הוא, כנ”ל”:  

והיינו כנ”ל, שהרצון העליון אינו מתגלה בחכמה, שהיא התורה שבכתב. אלא הוא מתגלה דווקא ב”ארץ”, מלשון רצון, שהיא התורה שבעל פה, שהיא דווקא המבררת את ההלכה מה בדיוק רוצה הקב”ה שנעשה.

וכאמור, לכן מדגישים חכמינו ז”ל שהשכינה נמצאת במיוחד בד’ אמות של הלכה (ולא בתורה בכלל) – בגלל מעלתה המיוחדת של ההלכה, שדווקא בה נמצא הרצון העליון, שהוא למעלה גם מחכמתו יתברך, שנמצאת בכל חלקי התורה.

 

התורה – “מוחין” לקבלת השכינה

 

ומזה מגיע רבינו לסיכומו של תוספת הביאור שהתחיל בפרק נ”א, בדברי הינוקא שהובאו לעיל[225].

הינוקא אומר שהשכינה שורה על ראש האדם. וכדי שהיא תוכל לדלוק ולהאיר, יש צורך ב’שמן’. כיוון שגוף האדם הוא הפתילה, ואור השכינה דולק עליו מלמעלה, וצריך שמן כדי שהאור יידלק ויאיר. ומהו ה’שמן’ – המעשים הטובים, המצוות.

ולעיל[226] נתבאר מדוע אמנם צריכים דווקא את המצוות שהם יהיו ה”שמן” להחזיק את אור השכינה – משום שרק בתורה ומצוות אין הסתר פנים של הרצון העליון, וממילא הביטול בהם הוא בתכלית, ולכן רק הם מהווים כלי להשראת השכינה.

ובא רבינו כאן להוסיף בזה ביאור, מה[227] משמעותה של השראת השכינה ששורה על האדם. ומדוע היא שורה עליו דווקא על ידי המצוות.

[והיינו[228] שכאן נוסף הביאור שעניינה של השראת השכינה היא לא רק גילוי אלקות, אלא דווקא באופן של שייכות פנימית למציאות העולם מצד עצמו. כי התורה היא “קדש הקדשים”, שהוא הכלי והמקור לכל החיים של העולם. וממילא הדירה בתחתונים שנעשית על ידי התורה והמצוות היא באופן פנימי ששייך למציאותם של התחתונים עצמם].

לאחר הביאור בשלושת פרקים האחרונים מהי השכינה ומה פירוש השראת השכינה.

שהשראת[229] השכינה היא האור האלוקי השייך לעולמות דווקא, ובא להשפיע בהם השפעה פנימית.

(ולמרות שהדירה לו יתברך צריכה להיות לעצמותו יתברך, שלמעלה מעלה עד אין קץ ממה ששייך לעולמות –

אך הכוונה של דירה בתחתונים היא שהדירה תהי’ דווקא באופן ששייך למציאות התחתונים, ונכנס וחודר בהם בפנימיות.

ולכן צריך האור האלוקי לבוא באופן של “שכינה” דווקא, שיהי’ “שוכן ומתלבש” ושייך באופן פנימי אל העולמות.

ולכן מאיר בתחילה בעולמות רק מה שהם שייכים אליו, אור מצומצם, על ידי התלבשות רבה, כנ”ל.

אולם על ידי כך יאיר בעולם סוף סוף גם האור שלא שייך כלל לעולמות, ועד עצמותו יתברך ממש, אבל באופן השייך לעולמות באופן פנימי דווקא).

ולכן[230] צריך אור זה להתלבש תחילה בקדש הקדשים, שהן ה”מוחין” (הרצון והחכמה-בינה-דעת) שבכל עולם ועולם.

כשם שאור הנפש שבא להחיות את הגוף, צריך להתלבש תחילה במוחין שבראש, בכדי שהם יצמצמו ויתאימו אותו להחיות את הגוף לכל פרטיו. וללא ההתלבשות במוחין לא יוכל אור הנפש להתקבל בגוף להחיותו, כי הגוף לא יוכל להכיל זאת.

כך צריך אור השכינה, שהיא האור האלוקי השייך לעולמות, וגם האור שלמעלה לגמרי משייכות לעולמות, אך גם הוא מגיע באופן של שכינה, באופן פנימי, להיות שייך לעולמות.

ולכן הוא צריך להתלבש תחילה בקדש הקדשים, שהן ה”מוחין” (הכתר והחכמה-בינה-דעת) שבכל עולם. כדי שהם יצמצמו אותו ויתאימו אותו לאותו עולם לכל פרטיו. וללא ההתלבשות ב”מוחין” לא יוכל אור השכינה להתקבל בעולמות, להוותם להחיותם ולהנהיגם.

וקדש הקדשים, שהם ה”מוחין” של כל עולם, הוא אור התורה. שהיא רצונו וחכמתו של הקב”ה, חכמה עילאה ורצון העליון.

כי רק התורה יכולה להיות ה”מוחין” שלא יתבטלו במציאות באור השכינה, ואדרבה, יצמצמו את השכינה ויתאימו אותה אל העולם.

שכן כל בחינה אחרת באלקות היא למטה מאור השכינה, ואם יאיר בה אור השכינה, היא תתבטל בתוכו במציאות, ביטול בתכלית, ביטול לגמרי. ולא תוכל לצמצם את השכינה ולהתאים אותה אל העולם.

ורק התורה, כיוון שהיא נעלית הרבה יותר מהשכינה. כי השכינה היא המלכות דאצילות, ואילו התורה היא החכמה דאצילות והכתר. ולכן רק היא יכולה להיות ה”מוחין” שיצמצמו את השכינה ויתאימו אותה אל העולם.

 

“אריינגעקוועשט” – דירה לעצמותו באופן פנימי

 

ובעולם הזה[231], בו ניתנה התורה, כדי לבצע את הכוונה האלוקית של דירה בתחתונים, מאיר אור התורה הרבה יותר גבוה ממה שהי’ צפוי להיות בו לפי הסדר הרגיל של השתלשלות העולמות. 

אלא שיש הבדלים במשך הזמנים באיזה אופן מאיר כאן אור השכינה, באילו בחינות ומדרגות מתלבש האור האלוקי בשביל למלא את הכוונה של דירה בתחתונים.

בזמן בית ראשון, האיר אור התורה בלוחות שבארון. ושם האירה השכינה כמו שמלובשת רק במלכות דבריאה. והתפשטות והארה ממדרגה זו האירה משם בכל העולם הזה.

בבית שני, האירה השכינה כמו שמלובשת גם במלכות דיצירה ובקדש הקדשים דעשי’. והארה מזה האירה משם לכל העולם הזה.

ואחרי החורבן והגלות מאירה השכינה בעולם, כמו שמלובשת גם במלכות דעשי’, בד’ אמות של הלכה. והארה מזה מאירה משם לכל העולם הזה.

אך בכל הזמנים ישנם כאן “מוחין” נעלים ביותר, חכמה עילאה, חכמה דאצילות (ועוד יותר, הרצון העליון, הכתר).

כי רק היא יכולה לצמצם את אור השכינה, כדי להוות ולהחיות את הנבראים של העולם הזה, שהוא החלק התחתון של עולם העשי’.

ולא כמו בשאר העולמות, שהחכמה מאירה בהם לא בשביל לגלות כאן את החכמה, אלא רק בשביל לצמצם את אור השכינה כדי להוות ולהחיות את העולמות.

ואילו כאן, בגלל הכוונה של דירה בתחתונים, עניינה  של החכמה המאירה כאן הוא שיאירו כאן החכמה דאצילות והכתר, שהוא רצון העליון, שהוא יתברך וחכמתו ורצונו אחד, באחדות פשוטה ולא מורכבת.

ועל ידי זה תתגלה ותאיר כאן סוף סוף גם עצמותו יתברך.

כי כדי שהאור יוכל להתלבש כל כך למטה, יש צורך בכח עליון ביותר, הכח של עצמותו יתברך, שלמעלה הן מהאור הממלא והן מהאור הסובב, ורק הוא יכול לחבר את שניהם, כנ”ל.

נמצא שרק אור התורה, שהוא אור החכמה עילאה, ובמיוחד הלכות התורה, שבהם מאיר גם הרצון העליון – רק הם יכולים להיות ה”מוחין” שיצמצמו את אור השכינה ויתאימו אותו לעולם.

ובסופו של דבר, ה”צמצום” שפועלים ה”מוחין” בהשראת השכינה, הוא לא צמצום באופן של מיעוט האור. אלא על[232] דרך “צמצם שכינתו בין שני בדי ארון”. שהכוונה בזה היא שהוא “דחס” כביכול, “אריינגעקוועשט”, את כל הבלי גבול לגמרי, שייכנס בפנימיות בתוך האדם הגשמי והעולם הזה הגשמי.

 

לכן מצוות התורה הם ה”שמן”

 

וזהו הביאור בדברי הינוקא אודות השראת השכינה באדם, שהיא דווקא על ידי המצוות, שהם ה”שמן” להחזיק את אור השכינה.

בדיוק כמו בנוגע לאור השכינה המאיר בעולם כדי להוותו ולהחיותו, שאור זה זקוק ל”מוחין” של אור התורה, שיצמצמו אותו ויתאימו אותו לעולם, כי בלי ה”מוחין” האור לא יוכל להתקבל בעולם.

וכן באור האלוקי שהאיר בבית המקדש, שהוא למעלה הרבה מהאור המאיר בעולם מצד עצמו. אבל גם אור זה זקוק ל”מוחין” של אור התורה, שיצמצמו אותו ויתאימו אותו כדי שיוכל לעולם, כי בלי ה”מוחין” האור לא יוכל להתקבל בעולם –

כך בדיוק בנוגע לאור השכינה המאיר ביהודי, כדי לממש את הכוונה של דירה בתחתונים. שעיקר[233] הדירה לה’ היא בישראל, ביהודי עצמו. ולכן מאיר עליו אור אין סוף שלמעלה מהסדר הרגיל של השתלשלות העולמות.

וכדי שאור זה אכן יאיר בו, זקוקים ל”מוחין” של אור התורה, שיצמצמו את האור, ויתאימו אותו שיוכל להאיר באדם בפנימיות.

וכנ”ל, שה”צמצום” הזה הוא לא באופן של מיעוט האור, אלא באופן שהוא “דחס” כביכול, “אריינגעקוועשט”, את כל הבלי גבול לגמרי, שייכנס בפנימיות דווקא בתוך האדם הגשמי והעולם הזה הגשמי.

ולכן זקוק האדם לקיום המצוות, שהן מצוות התורה, ובקיומן מאיר בו אור התורה. שאור זה הוא ה”מוחין”, המצמצמים את אור השכינה השורה עליו, שיוכל להתקבל בו, להיכנס לתוכו ולפעול בו.

וזהו, עכשיו נבין את מה שאמר הינוקא[234], כפי שהובא לעיל, דנהורא עילאה דאדליק על רישיה, שהאור העליון הדולק על ראשו של כל יהודי –

שאור זה היא שכינתא, הוא אור השכינה. כמבואר במאמר הינוקא בזוהר שם, שלכן אסור ליהודי ללכת בגילוי ראש, משום שהשכינה שורה על ראשו.

והיינו שזהו האור האלוקי המיוחד השורה על יהודי, משום שיש בו נשמה, שהיא[235] “חלק אלוקה ממעל ממש”. ויותר מזה “ישראל[236]  וקודשא בריך הוא כולא חד”.

אולם, כיוון שהנשמה התלבשה בגוף ובנפש הבהמית ובעולם הזה התחתון, אין האור האלוקי מאיר בה בגלוי, ובפרט באופן של שכינה, שיהי’ שייך למציאותם.

ולכן זקוקים לאור התורה[237]. שהתורה, גם בהיותה בעולם הזה, היא אלקות בגלוי. היא רצונו וחכמתו יתברך, שהוא ורצונו וחכמתו אחד. ולכן היא המחברת את ישראל עם קודשא בריך הוא, שהאור האלוקי יאיר בגלוי ובפנימיות ביהודי.

ועל ידי התורה והמצוות מתגלה בישראל גם מעלתם של ישראל שקדמו והם למעלה גם מהתורה[238].

ולכן אור זה, אור השכינה השורה על ראשו של יהודי, אצטריך למשחא, זקוק ל”שמן” כדי להחזיק את האור.

כשם שבגשמיות, כדי שהאור ידלק ויאיר, זקוקים לשמן כדי להחזיק את האור שיוכל לדלוק ולהאיר. כך גם ברוחניות, כדי שאור השכינה ידלק ויאיר אצל היהודי, זקוקים ל”שמן” כדי להחזיק את אור השכינה שיוכל לדלוק ולהאיר אצלו.

פירוש, מדוע זקוקים ל”שמן” שיחזיק את אור השכינה שיאיר אצל היהודי, ומהו אותו “שמן” –

זהו בדיוק מה שנתבאר לעיל שאור השכינה זקוק ל”מוחין” שיצמצמו אותו ויתאימו אותו אל העולם, כדי שיוכל להתקבל ולהאיר בעולם.

ולכן צריך אור השכינה להתלבש בחכמה, שהיא התורה, שרק בכוחה[239] לצמצם את אור השכינה ולהתאים אותו שיתקבל בעולם ובאדם.

וזהו ה”שמן” שמחזיק את אור השכינה. זוהי החכמה הנקראת שמן[240] משחת קדש, כמו שכתוב בזהר[241]. שהחכמה נמשלה לשמן שצף תמיד מעל כל שאר המשקים. וזה מרמז לחכמה, שהיא למעלה מכל הספירות.

ולכן אומר הינוקא שה”שמן” הוא ואינון עובדין טבין – אלו הם המעשים הטובים.

מדוע נקראים המעשים הטובים, המצוות, בשם “שמן” – כי הן, תרי”ג מצות, הן מצוות התורה, כי המצוות הנמשכות מחכמתו יתברך, שהיא התורה.

וכפי שנתבאר לעיל שזקוקים דווקא לאור התורה, שהיא חכמתו ורצונו יתברך, כדי לאחוז את אור השכינה, שיוכל להתקבל באופן פנימי באדם.

 

שהתחתון מצד עצמו יפעל את הדירה

 

ועדיין נשאלת השאלה, אם כל מעלתן של המצוות היא היותן מצוות התורה, כי דווקא התורה היא ה”מוחין” שרק על ידם מתקבלת השכינה ופועלת בעולם ובאדם –

מדוע מדגיש הינוקא בזוהר שה”שמן” הם המצוות. והרי כל מעלתן של המצוות היא היותן מצוות התורה, שהתורה היא ה”מוחין”. מדוע אם כן לא די בלימוד התורה בלבד כדי להחזיק את אור השכינה.

ואמנם נתבאר לעיל[242] כי על ידי לימוד התורה מאיר האור האלוקי רק על הנפש האלוקית והחלקים העליונים שבה, השכל, המחשבה והדיבור. ולא כל כך על חלק המעשה שבה, ולא על הגוף והנפש הבהמית, מאחר שלימוד התורה הוא בעיקר על ידי החלקים העליונים של הנפש, השכל המחשבה והדיבור.

ודווקא על ידי קיום המצוות. שמקיימים אותן במעשה, והנפש הבהמית חייבת להשתתף בהן באופן פעיל כדי להפעיל את הגוף, על ידי כך שורה השכינה גם על הגוף והנפש הבהמית.

וממילא תתקבל השכינה ותאיר באופן פנימי לא רק בנפש האלוקית, אלא גם בפתילה, היא נפש החיונית שבגוף.

אולם כאן אין רבינו מסתפק בהסבר זה, ומוסיף ומבאר שזקוקים לקיום המצוות לא רק בשביל ההשראה גם על הנפש הבהמית, אלא גם בשביל שתשרה השכינה באדם בכלל, גם על הנפש האלוקית.

ויש לומר, בהמשך לכל המבואר לעיל, שגם זה הוא בשביל שלמות הכוונה של דירה לו יתברך בתחתונים.

כי שלמות הכוונה של דירה בתחתונים היא לא רק שמקום הדירה יהי’ בתחתונים, אלא שכל פעולת עשיית הדירה תהי’ על ידי התחתונים, ודווקא מצד עצמם, בגלל תחתוניותם.

והיינו לא רק שהם ילמדו תורה ויקיימו מצוות. שזה שייך רק אחרי שניתנו להם התורה והמצוות. אלא שהם ייזמו את כל המהלך, הם יגרמו לכל ההמשכה, הם יעוררו את השכינה לבוא ולשכון בתחתונים.

ועל דרך המבואר בדרושי ראש השנה[243], שהתכלית היא לא רק שישראל ילמדו תורה ויקיימו מצוות. ואפילו לא רק שיגיעו על ידי התשובה למדרגה שלמעלה מן התורה והמצוות. אלא יותר מזה, שיגיעו לעצמותו יתברך ממש, כיוון ש”ישראל מושרשים בעצמות”, ויפעלו ויעוררו בו יתברך כביכול את הרצון והתענוג אצלו יתברך, להיות מלך על ישראל ועל העולם, “שתמליכוני עליכם”.

(ועל דרך זה אצל המלך המשיח, שמלכותו של הקב”ה מתגלית על ידו[244]. שלא די בזה שילכו אחריו ויקיימו את הוראותיו. אלא צריכה להיות היוזמה שלהם, שלנו, לקבל את מלכותו ולבקש שיבוא וימלוך עלינו, על ידי[245] הכרזת “יחי המלך”, “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

שהכרזה זו מבטאת[246] את התגלות עצם מציאותו כמלך המשיח. ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעיני כל, על ידי פעולותיו בעם ישראל ובעולם כולו, להביא את הגאולה האמיתית והשלמה בפועל ממש

וכמו שכתוב[247] “וביקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם” – זה מלך המשיח, וממנו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם”).

ולכן התכלית היא לא רק שהשכינה תתקבל ותאיר גם בתוך הגוף והנפש הבהמית. שהתחתון יקבל בשלמות ובאופן פנימי את השכינה, ועד את עצמותו יתברך.

אלא הרבה יותר מזה – שהתחתון מצד עצמו יעורר ויגרום ויפעל את המשכת השכינה גם על הנפש האלוקית.

וזוהי תוספת הביאור כאן מדוע צריך להיות דווקא קיום המצוות במעשה, ולא די בלימוד התורה.

כי לימוד התורה פועל רק לקבל את אור השכינה, ועד את עצמותו יתברך, ולצמצם (“אריינקוועטשן”) ולהכניס זאת שיאיר באופן פנימי באדם ובעולם.

אולם התכלית היא שהתחתון מצד עצמו לא רק יקבל את הדירה לו יתברך, אלא שהוא יעורר ויגרום ויפעל בעצמו, ומצד עצמו, את הדירה בתחתונים.

וזה נעשה דווקא על ידי המצוות המעשיות. שהן גורמות כביכול (לא רק לקבל, אלא) להמשיך את עצמותו יתברך בתחתונים.

 

שריפת הפתילה מביאה לירידת האש

 

וזוהי הסיבה שהנפש החיונית שבגוף היא הנקראת בשם פתילה.

שהכוונה בזה היא על דרך משל, כמו הפתילה, שהיא לא רק כלי לקבל את אור האש, אלא היא מה שממשיך את האש.

כי כמו שבנר הגשמי, כדי שהאש תדלק ותאיר, לא די בשמן בלבד. כי שמן לבד אינו דולק ומאיר. השמן רק מחזיק ומכיל את האור המאיר, אבל אינו מביא את האור ואינו גורם לאור להאיר.

אלא מה שגורם לכך שיהי’ האור מאיר, הוא על ידי כליון ושריפת הפתילה, על ידי שהפתילה נשרפת והיא הנהפכת לאש[248].

העובדה שהפתילה נשרפת ונהפכת לאש, היא כאילו הגורמת לאש לרצות להיתפס בפתילה ולהיכנס בה יותר ויותר. ולא לנהוג כפי טבעה, “לברוח” למעלה, ולהיות נכללת ובטלה לגמרי בתוך שרשה ומקורה[249].

כי בזה שהאש כאילו מרגישה עד כמה הפתילה משתוקקת להתעלות ולהתבטל בתוכה, זה גורם אצלה כאילו רצון לרדת אל הפתילה ולפעול בה[250].

ואולי יש להמשיל זאת, כמו שליח שנשלח למקום חשוך רחוק ונידח, כדי להאיר שם ולהפוך את החושך לאור. ומצד טבעו אין לו שום רצון ושום חשק לעזוב את המקום הנפלא ממנו נשלח, אל המקום הירוד והנידח והחשוך אליו הוא צריך ללכת.

אולם כאשר הוא רואה את גודל התשוקה של הנמצאים שם לקבל את מה שיש לו לתת[251]

זה נותן לו רצון וחשק להיות במקום שליחותו, להיכנס שם עוד יותר ולפעול שם עוד יותר. ולא לברוח משם אל שרשו ומקורו.

כך האש, שחפצה וחשקה בטבעה הוא “לברוח” למעלה, ולהיות נכללת ובטלה לגמרי בתוך שרשה ומקורה.

אולם בזה שהאש כאילו מרגישה עד כמה עד כמה הפתילה משתוקקת להתעלות ולהתבטל בתוכה[252], זה גורם לה כאילו לרצות לרדת ולהתלבש ולהשפיע בפתילה.

וכנ”ל[253] בענין “לכה[254] דודי לקראת כלה”. ש”כלה” היא גם מלשון[255] כלות הנפש. שהיא הכליון, התשוקה והצימאון של התחתון, המקבל, הכלה, לעלות ולהיכלל למעלה, בעליון, במשפיע, בחתן.

וזה גורם ל”דודי”, החתן[256], מלשון[257] “חות[258] (רד) דרגא” (על שם שהוא יורד להשפיע למטה). שכאשר הוא רואה את ה”כלה”, את עליית ותשוקת התחתון מלמטה למעלה בכלות הנפש, לצאת ממציאותה ולעלות ולהיכלל בו – זה גורם שגם הוא ירצה לרדת ולהשפיע אל הכלה ולהתאחד עמה.

 

המצוות “שורפות” את ה”פתילה”

 

כך גם בנמשל. לא די רק ב”שמן”, שהם ה”מוחין”, שיקבלו את האור ויצמצמו אותו ויתאימו אותו להתקבל באדם ולהאיר בו. כי זהו רק בכדי לקבל את אור השכינה.

וצריך גם, וקודם כל, את מה שיגרום לאור האלוקי להיות נמשך ומאיר מלמעלה אל האדם.

ומה יגרום לכך שיהי’ אור השכינה שורה על האדם –

ולא רק כדי שישרה גם על הנפש הבהמית[259], אלא גם כדי שאור השכינה ישרה על נפש האלקית

לשם כך לא די בלימוד התורה, שהוא ה”שמן”, בלבד.

כי ה”שמן”, לימוד התורה, אינו אלא ה”מוחין” שיקבלו את אור השכינה, ויצמצמו אותו ויתאימו אותו להתקבל באדם ולהאיר בו.

אבל אין זו עדיין סיבה להביא את אור השכינה שיאיר ויומשך למטה וישרה על האדם.

וצריך עוד לפני כן, קודם כל, את מה שיגרום לאור האלוקי להיות נמשך ולהאיר מלמעלה אל האדם ולהתאחד עמו.

ואת זה גורם ומביא דווקא קיום המצוות יותר מאשר לימוד התורה.

משום שדווקא בקיום המצוות מהפכים את הנפש הבהמית לקדושה. וזה מהווה גורם שמביא את האור האלוקי שיהי’ נמשך ומאיר ושורה באדם.

על ידי כליון נפש הבהמית, בכך שכוחותי’ של הנפש הבהמית “נשרפים” וכלים באש האלוקית בקיום המצוות –

כיוון שאת המצוות אי אפשר לקיים, אלא רק באמצעות הנפש הבהמית. שהיא הממוצעת בין הנפש האלוקית לבין הגוף. ורק על ידי ההתלבשות בה יכולה הנפש האלוקית להיכנס ולהפעיל את הגוף[260].

נמצא שדווקא בקיום המצוות מכלים ושורפים ומהפכים את כוחותי’ של הנפש הבהמית, שעל ידם מקיימים את המצוות. וממילא גם הנפש הבהמית עצמה עולה ונכללת בקדושה “כמו[261] נפש האלוקית ממש”. כיוון שמאיר בה רצון העליון בלי שום הסתר פנים, וכשאין שום הסתר פנים, הכל עולה ונכלל ומתאחד באלקות[262].

ועל ידי והתהפכותה של הנפש הבהמית, מחשוכא לנהורא וממרירו למתקא, מחושך לאור וממר למתוק. כי כוחותי’, שהיו חשוכים ומרים, עלו ונכללו באלקות על ידי קיום המצוות, והפכו למאירים ומתוקים.

והתהפכות ועלי’ וכליון זה של הנפש הבהמית, הם הגורמים כביכול (לא רק שהנפש הבהמית מקבלת את האור האלוקי, אלא גם) את המשכת אור השכינה.

 

דווקא על ידי הלבושים

 

שהתהפכות זו של הנפש הבהמית היא בעיקר[263] על ידי הפיכת הלבושים שלה, המחשבה דיבור ומעשה, לקדושה, על ידי קיום המצוות, ולא כל כך על ידי הפיכת המידות לקדושה.

מפני שגם אחרי שהמידות מתהפכים לאהבת ה’ ויראתו, עדיין אינם כלים לאלקות. כיוון שגם “צדיק גמור אוהב ה’ ביראה ואהבה רבה בתענוגים” הוא עדיין מציאות יש, “יש מי שאוהב”. וזהו ההיפך מאמיתת ה’, שהוא לבדו ואין זולתו[264].

ורק בתורה ומצוות, שהן רצונו יתברך ואין בהם שום הסתר פנים, נכללים ומתאחדים לגמרי באלקות. ורק בזה ממלאים את הכוונה האלוקית לעשות לו יתברך דירה, שבה ישרה וישכון בכל עצמותו.

ולכן אין זה כל כך בלימוד התורה. כי הלימוד אינו “שורף” כל כך את ה”פתילה”, שהיא הנפש הבהמית. שהרי הלימוד הוא בעיקר בחלקים העליונים של הנפש האלוקית, בשכל ובמחשבה ובדיבור, ולא כל כך בחלקים התחתונים שלה ובנפש הבהמית.

ודווקא על ידי קיום המצוות. בלקיחת דברים גשמיים תחתונים והפיכתם למצוות, וב”לקיחת” הכוחות התחתונים של הנפש הבהמית המפעילים את הגוף והפיכתם לקדושה בקיום המצוות –

בכך דווקא “שורפים” גם את הלבושים של הנפש הבהמית אל הקדושה. וזה מעורר כביכול את אור השכינה לרצות לרדת ולהאיר באדם.

ונמצא שענין זה, הפיכת החושך לאור והמר למתוק שעל ידי קיום המצוות, הוא גם בבינונים. שהרי גם הם הופכים את לבושי הנפש הבהמית שלהם לקדושה.

 

בצדיקים בשלמות, אך גם בבינונים

 

ובכל זאת, ענין זה הוא בשלמות יותר בצדיקים. כיוון שדווקא הצדיקים הופכים גם את המידות של הנפש הבהמית לקדושה (נוסף על העיקר, שהם מקיימים את המצוות על ידי הלבושים של הנפש הבהמית. שהרי לולא המצוות, אין זה כלי לאלקות כלל, כנ”ל).

כי הצדיקים הופכים את הנפש הבהמית לגמרי, הן את לבושי’ והן את השכל והמידות שלה, שמתהפכים לגמרי לקדושה, וכל חפצם ותשוקתם היא רק באלקות[265].

וכיוון שיש אצלם גם את קיום המצוות, שבהם אין שום הסתר פנים והם נכללים לגמרי בקדושה, והמידות שלהם מהווים נשמה וחיות לקיום המצוות – הרי גם המידות שהופכות לקדושה מקבלים את מעלת המצוות, וגם הם נכללות לגמרי בקדושה[266].

או לפחות, באופן מושלם פחות, גם אצל הבינונים. שאינם מצליחים להפוך את המידות של הנפש הבהמית לקדושה. אלא המידות של הנפש הבהמית נשארו בתוקפם, והם מתאווים לענייני עולם הזה, אלא שהם מתגברים במחשבה דיבור ומעשה, שיהיו אך ורק כרצון ה’[267].

ואצלם לא נעשו השריפה והכיליון של הנפש הבהמית בכל מהותם, גם במידות שבלב. אלא רק על ידי כליון לבושיה של הנפש הבהמית. השריפה והכיליון של הנפש הבהמית הי’ אצלם רק בלבושים, שהן מחשבה דבור ומעשה של הנפש הבהמית.

אצלם נעשתה והתהפכותן רק של לבושי הנפש הבהמית, מחשך הקליפות שהיו שקועים בו קודם, שהרי הנפש הבהמית היא מקליפת נוגה[268], וכאשר הם מקיימים את המצוות במעשה דיבור ומחשבה, מתהפכים הלבושים הללו, המעשה הדיבור והמחשבה, ומתבטלים ונכללים גם הם  לאור ה’ אין סוף ברוך הוא, כיוון שהוא יתברך הוא המלובש ומיוחד במחשבה דבור ומעשה [של[269]] תרי”ג מצות התורה, שבהם אין שום הסתר פנים והם נכללים לגמרי בקדושה.

שזה מה שקורה בבינונים שאינם מצליחים להפוך את המידות של הנפש הבהמית לקדושה. אלא רק את הלבושים, המחשבה דיבור ומעשה, שיהיו אך ורק כרצון ה’, בתורה ומצוות.

ובכל זאת, כיוון שהלבושים שלהם כן התהפכו לקדושה, יש גם לבינונים את העיקר. כאמור[270], שהעיקר הוא לא הפיכת המידות, שאז הוא עדיין בבחינת “יש מי שאוהב”, אלא קיום המצוות, שבזה הוא נכלל לגמרי באלקות.

(אלא שבצדיקים זה עוד יותר בשלמות, כיוון שיש להם הן את העיקר, קיום המצוות, ביחד עם הפיכת המידות לקדושה).

ובכל אופן, הן בצדיקים והן בבינונים, נהפכה הנפש הבהמית, ולפחות לבושי’, לקדושה.

 

ה”שריפה” גורמת לאור השכינה לרדת

 

והתהפכות זו של הנפש הבהמית, היא הסיבה לירידת והמשכת אור השכינה לבוא ולהאיר באדם.

כי על ידי התהפכות נפש הבהמית, הבאה מקליפת נוגה[271], כאשר היא מתהפכת מחשוכא לנהורא, מחושך לאור, וכו’, וממר  למתוק.

על ידי זה נעשה בחינת העלאת מיין נוקבין – “נוקבא” היא המקבל, התחתון. ו”מיין נוקבין” הם ההתעוררות (המים) שבאה מן המקבל (הנוקבא), אתערותא דלתתא.

והיינו, שהתהפכות זו של הנפש הבהמית, ולפחות של לבושי’, לקדושה, היא ההתעוררות שבאה מלמטה, הגורמת ופועלת (לא רק לקבל, אלא גם ובעיקר גם) להמשיך את אור השכינה.

וכאן ההדגשה היא לא רק להמשיך את אור השכינה המצומצם השייך לעולמות. אלא בעיקר להמשיך את בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא, האור האלוקי הבלתי מוגבל, שנמשך על ידי התורה והמצוות, בשביל למלא את הכוונה של דירה בתחתונים.

אולם גם גילוי זה יומשך באופן של שכינה, ששוכן ומתלבש ושייך למציאותו של התחתון.

ולכן דווקא על ידי התהפכות הנפש הבהמית בקיום המצוות, גורמים (לא רק לקבל, אלא גם) להמשיך זאת על נפשו האלקית שמקום משכנה הוא שבמוחין שבראשו[272].

וכמו שנתבאר לעיל שבזה שנרגש באור השכינה, עד כמה היא פעלה והשפיעה והפכה את הגוף והנפש הבהמית, נרגש בה התשוקה של התחתון להתעלות ולהתבטל (ועד ש”שווה” לה לרדת ולפעול בו). וזה גורם לאור השכינה לא “לברוח” להיכלל בשרשה ומקורה למעלה, אלא לרדת עוד יותר למטה, להיכנס בהם עוד יותר ולפעול בהם עוד יותר.

וזו הסיבה שה”שמן” להחזיק את השכינה הם דווקא המצוות, ה”עובדין טבין” –

נוסף למה שנתבאר לעיל משום שהמצוות הן מצוות התורה, שהיא ה”מוחין”, שרק על ידה יכול אור השכינה להאיר ולהתקבל באדם (שעל זה עדיין קשה, מדוע דווקא המצוות ולא התורה) –

משום שדווקא המצוות הופכות את הנפש הבהמית, ולפחות את לבושי’, מחושך לאור וממר למתוק. וזה מהווה סיבה שאור השכינה יאיר וייכנס באדם.

ובזה, בהסבר זה, שמה שמעורר את אור השכינה להאיר ולהיכנס באדם הוא הפיכת החושך לאור,

בזה יובן היטב מה שכתוב[273] כי ה’ אלהיך אש אוכלה הוא. שהקב”ה נמשל לאש, שאוכלת ומכלה את הפתילה והעצים.

כי כשם שהאש אינה מאירה ונאחזת בפתילה אלא רק על ידי שהיא אוכלת ומכלה את הפתילה, וזה גורם לה לדלוק ולהאיר –

כך אור השכינה אינו מאיר ונאחז אלא דווקא במקום שהוא אוכל ומכלה והופך אותו מחושך לאור. וזה מה שגורם את הדירה לו יתברך בתחתונים, שהקב”ה בכבודו ובעצמו יאיר וישכון למטה בתחתונים. ולא רק שהתחתונים יקבלו את האור, אלא שהם יהיו אלו שגורמים את המשכת האור האלוקי.

וכמו שמבואר במקום אחר[274]:

 

דירה בפנימיות גם בתחתון מצד עצמו

 

וזוהי תוספת הביאור שבפרקים אלו מדוע השראת השכינה על האדם היא דווקא על ידי המצוות, על הביאור שבפרקים הקודמים[275].

שם הי’ הפירוש וההדגשה בהשראת השכינה, שהיא הימצאותו והתגלותו של הקב”ה באדם.

ולכן הי’ ההסבר שהימצאותו והתגלותו של הקב”ה יכולה להיות אך ורק על ידי תורה ומצוות, כי בלי זה הוא עדיין “יש מי שאוהב”.

ומדוע דווקא מצוות ולא תורה – משום שבתורה הוא אמנם ממשיך אלקות, אבל עדיין רק בעליונים. ואילו במצוות הוא ממשיך אלקות גם בגוף ובנפש הבהמית ובענייני העולם הגשמי, לעשות דירה בתחתונים.

ואילו כאן הוסיף רבינו הזקן שהשראת השכינה היא לא רק הימצאותו והתגלותו של הקב”ה. אלא ההדגשה היא שהוא שוכן ומתלבש ומשפיע באופן פנימי, באופן השייך לכלי.

ולכן ההסבר הוא שהשייכות הפנימית עם הקב”ה יכולה להיות רק על ידי ה”מוחין”, שהיא התורה ומצוות התורה. כי רק המוח יכול לקחת את האור השייך לאדם, ולצמצם ולווסת ולחלק אותו שיאיר בו בפנימיות. ועד, כאמור, באופן של “אריינגעקוועטש”, דחיסה, לחכניס את כל עצמותו יתברך בתוך התחתונים.

ומדוע דווקא מצוות ולא תורה – משום שבתורה הוא אמנם לוקח את אור השכינה ומחלק אותו לכל הגוף, אבל אינו ממשיך את האור וגורם לו לרדת ולהיכנס בפנימיות באדם.

ואילו המצוות, כיוון שיש בהם הפיכת החושך לאור, הם ממשיכים את השכינה שתרד להאיר בפנימיות באדם.

והיינו[276], שלמרות שבתחילת הביאור כאן[277] הדגיש רבינו שאין הכוונה להשראת עצמותו יתברך, אלא רק לאור השייך לעולמות –

יש לומר שהוא לא בא בזה בעיקר לבאר את השלילה, שעצם הנשמה אינה שורה במוח, וכן שעצמותו יתברך אינו שורה בבית המקדש ובקדש הקדשים.

אלא הוא בא בעיקר לבאר את החיוב. שפירושה של השראת השכינה הוא (לא רק הימצאות, ואפילו לא רק גילוי, אלא) שייכות פנימית של המוח עם ההארה מן הנפש הנמשכת אליו.

וכך בנמשל, שעל ידי בית המקדש, וכן על ידי התורה והמצוות, נעשית שייכות פנימית של העולם עם הקב”ה.

ובכך נוסף במילוי שלמות הכוונה האלוקית של לעשות[278] לו יתברך דירה בתחתונים.

כי חלק עיקרי מהכוונה של דירה בתחתונים הוא, שהתחתונים יעשו את הדירה מצד עצמם דווקא, ובאופן שיהי’ שייך למציאותם שלהם.

ולכן חשוב כל כך הביאור כאן שקדש הקדשים, וכן התורה והמצוות, זהו מקור החיים של כל הנבראים. שבה מתלבשת השכינה, מלכותו יתברך, מקור העולמות, באופן פנימי. באופן שהתחתון הוא כלי והוא שייך לקבל את האור הפנימי השייך אליו, המהווה ומחי’ אותו.

וממילא, על ידי זה, נעשים כל העולמות כלי לאלקות ושייכים לאלקות באופן פנימי. וכך נעשה גם התחתון מצד עצמו כלי ודירה לו יתברך.

ובתחילה אמנם מקבלים בפנימיות רק את השכינה, שזהו רק דרגות נמוכות באלקות, רק האור המצומצם השייך לעולמות.

אולם על ידי זה גם העולם נהי’ כלי ונהי’ שייך לאלקות בכלל. ועל ידי זה הוא יהי’ שייך ויקבל בפנימיות גם את גילוי עצמותו יתברך בכל תוקפו ובכל עצמותו. ותהי’ דירה לו יתברך, לעצמותו ממש, בתחתונים, מצד עניינם שלהם.

וכביאורו הנפלא של הרבי שליט”א מלך המשיח[279] שבבית המקדש האיר לא רק אור השכינה המלובש במלכות דבריאה, אלא גם החכמה עילאה שלמעלה מעלה מהשכינה, ש”הוא וחכמתו אחד”. ועוד יותר, שדווקא בהתלבשות בתחתון יותר, מאיר כאן עצמות אור אין סוף. ועוד יותר, שהייתה כאן גם השגת המהות. ועוד יותר, שהאיר כאן העצמות, שלמעלה מסובב וממלא. כי רק על ידו ייתכן חיבור הסובב והממלא, “מקום ארון אינו מן המידה”, שהמקום עצמו הוא למעלה מגדר מקום.

שמכל זה נמצא, שהשכינה ששכנה בבית המקדש, הי’ זה השראת העצמות ממש למטה. אלא שזה הי’ באופן פנימי, באופן ששייך למציאות העולם. ולכן הי’ זה בכח התורה, שנתלבשה בלוחות שבארון.

 

דווקא על ידי המצוות שבזמן הגלות

 

ובבית שני הייתה אמנם ירידה, ולא האיר אור העצמות כמות שהוא, אלא רק בהתלבשות גם במלכות דיצירה ובקדש הקדשים דעשי’.

ואחרי החורבן והגלות הייתה עוד ירידה עצומה, ועתה מאיר כאן אור השכינה רק כפי שהוא מלובש גם במלכות דעשי’.

אולם, כאמור לעיל בקיצור, הרבי מלך המשיח שליט”א מבאר שכל ירידות אלו לא היו אלא לצורך עלי’. ועד[280] שהירידה עצמה היא אינה ירידה, אלא חלק מהעלי’.

כי דווקא[281] על ידי “מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות” מגיעים אל התכלית – גילוי עצמותו יתברך בעולם הזה הגשמי.

שלכאורה, מדוע – אם כל ההסבר הוא בגלל התורה ומצוות שנעשים בתחתונים, הרי גם בזמן המקדש נעשו המצוות בעולם הזה הגשמי, בתחתונים.

ואדרבה, אז עשו הרבה יותר מצוות. הן בכמות, הקריבו קרבנות בגשמיות וקיימו את כל המצוות התלויות בארץ ובבית המקדש וכו’. והן באיכות, שקיימו אז את כל המצוות בשלימות גדולה הרבה יותר, מתוך ראי’ והכרה מוחלטת באלקות.

ובכל זאת גם בזה עדיין לא הייתה הדירה בתחתונים בשלימות. עיקר התכלית היא על ידי העבודה בזמן הגלות, ובפרט על ידי מעשינו ועבודתנו בעקבתא דמשיחא[282].

 

בתחתון כמו שהוא בתחתוניותו

 

בענין זה, מדוע אכן לא די במצוות ובכל העבודה שהייתה בבית המקדש ועיקר התכלית היא על ידי העבודה בזמן הגלות, ישנם כמה ביאורים. וכמובן כולם אמת, ובגלל כל סיבות אלו נעשית עיקר התכלית על ידי מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות דווקא.

בדרך כלל מבואר[283] משום שבגלות התחתון הוא תחתון יותר, וממילא דווקא בגלות נעשית דירה בתחתונים בתחתון כזה שאין למטה הימנו.

ובפרט על פי המבואר לעיל[284] שהדירה נעשית במיוחד על ידי האתכפיא ואתהפכא של החושך לאור, הרי הגשמיות של זמן בית המקדש לא הייתה כל כך חשוכה ומנגדת לאלקות.

דווקא החושך הגדול של זמן הגלות, ובפרט של עקבתא דמשיחא, שהוא חושך כה גדול וכה מנגד לאלקות – כאשר מתמודדים גם עם חושך זה והופכים גם אותו לאור, כאן נעשית עיקר האתכפיא ואתהפכא של החושך הגדול ביותר לאלקות.

ובעומק יותר, אין פירושו של דבר רק בגלל שבגלות זהו חושך יותר גדול. אלא שדווקא בזמן הגלות עושים את הדירה גם ודווקא בתחתוניותם של התחתונים, בתוך העובדה שהם תחתונים.

כלומר, עשיית הדירה במעשינו ועבודתינו בבית המקדש, פעלה אמנם את השראת השכינה בתחתונים. אבל במידה מסוימת הי’ זה רק בעליונותם של התחתונים ולא בתחתוניותם. כי התחתונים עצמם, כמו שהם בתחתוניותם, לא נהיו עדיין דירה לו יתברך. אין זאת אלא שכוחו העצמותי של הקב”ה התגלה בתוך התחתונים, שזיככו את עצמם והתעלו, נהיו יותר ויותר עליונים, כדי להיות כלי לגילוי השכינה.

התחתונים ביצעו אמנם את רצון ה’, קיימו את מצוותיו, הקימו את המשכן ובית-המקדש והשכינה שרתה בו – אבל כל זה הי’ עדיין על ידי שהם התרוממו מתחתוניותם ונהיו עליונים, אך עדיין לא מצד התחתון עצמו כמות שהוא.

אל תוך-תוכו של התחתון עצמו, כפי שהוא מצד עצמו נחות ותחתון, עדיין לא חדרה ולא הגיעה, ובוודאי שעדיין לא פרצה מתוכו, הקדושה האלוקית האין-סופית.

שלימות הכוונה האלוקית היא שהדירה לו יתברך תיעשה מצד התחתונים עצמם כמו שהם בתחתוניותם, מצד המצב התחתון שלהם עצמו שלא השתנה ולא התעלה, משם תפרוץ הקדושה ותיעשה הדירה לו יתברך.

וזו[285] הסיבה הפנימית והעמוקה (מצד כוונתו הפנימית של הקב”ה, שמאחורי הסיבה הפשוטה “מפני חטאינו”) לכך שהייתה הירידה העצומה לגלות, למצב של חורבן בית-המקדש והעדר וסילוק הגילוי האלוקי מלמעלה, כאשר המצב הטבעי הוא חושך והעלם עצום –

כדי שהגילוי הגדול של הגאולה יגיע (לא מלמעלה, מצד הגילוי האלוקי, אלא גם ודווקא) מלמטה, על-ידי עבודתם של ישראל בבירור וזיכוך העולם.

 

למה האף נשאר בחוץ

 

לשם כך הי’ החורבן והגלות, חושך והעלם והסתר מוחלט, “אותותינו[286] לא ראינו”, לא רואים ניסים ולא רואים כלל גילוי אלוקות – כדי שהגילוי האלוקי שיבוא לאחר-מכן יבוא לא מצד הגילוי מלמעלה, אלא מן התחתון מצד עצמו, מתוך חושך הגלות עצמו.

ועיקרו של חושך הגלות הוא לא רק החושך הגשמי, הקשיים וההפרעות מבחוץ, הגויים שגוזרים גזרות שונות על ישראל ואינם מניחים להם ללמוד תורה ולקיים מצוות ולעבוד את ה’ –

אלא העיקר הוא, כמובן, החושך הרוחני, ההעלם והסתר על האלוקות. כאשר כל התפיסה וההסתכלות על אלוקות וקדושה הופכת להיות מגושמת יותר ויותר.

ובפרט בעומק חושך הגלות, חושך כפול ומכופל, כאשר אנשים לא מחפשים כלל את האמת, ומה שמחפשים הוא רק את מה שכדאי ומשתלם. ואף למטה מזה, תכלית גשמית וחומרית, רק את מה שכדאי ומשתלם באופן הגשמי והחומרי הנחות ביותר.

זאת משום שהמצב הוא תחתון שאין למטה הימנו. והמושגים העליונים – אלוקות, רוחניות, בלי גבול, אמת, נכונות להקריב הכל למען האמת וכו’ – אינם נמצאים כלל בתחום המחשבה הגלותית, המשועבדת כולה לחושך והגבלות העולם. כשם שבהמה אינה קולטת בכלל שיש משהו עליון יותר, אליו באמת ראוי לרצות ולהתאוות.

כפי הסיפור הידוע[287] אודות אותו חסיד שראה את אחיו שקוע לגמרי  בענייני גשמיות וחומריות העולם, ואמר לו: ישנה חי’ מסוימת, שיהודים משתדלים לא להזכיר את שמה, ומכנים אותה בשם “דבר אחר”.

אותה חי’, כל התענוג והחיות שלה הוא להתפלש בתוך הלכלוך המטונף ביותר עד שהלכלוך יכסה את כל כולה. אבל האף שלה חייב להישאר מחוץ לטינופת כדי שתוכל לנשום.

והיא מלאה כל כולה תחינה תפילה ובקשה: ריבונו של עולם, מדוע האף שלי חייב להישאר בחוץ, עשה נא שגם האף יוכל להיכנס עמוק פנימה ואוכל להיות שקועה שם לגמרי…

וכאשר גם במקום זה ובמצב זה של גלות וחושך, יהודים לומדים תורה ומקיימים מצוות ועובדים את ה’ –

לא בגלל שהם מבינים ומרגישים את גדולת ה’, שאז הם מתרוממים מתחתוניותם ונעשים עליונים יותר.

אלא גם ודווקא כאשר הם שקועים בעומק חושך הגלות, ואין להם כמעט השגה והכרה באלקות. ולמרות זאת הם לומדים תורה ומקיימים מצוות ועובדים את ה’ בקבלת עול פשוטה ובמסירות נפש של תחתונים שאינם מבינים ואינם מרגישים אלקות, בכוחו של התחתון מצד עצמו –

כאן נעשית עיקרה של הדירה בתחתונים, האור הפורץ מתוך החושך דווקא.

ולכן עיקר התכלית הוא על ידי העבודה בזמן הגלות – משום שבגלות התחתון הוא תחתון הרבה יותר. וממילא דווקא בעומק חושך הגלות נעשית הדירה בתחתונים בתחתוניותו של תחתון כזה שאין למטה הימנו, שאצלו דווקא תהי’ אתכפיא ואתהפכא להיות דירה לו יתברך.

 

דווקא בגלות הביטול הוא בתכלית

 

אך נוסף להסבר זה, שבזמן הגלות התחתון הוא תחתון יותר, והדירה נעשית יותר מצד זה שהוא תחתון. ישנו הסבר נוסף בחסידות[288] מדוע עיקר התכלית היא על ידי העבודה בזמן הגלות דווקא.

לא רק בגלל שאז התחתון הוא תחתון יותר, אלא מפני שגם הדירה לו יתברך, הביטול לאלקות שנעשה באדם ובעולם, הוא בזמן הגלות יותר עמוק מאשר בזמן בית המקדש:

כי דווקא בביטול לאלקות שישנו בזמן הגלות ישנה מעלה מיוחדת על הביטול לאלקות שהי’ בזמן הבית. ודווקא על ידי ביטול זה שבזמן הגלות נעשית הדירה בתחתונים בשלימות.

ולמרות שלכאורה מבואר בחסידות להיפך, שדווקא בזמן הבית הי’ ביטול גדול ביותר לאלקות, ביטול כזה שלא יכול להיות בזמן הגלות.

כמבואר בלקוטי תורה[289] בפירוש מה שאומרים[290] “ואין אנו יכולים לעלות וליראות ולהשתחוות”. שלכאורה, נכון שאין אנו יכולים לעלות לבית המקדש, אבל מדוע אין אנו יכולים להשתחוות.

ומבואר שם שהביטול שבבחינת השתחוואה הוא ביטול נעלה מאד, ביטול בתכלית. וביטול כזה אפשרי רק בזמן הבית ולא בזמן הגלות. כי בזמן הגלות הביטול הוא חיצוני בלבד, “מכניע את הגוף שלא ימרוד”.

אך מאידך, מבואר במקומות אחרים[291] שהביטול האמיתי הוא דווקא בזמן הגלות יותר מאשר בזמן המקדש.

שכן בזמן המקדש, כאשר האלקות האירה בגילוי, הביטול לא הי’ ביטול בתכלית.

כי ביטול מוחלט הוא שנרגש אצלו שהוא אין ואפס לגמרי ואינו מציאות כלל וכל המציאות היא אך ורק אלקות.

ואילו בביטול שהי’ בבית המקדש, הייתה מעורבת מציאות האדם. הביטול הי’ מצד מציאות האדם והרגשתו, שהוא מרגיש אלקות והוא מרגיש איך שהכל אין ואפס. וממילא אין זה ביטול בתכלית, אין זה שאין שום דבר אלא אך ורק הקב”ה. ישנה כאן מציאות אמיתית של מי שמרגיש שכל המציאות היא אלקות, וממילא בביטול שלו מעורבת מציאותו והרגשתו.

דווקא בזמן הגלות, כשלא רואים ולא מרגישים אלקות, אזי הביטול אינו מצד האדם אלא רק מצד האלקות, וזהו אמיתית הביטול.

 

בכמות הביטול או במהות הביטול

 

ואין כאן סתירה כלל[292]. כי בכמות הביטול אכן הי’ בזמן המקדש הרבה יותר ביטול, כי הביטול חדר ומילא והקיף את כל מציאות האדם בכל כוחותיו.

אבל במהות הביטול הי’ זה משום שהאדם הרגיש את האלקות, וממילא מעורבת כאן מציאותו והרגשתו של האדם, ולא שכל הביטול הוא רק מצד האלקות.

ואילו בזמן הגלות, נכון אמנם שהביטול הוא מעט מאד בכמות, הוא אינו מקיף ואינו חודר את הכוחות הפנימיים.

אבל באותה נקודה שבה יש ביטול, הרי מהות הביטול הוא ביטול בתכלית. לא בגלל שהאדם מבין ומרגיש אלא מצד האלקות.

בדוגמת מי שמתעלף בעמדו לפני המלך מפני ביטולו מרוממות המלך. הביטול ממלא כאן את כל מציאותו.

אבל במהות הביטול, הביטול הוא מפני ההרגשה שלו, שהוא מרגיש את רוממות המלך, ולא מצד המלך.

לעומת זאת מי שממלא את ציווי המלך, אמנם הביטול בו מעט מאד בכמות, רק במעשה בלבד –

אבל במהות הביטול, באותה נקודה בה יש ביטול, הרי זהו רק מצד המלך, כאן מאיר רק המלך בלבד ללא שום תערובת של ההרגשה שלו.

ובדוגמת המבואר לעיל[293] שרק על ידי התורה והמצוות יכולה להיות השראת השכינה כי בזה הוא נכלל ובטל לגמרי באלקות. וללא זה הרי אפילו צדיק גמור בתכלית השלימות הוא עדיין מציאות, “יש ולא אפס”.

ולכאורה, הרי האדם המקיים את המצוות אינו מרגיש ביטול במציאות לגמרי. אדרבה, הוא לכאורה הרבה יותר “מציאות” מאותו צדיק גמור עובד ה’ ביראה ואהבה רבה בתענוגים.

אלא ההסבר הוא, כנ”ל, שהעובדה שהאדם המקיים את המצוות אינו בטל בתכלית פירושה הוא שיש באותו אדם עניינים נוספים בהם לא חדר הביטול. אם כן, חסר עדיין בכמות הביטול שלא חדר לכל הפרטים.

אבל באותה נקודה שבה הוא כן בטל, בקיום המצווה, בה הוא אכן בטל בתכלית. כי המצווה היא לגמרי לא הוא, אלא אך ורק הרצון העליון בלי שום הסתר פנים. ולכן באותה נקודה ישנה השראת השכינה.

לעומת זאת, באותו צדיק גמור שאינו בטל בתכלית, הבעי’ היא לא בכך שיש בו עניינים נוספים בהם לא חדר הביטול, אלא באותה נקודה עצמה שבה יש ביטול, והוא רוצה להידבק ולהיכלל באלקות, בזה עצמו הוא אינו בטל בתכלית. אדרבה. הוא מרגיש עצמו מציאות, “יש ולא אפס”, ובגלל המציאות שלו וההרגש שלו באלקות, לכן הוא רוצה להידבק באלקות.

נמצא שזהו חסרון במהות הביטול שאינו ביטול בתכלית (ולא רק בכמות הביטול שלא חדר לכל הפרטים) ולכן לא יכולה להיות שם השראת השכינה.

וכן בענייננו, שהביטול בזמן בית המקדש הייתה מעורבת בו מציאות האדם, שהוא בטל מפני המציאות שלו, שהוא מרגיש אלקות ולכן הוא בטל, ואין זה ביטול בתכלית.

ואם כן הרי הדירה לו יתברך עדיין אינה בשלימות. אין כאן כל כך את גילוי עצמותו יתברך שאין עוד מלבדו. שהרי כאן מורגשת עדיין איזו שהיא מציאות, “יש ולא אפס”, של מי שבטל.

ולכן התכלית של דירה בתחתונים נעשית על ידי מעשינו ועבודתנו בתורה ומצוות “כל זמן משך הגלות” דווקא. שאז אין שום הרגשת אלקות מצד מציאות האדם עצמו.

שהרי אדרבה, מציאות האדם היא מציאות המנגדת לאלקות, ומצידה אין כאן שום ביטול.

אלא הביטול, באותה נקודה שבה מורגש ביטול, הוא רק מפני האלקות המאירה בו ללא שום תערובת של מציאותו שלו. ובאותה נקודה זהו ביטול בתכלית, שמציאותו שלו היא “גאר גארנישט” ואין שום מציאות אלא אך ורק אלקות. ולכן דווקא כאן נעשית הדירה בתחתונים לעצמותו יתברך בשלימות.

אף כי מזה עצמו מובן שמאידך יש מעלה דווקא בביטול שבזמן הבית. שדווקא שם הביטול הוא יותר בגילוי, ויותר ממלא את כל מציאות האדם, מה שאין כן בזמן הגלות, כנ”ל. אם כן, מבחינה מסוימת, דווקא בזמן הבית נעשית יותר הדירה לו יתברך, כאשר כל המציאות היא אלקות בגילוי. וזו אכן הסיבה שהי’ צריך להיות תחילה בית המקדש.

אבל מאידך, כנ”ל, עיקר הביטול בתכלית הוא בזמן הגלות. ושלימות הדירה היא דווקא בגאולה האמיתית והשלימה, שבאה בכח העבודה בזמן הגלות.

 

לא כדבר נוסף

 

וישנו עוד הסבר שלישי[294] מדוע עיקר התכלית היא על ידי העבודה בזמן הגלות דווקא. לא רק מפני שהדירה נעשית בתחתון יותר, ומצד עצמו יותר. ולא רק משום שגם מהות הביטול הוא גדול יותר בזמן הגלות:

משום שדווקא בזמן הגלות נקבעת הדירה לו יתברך בתחתונים בתוך עצם מציאותם של התחתונים כחלק ממציאותם שלהם, כדבר טבעי שישנו בהם מצד עצמם, ולא כדבר נוסף אליהם. שזוהי דווקא הדירה בתחתונים בשלימות באופן שהתחתון מתאחד בתכלית עם האלקות, כחלק ממציאותו הטבעית.

שלכאורה, אף על פי שכל מציאותו של העולם הוא הדבר הוי’ המהווה אותו בכל רגע ורגע ממש מאין ליש[295]

הרי גדרו של העולם הזה מצד עצמו הוא “עולם” מלשון העלם[296]. כדברי רבינו לעיל[297] שהוא “תחתון שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו יתברך וחושך כפול ומכופל, עד שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה’ ממש לומר אני ואפסי עוד”.

אם כן, הדירה שתיעשה לו יתברך בעולם לא יכולה לכאורה להיות חלק ממהותו וגדרו של העולם עצמו, אלא רק כדבר נוסף עליו.

שהרי העולם מצד עצמו אינו שייך כלל לגילוי אלקות. אדרבה. מציאותו כולה היא העלם והסתר על אלקות. וגילוי אלקות, זהו ההיפך הגמור ממציאותו.

ובפרט שהמדובר הוא על דירה לו יתברך, גילוי כזה שאינו בערך אפילו לעולמות הכי עליונים.

אם כן, איך ייתכן שגילוי אלוקי כה נשגב יהי’ חלק מעניינו וגדרו של העולם.

 

שייך לעצמות – אבל לא לגילוי העצמות

 

ואמנם מבואר בחסידות[298] שהעלם עצום זה שישנו בעולם, דווקא הוא מורה שכל מציאותו של העולם הזה היא דווקא מעצמותו יתברך.

וכנ”ל[299] באריכות שעצם העובדה שישנה בעולם הרגשה זו של “מציאותו מעצמותו”, כאילו ח”ו הוא נמצא מעצמו, זה עצמו הוא הביטוי העמוק ביותר של עצמותו יתברך. ביטוי כזה שלא קיים בשום מקום ודרגה בכל העולמות והנבראים, ואפילו בגילויים האלוקיים העליונים ביותר. כי רק הוא יתברך אכן מציאותו מעצמותו, ורק ממנו יתברך יכולה להילקח הרגשה כזו כאילו מציאותו מעצמותו[300].

שלכן בריאת העולם הזה היא רק בכח העצמות. כפי שמבאר רבינו הזקן באגרת הקודש[301], שרק “מהותו ועצמותו של המאציל ברוך הוא, שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח”ו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה”. ולכן כל מציאותו של היש הגשמי הוא הביטוי של עצמותו יתברך.

נמצא שבמציאות העולם עצמה יש בה[302] “דוגמת ענין מציאותו מעצמותו, ומענין נמצא בבלתי מציאות נמצא”. ובזה מהווה מציאותו עצמה של העולם המשכת וגילוי העצמות.

ובכל זאת, לא די בכך להסביר מדוע מהווה האלקות שבעולם חלק ממציאותו ולא דבר נוסף עליו.

שהרי שייכות זו של היש הנברא לכח העצמות שבו (מצד ההרגש של “מציאותו מעצמותו”) היא באופן שכח העצמות שבו אינו שייך לגילוי כלל. אדרבה, ההרגש של “מציאותו מעצמותו” שבעולם הוא בזה שאין בו שום שייכות לאלקות.

אם כן, הרי שייכות עצמית זו של הנברא לעצמותו יתברך אינה מספיקה בכדי שיהי’ בעולם גילוי העצמות באופן ששייך למציאותו שלו.

ושוב נמצא שהדירה שתיעשה לו יתברך בעולם לא יכולה לכאורה להיות חלק ממהותו וגדרו של העולם עצמו, אלא רק כדבר נוסף עליו.

שהרי העולם מצד עצמו אינו שייך כלל לגילוי אלקות. אדרבה. מציאותו כולה היא העלם והסתר על אלקות. גילוי אלקות זה ההיפך הגמור ממציאותו.

 

לכך נברא – אבל גדרו חושך

 

ואמנם נתבאר לעיל[303] שמשום כך מדגיש רבינו הזקן בדבריו[304] “שלכך נברא מתחילתו”, שהעולם נברא מתחילתו בשביל הכוונה של דירה בתחתונים – 

כדי לומר שהדירה לו יתברך שנעשית בעולם יכולה וצריכה להיות בתוך העולם לא כדבר נוסף עליו, אלא כחלק ממהותו ועצמותו של העולם. שזה יהי’ הגדר של העולם עצמו.

ולכן מדגיש רבינו “שלכך נברא מתחילתו”. שכל בריאת העולם מלכתחילה לא הייתה אלא בשביל תכלית זו של דירה לו יתברך בתחתונים. כדי שיהי’ יתרון האור שיפרוץ מתוך החושך דווקא.

נמצא שאדרבה, עיקר גדרו ומהותו של העולם הוא הדירה שתהי’ בו לו יתברך. וכל החושך לא נמצא בו אלא כדי שמתוכו יבקע גילוי עצמותו יתברך.

אם כן, הדירה היא בעצם מהותו ועניינו של העולם ולא כדבר נוסף עליו.

ובכל זאת, גם בכך לא די. כי סוף סוף גדרו של העולם הזה מצד עצמו הוא “עולם” מלשון העלם[305]. היינו שמצד הבריאה, עצם מציאותה היא כזו שלא נרגש בה התכלית שצריכה להתמלא בה, אלא אדרבה, מצד בריאתה עניינה העלם.

אם כן, עדיין הדירה שתיעשה לו יתברך בעולם לא יכולה לכאורה להיות חלק ממהותו וגדרו של העולם עצמו, אלא רק כדבר נוסף עליו.

שהרי העולם מצד עצמו, כפי שנברא באופן שהכוונה והתכלית שלו אינה נרגשת בו, אינו שייך כלל לגילוי אלקות. אדרבה. גילוי אלקות זה ההיפך הגמור ממציאותו, ומציאותו כולה היא העלם והסתר על אלקות.

 

החושך עצמו מעורר את המסירות נפש

 

ולכן תכלית זו של דירה בתחתונים נעשית על ידי מעשינו ועבודתנו בתורה ומצוות “כל זמן משך הגלות” דווקא:

מבואר בחסידות[306] שלחושך הגלות יש תכונה מיוחדת. שדווקא החושך ההעלם והסתר מעורר ומגלה את כח המסירות נפש שיאיר בזמן הגלות, הרבה יותר מאשר בזמן הבית.

לא זו בלבד שיהודים לומדים תורה ומקיימים מצוות ועובדים את ה’ למרות חושך הגלות.

אלא שדווקא ההעלם והחושך מעוררים אצלם את כח המסירות נפש, לעורר בעצמם את ההתקשרות העצמותית עם הקב”ה שלמעלה מטעם ודעת וכך לעמוד בכל הניסיונות.

וכמו העקב שברגל, שדווקא משום היותו נמוך ותחתון ולא מאירים בו הכוחות הנעלים, השכל והרגש, הרי דווקא משום כך מהווה הוא דווקא “כלי” לגילוי רצון הנפש יותר מהמוח והלב.

וכמו שרואים במוחש, שכאשר רוצים להיכנס למים חמים או קרים, קל יותר להכניס לשם את העקב שברגל מאשר את הראש והלב.

ואין זה רק משום שאין שם את השכל והרגש המפריעים לגילוי הרצון. אלא “שבבחינה[307] זו נקרא הרגל ראש”, היינו[308] שהעקב שברגל, דווקא מצד פחיתותו, הוא כלי לעניינים הנעלים ביותר שבנפש.

וכמו שדווקא באנשים פשוטים מתגלית האמונה והמסירות נפש יותר מאשר ביודעי תורה.

וזו גופא הסיבה שהקב”ה הטביע טבע זה בעולם, שדווקא ההעלם והחושך מעורר את הגילוי – בגלל ענין זה:

כיוון שנתאווה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, ורצונו יתברך שזה יהי’ בעולם מצד טבעו ולא כדבר נוסף, והרי טבע העולם הוא העלם וחושך – לפיכך הטביע הקב”ה בטבע העולם שדווקא ההעלם והחושך יעוררו ויהיו כלי לגילוי נעלה יותר.

ומכיוון שבעולם עצמו (עוד קודם שמתגלה בו הכוונה והתכלית, שגדרו אז חושך והעלם, ובכל זאת גם אז) משתקפת הכוונה והתכלית שבו, בכך שההעלם והחושך עצמו מעורר ומגלה את האור הנעלה יותר –

לפיכך הדירה שנעשית בתחתונים על ידי התורה והמצוות קשורה עם עצם מציאותו וגדרו של (חושך) העולם ולא כדבר נוסף עליו.

ולכן תכלית זו של דירה בתחתונים נעשית על ידי מעשינו ועבודתנו בתורה ומצוות “כל זמן משך הגלות” דווקא –

משום שדווקא בזמן הגלות, ובפרט בתוקף הגלות בעקבתא דמשיחא, על ידי כח המסירות נפש שמתגלה דווקא אז, מתגלה בעולם שגדרו ומהותו שלו (עוד לפני שהתגלתה בו הכוונה האלוקית) היא שהחושך וההעלם מעורר ומגלה וממשיך את הגילוי. וממילא גם גילוי העצמות (ולא רק המשכת העצמות, כנ”ל) שנעשה בעולם הוא חלק מעניינו ומהותו וגדרו של העולם.

 

בגאולה – על ידי הגלות – נשלמת הכוונה

 

נמצא שדווקא על ידי הגלות נשלמת יותר הכוונה האלוקית של דירה בתחתונים –

הן משום שאז התחתון הוא הכי תחתון. כי דווקא בגלות נמצא התחתון בשיא תחתוניותו. ואז נעשית הדירה לו יתברך בתחתון שאין תחתון למטה הימנו, ודווקא מפני שהוא תחתון, כנ”ל.

הן משום שאז מאירה כאן האלקות באופן היותר חזק. כי באותה נקודה שיש ביטול בגלות, הרי הביטול הוא ביטול מוחלט, ביטול בכל המהות, ביטול מצד האלקות בלבד.

והן משום שאז הייחוד בין האלקות לבין התחתון ביותר היא באופן היותר מוחלט. כי אז נקבעת הדירה לו יתברך בתחתונים בתוך מציאותם של התחתונים כחלק ממציאותם שלהם. כדבר טבעי שישנו בהם מצד עצמם, ולא כדבר נוסף אליהם.

שכן אז דווקא מתגלה בעולם, מצד גדרו ומהותו שלו, שהחושך וההעלם מעורר ומגלה וממשיך את הגילוי. וממילא גם גילוי העצמות שנעשה בעולם הוא חלק מעניינו ומהותו וגדרו של העולם.

שזוהי דווקא הדירה לו יתברך בתחתונים בשלימות. באופן שהתחתון ביותר מתאחד בתכלית עם האלקות, שמאירה בו בשיא תוקפה, ובאופן שזהו חלק ממציאותו הטבעית. ועד שזה פורץ ממנו עצמו מצד עצמו.

בגלות מתגלה כח העצמות, ומגיע מתוך תחתוניותו של התחתון עצמו, מתוך החושך דווקא, שהוא עצמו מביא את האור והופך להיות אור.

על ידי מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות דווקא. כאשר יהודים לא מתפעלים מכל החושך הכפול ומכופל, ועושים את עבודתם בתורה ומצוות ללא שום גילוי והרגש אלוקי, ודווקא החושך גורם להם להתחזק יותר ולעשות יותר –

זה מביא את הגילוי האלוקי (שבא על ידי הגלות) בגאולה האמיתית והשלימה. אז נעשית הדירה לו יתברך בתחתונים בשלימות. אז מאיר בעולם הגילוי האלוקי בשיא תוקפו ושלמותו, “ונגלה[309] כבוד הוי’ וראו כל בשר”, מצד התכונות והטבע של הבשר עצמו.

והגילוי הזה מתחיל בבית המקדש השלישי והמשולש, שהוא מקום השראת השכינה, המקום העיקרי של הדירה לו יתברך בתחתונים. שהוא כולל בעצמו את שלושת בתי המקדש.

הן את הגילוי הנעלה ביותר מלמעלה, כמו בבית ראשון ועוד הרבה יותר.

הן את העובדה שזה נעשה דווקא על ידי “מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות”, שאז הגילוי חודר בפנימיות יותר בעולם, כמו בבית שני ועוד הרבה יותר.

והן את החידוש המיוחד של הבית השלישי, הכולל את שניהם יחדיו. שהגילוי פורץ מתוך מציאות העולם מצד עצמו, באופן ששייך למציאותו שלו.

ומבית המקדש השלישי מתפשטת הדירה לו יתברך בכל העולם כולו.

 

לשנוא את הגלות ולהשתוקק לגאולה

 

אבל, למרות כל הסברים אלו[310] מובן ופשוט, שאסור ליהודי להצדיק את הגלות, ולהסכים לכך שהגלות תימשך ח”ו עוד ועוד, ולהסביר שדווקא על ידי זה יהי’ יתרון במילוי הכוונה האלוקית.

להיפך. יהודי צריך לשנוא[311] את הגלות שנאה פנימית ועמוקה ולהשתוקק בכל לבו ונפשו בגעגועים עזים לגאולה.

עליו לזעוק להקב”ה מקרב ולב עמוק, כפי שזעק משה רבינו[312] “למה הרעות לעם הזה”?! “עד מתי?!” “וואי וואונט משיח נאו”! וכיוצא בזה.

וכל סידור התפילה, ספר התהילים וכו’ מלא מתפילות וזעקות ואפילו דרישות כביכול מהקב”ה להביא כבר את הגאולה – “עד מתי אלוקים יחרף צר”. “כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים”. “לישועתך קווינו כל היום”. “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, וכו’.

כי אמנם על ידי הגלות נעשה יתרון, כנ”ל. אולם יתרון זה יהי’ רק אחר כך, בגאולה שתפרוץ מתוך חושך הגלות.

אבל הגלות עצמה היא היפך רצון ה’. היא מצב שבו לא רואים ולא מרגישים שום גילוי אלקות. אדרבה. נמצאים בשיא החושך המוחלט, ללא אף נקודה של אור וגילוי אלוקי. כאשר נדמה כאילו ח”ו הכל מתנהל בניגוד גמור לרצון ה’ – “למה יאמרו הגוים, אי’ נא אלוקיהם”. “באמרם[313] עליהם עם ה’ המה ומארצו יצאו, ולא הי’ יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו” ח”ו.

אולם אנו מאמינים ששום דבר לא יכול לקרות ח”ו בניגוד לרצון ה’. ולכן ישנם הסברים בתורה, שישנה כוונה אלוקית נסתרת דווקא בשיא החושך. כי דווקא מתוך החושך יפרוץ האור המוחלט, ותתבצע הכוונה האלוקית בשלמות, וכנ”ל.

אולם ליהודי אסור להרגיש שאנן בגלות, ולהשלים עם מצב זה, שהכל מתנהל בגלוי להיפך מרצון ה’.

ובאשר[314] לעילויים שנעשים דווקא על ידי הגלות – זועק יהודי: הרי הקב”ה הוא כל יכול, וביכלתו להביא את כל העילויים הללו, ללא כל כך הרבה סבל וצער וחושך כפול ומכופל. וכנוסח התפילה “ולא על ידי ייסורים וחוליים רעים”.

והזעקה של יהודי מצד עצמו דווקא, היא אכן פועלת לבטל את הגלות, ושאור הגאולה יפרוץ כבר מתוך חושך הגלות.

ולכן, הפנימיות של זעקת “עד מתי” היא[315] הכרזת העם “יחי המלך המשיח”. שהיא הבקשה והדרישה מהקב”ה, ובעיקר גם מהמלך המשיח עצמו, את התגלותו של המלך המשיח, שיביא כבר את הגאולה בפועל, באופן שהיא תפרוץ מתוך שיא חושך הגלות.

 

בית המקדש מגלה את מה שפעל 770

 

נמצא מכל זה שהשראת השכינה בשלמות שבבית המקדש השלישי מגיעה דווקא מתוך הגלות. מתוך עבודתם של ישראל להשרות את השכינה בזמן הגלות, מזה דווקא פורצת השראת השכינה של בית המקדש השלישי.

ולכן היא גם מתחילה, ברגע האחרון של הגלות, שהופך להיות הרגע הראשון של הגאולה, דווקא בבית רבינו שבבבל שבדורנו – “770”.

שהוא המקום המרכזי של עבודת בני ישראל בסיומה של הגלות, בשיא הגלות, ברגע התחתון ביותר – שהופכים אותו, בעבודתם של ישראל, להיות “די[316] העכסטע צייט” לגאולה, הרגע העליון ביותר.

ולכן נמצא “בית רבינו” בגלות עצמה, דווקא במקום התחתון ביותר, ב”חצי כדור התחתון”[317], ש”לא הי’ בו מתן תורה”.

כי דורנו, שהוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה, מסיים את עבודת בני ישראל בגלות, לרומם את העולם כולו להיות דירה בשלמות לו יתברך. וכשצריך להרים את העולם כולו, מרימים אותו דווקא מלמטה[318].

ולכן נמצאים רוב מניין ורוב בניין של עם ישראל עתה בגלות אמריקה. ולכן נמצא שם גם נשיא הדור, המלך המשיח, וביתו, “בית רבינו”, שהם

המרוממים אותו והופכים אותו למקום של השראת השכינה בשלמות[319].

וזהו מה שאמרו רז”ל שאף[320] ברגע שישראל נגאלין, אין השכינה יוצאת מהגלות לפני ישראל, אלא יחד עמם.

וכמו שכתוב[321] “ושב ה’ אלוקיך את שבותך” – “והשיב לא נאמר (שהוא ישיב את ישראל מהגלות) אלא ושב”, שהוא עצמו כביכול שב מהגלות ביחד עם ישראל. ו”את שבותך” פירושו כמו “עם שבותך”[322].

והיינו שמשמעותה של שיבת השכינה לבית המקדש שבארץ ישראל הוא לא שעוזבים את מה שפעלו ישראל בזמן הגלות. אלא שמקום הגלות עצמו הופך להיות מקום של גאולה.

והיינו שאז מגיעה לשיאה פעולתו של מלך המשיח ופעולתו של בית רבינו שבבבל להכניס את השכינה בכל עוצמתה לתוך הגלות, ויותר מזה, שהגאולה פורצת דווקא מתוך הגלות.

ולכן ברגע הגאולה, כאשר בית המקדש השלישי (שעניינו השראת השכינה) יורד מן השמים ומתגלה[323] – אין פירושו של דבר שמתחיל אז רק גילוי מלמעלה.

(שדבר כזה הוא בניגוד לכל כוונת הגלות והגאולה – שהגאולה תבקע ותפרוץ דווקא מתוך הגלות).

אלא שהגילוי מלמעלה (בית המקדש השלישי) מגלה את מעלתם של ישראל כפי שהם בגלות, ומביא לשיא את פעולתו של בית רבינו שבבבל, שממקום הגלות תפרוץ הגאולה.

ולכן ברגע הגאולה, כשישראל נמצאים עדיין במקום גלותם, והשכינה עמהם שם, כדי שמשם יפרוץ הגילוי האלוקי של הגאולה, הרי שם מתגלה[324] תחילה בית המקדש השלישי, במקום שנמצאים ישראל בגלות, ומשם ישוב לירושלים.

והיינו, שהסיבה לכך שבית המקדש מתגלה תחילה בבית רבינו, היא מפני שבית רבינו הוא אכן חלק עיקרי מהשראת השכינה שבבית המקדש השלישי, שמגלה את המעלה הנפלאה שנעשתה דווקא על ידי עבודתם של ישראל בזמן הגלות. ולכן השראת השכינה שבבית המקדש השלישי מתחילה דווקא ממנו.

ולכן ברגע הגאולה נמצאת השכינה בביתו של נשיא הדור, בבית רבינו שבבבל, בית חיינו, “770”, בגימטריא[325] “בית משיח”. ומשם מתפשטת השכינה לכל העולם.

ולכן מתגלה שם ברגע הגאולה, תיכף ומיד ממש, בית המקדש השלישי, ומשם ישוב לירושלים.

 

שהתחתון מצד עצמו גם יעשה את הדירה

 

וכאמור, זהו גם ההסבר בנוגע לביאור בנקודה שבסוף הפרק, מדוע צריך דווקא מצוות, ולא די בתורה.

שבפרקים הקודמים[326] הי’ הביאור כדי לפעול גם בגוף ובנפש הבהמית. אולם כאן אין רבינו מסתפק בהסבר זה. ומוסיף ומבאר שזקוקים לקיום המצוות לא רק בשביל ההשראה גם על הנפש הבהמית, אלא גם בשביל שתשרה השכינה באדם בכלל, גם על הנפש האלוקית. כי דווקא ההתהפכות והכיליון שפועלים בנפש הבהמית הוא הגורם את השראת השכינה גם על הנפש האלוקית.

ויש לומר, כאמור, דהיינו משום שכאן בא לבאר את השראת השכינה בנוגע לשלמות הכוונה של דירה בתחתונים – שזה יהי’ שייך לתחתונים באופן פנימי.

ולכן ממשיך שלא זו בלבד שהדירה בתחתונים היא באופן ששייך לתחתונים באופן פנימי.

אלא שגם עצם ההמשכה וההשראה, גם על הנפש האלוקית, צריכה להיעשות על ידי התחתונים.

כי שלמות הכוונה של דירה בתחתונים היא לא רק שמקום הדירה יהי’ בתחתונים, אלא שכל פעולת עשיית הדירה תהי’ על ידי התחתונים. ודווקא מצד עצמם, בגלל תחתוניותם.

ולא די בכך שהתחתונים יהיו כלי ויקבלו את ההמשכה, אלא דווקא הם יפעלו את ההמשכה ויעשו בעצמם את הדירה לו יתברך.

והיינו לא רק שהם ילמדו תורה ויקיימו מצוות. שזה שייך רק אחרי שניתנו להם התורה והמצוות. אלא שהם ייזמו את כל המהלך, הם יגרמו לכל ההמשכה, הם יעוררו את השכינה לבוא ולשכון בתחתונים.

ולכן התכלית היא לא רק שהשכינה תתקבל ותאיר גם בתוך הגוף והנפש הבהמית. שהתחתון יקבל בשלמות ובאופן פנימי את השכינה, ועד את עצמותו יתברך.

אלא הרבה יותר מזה – שהתחתון מצד עצמו יעורר ויגרום ויפעל את המשכת השכינה גם על הנפש האלוקית.

וזוהי תוספת הביאור כאן מדוע צריך להיות דווקא קיום המצוות במעשה, ולא די בלימוד התורה.

כי לימוד התורה פועל רק לקבל את אור השכינה, ועד את עצמותו יתברך, ולצמצם (“אריינקוועטשן”) ולהכניס זאת שיאיר באופן פנימי באדם ובעולם.

אולם התכלית היא שהתחתון מצד עצמו לא רק יקבל את הדירה לו יתברך, אלא שהוא יעורר ויגרום ויפעל בעצמו, ומצד עצמו, את הדירה בתחתונים.

וזה נעשה דווקא על ידי המצוות המעשיות. שהן גורמות כביכול (לא רק לקבל, אלא) להמשיך את עצמותו יתברך בתחתונים.

ועל דרך המבואר בדרושי ראש השנה[327], שהתכלית היא לא רק שישראל ילמדו תורה ויקיימו מצוות. ואפילו לא רק שיגיעו על ידי התשובה למדרגה שלמעלה מן התורה והמצוות. אלא יותר מזה, שיגיעו לעצמותו יתברך ממש, כיוון ש”ישראל מושרשים בעצמות”, ויפעלו ויעוררו שם כביכול את הרצון והתענוג אצלו יתברך להיות מלך על ישראל ועל העולם, “שתמליכוני עליכם”.

ועל דרך זה אצל המלך המשיח, שמלכותו של הקב”ה מתגלית על ידו[328]. שלא די בזה שילכו אחריו ויקיימו את הוראותיו. אלא צריכה להיות היוזמה שלהם, שלנו, לקבל את מלכותו ולבקש שיבוא וימלוך עלינו.

וכמו שכתוב[329] “וביקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם” – זה מלך המשיח, וממנו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם”.

שזה נעשה על ידי הבקשה וההכרזה וקביעת העובדה על ידי העם[330] – “יחי המלך”. “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

שהכרזה זו מבטאת[331] את התגלות עצם מציאותו כמלך המשיח.

ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעיני כל, על ידי פעולותיו בעם ישראל ובעולם כולו, להביא את הגאולה האמיתית והשלמה בפועל ממש תיכף ומיד ממש.

נשלם חלק ראשון בעזר ה’ יתברך ויתעלה

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

 

 

מקורות והערות



[1] סה”ש תש”ג ע’ 126 בתרגום חופשי.

[2] הרבי הרש”ב.

[3] אולי יש כאן גם רמז לשלושת השבועות של בין-המצרים, בהם לומדים את הלכות בית הבחירה.

[4] פל”ה. מזח”ג קפז, א.

[5] החל מפרק נא.

[6] ראה ל”ב.

[7] פל”ה.

[8] וראה בארוכה בהקדמה לפרק נא.

[9] ישעי’ ו, ג.

[10] תיקו”ז תנ”ז (צא, ב). ת”ע (קכב, ג).

[11] בפנ”ב.

[12] כנ”ל פל”ו.

[13] בפרק נא.

[14] שהרי מפורש בתניא לעיל להיפך, שבתורה ומצוות עושים דירה לעצמותו יתברך. וכן על בית המקדש נאמר שהוא המקום לעצמותו יתברך, ש”השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, ואף כי הבית הזה”, שבו שוכן הקב”ה בעצמו, כנ”ל בהקדמה לפרקים אלו.

[15] כנ”ל פל”ו ואילך וש”נ.

[16] בראשית א, א. פרש”י ורמב”ן שם. תנחומא שם ח.

[17] ירמי’ ב, ג.

[18] משלי ח, כב.

[19] ראה אלשיך עה”פ, של”ה סט, א ועוד.

[20] ראה זח”ג עג, א.

[21] ראה בכ”ז בארוכה בפניני-התניא לפל”ו, וש”נ.

[22] ראה זח”א קג, רע”א. רכב, סע”ב. רמג, סע”א. ח”ב פה, א. ח”ג מ, ב. מו, א. ובשמו”ר פט”ו, כו שאז “נתמלא דיסקוס של לבנה”.

[23] כי בבית שני לא הי’ (בגלוי) הארון עם הלוחות. שהרי יאשי’ המלך ציווה, בסוף ימי בית ראשון, וגנזום במטמוניות עמוקות ועקלקלות (רמב”ם הביהב”ח רפ”ד).

[24] ראה שבת ל, א. תנחומא ויקהל פ”ז.

[25] כנ”ל פנ”ב (עג, א בחצאי ריבוע).

[26] שבסה”ת, כדלקמן בהמשך הפרק.

[27] ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ. רי”כ.

[28] ואולי י”ל שמרמז לזה בלקולוי”צ, שמבאר בארוכה ע”פ קבלה כדרכו דיוק הלשונות “ביתר שאת ויתר עז, בגילוי רב ועצום” – ש”שאת” היא חכמה, ו”עז” הוא בינה, ו”בגילוי רב ועצום” הוא הדעת הכולל חו”ג. והיינו שמאירים כאן חב”ד דאצילות עצמן, ולא רק הארתן המתלבשת בבריאה.

[29] וכמעט מפורש כן בסידור רבינו שער הת”ת ע’  צח, ד. וכן משמע באוה”ת במדבר סוף ע’ טז (וצע”ק ממ”ש שם ריש ע’ רלג). מהערת כ”ק אד”ש מה”מ הנ”ל (וראה לקמן בהערות בדרך אפשר מהו הצע”ק).

[30] שמות כד, יב.

[31] ראה זח”ב פה, א. וכנ”ל פנ”ב.

[32] לקוטי הגהות ע’ קיז. הובא בל”פ.

[33] כנ”ל פי”ח, פל”ה בהגהה, ועוד.

[34] כנ”ל פנ”ב (עג, א).

[35] ובפרט ע”פ שנתבאר לעיל בפנ”ב, ש”עלמא דאתגליא” זו המדרגה העליונה שבמלכות דאצילות, בהיותה עדיין באצילות, שהיא רק שייכת לגילוי ומקור לגילוי אל הנבראים, ואילו השכינה היא המדרגה התחתונה שבה, שכבר “שוכנת ומתלבשת” ויורדת לבי”ע אל הנבראים להחיותם ולקיימם. וא”כ פשיטא שהחכמה נעלית מעלה מעלה מהשכינה.

[36] כנ”ל פי”ח, פל”ה בהגהה, ועוד.

[37] כנ”ל פנ”ב.

[38] פ”ד.

[39] ב”ק פב, א.

[40] תענית ז, א. רמב”ם הל’ ת”ת פ”ג ה”ט.

[41] ראה ד”ה ויקרא תשל”ב סה”מ מלוקט ח”ד ע’ רז וש”נ.

[42] כנ”ל פנ”ב.

[43] שבסה”ת. רי”כ.

[44] ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[45] שמות לב, טז.

[46] פנ”ב.

[47] כנ”ל פנ”ב.

[48] וי”ל שבמילים אלו מרומז (המבואר לקמן) שמאיר כאן גם מעצמות אור א”ס, וגם מה שלמעלה מממלא וסובב, המחבר את שניהם. כי הכוונה כאן שע”י הלוחות נמשך אוא”ס (סובב) במל’ דאצילות ובריאה (ממלא). ל”ב.

[49] תיקו”ז בהקדמה (ד”ה פתח אלי’הו).

[50] כנ”ל ספמ”ח, ספנ”א, ובכ”מ.

[51] ראה בארוכה בפניני-התניא לעיל רפמ”ט, ובהקדמה לפל”ט.

[52] ראה לקו”ת מסעי פט, ב ואילך, לקמן קו”א ד”ה להבין מ”ש בפע”ח (ע’ קנח, א). אוה”ת שמיני (כרך ב) פ”ו ד”ה יין ושכר פ”ב. סד”ה פב”פ שם (ע’ קצד-ה). סה”מ תרס”ו ע’ תכה, ד”ה עוטה אור ת”ש, לקו”ש חי”ט ע’ 11. סה”מ תשי”ז ע’ 145, ובכ”מ.

[53] ראה שבת קד, א. מגילה ב, סע”ב.

[54] ירושלמי שקלים פ”ו.

[55] שמות לב, טז.

[56] דברים ה, כג.

[57] תניא מבואר (ר”א אלאשוילי).

[58] סה”ש תש”ג ע’ 124.

[59] ראה זח”ב סח, ב וברח”ו ורמ”ז שם. הובא באוה”ת יתרו ס”ע תשצח ואילך. לקו”ת מטות פז, ג ובכ”מ. וראה ד”ה וידבר גו’ אנכי תפר”ח. סה”מ תפר”ח ע’ קלה. ולפני זה (ע’ קלה) בביאור ענין אלוקים חיים.

[60] כנ”ל רפ”ג.

[61] ראה ד”ה איתא במד”ת תרנ”ג הידוע (סה”מ תש”ח ע’ 272) ובכ”מ.

[62] נצבים כח, כט.

[63] ראה תיקו”ז ת”י (כה, ב), לעיל פכ”ו, לקו”ת ר”פ פקודי, ראה כט, א, ובכ”מ.

[64] ראה אגה”ת פ”ד, לקו”ת ר”פ ראה, ובכ”מ.

[65] כנ”ל פל”ט באריכות, וש”נ.

[66].חכמה נסתרה, וי”א חכמה נפלאה (משיחת ש”פ וירא תשנ”ב), היינו חכמת הקבלה.

[67] שמות לד, א. דברים י, א.

[68] ואף שאמרו רז”ל (מנחות צט, א. ב”ב יד, א. ירושלמי שקלים פ”ב ה”א) לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. וא”כ היו שם גם (שברי) לוחות הראשונות – אך לכמה דעות היו שני ארונות, ובביהמ”ק היו רק הלוחות השניות ולא שברי הלוחות (ראה בגמ’ ובמפרשים שם, תוס’ עירובין סג ב ד”ה כל זמן, ועוד).

[69] סה”ש תש”ג ע’ 123.

[70] “עיין ג”כ תוספתא ב”ק רפ”ז, מפרשים אבות פ”ה מ”ו, זח”ב פד, ב. קיג, ב. מו”נ ח”א פס”ו. שיעור קומה סמ”ט. ד”ה ויתן לך תרס”ו. ד”ה ביום השמע”צ תרפ”ט. ס’ שמות להצ”צ רשימה עה”פ והלוחות מעשה אלוקים” (נדפס באוה”ת תשא ע’ ב’כא ואילך). הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[71] ראה ראב”ע שמות לד, א.

[72] ראה ראב”ע שמות לב, טז.

[73] שם.

[74] כ”ק אד”ש מה”מ: לקו”ש חי”ד ע’ 31 הערה 11.

[75] שמות לד, כח. דברים י, ד.

[76] ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[77] סידור רבינו שער הת”ת ע’  צח, ד. הובא בל”פ הוספה א’. ובאוה”ת ע’ א’קכב ואילך. וע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ הנ”ל.

[78] ספר יצירה פ”א מ”ז.

[79] “כן צ”ל כדי שלא יוקשה בסידור מיני’ ובי’. וכמו שכתוב באוה”ת (ע’ טז) בחילוק – בריאה מצד עצמה, או כשמאיר מאצילות”. מהערת כ”ק אד”ש מה”מ הנ”ל.

[80] ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ הנ”ל, שכן משמע באוה”ת במדבר ע’ טז.

[81] וכמו שבגן עדן, למרות שמצד עצמו, כיוון שהוא בבי”ע, יש רק ידיעת המציאות. אולם על ידי שהאצילות מאירה שם, יש בו גם השגת המהות. וכן בענייננו, בתורה (בלוחות) שלמטה, שהיא גילוי האצילות כמו שהוא (ולא רק בשביל הבריאה, כמו בהתלבשות בחב”ד דבריאה, כנ”ל), יש בה גם השגת המהות (ולכאורה גם זה מאיר בבריאה, כיוון שההתלבשות למטה היא ע”י בריאה, ע”ד המבואר במעלה הקודמת).

[82] ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ הנ”ל, שכן משמע באוה”ת במדבר ע’ רלג.

[83] כנ”ל פנ”א-נב, כמו שבמוח מאירה חיות הנפש ששייכת להתלבש ולהחיות את כל האברים הפרטיים.

[84] ראה שיחת ש”פ בא תשנ”ב, ובכ”מ.

[85] שגם הוא מקור ועיקר החיות של הנבראים, כנ”ל פכ”ג. ולכאורה הוא ע”ד המבואר לעיל (פנ”א) במשל, שבמוח מאיר גם החיות הכללי, שהוא המשל לסובב כל עלמין. ומתאים להערת כ”ק אד”ש מה”מ המבוארת בפנים, שמאירים כאן המקיף והפנימי ומה שלמעלה מהם. אך באוה”ת שם שבקה”ק מאיר רק הממלא, ואילו הסובב מאיר ביריעות המשכן שהם מקיפים. אלא שבקה”ק, ששם האור פנימי, מאיר גם התענוג שלמעלה מהרצון, ע”ד שבשכל נרגש תענוג. וצ”ע (ואולי זהו ה”וצע”ק מאוה”ת ע’ רלג” שבהערת כ”ק אד”ש מה”מ הנ”ל).

[86] יומא כא, א. מגילה י, ב.

[87] שמות כה, י.

[88] ירושלמי שקלים פ”ו.

[89] ראה לקמן קו”א (ע’ קס ואילך) ד”ה דוד זמירות.

[90] ראה יומא כא, ב. וכנ”ל שיאשי-הו המלך ציווה וגנזוהו עוד בסוף ימי בית ראשון במטמוניות עמוקות ועקלקלות (רמב”ם הביהב”ח רפ”ד).

[91] והיינו שלא היו שם בגלוי. אבל באופן דגניזה הם היו גם בבית שני. ובעצם כל גניזתם הייתה מלכתחילה רק כדי להישאר בשלמותם גם לאחר מכן. ראה לקו”ש חכ”א ע’ 158 ואילך, חל”ו ע’ 196. ושם, דאדרבה, שבבית שני הייתה בפנימיות דרגא נעלית יותר (אף שבגלוי הייתה דרגא נמוכה, עד שזה נחשב “לא שרתה בו שכינה”), שבאה באופן של סתימות והעלם, ומקשרת גם יהודים שבדרגא נמוכה יותר, וכדלקמן.

[92] יומא ט, סע”ב.

[93] פנ”ב.

[94] נוסף למה שהייתה בו גם החכמה דאצילות, התורה, שהיא למעלה מעלה מהשכינה, מלכות דאצילות, כנ”ל. שזה הי’ גם בבית שני, וגם בזמן הגלות, כדלקמן.

[95] וממילא היו בזה גם המעלות הנפלאות של מה שלמעלה מהסובב והממלא, שרק הוא יכול לחבר אותם, כנ”ל באריכות. שגם זה הי’ גם בבית שני, וגם בזמן הגלות, כדלקמן.

[96] שבסה”ת.

[97] ראה כלים פ”א מ”ט.

[98] רי”כ.

[99] ראה בארוכה בהקדמה לפרק נא.

[100] חגי ב, ט.

[101] ב”ב ג, סע”א.

[102] זח”א כח, א.

[103] ראה בכל זה בארוכה בלקו”ש ח”ט ע’ 27 ואילך (ובהערה 29 אודות השייכות של בית שני לבית שלישי) וש”נ. שיחות ש”פ ואתחנן, עקב, ראה תנש”א, ובכ”מ.

[104] ראה שעהיוה”א פ”ז.

[105] ראה לקו”ש חל”ו ע’ 196.

[106] ב”מ לח, א.

[107] היום יום כט מנ”א, בתרגום חופשי.

[108] ראה בארוכה שיחת ש”פ עקב תנש”א, ובכ”מ.

[109] ראה בארוכה שיחת ש”פ עקב שם, ובכ”מ.

[110] כנ”ל פל”ו.

[111] כנ”ל רפל”ז.

[112] ראה לקו”ת בחוקותי מח, א. מאמרי אדהאמ”צ ויקרא ח”ב ע’ תשסא ועוד.

[113] ראה ב”י לטור יו”ד סי’ רמח. סה”מ תרצ”ט ע’ 191, 197 תש”ח ע’ 227.

[114] תו”א משפטים עו, א.

[115] ע”ז ג, א. וראה סה”מ אידיש בתחילתו.

[116] במדב”ר  יב, ג.

[117] מגילה ו, רע”ב.

[118] סה”ש קיץ ש”ת ע’ 57. תש”ב ע’ 119.

[119] ראה בארוכה שיחת ש”פ ואתחנן תנש”א. וראה “משיח עכשיו” ח”א (מתחילתו) באריכות.

[120] כנ”ל רפל”ז.

[121] ברכות ח, א. וראה לעיל פל”ד.

[122] פנ”ב.

[123] ולקמן יתבאר מדוע דווקא הלכה ולא רק תורה בכלל.

[124] ו, א.

[125] ראה יחזקאל יא, טז ובמצו”ד שם. מגילה כט, א. וראה לקמן.

[126] מגילה כט, א.

[127] יחזקאל יא, טז.

[128] מצו”ד עה”פ.

[129] תרגום יונתן ופרש”י עה”פ.

[130] בכל הבא לקמן ראה בארוכה בקונטרס בית רבינו שבבבל, יו”ל כ’ מ”ח תשנ”ב נדפס בהוספות לסה”ש, התוועדויות, ודבר מלכות תשנ”ב.

[131] תהלים פז, ב.

[132] הכוונה בפשטות היא לרב, שהי’ אז נשיא הדור, רבינו שבבבל. ומזה מובן בכל דור במקומו המיוחד של נשיא הדור.

[133] ראה שיחת ש”פ שופטים תנש”א אודות שופט ויועץ ונביא הדור, שהוראותיו והדרכותיו מקיפים את כל ענייניהם של כולם ושל כאו”א, הן הגשמיים והן הרוחניים.

[134] מגילה כט, א.

[135] מהרש”א בחדא”ג שם.

[136] ס’ הערוך ערך שף.

[137] והכוונה לכאורה בפשטות שהיא נמצאת היכן שנמצא נשיא הדור באותו זמן.

[138] ולמרות ש”קדושה לא זזה ממקומה” (ראה ע”ח ש”ד פ”ג. של”ד פ”ג. של”ה פ”א. אגה”ק ביאור לסי’ ז”ך) ולכן “שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה. לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע”פ שאין שם בית בנוי” וכו’ (רמב”ם הביהב”ח פ”ו הי”ד ואילך). ובכל זאת, בזמן הגלות עיקר הימצאות והשראת השכינה הוא במקום שבו נמצאים ישראל, כבפנים.

[139] חוקת כא, כא בפרש”י.

[140] ראה לקו”ת ברכה צח, א. סה”מ תקס”ו ע’ קב ואילך.

[141] ראה אלשיך עה”פ, של”ה סט, א ועוד.

[142] ראה זח”ג עג, א.

[143] ראה משיחות ש”פ תולדות (ב) תשנ”ב וש”נ, ובכ”מ.

[144] וילך לא, יא.

[145] חוקת כא, כא בפרש”י.

[146] כפי שמדגיש כ”ק אד”ש מה”מ כמעט בכל פעם שמזכיר ענין זה.

[147] ולהעיר מר”ה יא “כיוון דנשיא הוא, שכיחי רבים גבי’.” הערה 49 שם.

[148] כהמשך הסוגיא.

[149] חדא”ג מהרש”א שם.

[150] כנ”ל רפל”ז. וראה לקמן הביאור במה שזהו דווקא ע”י העבודה בגלות (ולא רק בזמן ביהמ”ק).

[151] ראה שו”ת חתם-סופר חו”מ (ח”ו) בסופו (סצ”ח). שדי חמד פאת השדה מערכת האל”ף כלל ע’, ועוד.

[152] ראה רמב”ם בהקדמה לפרק חלק עיקר הי”ב.

[153] סנהדרין צח, ב ובפרש”י.

[154] ע”ד הפירוש בלשון המשנה (אבות רפ”ג) “דין וחשבון”, שאף אחד אינו יכול להיות בעל הבית על יהודי ולפסוק עליו. ורק אחרי שהוא עושה “דין” ופוסק תחילה על חבירו, עושים עמו אח”כ “חשבון”, שבזה הוא פסק על עצמו. ראה לקו”ש ח”ו ע’ 285 וש”נ.

[155] ראה לקו”ת בהעלותך לה, ג. וראה גם אוה”ת בא ע’ רעג, בא ס”ע תכג ואילך, נ”ך ע’ קי. המשך מים רבים תרל”ו פקל”ד. ע”פ ויק”ר ס”פ אמור (ספל”ב), שהש”ר פ”ד, ז. קה”ר רפ”ד. וראה בארוכה שיחות ש”פ אחו”ק ופ’ אמור תנש”א ובכ”מ.

[156] כמאמר הרבי הצמח-צדק. אג”ק כ”ק אדמוהריי”צ ח”א ע’ תפה. וראה בארוכה שיחת ש”פ פינחס תנש”א.

[157] שיחת ש”פ וירא תשנ”ב.

[158] שיחת ש”פ חיי שרה, משפטים, וס”פ שמות תשנ”ב.

[159] שיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב.

[160] כש”ט בתחילתו.

[161] רמב”ם הל’ מלכים פי”א ה”ד.

[162] שיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב.

[163] ראה שיחת ש”פ משפטים תשנ”ב.

[164] שנתייסד (בשנת תש”ב) סמוך לבואו של הרבי שליט”א לארה”ב (בכ”ח סיוון תש”א), והבניין הוקם בשנת תשי”א, כשהרבי שליט”א מלך המשיח קיבל את הנשיאות. ועל כותל הבניין כתוב הפסוק “וכתתו חרבותם לאתים” – להדגיש שכל פעילותו של ארגון זה, שתפקידו ליישב סכסוכים בדרכי שלום בין האומות, הוא ע”י פעולתו של נשיא הדור, המשיח שבדור. שיחת ש”פ משפטים הנ”ל הערה 26.

[165] ראה שיחת ש”פ משפטים הנ”ל, ש”פ אחו”ק וש”פ קרח תנש”א, ש”פ תולדות תש”נ, ועוד..

[166] הערה 92 בקונטרס שם.

[167] זכרי’ ב, ח.

[168] זכרי’ ב, ט.

[169] כהמשך הסוגיא בגמרא שם.

[170] נצבים ל, ג.

[171] חדא”ג מהרש”א שם. אגה”ת ספ”ו.

[172] פרש”י ותוס’ סוכה מא, סע”א, ועוד.

[173] ראה בארוכה קונטרס בית רבינו שבבבל ס”ד.

[174] ראה שם ס”ו.

[175] ראה תו”א בראשית ד, רע”א.

[176] שבו לא הי’ מתן תורה. ראה אג”ק מוהריי”צ ח”ב ע’ תצב ואילך, וש”נ. וראה בארוכה שיחת כח סיוון תנש”א.

[177] הערה 92 בקונטרס שם.

[178] הערה 60 בקונטרס שם.

[179] שבסה”ת. ל”ב.

[180] רי”כ.

[181] מכות כד, א.

[182] ראה גם לקמן אגה”ק סכ”ט (קנ, א).

[183] רמב”ם טושו”ע ריש הל’ ת”ת.

[184] ואתחנן ו, ז.

[185] יומא יט, ב ובפרש”י ד”ה בם. פרש”י עה”פ. פיה”מ להרמב”ם אבות פ”א מי”ז. שע”ת לרבינו יונה ש”ג אות יז.

[186] יהושע א, ח. וראה קו”א להל’ ת”ת פ”ג ה”א אות א’ (ע’ 686. תתמג, ב).

[187] רמב”ם ריש הל’ ברכות.

[188] עקב ח, י.

[189] רמב”ם טושו”ע ריש הל’ ק”ש. מהפסוק (ואתחנן ו, ז) “בשכבך ובקומך”..

[190] דעת הרמב”ם (ריש הל’ תפילה). ולומד זאת מהפסוק (משפטים כג, כה) “ועבדתם את ה’ אלוקיכם”. ואמרו רז”ל (תענית ב, סע”א) עה”פ (עקב יא, יג)  “ולעבדו בכל לבבכם” – “אי זו היא עבודה שבלב – זו תפילה” וכ”ה בספרי עה”פ.

[191] הכרעת הרמב”ן, וכן דעת רוב הפוסקים. ראה שרש מה”ת בתחילתו.

[192] ברכות כ, סע”ב. וכנ”ל פל”ז (מז, א).

[193] שבסה”ת.

[194] ראה בארוכה לעיל רפל”ח ובפניני-התניא שם.

[195] ב”מ צ, ב. סנהדרין סח, א. וכנ”ל שם.

[196] רי”כ.

[197] ראה בארוכה שיחת ש”פ ואתחנן תנש”א.

[198] כנ”ל רפל”ז.

[199] ראה גם בפניני-התניא רפל”ז.

[200] כדלקמן בארוכה.

[201] ע”פ הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[202] ראה מכות כג, סע”ב.

[203] וסימנם “נ”ע בשמח”ה”: נטילת ידיים, עירובין, ברכות, (נר) שבת, מגילה, חנוכה, הלל (מגלה עמוקות אופן ע”ה. הובא בילקוט חדש ערך מצוות ס”ק עה). וכן מנאם גם בס’ החינוך בסוף המפתחות. ומה שנמנו מצוות אלו דווקא ולא זולתם, פירש בס’ מצוות השם שאין נכנסים במניין אלא אלו שתיקנו חז”ל לברך עליהם ושאין להם עיקר מן התורה. וראה בתו”א (סד”ה ויאמר גו’ מי שם פה) ובלקו”ת (ביאור לד”ה אלה פקודי פ”ג. סוף הביאור לד”ה שחורה אני) שכולן הן בקום ועשה דווקא. הערת כ”ק אד”ש מה”מ בסה”מ תש”ח ע’ 165. הובאה בל”ב. וראה בהמשך ההערה שבכמה ספרים כתבו מניין אחר, אך אינם חולקים ע”ז וכו’, עיי”ש.

[204] של”ה ר”פ יתרו.

[205] של”ה שם. וראה גם לקמן באגה”ק סכ”ט..

[206] רי”כ.

[207] כנ”ל פ”ב (וראה בהגהה שם שזהו דווקא אחרי הצמצום), פ”ד, פכ”ג, ובכ”מ.

[208] שבסה”ת, וכנ”ל פכ”ג.

[209] משל”א.

[210] משלי ג, יט.

[211] כנ”ל פי”ח, ובהגהה פל”ה.

[212] ב”ר פ”ה, ח. ובפירוש מהרז”ו שם ש”ארץ” היא מלשון רצון.

[213] זח”ג רנו, ב.

[214] ראה לעיל פמ”ג שאהבה (חסד, שהיא עיקר המידות) נקראת איש וזכר כמ”ש “זכר חסדו”, ואשה שייכת ליראה (שהיא גבורה, שממנה נולדה המלכות. וגם מלכות עניינה יראה תתאה. כנ”ל פ”מ בהגהה שלפני האחרונה) כמ”ש “אשה יראת ה’.”

[215] ראה גם ברכות ס, א: איש מזריע תחילה – יולדת נקבה.

[216] סכ”ט בסופו.

[217] משלי א, ח.

[218] ראה זח”ב פה, א ובאוה”ח שם. שם ע’ רעו, ב. וראה יהל אור ע’ תרמא. 

[219] משלי יב, ד.

[220] שה”ש ו, ח.

[221] שהש”ר ו, יב. ע”ז לה, יב.

[222] הקדמת התיקו”ז (יד, ב). וראה הל’ ת”ת לרבינו פ”א ה”ה.

[223] מגילה כח, ב.

[224] מגילה שם, וראה גם בסוף נדה.

[225] פל”ה. מזח”ג קפז, א.

[226] פל”ה.

[227] ראה ל”ב.

[228] ראה בארוכה בהקדמה לפרק נ”א.

[229] כנ”ל פנ”א.

[230] כנ”ל פנ”ב.

[231] כנ”ל בתחילת פנ”ג.

[232] כנ”ל פ”ד. וראה בארוכה בפניני-התניא שם.

[233] כנ”ל ספל”ו.

[234] זח”ג קפז, א, כנ”ל פל”ה.

[235] כנ”ל רפ”ב.

[236] ראה זח”ג עג, א.

[237] ראה בארוכה שיחת ש”פ תולדות (ב) תשנ”ב, וש”נ.

[238] ראה שיחה הנ”ל, שיחת ש”פ תבוא תנש”א, ובכ”מ.

[239] כנ”ל פנ”ב.

[240] שמות ל, כה.

[241] ראה זח”ג ז, ב.

[242] בפל”ה.

[243] ראה המשך ר”ה תש”ג, ד”ה יבחר לנו תשכ”ג (בסה”מ מלוקט ח”ה), ובכ”מ.

[244] שיחת ער”ה תשנ”ב. וכמפורש בכל תפילות ר”ה: מלוך על העולם כולו בכבודך וכו’, וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו’ – שזה יתקיים בפשטות בגאולה האמיתית והשלמה ע”י המלך המשיח.

[245] שיחת ב’ ניסן תשמ”ח.

[246] שיחת ש”פ תולדות תשנ”ב בסופה.

[247] מיכה ה, ג ובמצו”ד שם.

[248] להעיר משו”ע רבינו או”ח סתצ”ה בקו”א סק”ב, וצע”ק. הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[249] “ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח כמ”ש בע”ח”, כנ”ל רפי”ט.

[250] ובפרט כאשר היא כאילו מרגישה עד כמה היא פועלת ומשפיעה והופכת את הפתילה, נרגש בה כאילו ש”שווה” לה לרדת, כדי להיכנס עוד יותר ולפעול עוד יותר בפתילה.

[251] ובפרט כשהוא רואה את ההצלחה הנפלאה בפעולותיו, עד כמה אותו מקום משתנה ומתהפך לגמרי על ידי עבודתו.

[252] ובפרט כשהיא כאילו מרגישה עד כמה היא פועלת ומשפיעה והופכת את הפתילה, אזי נרגש בה כאילו ש”שווה” לה לרדת, כדי להיכנס בה עוד יותר ולפעול בה עוד יותר.

[253] ספ”נ.

[254] בפיוט שבקבלת שבת. ע”פ שהש”ר ז, יב. שבת קיט, א.

[255] ראה גם לקו”ת שה”ש בתחילתו, ובכ”מ.

[256] שהוא מכונה בכל שיר השירים בשם “דודי”, שהוא לשון אהבה וידידות, על שם האהבה שלו אל הכלה.

[257] לקו”ת שם.

[258] יבמות סג, א (“חות דרגא, נסיב איתתא” – רד דרגה, וקח אשה).

[259] כנ”ל פל”ה.

[260] כנ”ל פל”ה.

[261] כנ”ל פל”ה.

[262] כנ”ל פכ”ג.

[263] כנ”ל פל”ה ואילך.

[264] כנ”ל פל”ה.

[265] כנ”ל פ”י.

[266] ראה בביאור כ”ק אד”ש מה”מ באגה”ת ספ”ד (הובא בפניני-התניא שם) שע”י התומ”צ נעשים גם המידות כוחות אלוקיים, עיי”ש.

[267] כנ”ל פי”ב.

[268] כנ”ל פ”ז.

[269] ע”פ לוח התיקון.

[270] בפל”ה.

[271] כנ”ל פ”ז.

[272] כנ”ל רפ”ט.

[273] דברים ד, כד.

[274] אולי כוונתו ללקו”ת ר”פ אחרי. וראה לקמן אגה”ק סל”ב. הערת כ”ק אד”ש מה”מ. שבסה”ת. ל”ב. ל”פ.

[275] פל”ה-לז.

[276] כפי שנתבאר באריכות בהקדמה לפרקים אלו.

[277] בפרק נא.

[278] כנ”ל פל”ו ואילך, וש”נ.

[279] שהובא לעיל בפנים.

[280] שיחת ש”פ תשא תשנ”ב.

[281] כנ”ל רפל”ז.

[282] ד”ה בסוכות תשבו תשמ”א. וראה לקו”ש ח”ג ע’ 906 הערה 35.

[283] ראה סה”מ מלוקט ח”ד ע’ קכז-ח, קלז, ח”ו ע’ ק’. וראה גם לקו”ש ח”ו ע’ 19 ואילך. חי”ז ע’ 95 ואילך (אף שעיקר הביאור שם הוא מצד כח המסירות נפש שמעורר חושך הגלות עצמו, כדלקמן). שיחת ש”פ במדבר תנש”א ובכ”מ.

[284] פל”ו.

[285] ראה שיחת ש”פ תשא תשנ”ב וש”נ, ועוד.

[286] תהילים עד, ט.

[287] ראה סה”ש תש”ב ע’ 21. שיחת ש”פ תרומה-זכור תש”י.

[288] ראה סה”מ מלוקט ח”ד ע’ רלא-ב, ובכ”מ.

[289] ברכה צח, ב.

[290] בתפילת מוסף של יום טוב.

[291] ראה לקו”ש ח”ט ע’ 73 ואילך וש”נ.

[292] לקו”ש שם. סה”מ מלוקט ח”ג ע’ רס”ז וש”נ.

[293] פל”ה.

[294] כל הבא לקמן – ע”פ לקו”ש חי”ז ע’ 95 ואילך. חי”ב ע’ 73 ואילך.

[295] שעהיוה”א פ”א.

[296] ראה לקו”ת במדבר לז, ד ועוד.

[297] פל”ו.

[298] המשך תער”ב ח”א פע”ב, ד”ה מצה זו תש”ז ובכ”מ.

[299] בפניני התניא רפל”ו.

[300] ראה בכ”ז ביה”ז לאדהאמ”צ בשלח מג, ג. ד”ה באתי לגני תשי”א פ”ד –  סה”מ מלוקט ח”א ע’ 6, תשט”ז ע’ 362, תש”ל ע’ 143 ועוד.

[301] ס”כ. קל, רע”ב.

[302] המשך תער”ב ח”א פע”ב, ד”ה מצה זו תש”ז ובכ”מ.

[303] בפניני-התניא פל”ו. ע”פ לקו”ש חי”ז ע’ 95 ואילך ובהערה 29.

[304] בפל”ו.

[305] ראה לקו”ת במדבר לז, ד ועוד.

[306] ראה בארוכה סה”מ אידיש בתחילתו, סה”מ תש”ט ע’ 118 ואילך ובכ”מ.

[307] תו”א א, ב.

[308] לקו”ש ח”ט ע’ 75 הערה 30 וראה גם ד”ה אני ישנה בסה”מ אידיש ספ”ד.

[309] ישעי’ מ, ה.

[310]. ראה בספר “עד מתי” להרר”ח ששון, שבו נלקטו עשרות משיחות כ”ק אד”ש מה”מ אודות חשיבות הזעקה והתשוקה לגאולה.

[311] שיחת כ”ו אלול תנש”א.

[312] ס”פ שמות.

[313] יחזקאל לו, כ ובפרש”י.

[314] ראה שיחת הוש”ר תשד”מ.

[315] שיחת ב’ ניסן תשמ”ח.

[316] “זמן השיא”. ראה שיחת ש”פ בא תשנ”ב. ושם, שה”זמן” עצמו הופך להיות “די העכסטע”, ה”שיא”.

[317] ראה אג”ק מוהריי”צ ח”ב ע’ תצב ואילך, וש”נ. וראה בארוכה שיחת כח סיוון תנש”א.

[318] ראה תו”א בראשית ד, רע”א.

[319] ראה בקונטרס בית רבינו שם ס”ו.

[320] כהמשך הסוגיא בגמרא שם.

[321] נצבים ל, ג.

[322] חדא”ג מהרש”א שם. אגה”ת ספ”ו.

[323] פרש”י ותוס’ סוכה מא, סע”א, ועוד.

[324] ראה קונטרס בית רבינו שם ס”ד.

[325] הערה 92 בקונטרס שם.

[326] פל”ה ואילך.

[327] ראה המשך ר”ה תש”ג, ד”ה יבחר לנו תשכ”ג (בסה”מ מלוקט ח”ה), ובכ”מ.

[328] שיחת ער”ה תשנ”ב. וכמפורש בכל תפילות ר”ה: מלוך על העולם כולו בכבודך וכו’, וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו’ – שזה יתקיים בפשטות בגאולה האמיתית והשלמה ע”י המלך המשיח.

[329] מיכה ה, ג ובמצו”ד שם.

[330] שיחת ב’ ניסן תשמ”ח.

[331] שיחת ש”פ תולדות תשנ”ב בסופה.

 

פרסום תגובה חדשה

test email