הנחת אבן הפינה

א. "הנחת אבץ הפינה" נעשית באבן שנבראת בידי שמים (ולא אבן שנוצרה על ידי בני־אדם): חופרים באדמה, מניחים את האבן,

ומכסים אותה בעפר (או במלט וכדומה, כלומר, מכסים את האבן גם בדברים שנעשו בידי אדם)[1].

ב. כדאי ונכון שהנחת האבן תעשה גם על ידי ילדים – תינוקות של בית ן, שבזכותם העולם קיים, כמאמר חז"ל[2]: "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן" (ראה הערה 1).

ג. לפני הנחת האבן – יש לומר דברי תורה וחסידות כענייני בית וכדומה.

[ד. בתורת חסידות חב"ד ישנם ביאורים רבים בעניין "בית", ורובם מרוכזים בדרושי חסידות על הפסוק[3]: "מזמור שיר חנוכת הבית"].

ה. בהנחת אבן הפינה לבית הכנסת – 770, לבש כ"ק אדמו"ר בגדי שבת [וחילק לכל אחד ואחת שטר של דולר, על מנת לתתו לצדקה][4].

ו. ביסוד של הבית, וכן בהנחת אבן הפינה, אין מניחים מגילה וכדומה (ראה הערה 1).

חנוכת הבית

א. מנהג ישראל שכאשר נכנסים לגור בבית עושים התוועדות־רעים, עם משתה ושמחה ואמירת לחיים[5].

ב. בעת ההתוועדות ראוי לומר תפילות ודברי תורה וחסידות, לברכה להצלחה בבית בגשמיות וברוחניות. ויש להרבות באמירת דברי תורה ותפילה[6].

ג. בזמן חנוכת הבית מביאים קבוצת ילדים שילמדו בבית אל"ף בי"ת, פסוקי תורה וכיוצא בזה, ומחלקים להם ממתקים[7].

מועד הכניסה לדירה

ד. ראוי שהכניסה לדירה תהיה ביום שלישי בשבוע, שהוא יום "שהוכפל בו כי טוב"[8].

ה. כאשר ישנם קשיים להיכנס לדירה ביום שלישי, אפשר להכנס בשאר ימות השבוע, פרט לימי שני ורביעי[9].

ו. במענה למישהו ששאל האם כדאי להכנס לבית בחודש מנחם־אב, ענה כ"ק אדמו"ר: באם אפשר ידחו את הכניסה לחודש אלול, או לכל הפחות – לאחר חמשה עשר בחודש מנחם אב⁸.

ז. לפני שמכניסים לבית את הרהיטים ושאר חפצי הבית, יש להכניס לבית תחילה ספרי קודש: סידור, חומש, תהילים, תניא וכדומה – ורק לאחר מכן להכניס את כל חפצי הבית.

ח. נהוג שמיד עם הכניסה לבית מכניסים אל הבית לחם ומלח[10].

[ט. ישנם מנהגים רבים הקשורים בבניית בית ובכניסה לדור בו. לדוגמא: בחירת מקום הדיור, קירבה לבית כנסת, גובה הבית ביחס לגובה בית כנסת, עקירת עץ פרי לבניית בית, חלונות הבית, מעקה, כיוון חדר השירותים[11], והרבה הוראות ישנם בצוואת רבי יהודה החסיד (מגורי אחים יחד, מגורים יחד של אנשים ששמותיהם שווים, חזרה לדור בבית שדר בו בעבר, בית של אבנים, בניה על קרקע שטרם עמד עליה בניין, בניית מקוה ומרחץ בבית, סתימת חלונות), מכירת בית לגוי, מכירת נחלת אבות ועוד – אך מפני שרבו מאוד פרטי המנהגים, וישנם חילוקי מנהגים רבים בעדות שונות וכיוצא בזה, ובמיוחד שאין דברים אלו מפורשים במנהגי חב"ד ובכתבי אדמור"י חב"ד, על־כן לא פורטו כאן. וראה במקורות שנסמנו בהערה[12]].

מצות מזוזה

א. מצות עשה לכתוב מזוזה (פרשיות 'שמע', 'והיה אם שמוע') ולקובעה על מזוזת הפתח[13].

ב. כל הזהיר במצוות מזוזה יאריכו ימיו וימי בניו.

ג. כשיוצא מהבית וכן כשהוא נכנס יניח ידו על המזוזה כו'[14].

מקום החייב במזוזה

א. כל פתחי הבית שיש להם "צורת הפתח" – שתי דפנות בגובה של מטר לפחות, ועליהם משקוף – חייבים במזוזה, חוץ מחדרי שירותים, אמבטיה וכדומה[15].

ב. חיוב המזוזה הוא רק במקום המשמש לדירה, כלומר חדר המשמש לאכילה ושתיה, או לשינה או לשאר תשמישי האדם. וכן מחסני מזון וכיוצא־בזה. וכן שערי הבית והחצר[16].

ג. בנוגע לשאר המקומות קיימים חילוקי דעות האם חייבים במזוזה או לא. אולם המנהג בפועל הוא שבכל מקום שיש צורת הפתח קובעים מזוזה: במשרדים, בחנויות, במפעלים, במוסדות ציבור בבית הכנסת ובית המדרש, בבתי־ספר, ישיבות וכדומה¹⁶[בנוגע לברכה על המזוזה במקומות אלו – עיין בההערה[17]].

עת קביעת המזוזה

ג. מיד עם הכניסה לבית קובעים את המזוזה, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ[18].

ד. בארץ ישראל – מברכים על המזוזה מיד עם קביעתה ביום הראשון לכניסה לדירה, ובחוץ לארץ קובעים את המזוזות – ואין מברכים.

לכן, בחוץ לארץ, במלאות שלושים יום למגורים בבית, מורידים מזוזה אחת לבדיקה (או להחליפה במזוזה יותר מהודרת), וכשקובעים חזרה את המזוזה – מברכים, ומכוונים להוציא ידי־חובה גם את שאר המזוזות שקבעו לפני כחודש.

מקום המזוזה

א. מקום המזוזה: א) בצד ימין של הפתח, ב) באלכסון כשהקצה התחתון הוא כלפי חוץ, ג)גובהה – בתחילת השליש העליון של גובה הפתח, שהוא, בדרך כלל, גובה הכתפים[19].

ב. ומהו צד "ימין" של הפתח – הלא צד אחד הוא ימין נכנס והצד השני הוא ימין היוצא?

הדבר נקבע על פי "היכר ציר", כלומר על פי כיוון פתיחת הדלת: דלת הנפתחת לתוך החדר – קובעים את המזוזה לימין הנכנס לחדר, ודלת הנפתחת כלפי חוץ – קובעים את המזוזה לימין היוצא מהחדר (ראה הערה 5).

ג. גם בחדר עם כניסה אחת קובעים על־פי היכר ציר, ואם דלתו נפתחת החוצה – קובעים את המזוזה לימין היוצא.

ה. בכניסה הראשית – אין מתחשבים בהיכר ציר, ותמיד קובעים את המזוזה לימין הכניסה לבית, גם אם הדלת נפתחת כלפי חוץ.

ו. בית שיש לו שתי כניסות – כניסה ראשית וכניסה צדדית: בכניסה הראשית – קובעים את המזוזה לימין הנכנס (אפילו שהדלת נפתחת החוצה) ובכניסה הצדדית – קובעים את המזוזה על פי היכר ציר: אם הדלת נפתחת החוצה – לימין היוצא, ואם הפתיחה היא פנימה – לימין הנכנס[20].

ז. בדלת הזזה (שאין "היכר ציר") קובעים את המזוזה בהתאם לכיוון שבו רוב הכניסה. כלומר: מימין הנכנס מהכיוון שבו רוב הכניסה (ליתר פרטים – עיין בהערה[21].

קביעת המזוזה וברכתה

א. את קלף המזוזה גוללים משמאל לימין, דהיינו מסוף השורות כלפי תחילתן – מ"אחד" כלפי "שמע"[22].

ב. נוהגים לעטוף את המזוזה בניילון. או צלופן וכדומה, כדי להגן מרטיבות, ומניחים את המזוזה בנרתיק, שפופרת וכדומה – כשהיא ישרה, כלומר כשהמילים שמע ישראל הינם כלפי מעלה[23].

ג. יש לקבוע את המזוזה לפתח במסמר וכדומה, כך שהיא תהיה מהודקת לפתח. אם קבעה רק במסמר אחד – והיא רופפת מלמטה – המזוזה פסולה, עד שיקבענה ויהדקנה היטב לפתח[24].

ד. לפני קביעת המזוזה מברכים: "ברוך… אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה"[25].

ה. הקובע מספר מזוזות – מברך ברכה אחת לכולן[26].

בדיקת המזוזה

ו. נהוג לבדוק את המזוזות מידי שנה בשנה, בחודש אלול[27].

העוזב את הבית

א. היוצא מן הבית ועובר לגור בבית אחר – לא יטול עמו את המזוזה, אולם מותר לבקש מהשוכר הבא את שווי המזוזה[28].

ב. אם קבע מזוזה מהודרת וחשובה מותר לפני צאתו מהבית להחליף את המזוזה באחרת – שאינה חשובה כל כך.

ג. היוצא מהבית ובדעתו להשכירו לגוי, או שבדעתו להרוס את הבית – יוריד את המזוזה.

קופת צדקה

א. בכל בית יהודי צריך שתהיה "קופת צדקה". ומשתדלים בכל יום חול לתת בה כסף לצדקה. וידוע שזכות גדולה יש בצדקה שהיא מגינה ושומרת על הבית[29].

ב. את הקופה יש לקבוע, במסמר וכדומה — לקיר הבית, ואז הבית עצמו נעשה כביכול "בית של צדקה".

ג. גם במטבח יש להניח קופת צדקה ולקובעה לקיר במסמר וכדומה.

ד. גם בחדרי הילדים יש להניח קופת צדקה, ולקובעה לקיר במסמר וכדומה.

ספרי קודש

א. הבית היהודי צריך להיות "בית מלא ספרים": הן כפשוטו – שיהיו בבית הרבה ספרי קודש, והן במשמעותו הפנימית – שמציאות הבית תהיה "מלאה" וחדורה בתוכנם ומהותם של ספרי הקודש[30].

ב. במיוחד יש צורך וחובה שבבית יהודי יהיו ספרי יסוד של היהדות, וכן ספרי הלכה למעשה, המדריכים את האדם כיצד עליו לנהוג בחיי היום־יום.

ג. כמו כן צריכים להיות בבית שלושה ספרים של מייסדי החסידות:

"כתר שם טוב" – מרבינו הבעל־שם־טוב, "אור התורה" – מהרב המגיד ממעזריטש ו"תניא" – מאדמו"ר הזקן[31].

ד. גם בחדרי הילדים צריכים להיות ספרי קודש: סידור־תפילה, חומש ועוד (ראה הערה 29).

מקורות והערות

א) מובא כאן מנהגי חסידים, ולכן מראי המקומות הינן בעיקר לספרי חב"ד ולא למקורות בשולחן ערוך ושאר הפוסקים.

ב במקום שכתוב "אגרות קודש" סתם, הכוונה לאגרות כ"ק אדמו"ר.