על הפסוק ״סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני״ אומר רש״י ״כי חולת אהבה אני״ כי חולת אני לאהבתו יתברך. כדי להבין מה חידש רש״י בביאורו זה, יש להקדים את האמור בזהר הקדוש ״שכל נשמתא ונשמתא הוה קימה בדיוקנא קמיה מלכא קדישא״ כל נשמה ונשמה לפני רדתה לגוף, היתה דבוקה באהבה ויראה בה׳ והתענגה בעונג רוחני עליון, שכל תענוגי העולם הם כאין וכאפס לעומת תענוג רוחני זה, אמנם לאחר שהנשמה ירדה לעולם גשמי זה והתלבשה בגוף בשרי מובן מאליו שהתענוג העליון שקבלה בהיותה למעלה חלף והלך לו, כי על כן גשמיותו של העולם מכסה ומעלים מהנשמה את התענוג העילאי שחשה בו לפני רדתה, אולם רושם מהתענוג העילאי הזה נשאר במסתרי נפשו של היהודי, הרושם הזה מתבטא בעצם תחושתו שקיים איזה דבר נעלה ונשגב שכל העולם הזה על תענוגיו השונים, אפס הוא לגבי אותו הענין הנעלה שנפשו עורגת אליו. עצם ההכרה הזאת נוטלת מהאדם את טעמו של העולם הגשמי, וכתוצאה מכך, אין דבר בעולם שיספק אותו, ותמיד צמא היהודי למשהו שנעדר ממנו, כאותו חולה שאינו מרוצה משום דבר, משום שחסר לו העיקר, הלא הם החיים, במסלולם הנכון. כן הוא הדין עם נשמת היהודי, אין דבר בעולם שיספק אותה כי חשה היא שחסר לה משהו עיקרי אמיתי שכל עניני העולם הגשמי הם כלום לגבי הדבר הזה.

משל למה הדבר דומה: לבן אדם ששמע אי פעם ניגון נפלא, אשר הרים את כוחו והעלה אותו למצב נפשי כזה, אשר השכיח ממנו את כל צרותיו ודאגותיו, אולם לאחר שחזר לחייו הרגילים, פרח מזכרונו הנגון, אך דבר אחד נותר לפליטה, הרושם הנהדר מהניגון, עצם הניגון נשכח ממנו, אבל בדבר אחד הוא חש, שהניגון הוא כה מקסים עד שמעלה אותו למצב רוח כה מרומם, המשכיח ממנו את כל טרדותיו, ולכן גוברת אצלו השאיפה לשמוע שוב את אותו הנגון, לשם השגת מטרתו זו מתחיל הוא לחזר אחרי מנגנים שונים, בתקוה לשמוע שוב באזניו צלילי אותה המנגינה שכה מתענג עליה, מהו הניגון שהוא חותר לקראתו אינו יודע, כי פרח ממוחו, לכן אין הוא יכול לפנות למנגנים בהזמנה, שישמיעו לו את הניגון הרצוי, משום כך בלית ברירה, מתחילים הם להשמיע את אותם הניגונים שעומדים לרשותם, ועל כל ניגון המנוגן רואה הוא וחש, כי לא זהו אותו הנגון שהעלה אותו למצב רוח מרומם שהשכיח ממנו את כל צרותיו ודאגותיו.

והנמשל יובן, הניגון הוא אותו התענוג העלאי, שחשה בו הנשמה בהיותה דבוקה במקור מחצבתה באלקים חיים, אך כשהיא יורדת אל הגוף הגשמי מסתלק ממנה התענוג האלוקי שהתענגה עליו, כי על כן נתקלת היא במציאות השונה מן הקצה אל הקצה מזו שהיתה שקועה בה לפני רדתה כאן למטה, אך רושם מהאהבה העליונה הזו נשאר חרות בעמקי הנפש של היהודי, והרושם הזה שנותר לפליטה בקרבו, הוא הוא המעורר ביהודי את הגעגועים והצמאון, למה שהוא מרומם ומנושא מכל עניני עולם הזה ומסיבה זו אין דבר בעולם שיביא אותו על סיפוקו. ובזה שונה היהודי מכל אומה ולשון, כל יהודי יהיה אשר יהיה ללא כל הבדל, ואפילו זה שזכה ליהנות מכל חמדות עולם הזה, אשר לכאורה לא חסר לו שום דבר, אף על פי כן, אפילו מצב זה אינו מניח את דעתו ותמיד נפשו נשואה ועיניו כלות למשהו נדיר. תמיד הוא במצב של אי שביעת רצון. לא כן הוא הדבר אצל הגוי, אם בא הוא על סיפוקו, אם נתברך בעושר בנים ובריאות, הרי שבע רצון הוא ומוצא בהם את סיפוקו, כי כזהו טבעו, נמצא הוא במקומו, ואילו היהודי בעל נשמה אלוקית המהוה חלק אלוקי ממעל ממש, בתור שכזה מתגעגעת נשמתו למקור מחצבתה באלוקים חיים, כי זו מהותה וכזאת מציאותה, העומדת מעל לטבע, מעל כל עניני העולם הזה, וזו היא הסיבה שאין עניני עולם הזה מספקים את נפש היהודי, רואה הוא בכל דבר בעולם הזה שחסר בו אותו הדבר העיקרי.

ברם עלינו להדגיש ולהבליט, על אף העובדה שהעולם הזה על חמדותיו אינם משביעים את רצונו, באשר נפשו כמהה למשהו נעלה ונשגב מבחינה רוחנית, בכל זאת עלול הוא בפועל להיות נתפס להבלי העולם הזה ולהתמכר להם בכל לבו, דוגמא מעין זו כמו ״גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא״ הרי שהגנב מאמין ביכולת הקב״ה לעזור לו בגנבתו, מאמין הוא בה' יתברך ובהשגחתו הפרטית על אף כל זאת, גנב הוא ועושה נגד רצונו יתברך, כך גם בנידון שלנו, על אף שבמסתרי נפשו עורג האדם לנעלה ולנשגב, בחייו היומיומיים הוא שקוע בארציות ובחומריות.