אדמו׳׳ר הרי״ץ (רבי יוסף יצחק) מביא באחד ממאמריו את אמרתו של רבא, האומר שתכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שנאמר: "ראשית חכמה יראת ה׳ שכל לכל עושיהם", "ללומדיהם" לא נאמר, אלא "לעושיהם". ומפרש רש״י: "תכלית חכמה" שהיא התורה, עיקרה של החכמה תשובה ומעשים טובים. פירושו של רש"י אינו מובן לנו באשר עיקרה של התורה מתבטא בידיעה והשגה, לדעת ולהבין את הענין הנלמד, ובעצם תשובה ומעשים טובים, אינם תלויים בהבנה והשגה שכלית כלל, כפי שאנו רואים במוחש אנשים פשוטים שאינם מצטיינים ביריעת התורה אעפ״כ, הינם בעלי מידות טובות מכניסי אורחים וגומלי חסדים בעלי לב כשר, ואם נכשלים בדבר עבירה הרי מיד מתחרטים על כך מעומקא דליבא ועושים הכל כדי לתקן את המעוות, ומאידך גיסא נתקלים אנו באדם שהוא חכם גדול אשר מלא את כרסו בש״ס ופוסקים ובכל זאת התשובה והמעשים טובים הם ממנו והלאה. רואים אנו לכאורה כי אין כל קשר בין ידיעת התורה לבין תשובה ומעשים טובים, כי על כן נבדלים ונפרדים אלה מאלה.

ולא זו בלבד, דברי רבא נעשים תמוהים ביותר, היתכן דבר כזה, שהחכמה מתעלה בכחם של מעשים טובים לאחר שידוע לנו שהחכמה היא הכח הנעלה בנפש האדם, וכח המעשה הוא התחתון שבכחות האדם, איך יתכן שכח כל הכחות שהוא כח החכמה מתעלה דוקא באמצעותו של הכח התחתון ביותר. יתר על כן, חכמה בלי מעשה אין לה קיום כלל ולהיפך מעשה בלי חכמה מתקימת, כדברי חז״ל, כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת וכל שמעשיו מרובים מחכמתו יש להן קיום כפי שהדגשנו זה עכשיו, שישנם אנשים פשוטים ובכל זאת הם יראי שמים ובעלי מעשים טובים. מכאן שהמעשה בלעדי החכמה מתקיים. כדי שנעמוד על כוונתו הכנה של רבא באומרו תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, יש להקדים מה שאומר רבינו הזקן, בראשית פרק ל״ו בתניא בלשון זו: "והנה מודעת זאת מאמר רבותינו זכרונם לברכה, שתכלית בריאת העולם הזה הוא שנתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים". יסודו של מאמר זה נעוץ במדרש הדורש את הפסוק בשיר השירים: ״שוקיו עמודי שש, מיוסדים על אדני פז״. שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב״ה לברוא אותו, ״עמודי שש״ שנברא בששה ימים, ״מיוסדים על אדני פז״ אלו פרשיותיה של התורה, כלומר: הבריאה היא פרי תשוקתו של "אין סוף ברוך הוא", והתכלית של הבריאה היא שהנבראים יעשו את רצונו יתברך, המוצא את ביטויו בקיום התורה ומצוותיה.

ובעל התניא מטעים ומדגיש את המדרש הזה באמרו ״נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים״, מפני מה נתאוה אין אנו יודעים, אין מקום כלל וכלל לשאלות כגון: למה? מדוע? כי לשאלות הללו הוקצה מקומם במחיצתו של ההיגיון והשכל, שהם כשהם לעצמם מוגבלים ומצומצמים, ואילו תשוקתו של הבורא. אינה ניתנת לכל תפיסה והגדרה. אך לעומת זאת, ברור לנו מעל לכל ספק שנתאוה. והתענוג הוא תענוג עצמי, שהוא כביכול מתענג בעצמו. מה בעצם רוצה רבינו לחדש באומרו, שאת זה שנתאוה כן אנו יודעים?… כי רבות הן הדעות הרווחות בקרב גדולי התורה והיהדות על תכלית הבריאה, הזהר הקדוש אומר, שתכלית הבריאה היא ללמוד לדעת ולהכיר את גדולת ה' יתברך. ואילו לדעתו של האר״י ז״ל הקדוש, לא באה הבריאה אלא להביא את כוחותיו יתברך הכמוסים והגנוזים לגילוייהם, וישנם האומרים שהבריאה באה כדי להיטיב עם הנבראים, להשפיע עליהם מרוב טובו. וכאן מחובתנו לברר לעצמנו את ההבדל בין המדרש האומר, שנשתוקק הקב״ה וכו', לבין הדעות המוזכרות כאן, ומדוע נאחז רבינו דוקא במדרש הזה, אין זאת כי גילה במדרש הזה את הכוונה הכנה בבריאת העולם בצורה בולטת ביותר. אך הענין הוא לאמיתו של דבר, לפי דעת כולם העולם נברא כדי שהנבראים ישלימו את הרצון העליון על ידי קיום התורה ומצוותיה. אלא שבעוד אשר לפי שלוש הדעות הנקובות לעיל של "הזהר הקדוש" ו"העץ חיים" ו"היש אומרים", המטרה בקיום התורה ומצוותיה היא ליצור מצב טוב עבור האדם, שיהיה לנברא טוב, כי לו יהיה האדם הולך בדרכו הוא בתוקף תפיסתו האנושית והיה מנהל את אורח חייו בהתאם לנטיותיו הטבעיות, לא רק שלא היה מגיע לטוב האמיתי אלא להיפך היה נוחל כשלון גמור, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית ומשום כך ניתנו לו המצות, המשולות לאותן פנסי אור המאירים את דרך חייו.

אך אחרת לגמרי היא הכוונה הצפונה במדרש בקשר לקיום התורה ומצוותיה. "שוקיו עמודי שש", נשתוקק הקב״ה לבראותו, במלה "נשתוקק" צפונה ההדגשה, ״שהוא משתוקק״, הוא כביכול מתאוה, קיום המצות ע״י האדם גורם תענוג לו יתברך, ככתוב: ״נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני״. כאשר רצוני נעשה ע״י האדם רווה אני נחת, ומובן מאליו שגם האדם הגורם נחת רוח לו יתברך, מתעלה בקדושה של מעלה. מכל האמור עלינו להסיק שאת המצוות יש לקיים תוך קבלת עול מלכות שמים ולא לשם הנאתנו אנו. אמנם מוטלת עלינו החובה להתבונן ולהכיר את גדולתו יתברך, לחדור לפני ולפנים של התורה וסודותיה, אבל המטרה העיקרית ברכישת הידע הזה צריכה להיות, לא כדי להביא על סיפוקו את יצר התענוג שלנו, אלא מפני שכך תובעת מאתנו ההשגחה העליונה, כי לכך הוא מתאוה. והאדם המקיים את המצות אך מפני שכך הוא רצונו של המקום ברוך הוא, וילך לבטח דרכו, ושום רוח רעה לא תעקור אותו מעבודתו ותעודתו, ושום נסיבות ותנאים ללא הבדל מקום וזמן לא ישמשו מפריעים למילוי תפקידו.

עכשיו ברורה לנו כוונתו של רבא, שאמר: "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים", היינו, עיקרה של החכמה! מה היא החכמה האמיתית? כשהיא עולה ומבצבצת מתוך תשובה ומעשים טובים, מתוך קבלת עול מלכות שמים, בשעה שהיא עצמה מהוה מעשה טוב.