[1] ראה שו״ע סי׳ קפד ס״ב ובשוע״ר שם סק״ו. ושם מבואר, שמן הדין אסור רק תשמיש, מפני שדרך התשמיש להביא דם. כלומר, שאע״פ שגם חיבוק ונישוק אסורים מן התורה בנדה מצד הלאו של ״ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה״ (ויקרא יח, יט), שאסורה קירבה גופנית שעשויה להביא לידי גילוי ערוה, מ״מ, בימי חשש וסת, אין אסורים מן הדין בחיבוק ונישוק, כיון שאין סבירות מיוחדת שתראה וסת דווקא בשעת החיבוק והנישוק ורק בתשמיש אסור מן הדין, כיון שדרכו למהר את ביאת הדם. אבל ראוי להחמיר בחיבוק ונישוק משום שמביאים לידי חשק ושמא יבואו לידי תשמיש. ועפ״ז כתב שם במוסגר שכל שכן שאין לישון עימה במיטה אחת, מכיון שודאי יש לחשוש שזה יביאם לידי תשמיש.

[אולם לדעת ט״ז שם סק״ג, שאיסור חיבוק ונישוק הוא מצד הדין, כיון שהם איסור תורה ורק באיסורים דרבנן לא חששו בזמני הוסתות, הרי שלדבריו אכן מותר לישון במיטה אחת בזמני הוסתות, כיון שאין בזה איסור תורה.

אבל לדעת רבינו, שהאיסור הוא מפני החשש שמא יבואו לידי תשמיש, א״כ, כל שכן שאסורים לישון במיטה אחת, שאז יש חשש גדול מאוד שיבואו לידי תשמיש].

[2] ראה שו״ע סי׳ קפד ס״ב ושוע״ר שם סקי״ב. אבל בחשש יום השלושים לראייתה [עונה בינונית] – אסורה כל היממה, כמ״ש בשוע״ר סי׳ קפט סק״א.

וטעם הדבר, מדוע בשאר וסתות חוששת רק עונה אחת ואילו בעונה בינונית אסורה כל היממה, נראה מלשון רבינו שם, שהוא מפני שבשאר העונות החשש נגרם בגלל שראתה בעונה מסוימת ואנו חוששים שמא תחזור לראות בזמן דומה [ושמא מתחילה עכשיו סדר קבוע של ראיות בזמנים אלו], וע״כ יש לחוש רק לאותה עונה שראתה בה, כי חושי הוסתות תלויים במהלך החמה והלבנה, כמ״ש רבינו בסי׳ קפד שם. משא״כ עונה בינונית היא לא מפני שראתה בזמן כזה אלא מפני שהוא זמן ראיה לרוב הנשים [שאין להם קביעות], כמ״ש רבינו בסי׳ קפט סק״א, ומצד שהטבע הזה קיים בכל המעת לעת של יום השלושים, ע״כ אסורה בשתיהם.

וכן משמע מלשון רבינו שם, שכתב שדרכה לראות ביום השלושים וממשיך: ״הלכך חוששת ליום ל׳, לפרוש מבעלה מתחילת הלילה עד סוף היום אפילו ראתה עכשיו בלילה״. עכ״ל.

הרי, שמכיון שזה טבע הנשים, שאינו בהתאם לאופן שראתה אשה זו בעבר, לכן אסורה כל המעת לעת.

[ומה שרבינו לא כתב שאם ראתה ביום אסורה ביום השלושים ביום ובלילה שלפניו – יש לומר, שבזה אין כ״כ חידוש, שהרי דעת האור זרוע שלעולם חוששים גם עונה שלפני הוסת (וכ״ש בעונה בינונית), אלא החידוש הגדול בזה, שגם אם עברה עונת החשש שראתה בעבר, כגון שראתה בלילה וכבר עבר הלילה בנקיות – מ״מ, תחשוש לעונת היום, כנ״ל, מפני שזה טבע הנשים לראות בכל היממה של יום השלושים].

[3] ראה שוע״ר סי׳ קפד סק״ז וסק״ח וזמן ארבעה רגעים אחר שנעלמת השמש הוא ע״פ דברי רבינו בפסקי הסידור בסדר הכנסת שבת, שכתב שאחר סילוק השמש מראשי האילנות וגגים הגבוהים יש עוד כארבעה רגעים עד השקיעה האמיתית, שהוא סילוק וביאת האור מראשי ההרים הגבוהים שבא״י.

ולכאורה דעת רבינו ברורה, שהשקיעה האמיתית היא כארבעה רגעים אחר שהשמש נעלמת ושוקעת בארץ המישור.

[ומ״מ, יש שחששו, אולי יש שינויים בעונות השנה. וכן במקומות בחו״ל, שאולי יש שינויים מחמת מיקומם הגיאוגרפי וגם מצד עונות השנה, כמבואר בשוע״ר שם לענין בין השמשות, וע״כ ראוי לשאול רב בזה].

ובספר טהרה כהלכה פכ״ד הע׳ 18 מעיר בדברי שוע״ר שם, שבסק״ח משמע מדבריו שהיום מסתיים בשקיעת החמה ואילו בסקי״ט משמע מדבריו שבין השמשות [שהוא לאחר שקיעת החמה] הוא ספק יום או לילה.

ונראה לבאר בזה, שדברי רבינו בסק״ח, שהיום מסתיים בשקיעה, הם ע״פ דבריו בסקי״ט, שמצד ספק של בין השמשות היא אסורה מן הדין רק בעונת הלילה, שזה ודאי היה בזמן ראייתה ולא בעונת היום שבזה אינה מוחזקת עדיין כטמאה, מצד ספק דרבנן לקולא. אלא שאם נקבל הסבר זה, נמצא שמקילים בזה מצד ספק. וא״כ לפי דברי רבינו שם (בסקי״ט), שראוי להחמיר בשתי העונות, יוצא שאם ראתה בבין השמשות תחשוש ללילה וגם ליום שלפניו.

ומש״כ רבינו בסק״ח, שסוף עונת היום הוא לפני השקיעה מובן, כיון שמן הדין אם ראתה בבין השמשות זה נחשב לעונת לילה, כמ״ש רבינו בסקי״ט. וע״כ מבאר רבינו בסק״ח (בדעת השו״ע) שסוף היום הוא סמוך לשקיעה לפני בין השמשות. ובודאי כך מתבאר לשיטת המחבר שהרי כנ״ל רבינו כאן מבאר את דברי השו״ע כנ״ל, שפוסק שרק העונה השניה נאסרת ואינו חושש להחמיר לשתי העונות.

ולענין ראתה בלילה וכו׳ או מסתפקת – כ״כ בשוע״ר שם סקי״ט. ומ״מ, אם ברור לה מצד כמות הדם או מצד יובש הדם שהדימום התחיל קודם – תחשוש לאותה העונה, כמובן כמ״ש בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פפ״ה ס״י ואילך.

[4] ראה שו״ע סי׳ קפד ס״ט.

[5] ראה שוע״ר סי׳ קפט סק״ד.

ואף ששם מדובר אודות וסת ההפלגה, אבל נראה שאין לחלק בין וסת ההפלגה לשאר וסתות כולל וסת עונה בינונית כי אילו היה חילוק ביניהם היה רבינו מציין זאת, כמ״ש בספר טהרה כהלכה פכ״ד הע׳ 33, שכן משמעות דברי רבינו.

[ובספר טהרה כהלכה שם בביאורים אות א דן בזה בדעת רבינו, מכיון שלא כתב במפורש דעתו על עונה בינונית וגם אפשר להבין במק״א שדעתו אולי להרבות בבדיקות עונה בינונית. אבל לענ״ד רמזה רבינו במה שציין לסי׳ קפד ס״ט, ששם מוזכר וסת בכלל וגם עונה בינונית – לרמז בזה שבכולן יש אותה בדיקה בשעת הוסת או אחריו, כנ״ל].

ומה שכתבנו שהשעות הן שעות זמניות הוא לפי דברי רבינו בסי׳ קפד סקי״ב, שהוסתות תלויים במהלך החמה והלבנה. וראה גם להלן בפרק יג, פרק א הלכה יב.

[6] כן משמע משוע״ר סי׳ קפד סקי״ב, ממה שכתב שחושי הוסתות תלויים במהלך החמה והלבנה כו׳. ומובן לפ״ז, שתלוי בהימצאות השמש או הירח במקום שהאשה שם.

ובספר נטעי גבריאל הלכות נדה פפ״ה ס״ז מביא שיש מחמירים בזה לחשוש גם לפי השעות של המקום שהייתה שם בזמן קבלת הוסת.

ובהערה שם מביא, שיש מי שתולה זה האם הוסת תלויה בזמן הימצאות השמש [יום], או בזמן שנראית הלבנה [לילה].

ולפ״ז, לדעת רבינו, שתלוי במהלך השמש והלבנה, ה״ז תלוי לפי המקום שהיא נמצאת שם בשעת החשש.

[7] ראה שו״ע ורמ״א סי׳ קפד ס״ט, ובשוע״ר שם סקכ״ט ובשו״ע סי׳ קפט ס״ד.

והנה, אף שמן הדין, אם עברה העונה ולא בדקה א״צ בדיקה ובעונה בינונית או וסת קבוע אם בדקה ונמצאה טהורה היא מותרת אחר העונה, מ״מ, מקובל להורות, שתבדוק את עצמה לפני תשמיש, כיון שיש סבירות גבוהה שקיבלה וסת או שתראה בזמן התשמיש.

ואם יש לה סיבה לומר שלא תקבל וסת, כגון שנודע לה שהיא בהריון או שיודעת שתמיד יש לה תחושות לפני קבלת הוסת ובנתיים אין לה תחושות אלו, כך שהיא בטוחה שלא תקבל עתה וסת, הרי במצב כזה מותרת ללא בדיקה.

אך אם יש לה כבר תחושות הגוף שהוסת עומד להגיע, אפשר שיש לה להימנע מתשמיש גם אם בדקה ונמצאה טהורה עד שיפסקו התחושות ותתייעץ עם רב.

[8] בשו״ע לא נזכר כל איסור רחיצה בעונת הוסת אלא יש מהפוסקים שכתבו שראוי להימנע מרחיצה, מפני שעלולה להוציא את הדם ולא יהיה ניכר בבדיקה. ולפי דעת שוע״ר, שחובת הבדיקה היא בשעה שהיה הוסת הקודם או אח״כ באותה עונה (כנ״ל הלכה ד), א״כ, מובן שאחר שבדקה בזמן הראוי לבדיקה [בזמן שקיבלה וסת פעם קודמת או אח״כ], שוב אין סיבה שתימנע מרחיצה. וכן מובן שלפני שעת הוסת אין לה סיבה למנוע מרחיצה, שהרי אינה צפויה לקבל וסת עד שעת הראיה.

ומ״מ, אם רחצה עצמה בזמן שהיה עליה לבדוק ורק אח״כ בדקה – מקילים בדיעבד, כפשטות לשון רבינו בסי׳ קפד סקכ״ט, שאפילו אחר זמן מרובה בודקת ומותרת, ולא כתב רבינו שיש איסור אם רחצה בנתיים. והרי אם עבר זמן מרובה, רגיל הדבר שתתרחץ ואעפ״כ לא הזכיר רבינו שום חשש, משמע, שבדיעבד אין חשש אם רחצה בנתיים.

ומ״מ, גם לפני הבדיקה מותרת בשטיפה חיצונית ובמקלחת, ורק בשטיפה פנימית או כניסה של מים בתוך אותו מקום [כגון בבריכה] יש מקום להחמיר. וראה גם בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פפ״ח ה״ג, שהביא שלרוב הדיעות יש להתיר מקלחת חיצונית.

[9] ראה שו״ע סי׳ קפד סי״א ושוע״ר שם סקמ״א. ושם כתב, שבישנה לגמרי – אסור לבוא עליה. ומשמע שגם אם הודיעה בפירוש שמסכימה שיבוא עליה כשהיא ישנה ממש, אסור [כי זה מוגדר אונס, כיון שהוא בלא רצון והנאת האשה. וגם הסכמתה אינה מתירה, וכמו שנפסק בשוע״ר בהלכות שמירת הגוף והנפש ס״ד, שאין לאדם רשות לצער או לבזות עצמו].

ומ״מ, ראוי שיהיה התשמיש ברצון ובדיעה ברורה של שניהם [וכמ״ש הרמב״ם בהלכות דעות פ״ה ה״ד ובאגרת הקודש להרמב״ן שער ד ושער ה, ומובא בספר ראשית חכמה שער הקדושה פרק טו]. וראה גם לעיל פרק ז הלכה יז.

[10] ראה שו״ע סי׳ קפד ס״י. וברמ״א שם מבאר, דאפילו בתשמיש מותר.

ומ״מ, המחמיר שלא לפוקדה ומסתפק בדברי ריצוי – תבוא עליו ברכה. ומבאר בשוע״ר שם סקל״ג, שהפירוש הוא שרצוי שיפייסנה שתמחול על תשמיש ואז יוצא ידי ספק, כיון שמחילתה ודאי מועילה.

ומשמע, שאם אינה מוחלת – חייב לפוקדה בתשמיש, כדעת רוב הפוסקים.

ויש שהבינו ברמ״א שראוי להחמיר גם אם אינה מוחלת ואפשר שיסוד המחלוקת היא כי לדעת רבינו באו״ח סי׳ רפ יש איסור לבטל עונה גם אם זה לא מחמת מריבה ולכן אסור להחמיר פה ללא מחילתה ואילו החולקים סוברים שאם אינו מתכוון לצערה אינו עובר וע״כ ראוי להחמיר בזה. ושם בסקל״ה כתב רבינו, שגם אם מוחלת על תשמיש, יש לפוקדה בחיבוק ונישוק, כיון שהיא טהורה. ויש אומרים, שיש אפילו חיוב תשמיש ביוצא לדרך, ע״כ, לפחות יקרבנה בחיבוק ונישוק, אלא שכתבו האחרונים, שאם זה עשוי להביא לידי שז״ל – ימנע מכך.

ויש שכתבו, שגם אם הוא סבור שיבוא לקישוי גם ללא שז״ל, גם אז

ימנע מכך [וכן בכל אשה טהורה, יזהר מקירוב שיכול לגרום כנ״ל אם אין מתכוון לשמש אז]. ולענין אשה שנוסעת או באה מהדרך – כ״כ בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פק״ב ה״ה וה״ח.

ופשוט, שאם שניהם נוסעים ביחד [גם אם אין שם אפשרות לשמש] – אין דין יוצא לדרך. וכנ״ל פרק ז הלכה כד.

[11] ראה רמ״א בסי׳ קפד ס״י ושוע״ר שם סקל״ו, שביוצא לדבר מצוה פטור מלהתקרב לאשתו, שמא יטרד בזה ויתבטל מהמצוה. ולפ״ז מובן, שאם אין חשש כזה, כגון שהנסיעה היא ביום אחרי זמן שרגיל תמיד לקום משנתו – אז צריך לפקוד את אשתו בלילה לפני נסיעתו גם אם נוסע לדבר מצוה. ואם היא טמאה, אע״פ שאסור בכל קירוב, מ״מ, ראוי להיפרד ממנה בצורה יפה, כגון לשוחח עימה ״על כוס קפה״ וכיו״ב.

ושמעתי שכך נהג כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע, שבנוסעו מרוסיה, קודם הנסיעה היה נפרד מהרבנית בשיחה על כוס שתיה.