בפרק זה מבאר רבינו ענין עיקרי מאד בשיטת חב״ד. הדרישה והתביעה שעל האדם לעבוד ולעמול ללא הרף, להשקיע, לוותר מעצמו, לתת מכוחו ואונו, ו״לצאת ממציאותו״.

במובן מסויים, זוהי ה״נקודה״ של תחילת עבודת ה׳. לפני שאפשר בכלל לגשת ל׳׳משהו" בעבודת ה', על האדם לקיים את מה שאמר הקב״ה לאברהם אבינו, וזו היתה (בדיוק ובהדגשה) תחילת עבודתו של העם היהודי המסופרת בתורה (וזו הוראה שזוהי אכן תחילת עבודתו של יהודי) ־ לפני הכל: ״לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך״ ־ ללכת, לצאת, מהרצונות שלך (״ארץ״ מלשון רצון), מההרגלים שישנם אצלך מתולדתך (״מולדתך״), ומהדברים ש״הונחו״ אצלך ב״בית אביך״ (כולל גם ״אב״ מלשון ״חכמה״ (כדלעיל פרק ג', ש״חכמה״ נקראת בשם ״אב״), ו״בית אביך״ היא ה״בינה״, המשמשת ״בית״ לקבל את החכמה. היינו שיש לצאת גם מהגישה השכלית שלך, ממה ש״מונח״ אצלך קודם שניגשת לעבודת ה׳).

בהתאם לשיטת החסידות בכלל, וחב״ד בפרט, שאין להסתפק ב״להתנהג כיהודי״, אלא חייבים ״להיות יהודי״ (כדלעיל פרק א׳ באריכות); הרי אף אם האדם מתנהג במאה אחוז על פי השולחן ערוך, הוא מקיים את כל מה שכתוב, הן בסור מרע והן בועשה טוב; לא רק ״רוב זכויות״, אלא ״כולו זכויות״, ועד שזוכה הוא להגדרת ״בינוני של התניא״, ש״לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם״ ־ אך אם במהותו לא ״זז״ שום דבר, אם לא השקיע בזה מאומה, אם לא 'הניח עצמו הצידה״ בשביל הקב״ה, אם לא ״יצא מעצמו״ ־ אינו אלא ״יהודי בהתנהגותו״ אך לא במהותו (המהות הגלוי׳ ־ כי במהותו העצמית ״כל יהודי הוא יהודי״).

את זאת מדגיש רבינו בפרק זה. בהמשך לדבריו בפרקים הקודמים, בהם הוא מבאר את מדריגת הבינוני, כיצד להגיע לכך, ושכל אחד חייב לשאוף לכך ־ מדגיש הוא בפרק זה שלפני הכל חייב האדם להיות ״עובד אלוקים״, לעבוד, לעמול ולהתייגע, ולשנות את טבעו ורגילותו. 

״עובד״ הוא מלשון "עיבוד עורות״. פירושו של העיבוד כפשוטו הוא לשנות ולעדן את העור (של הבהמה) עד שיהפוך להיות ״קלף" ויהי׳ ראוי לכתוב עליו וכדומה ־ כך גם ב״עיבוד״ של האדם. צריך האדם לזכך ולעדן את ה״עור״ שלו, ולהפוך אותו ל״אור״, שיהי׳ ״כלי״ לאור ה' וקדושתו (וכמאמר רז״ל שבתורתו של רבי מאיר הי׳ כתוב ״כתנות אור״ תחת ״כתנות עור״, שכן זהו עניינו של רבי מאיר ־ להאיר, ולהפוך גם את ה״עור׳' העבה והמגושם ל״אור״).

ובזה יש מעלה לבינוני אפילו על צדיק. שכן הצדיק (הכוונה היא, כמובן, לצדיק ״רגיל״ ־ לא מדובר כאן על ״ראש בני ישראל", ״נשמה כללית״ וכו') אמנם פעל בירור וזיכוך מושלם בנפשו הבהמית עד שהיא הפכה ל״כלי" מוחלט לאלוקות ־ אבל משכבר עשה זאת, הרי אינו "מניח הצידה״ את עצמו כלל; אדרבה, זוהי מציאותו, להיות שייך לאלוקות. (וכדלקמן פרק ל״ה שגם הצדיק הוא ״יש ולא אפס״ סוף סוף, ״יש מי שאוהב״).

״כמות" הביטול בצדיק היא אמנם גדולה יותר, שכן הביטול חודר בכל פרטי מציאותו, אבל ב׳׳איכות״ ומהות הביטול אין כאן ביטול ו״סילוק הצידה״ של כל מציאותו לאלוקות. ואילו הבינוני, בעבודת ה״אתכפיא״, למרות שהביטול הוא אצלו רק בנוגע למעשה, להתנהגות בפועל, אבל באותה דרגה בה הוא בטל, זהו ביטול מוחלט ומהותי, הוא "מניח עצמו הצידה״ ו״יוצא ממציאותו״ לגמרי, ומוסר את הכל לאלוקות (אלא שזהו רק באותם פרטים בהם הוא בטל, בנוגע לפועל, ואילו בפרטים המהותיים יותר, במדות שבלב, אינו בטל, ובזה מעלת הצדיק, שהביטול חודר בכל מהותו).

 

 

 

ובזה יובן, במה שנתבאר לעיל אודות מדריגת הבינוני ועבודתו, יובן מה שכתוב (מלאכי ג, יח) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו.

מדברי הגמרא (חגיגה ט, ב) מוכח שאין זו כפילות אותו הדבר במילים שונות, אלא שני עניינים. שכן הגמרא שואלת ״היינו צדיק היינו עובד אלוקים, היינו רשע היינו לא עבדו״, ומתרצת (כפי שיבואר בהמשך הפרק) ש״עובד אלוקים״ היינו מי ש״שונה פרקו מאה פעמים ואחד״, ו״לא עבדו״ הוא מי ש׳׳שונה פרקו מאה פעמים" בלבד. אבל עדיין לא נתבאר מדברי הגמרא מהו ההבדל בין "צדיק" לבין ״עובד אלוקים״. ועל פי מה שנתבאר לעיל יובן (אין להקשות על המבואר כאן מדברי הגמרא שם שגם ה״עובד אלוקים״ הוא ״צדיק גמור״ ־ שכן הגמרא מדברת במושג ״צדיק גמור״ בשם המושאל, כמו ברוב המקומות בגמרא, כדלעיל פרק א׳).

שההפרש בין עובד אלוקים לצדיק הוא ־ שעובד הוא לשון הווה, שהוא עובד עכשיו ולא שכבר הגיע ל״פיסגה״ מסויימת. שהוא באמצע העבודה, שהיא, העבודה, היא המלחמה עם היצר הרע, שכל הזמן הוא לוחם עם היצר הרע, להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה, שלא יתלבש באברי הגוף. שלכן הוא נקרא ״עובד", מפני שאכן הוא עובד קשה, הוא עוסק כל הזמן בעבודת ה״עיבוד״, לזכך את עצמו ולא להכנע לרע. שהיא באמת עבודה ועמל גדול, להלחם בו תמיד, והיינו הבינוני.

ולמרות זאת, אין הכוונה ש״עובד״ הוא רק "שם הפעולה״ משום שעוסק כרגע בפועל ממש בעבודה ־ הבינוני נקרא בשם התואר "עובד״ גם בשעה שהוא ישן, שכן עניינו הוא לעבוד ולהלחם כל הזמן ביצר הרע.

וזו גם הסיבה שהבינוני נקרא ״עובד אלוקים' ־ מאחר שעבודתו היא להתמודד עם ההעלם והסתר העולם, הנובע מ״שם אלוקים״ שהיא מידת הגבורה והצמצום, ה״מגן ונרתק״ המעלים ומסתיר על אור הוי', (שהיא מידת החסד והרחמים, גילוי אלוקות) כדי שיוכל להתקבל בעולמות (כמו שכתוב ״שמש ומגן הוי׳ אלוקים״ ־ שהשמות הוי׳ ואלוקים הם כמו השמש והמגן המסתיר עלי׳. ראה בארוכה שער היחוד והאמונה פרק ד׳ ועוד).

שם ״אלקים״ הוא גם בגימטריא ״הטבע״, והוא מורה על האור האלוקי המצומצם בטבע העולם והאדם (שבו ״טובע״ האור האלוקי ואינו נרגש). הבינוני אינו מתעלה ומתרומם, כמו הצדיק, לדרגת שם הוי', שלמעלה מהטבע, אלא הוא מתמודד כל הזמן ו״עובד״ עם ״אלוקים״, עם הטבע.

[הסבר נוסף, בדרך הסוד, מדוע שייך הבינוני ל״שם אלוקים״ ־ ״שם אלוקים״ הוא ב״ספירת המלכות״ שעניינה הוא ההתנהגות בפועל, במחשבה דיבור ומעשה, שבזה הוא עיקר עבודת הבינוני, כנ״ל; ואילו ״שם הוי'״ הוא בבחינת ״זעיר אנפין״, המדות העליונות, שזו עבודת הצדיק, שמהפך גם את המדות שלו לקדושה].

אבל הצדיק נקרא עבד ה' בשם התואר, שכן הוא כבר מהות של ״עבד״. לבינוני אי אפשר לקרוא ״עבד״, שהרי אין מוחלט בכל נפשו שהוא ״עבד״, שהרי מידותיו לא הפכו לטוב, אבל אצל הצדיק מוסכם בכל כוחות נפשו שעניינו להיות ״עבד״.

ולכן הוא נקרא גם ״עבד הוי'", שהרי עבודתו היא למעלה מהטבע ומההגבלות של העולם והאדם, אלא עבודתו היא בקדושה ובאלוקות עצמה, לפעול תוספת אור בעולמות וכו'.

כמו שם חכם או מלך, שאין זה תואר של ״מתלמד״ להיות חכם או מלך, אלא שכבר נעשה חכם או מלך.

[הדוגמאות ״חכם או מלך״ הם בדיוק, כי הצדיק פועל הן ביצר הטוב, הנקרא ״ילד מסכן וחכם״, שתהי׳ לו ״אהבה בתענוגים״ כנ״ל, והן ביצר הרע, שנקרא ״מלך זקן וכסיל״, שיתהפך לטוב. ועוד, שעניינו של ״צדיק״ (ספירת היסוד) הוא לחבר ולאחד את ספירת ה״חכמה״ עם ה״מלכות״, ובעבודת ה׳ היינו שכל כוחות נפשו, מ״חכמה״ עד ״מלכות״, יהיו מלאים וחדורים באלוקות (לקוטי לוי״צ)].

כך זה, הצדיק, כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע (והיותו ״עבד״ הוא משום עבודתו את ה׳ במדריגות עליונות בקדושה עצמה, כנ״ל), עד כי ויגרשהו וילך לו, הוא גרש וסילק לגמרי את הרע, את ה״לבושים הצואים״ של ״ציור הרע״ שבנפשו, את התאוה והמשיכה לרע, (כדלעיל פרק י׳) ואז הצליח להפוך את עצם מהותו של הנפש הבהמית לקדושה, ולבו חלל בקרבו (בלב ישנו ״חלל״ ריק מהרע שגורש משם, ועוד, שהחלק הרע שבלב הפך להיות ״חלל״ מת, כי ״נהרג״ על ידי עבודת הצדיק, כדלעיל).

 

 

 

אחר שנתבאר החילוק בין ״צדיק״ שהוא ״עבד ה'״ לבין "עובד אלוקים״ שהוא הבינוני, מבאר רבינו את החילוק בין ״עובד אלוקים״ ל״אשר לא עבדו״. ובבינוני יש גם כן (כמו שיש שתי מדריגות ״צדיק״ ובינוני, כך יש גם בבינוני עצמו) שתי מדרגות: עובד אלוקים, ואשר לא עבדו.

ואף על פי כן, גם מי שמכונה ״לא עבדו״ אינו רשע, כי הן בסור מרע לא עבר מימיו שום עבירה קלה, (וכל שכן שלא עבר עבירות חמורות), והן בועשה טוב, וגם קיים כל המצוות שאפשר לו לקיימן. ואפילו מצוות שהן קשות ביותר לקיום מלא, כמו הזהירות מביטול תורה אפילו לרגע, שעל כך אמרו חז״ל ש״אין אדם ניצול מהן בכל יום״ ־ גם את זאת הוא קיים במילואו ־ ותלמוד תורה כנגד כולם, ולא פסיק פומי׳ מגירסא (=לא פסק פיו מללמוד ולהגות בתורה).

ובכל זאת הוא נקרא ״לא עבדו״ ־ מאחר שאינו עובד ונלחם עם הרע.

אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו; שמלחמה זו נעשית, על ידי אור ה׳ המאיר על נפש האלוקית שבמוח, השליט על הלב, כנ״ל. כפי שנתבאר לעיל (בפרק י״ב) שהבינוני מתבונן במוחו בגדולת ה', ועל ידי כך מאיר אור ה׳ במוחו, והמוח שליט על הלב לדחות את הרהורי התאוות העולות מהלב על ידי אור ה׳ שבמוחו.

זו ה״מלחמה״ של הבינוני בדרך כלל, אבל בנידון דידן אינו זקוק לכך, ואינו נלחם כלל עם הרע. מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו, ואין צריך ללחום עמו כלל.

כיצד ייתכן הדבר – כגון שהוא מתמיד בלימודו בטבעו מתולדתו. טבעו של אדם זה, גם הטבע שמצד הנפש הבהמית, הוא להתמיד בלימוד. כך הוא נולד, וכך הוא עושה כל הזמן, ללא צורך בשום מלחמה.

הסיבה לכך היא ־ על ידי תגבורת המרה שחורה: יש בכל אדם ״מרה לבנה״ ו״מרה שחורה״, ונטיות נפשו הן בהתאם למי מהן שגוברת יותר. מי שהמרה הלבנה גוברת בו, הוא בדרך כלל עליז וצוהל, נוטה לליצנות ופריקת עול, וקשה לו להתמיד בלימוד. ומי שהמרה השחורה גוברת בו, הוא בדרך כלל אדם מאד רציני, שקט ושקדן, מתמיד בלימודו בטבעו. ואם אדם כזה גדול וחונך בסביבה של תורה ומצוה, הרי ללא כל מאמץ הוא שקוע כל היום בלימוד תורה, ואינו מפסיק מללמוד אף רגע. זה מה שטבעו מחייב, גם הטבע של הנפש הבהמית.

[כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע העיד פעם על עצמו שטבעו הוא "מרה לבנה״

־ ודווקא לכן (מפני שעבד על עצמו ושינה את טבעו לגמרי) לא הי׳ יכול לסבול ״ליצנות״. וכ״ק אדמו״ר מלך המשיח שיל״ו העיד על עצמו כי הוא בטבע ה׳׳מרה שחורה״ ־ ודווקא לכן אינו יכול לסבול הנהגה של עצבות ומרה שחורה..]

וכן בשאר מלחמות היצר (נוסף ל״מלחמה״ הנ״ל לבטלו מלימוד, שאצל בעל ״מרה שחורה״ אינה קיימת כמעט) להכשיל את האדם בתאוות, ישנם כאלו שאין להם מלחמה בזה כלל ־ וכן אין לו מלחמה מתאוות נשים, להרהר הרהורים רעים וכדומה, אין לו כלל מלחמה בזה, מפני שהוא מצונן בטבעו, ואינו נמשך (כרוב בני האדם) לתאוה זו.

וכן בשאר תאוות עולם הזה, המושכים את האדם לרדוף אחריהם, כגון לאכול תענוגים כדי למלאות תאות נפשו, לצבור הון, לרדוף אחרי כבוד מדומה וכדומה. שעל ידי כך יורד האדם ומתגשם ומתרחק מאלוקות ורוחניות יותר ויותר. ואילו אדם זה אינו זקוק כלל להילחם עם תאוות אלו, שכן הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו, ואינו ״מתלהב" במיוחד משום תאוה, ואינו "רודף" בכל מאודו אחרי שום דבר, גם מצד טבע נפשו הבהמית.

ולכן אין הוא זקוק כל כך (אבל קצת צריך הוא, כדלקמן) להתאמץ להלחם עם הרע. ולכן אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה', ככל ״בינוני", שעליו להתבונן בגדולת ה׳ כדי שיוכל להלחם ברע העולה במוחו.

שבינוני זקוק, בדרך כלל, להוליד מבינתו והתבוננותו רוח דעת, להתאחד עם הדבר ו״לחיות" עמו (שרק על ידי כך יכולים "להיוולד" מידות, כנ״ל סוף פרק ג׳), וכך "להוליד" ולפעול שיהי׳ אצלו רגש בלב לאלוקות ־ ויראת ה' במוחו. ורגש זה יביא אותו להשמר, להימנע, שלא לעבור על מצוות לא תעשה, מחמת יראת ה' שבמוחו, המונעת ממנו למרוד בה׳ ולעשות נגד רצונו או אפילו מה שרע בעיניו (כי היראה היא שרש לקיום אמיתי של מצוות לא תעשה, כנ"ל בפרק ד׳). ואילו אדם זה אינו זקוק לכך, כי בלאו הכי אין לו מלחמה מתאוות היצר, כנ״ל.

וכן אינו זקוק, ככל בינוני, להתבונן בגדולת ה׳ כדי להגיע לידי ואהבת ה' בלבו (שהיא השרש לקיום אמיתי של מצוות עשה, כנ״ל שם); שהאהבה תביאהו לדבקה בו, בה', בקיום המצוות, ואף במצוות שקשה ביותר (כנ״ל) לקיימן במילואן ללא הפסק כלל, כמצות תלמוד תורה, ותלמוד תורה כנגד כולן ־

לכל זה אין אותו ״בינוני״ ״אשר לא עבדו״ זקוק, מאחר שאין היצר מפריע לו כלל, והוא יכול לקיים את כל זאת בלי להילחם כלל עם יצרו.

 

 

 

ובכל זאת, גם מישהו כזה, זקוק לאיזושהי התבוננות, לאיזושהי שימת לב. הוא אמנם אינו זקוק להתאמץ ולהתייגע כדי להיות ״בינוני״, אבל משהו בכל זאת גם עליו לעשות. (וזהו הדיוק לעיל שאינו צריך "להתבונן כל כך בגדולת ה'״ ־ כי מעט עליו כן להתבונן) ־ עליו להתבונן ולהיזכר בעובדת היותו יהודי, באהבה הטבעית שישנה אצל כל יהודי להקב״ה, הכוללת גם יראה שלא להיפרד ממנו יתברך.

אלא די לו, כדי להיות ״בינוני", בכך שהוא מעורר בלבו ונזכר באהבה מסותרת, האהבה הטבעית הקיימת בהעלם (״מסותרת״ לגריעותא) אצל כל יהודי (גם אצל מי שמתנהג שלא כראוי כלל), שכן היא נובעת מההעלם שבנפש (”מסותרת״ למעליותא), מהרבדים העמוקים והנעלמים שאינם באים לידי גילוי כרגיל. אשר אהבה זו קיימת בלב כללות ישראל, אצל כל יהודי, שנקראו (תהילים סט, לז) אוהבי שמו.

מי שצריך להילחם עם יצרו, לא די לו בזכרון והתעוררות ה״אהבה המסותרת״ בלבד, שכן עליו להתמודד עם מלחמה קשה, והוא זקוק לכוחות חזקים מאד. לכן עליו להתבונן הרבה בגדולת ה׳, ולהוליד אהבה ויראה שכליים שיהיו קבועים בליבו באופן תמידי וחזק, או, לחילופין, לעורר את האהבה המסותרת, שתהי׳ בוערת כרשפי אש על ידי ריבוי עבודה ויגיעה, וללבותה עד שיוכל בכוחה לעמוד נגד כל הפיתויים (כדלקמן). אבל מי שאין לו מלחמה והפרעה, וצריכים רק לכוונו לכיוון הנכון, די לו בזכרון והתעוררות האהבה המסותרת (גם אם היא תשאר ״מסותרת' במידה מסויימת, ולא תגיע לאהבה כרשפי אש, אלא רק תתעורר לאהבה ״שקטה״ שתכוין את מעשי האדם) כדי להתנהג במאה אחוז כמו שצריך.

מדוע זקוק אותו ״בינוני אשר לא עבדו״ להתעוררות האהבה הטבעית לפחות?

־ ראשית כל, משום שסוף סוף, ״גם אם הוא מתמיד בלימודו בטבעו, אף על פי כן אוהב את גופו יותר בטבעו״ (כדברי רבינו לקמן פרק ט״ז). וייתכן שתאוות הגוף, גם אם אינן בהתגברות ובתוקף, יגברו חלילה וימשכו אותו לרע, אם לא יהיה לו שום ״משקל נגד״.

נוסף לכך, (גם מי שטבע ההתמדה שלו אינו זקוק לחיזוק) אם הוא יעסוק בתורה רק מפני טבע ההתמדה שלו ־ עלול הוא לעסוק ולהתמיד בשכלים אחרים, ולא בשכל התורה.

ואפילו אם ילמד בפועל את התורה, עלול הוא להתייחס לכך כמו ללימוד שכל אחר, ללא שום הרגש של שייכות לאלוקות הנדרש מיהודי בגישתו ללמוד תורה. אבל התעוררות האהבה המסותרת מפנה אותו ללמוד את מה שצריך, ושגישתו ללימוד התורה תהי׳ כמו שנדרש מיהודי.

ונוסף לכל זה, גם אם יהיה מישהו שיצליח לקיים את הכל על ידי ״מצות אנשים מלומדה״, ויהיה אכן ״בינוני״ בלי אהבה ויראה כלל ־ אבל הקיום של המצוות לא יהיה ״קיום אמיתי״, שזהו רק על ידי אהבה ויראה (כנ״ל פרק ד׳ באריכות), ולכן זקוק הוא לפחות להתעוררות האהבה המסותרת.

ולמרות שגם הוא ״עשה משהו״ בעוררו את האהבה המסותרת שבקרבו, בכל זאת אין ״עבודה״ זו מתייחסת כלל אליו. ולכן אינו נקרא עובד כלל, כי אהבה זו המסותרת אינה פעולתו ועבודתו כלל. הוא לא ״השקיע״ כאן מאומה, הוא רק נזכר ועורר את מה שקיים בו, לא בכוחותיו שלו, אלא היא ירושתנו מאבותינו לכלל ישראל. וכמו שיתבאר לקמן (פרקים י״ח, י״ט, מ׳׳ד).

 

 

 

וכן אף מי שאינו מתמיד בלימודו בטבעו, ואתמול היה אמנם זקוק למלחמה על ידי התבוננות והתעוררות האהבה, ואכן עשה כן, והיה אמנם ״עובד אלוקים״ ־ אך כל זה היה אתמול. היום כבר אינו זקוק לכך. רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה, ונעשה ההרגל לו טבע שני.

(כמובן, ״טבע שני״ זה אינו כמו ה״טבע שני״ שבסוף פרק י״ד: שם הרגיל עצמו למאוס ברע, וזה נעשה אצלו ״טבע שני״, מצב של קדושה ואילו כאן פעל בעצמו ״טבע שני״ רק בשינוי הטבע של היצר ממצב של אינו מתמיד בטבעו לטבע של התמדה, אבל אין זה עדיין ״טבע שני״ של קדושה.

־ הרי עתה, משכבר הגיע למצב זה, די לו באהבה מסותרת זו, ואינו זקוק כבר לעבודה ויגיעה כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות כראוי.

אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו. שאז עליו שוב להילחם עם יצרו, ו״לצאת מעצמו" כדי לפרוץ את גדרי טבעו ורגילותו. ולשם כך עליו שוב להתבונן ולהתאמץ, ״להשקיע" מעצמו. אם יעשה כן, ייקרא אמנם ״עובד אלוקים". אם לאו ־ למרות כל יגיעתו בעבר, הרי עתה אינו אלא ירא שמים ״בדרך ממילא״, בלי עבודה ויגיעה.

־ מסופר שפעם הגיע יהודי עם נכדו לכ׳׳ק אדמו״ר הצמח צדק נ״ע, וביקש שהרבי יברך את הנכד שיזכור את כל מה שיראה וישמע אצל הרבי ואצל חסידים. ואז, אמר החסיד, יהיה הנכד ״בדרך ממילא״ ירא שמים.

ענה לו הצמח צדק: כבר למעלה מיובל שנים שהסבא (רבינו הזקן), חותני (אדמו״ר האמצעי) ואני עמלים ומתייגעים שהיראת שמים אצל חסידים תהיה דווקא על ידי עבודה ויגיעה, ולא ״בדרך ממילא״ ־ ואתה רוצה שתהיה לנכדך יראת שמים ״בדרך ממילא״?!…

 

 

 

ובזה (בהסבר זה ש״עובד אלוקים״ פירושו מי שמתייגע ו״משקיע״ יותר מטבעו ורגילותו), יובן מה שכתוב בגמרא (חגי ט, ב) דעובד אלוקים היינו מי ששונה פרקו (חוזר על לימודו) מאה פעמים ואחד. ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד. שלכאורה תמוה מאוד: וכי בגלל פעם אחת נוספת שהוא שונה פרקו, כבר ייקרא ״עובד אלוקים״, ומי שחזר מאה פעמים ״בלבד״ ייקרא ״לא עבדו״?

אך לפי מה שנתבאר, שהעיקר הוא אם עמל והתייגע ו״השקיע״ יותר מטבעו ורגילותו, יובן הדבר היטב. ההבדל הוא אם הוא למד כפי הסדר והרגילות הטבעית, או ש״השקיע״ ועמל והתייגע יותר מרגילותו.

והיינו משום שבימיהם, שלא היתה התורה שבעל פה כתובה לפניהם, והיו זקוקים לחזור פעמים רבות מאד על כל דבר ששמעו כדי שיזכרוהו היטב, שכן אין אפשרות לעיין שוב בספרים אחר כך. לפיכך באותם ימים היתה הרגילות, הי׳ הסדר הקבוע והרגיל, לשנות כל פרק מאה פעמים, ולכן לא היה צורך ב״עבודה" מיוחדת כדי לעשות זאת. ואילו כדי ללמוד פעם נוספת, שזה היה למעלה מהסדר הרגיל, היה צורך במאמץ ויגיעה מיוחדים. לכן מי שעשה זאת נקרא ״עובד אלוקים״.

וההבדל הוא לא רק במאמץ וביגיעה, אלא גם בתוצאות ־ בהמשכת הקדושה לעולם. מי שעשה רק כפי טבעו ורגילותו, גם אם התייגע בזה, היות והיה לו בכך חשק ורצון ־ הרי עבודתו היתה מצד הכוחות הפנימיים שלו, שכלו ומידותיו, וגם המשכת האלוקות והקדושה היתה מהאור האלוקי שבתוך הגבלות הטבע. ואילו מי שהתייגע למעלה מטבעו ורגילותו, הרי עבודתו היתה מצד ה״למעלה ממדידה והגבלה״ שלו, וגם האור האלוקי שנמשך על ידי כך הוא בלתי מוגבל בהגבלות העולם והטבע.

על כך נאמר (תהילים קטז, טו) ״יקר בעיני ה׳ ־ המוותה לחסידיו״. יקר בעיני ה׳ ה׳׳מיתה׳׳ והביטול שחסידיו פועלים בנפש הבהמית, על ידי כפייתה וביטולה בעבודתם ויגיעתם נגד הטבע.

על כך היה כ״ק אדמו״ר הצמח צדק רגיל לומר, בלשון חז״ל ״מה לי קטלה כולה, מה לי קטלה פלגא״ (מה ההבדל אם הוא ״הרג״ את כולו, או ש״הרג״ רק את חציו). ה״שבירה״ והביטול שהבינוני פועל בנפש הבהמית בעבודת ה״אתכפיא״, גם אם אין זה ביטול מוחלט כמו אצל הצדיק, הרי זו גם כן ״הריגה״ וביטול של הקליפה, שמשתווה לעבודת הצדיק (ויש בו אף מעלה עליו, כדלעיל).

 

 

 

כדאיתא התם בגמרא (כמו שכתוב שם בגמרא) משל משוק של חמרים, המשכירים את חמוריהם להעברת אנשים ומשאות. שנשכרים לעשר פרסי בזוזא, הם גובים זוז אחד עבור שכירתם לעשר פרסאות, ולאחד עשר פרסי, ואילו עבור שכירתם לאחד עשר פרסאות, אינם גובים זוז ועוד עשירית הזוז כפי החשבון, אלא פי עשרה, לאחד עשר פרסאות בתרי זוזי, בשני זוזים.

מדוע ־ מפני שהוא יותר מרגילותם. שכן הרגילות (ה״סטנדרט״) הוא שכירת חמור לעשר פרסאות, וכאשר רוצים מהם יותר, אפילו מעט יותר, זה שווה הרבה יותר. (גם היום: ״ספיישל״ עולה פי כמה מ״שרות״ שנוסע רק ״כפי הרגילות״..). וכן גם בענייננו, ששינוי הרגילות, ללמוד יותר מטבעו ורגילותו, הוא זה שהופך את האדם ל״עובד אלוקים״.

יש לציין שהמשל מדוייק ומתאים לנמשל בכל פרטיו: כשם שאין ה״חמרים״ מוכרים את החמור, אלא רק משכירים אותו, כך אין הבינוני מצליח ״לקנות״ לגמרי את גופו ונפשו הבהמית ולהעלותם לקדושה (כמו הצדיק ש״קנה״ לגמרי את ה״חמור״ לקדושה). אין זאת אלא שהוא ״שוכר״ את ה״חמור״ (חומריות הגוף, כתורת הבעש״ט על הפסוק ״כי תראה חמור שונאך וגו׳ עזב תעזב עמו״, ש״חמור״ הוא חומריות הגוף, אשר יחד עימו דווקא יש לעבוד את ה׳, ולא לשבור אותו בתעניות וסיגופים) ומשתמש בו בפועל לקדושה, גם אם לא ״קנה״ את מלוא ה״בעלות״ עליו. ובכל זאת, כאשר עושה יותר מטבעו ורגילותו, אזי הוא נקרא ״עובד אלוקים״.

[גם המספרים הם בדיוק: המספר ״עשר״ (פרסאות) מורה על שלימות הטבע, ואילו המספר ״אחד עשר״ מורה על למעלה מהטבע. וכן המספר ״מאה פעמים״ הוא שלימות הטבע, עשר פעמים עשר, ואילו המספר ״מאה פעמים ואחד״ מורה על למעלה מהטבע ־ היציאה מעצמו, כנ״ל, והמשכת האור האלוקי שלמעלה ממדידה והגבלה.

וכפי שנאמר ״והחכמה (שהיא ראשית הספירות, התחלת גדרי העולם) מאין תמצא״ ־ ״מאין״ בגימטריא מאה ואחד, הבחינה שלמעלה ממדידה והגבלה, ממנה ״נמצאת״ החכמה בדרך ״מציאה״, ״כאדם המוצא מציאה שאינו יודע מאין באה לו״, כך נובעת החכמה ממקורה בדרך ריחוק הערך)].

 

העיקר – בכח עצמו

שעל ידי זה, כאשר המוח הוא כראוי, ומכיון שהוא שולט על הלב בטבעו, לכן בכוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי, המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה, שממנה הוא הטבע, והיא המלובשת בדם וממריצה אותו לרדוף אחרי התאוות וכו', וכאן מכניעים ומבטלים אותה.

וזו היא עבודה תמה לבינוני ־ זוהי עבודה תמימה ושלימה לבינוני (בניגוד לעבודה דלקמן שאינה ״עבודה תמה״): ללמוד ולהתייגע ולהתבונן בגדולת ה', ומזה להגיע לאהבה ויראה שכליים, ובכוחם לגבור על הרע (ההדגשה ״לבינוני״ ־ כי למי שיכול להפוך את פנימיותו ולהגיע למדרגת צדיק לא די בעבודה זו ואינה עבודה תמה, אך לבינוני זו עבודה תמה ואמיתית, כנ״ל סוף פרק י״ג).

או אופן עבודה נמוך יותר, עבודה שאינה ״תמה״ ושלימה, אף שגם היא נקראת ״עבודה״, היא ־ לא התבוננות והתעוררות האהבה השכלית לה׳, אלא לעורר את האהבה המסותרת שבלבו. שהיא קיימת בלב כל יהודי בירושה מאבותינו, ומבחינה זו ״אינה פעולתו ועבודתו כלל״ כנ״ל, אך כאן הוא זקוק לזכרון והתעוררות מיוחדים כדי לגלות ולעורר אותה אהבה מסותרת, שתתגלה בכל תוקף עוז, עד כדי למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי.

שזו נקראת גם כן עבודה, אף שאינה ״עבודה תמה״, מאחר שאין כאן התבוננות שכלית והעמקת הדעת לשנות אצלו את כל ה״פנימיות״, אלא רק התעוררות האהבה המסותרת הקיימת כבר בליבו. אך מכיון שזקוקים למאמץ מיוחד כדי לעורר אהבה זו לפעול נגד טבעו ורגילותו, לפיכך נקראת גם זו עבודה ־ להילחם עם הטבע והיצר, על ידי שמעורר האהבה המסותרת בלבו.

מה שאין כן כשאין לו מלחמה כלל, בבינוני ״אשר לא עבדו״, שאינו זקוק להילחם עם הרע כנ״ל, הרי אף אם מעורר את האהבה המסותרת שתהי׳ אצלו בגילוי בקיום התורה והמצוות כנ״ל, אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל, מאחר שאינו זקוק למאמץ ויגיעה מצידו, והרי האהבה קיימת בליבו לא בזכותו אלא בירושה מאבותינו, לפיכך, אף כשקיימת אצלו בגלוי האהבה המסותרת אינו נקרא "עובד אלוקים״.

(אך אם יתבונן בגדולת ה׳ ויעורר אהבה שכלית לאלוקות, אזי אף אם מצד טבעו אינו זקוק למלחמה, וקשה לומר שה״גברא״ נקרא ״עובד״, אך האהבה (ה״חפצא״) נקראת "פעולתו ועבודתו״ מאחר שבאה על ידי יגיעתו בכוחות עצמו).

וזהו מה שבא לומר הפסוק "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו״ ־ שה״מרחק״ בין "עובד אלוקים" ל״אשר לא עבדו" הוא ריחוק כל כך עצום כמו ה״מרחק״ שבין צדיק לרשע, כי העיקר הוא היגיעה בכח עצמו דווקא, ולא לסמוך על כך שהדברים יבואו "בדרך ממילא״.

וכידוע גם פתגם ה״צמח צדק״ לחסיד שהתאונן על כי אין לו חשק ללמוד ־ ויענהו ה״צמח צדק״: אדרבה. טוב מאד אם לומדים כאשר אין חשק. השאלה היא להיפך: מה אעשה אני שיש לי כן חשק ללמוד!..

שכן עיקר גדול הוא שה״תחתונים״ ייעשו ״דירה״ לה׳ בכוחות עצמם דווקא; שה״דירה״, בה יתגלה הקב״ה בכל עצמותו בגלוי, תיעשה על ידי יגיעת עצמם דווקא, מצד ״מציאותו״ של התחתון עצמו ־ שרק אז יהיה לה קיום אמיתי בל תמוט לנצח, מאחר שהיא ״שייכת״ למציאותו של התחתון עצמו.

ש״דירה״ זו להקב״ה, שהיא תכלית ושלימות הכוונה האלוקית בבריאת כל העולמות ־ תהי׳ בגלוי ובפשטות ובשלימות בגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי מלך המשיח שיל״ו תיכף ומיד ממש.