הסיבה להדפסת ה"תניא"

דברי ה"תניא" נאמרו על ידי רבנו בהזדמנויות שונות, כפי שהיה נהוג אצל חסידים מזמן הבעל שם טוב שהרבי או הנשיא מדבר דברי תורתו, וחסידיו רושמים את דבריו לאות ולזיכרון. כך היה גם בזמנו של רבנו הזקן, בתחילה רשמו ונכתבו פרקי הספר בתור קונטרסים.

עם התפשטות הקונטרסים ברחבי תבל ובהם דברי אלוהים חיים, שנאמרו מפי קודשו של רבנו הזקן. השפעתם הייתה עצומה על כל מחבבי תורה מחפשי האמת, שדרך עבודת השם הטהורה היא משאת נפשם, רבים מתקרבים לרבנו ולשיטת החסידות ויהיה הדבר לצנינים בעיני מתנגדי החסידות.

בשנת תקנ"ה זייפו כנופיה ממתנגדי השיטה החסידית ודרכי החסידות עניינים מסוימים בספר ה"תניא" והכניסו בו מלים שעוררו ספיקות וכפירה, וכך הביאו את דברי הזיוף לפני הגאון החסיד רבי אליהו מווילנה (הגר"א) שעל סמך ראות עיניו ומבלי לדעת על הזיוף והמרמה פסק את דעתו כנגד הספר.

או אז נאלץ רבנו להוציא לאור את ספר ה"תניא" ולהביאו לבית הדפוס כפי שהוא מוגה ומנוקה מכל סייג ופגם.

התנאים שהתנה רבנו להדפסת הספר

כשנה שלימה מאז היוודע דבר הזיופים ודעתו של הגאון החסיד רבי אליהו מווילנה על הספר נאלץ רבנו להסכים להדפסת הספר כאמור מנוקה ומוגה, אבל רבנו הזקן התנה שני תנאים להדפסת הספר:

א. שיהיה עליו הסכמת שני תלמידי הרב המגיד ממזריטש רבי משולם זושא מאנפולאי, ורבי יהודה לייב הכהן מאנפולאי.

ב. שהספר יודפס מבלי הזכרת שמו של המחבר.

כדי להבין מה היה חשוב כל כך לרבנו הזקן לקבל את הסכמת אלו התלמידים של הרב המגיד ממזריטש, נחזור לימי חייו והסתלקותו של הרב מגיד ממזריטש ודברי הצוואה שהשאיר לבנו רבי אברהם "המלאך", בדברי צוואתו שהיו יודעים אז ליחידי סגולה, נכתבו כמה הוראות מעשיות בנוגע לענייני האבלות של בנו על אביו הרב המגיד. ולסיום מוסר הרב המגיד לבנו הוראות בעבודת השם והם להתקרב לרבי משולם זושא מאנפולאי כי התקשרותו וענוותו היו מעל לכל שיעור, והוא כבר בעבודתו הגיע למדרגות נעלות שלא שייך כלל לעלמא הדין. וכן ללמוד ממידותיו הנפלאות והנהגתו הישרה של רבי יהודה לייב הכהן ועצה ייקח רק מרבנו הזקן.

שלושת אלו הרב רבי משולם זושא מאנפולאי ורבי יהודה לייב הכהן ורבנו הזקן היו מקושרים מאוד לרב המגיד ממזריטש והיו לפניו עומדים הכן לכל שליחויות ולכל הוראות שיינתן על ידו לעניין הפצת המעיינות של החסידות חוצה.

מסופר שפעם אחת נח הרב המגיד ממזריטש על משכבו בעוד שלושת אלו הצדיקים הקדושים עומדים לפניו, כשהתעורר הרב המגיד שאל מיד את אדמו"ר הזקן מה אירע בעת שנתו כי הרגיש שהיה קטרוג גדול מאוד בשמים על כל תורת החסידות ואתה – רבנו הזקן – הצלת את המצב, וייספר לו רבנו הזקן כי אחד מתלמידי הבעל שם טוב הקדוש רבי פינחס בעל ההפלאה לא היה מרוצה מדרכו של הרב המגיד בפרסום דברי תורת החסידות כי לדעתו "כבוד אלוהים הסתר דבר" ואין לגלות "סודות מהחדר" כלומר גלוי תורת החסידות הוא גילוי דברים שנקראים "תורת הסוד" או "חכמה נסתרת".

ועתה הולך רבי פינחס בחצרו של הרב המגיד ורואה הוא שני עלי דפים הכתובים מדברי תורת הרב המגיד מתגוללים ברוח ולא מתוך כבוד, ובעיניו נראה כי כבוד מלכו של עולם משתפך בחוצות ולא בהדרת הכבוד הראויה, ויקפיד מאוד על הרב המגיד וקפידתו עשתה רושם גדול בשמים. אך רבנו הזקן הציל את המצב על ידי משל שסיפר לרבי פינחס בעל ההפלאה והרגיע את רוחו והקפידה הוסרה:

והמשל:

מעשה במלך אחד שהיה מושל על תבל ומלואה והיה לו בן יחיד אהוב ומסור אצל אביו, אביו דאג לו ולימדו והשקיע בו כל אוצרות חמדה.

ויהי היום והבן מלך חלה במחלה קשה ונלאו הרופאים למצוא מזור למחלתו, ויצוו המלך ויעבירו קול בכל מחוזות ממשלתו אם נמצא איש אשר יודע תרופה למחלת הבן המלך, מוזמן לבוא לחצר המלוכה.

היה שם חכם אחד שאמר שלמחלת הבן מלך התרופה היחידה היא לשחוק אבן טובה מסוימת עד דק ולערב אותה עם סממנים נוספים ולתת לבן מלך לשתות ושב ורפא לו, באו בשמחה למלך והודיעו שיש פתרון למחלת הבן מלך והמלך ציווה לחפש את האבן הטובה והיקרה להכין את התרופה, מה מאוד השתוממו חכמי ויועצי המלך כשנודע להם כי האבן הטובה היחידה בעולם נמצאת בארמון המלוכה בתוך כתרו של המלך שעליו כל תפארתו בהיות הכתר מורכב מאבן שהיא היחידה בתבל.

התייעצו החכמים ובאו וספרו דברים כהווייתם למלך כי נמצאה האבן טובה אך היא בכתרו של המלך וכל תפארת המלוכה על אבן זו, בהיותה ה"יהלום שבכתר".

המלך ציווה לשבר את הכתר ולשחוק את האבן עד דק ולהציל את הבן, עד שהתייעצו ביניהם החכמים נודע כי הבן מלך כבר חולה מאוד ופיו נסגר ואין בכוחו להכניס אפילו טיפת נוזל לגוף,

חשבו החכמים שבהיות זה המצב אולי לא ירשה המלך להרוס את הכתר כי כל זה ואולי לא יינצל הבן מלך ואין הצר שווה בנזק המלך, אך המלך ציווה לבלתי חשוב ולבצע מיד את הדבר כי אולי טיפה אחת מתוך זה תכנס לפיו של הבן מלך וכל זה כבר שווה ואם לא חס ושלום למה לי כתר מלכות, כי הבן מלך חשוב יותר מכל ה"יהלום שבכתר".

והנמשל:

בנו יחידו של המלך מלכו של עולם שהוא חשוב יותר מכל כבוד המלכות ותפארתו הוא עם ישראל, וכשהעם נמצא בחוליו מצד יראת השם ואהבתו, מצווה המלך להרוס את המלוכה ולוותר על כבודו ובלבד שיצילו את הבן מלך.

וייטב הדבר בעייני רבי פינחס בעל ההפלאה וקפידתו הוסרה, ואמר הרב המגיד שרבנו הזקן הציל את תורת החסידות כי היא ה"יהלום שבכתר" שתביא את עם ישראל לגאולה השלימה ולגילוי משיח צדקנו.

לכן בחר רבנו לקבל הסכמתו משני תלמידי הרב המגיד ממזריטש שהיו באותו המעמד ושמעו את דברי הרב המגיד על תורת החסידות והתרופה היחידה שישנה להצלת העם מרדת שחת ולגאולה השלימה.

שער הספר

מתחילים ללמוד בספר התניא, גם את שער הספר, כי אף הוא תורה בפני עצמו, הוא נכתב על ידי בעל התניא בעצמו והוא חלק מהשיעור היומי בספר התניא,

מורנו הבעל שם טוב והרב המגיד ממזריטש לא כתבו דברי תורה אלא אמרו בפיהם ותלמידיהם כתבו את דברם. רבנו הזקן כתב את ספר התניא כולל את דף השער. מכאן שאף דף השער הוא חלק מהלימוד של הספר היות והוא נכתב על ידי המחבר בעצמו.

בשער הספר מודגשות מספר נקודות:

·   שם הספר –

·   מקורות הספר –

·   מטרת הספר – להיות הדרכה לכל שואל שאלות בעבודת השם, והעצות שבספר קרובות "מאד" לכל אחד ואחד – על סמך הפסוק בתורה "כי קרוב אליך הדבר מאוד",

·   העיקרון שעליו מבוסס כל הספר – שהוא מתאים לכל אחד ואחד מישראל.

דף השער

ספר הנקרא בשם ליקוטי אמרים והוא על שם הפסוק במשלי כב' כא': לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת לְשֹׁלְחֶיךָ: ופירש רש"י, להשיב אמרים אמת לשולחך – לשואלך הוראה: דהיינו להורות הוראה לשואל. אם כן ענינו של ספר זה הוא שהוא מלקט הוראות לשואלים שאלות בעבודת השם. חלק ראשון כי כידוע ספר התניא מחולק לחמשה חלקים הנקראים חלק א. ליקוטי אמרים, חלק ב. שער הייחוד והאמונה, חלק ג. אגרת התשובה, חלק ד. אגרת הקדש, וחלק ה. קונטרס אחרון. הנקרא בשם לחלק הראשון יש שם נוסף, בנוסף לשמו המוזכר כבר "ליקוטי אמרים" וזה בא כדי להבדיל בין ספר זה לבין הספר "ליקוטי אמרים" של הרב המגיד ממזריטש. ספר של בינונים שם זה מדגיש כי זהו ליקוט עצות והדרכה לשואלים בעבודת השם והוא מיועד ל"אדם בינוני" שזהו מידת כל אדם. אגב, מסורת בידנו שכתב רבנו בעל התניא גם ספר הנקרא בשם "ספר של צדיקים", ונתגלו בו גילויים עמוקים וסודות התורה, אלא שהעולם לא היה יכול לסבול זאת. ועד שכמעט נדון רבנו הזקן על כך לעונש משמים. אלא שמסר נפשו הסבא משפולי עבור רבנו הזקן ונסתלק מהעולם במקומו, רק כדי שרבנו הזקן לא יינזק מכתיבת הספר וגילוי סודות הבורא יתברך, אבל הסבא משפולי פעל עוד שגם הספר יעלה מעלה בלהבת אש השריפה. ואכן הספר נעלם ונשרף. בכל אופן מודגש כאן שספר זה שייך לכל אדם, מאחר ומדרגת הבינוני שייכת לכל אחד. כפי שיבואר בהמשך בפרק יד ואילך. ואנו קוראים לספר "תניא" סתם, על שם המילה הראשונה שבתחילת פרק א' בספר.

מכאן מציין רבנו את המקורות שמהם נלקחו הדברים. והוא מדגיש כי הדברים נכתבו באופן מלוקט מפי ספרים מתוך ענוותנותו של רבנו הוא מדגיש שאין הוא מחדש דבר חדש אלא מלקט ואוסף את דברי הספר מפי ספרים כשהמסורת בידנו שב"ספרים" הכוונה לספרי הרמב"ם, המהר"ל וספר שני לוחות הברית הנקרא "של"ה הקדוש", לרבי ישעיהו הלוי שרבנו הרבה לעסוק בהם לפני כתיבת ה"תניא". בבחינת תורה שבכתב ומפי סופרים ה"סופרים" הם המקורות בעל פה של רבנו הזקן. בבחינת תורה שבעל פה כשהמסורת בידנו שהכוונה ב"סופרים" לרבנו הבעל שם טוב והרב המגיד ממזריטש, ואף רבי מנחם מענדל מויטבסק שהיה רבנו הזקן תלמיד וחבר שלו, ושניהם היו תלמידיו של הרב המגיד. ואף כי באמת לא כתבו שום ספר ה"סופרים" הללו, אך זהו כינוי לתלמידי חכמים. כמו שנאמר בתלמוד מסכת קידושין דף ל' עמוד א' "לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה" שפירושו מייקרים את כל האותיות שבתורה. כמו שסופרים ומונים "יהלומים". והם קדושי עליון נשמתם עדן

מכאן יבאר המחבר את העיקרון עליו מבוסס הספר, והוא מיוסד על פסוק: (דברים ל' יד') כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאוֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ. כלומר קרוב הדבר לפעול ולעשות, כש"הדבר" שמופיע בפסוק, משמעותו קיום מצוות או מצוות התשובה. כי פסוק זה מופיע בהמשך לפסוקים שלפניו: וכך נכתב בתורה: (דברים פרק ל' פסוקים יא' – יד') (יא) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: (יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: (יג) וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: (אלא) (יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ: כשנתבונן בפסוק זה אנו מוצאים שלושה דברים, שהם כלי ביטוי של הנפש ויוסברו בהרחבה בפרק ד' שבספר התניא: בפיך – היינו כוח הדיבור, בלבבך – כוח המחשבה, לעשותו – כוח המעשה.

מכאן מדגיש הרבי את מטרת הספר במילים: לבאר היטב שאין בכוונתו להסביר לאדם איך אפשר לשנות את "מעשיו" הרעים למעשים טובים כי זה אין צורך להסביר ולבאר היטב דווקא. מאחר ודבר זה בנקל ניתן להבין, פשוט שעל האדם להפסיק לעשות מעשים רעים ולהתחיל לעשות מעשים טובים, וזאת בהחלטה חזקה וקבלה איתנה. אלא בזה שהמחבר מדגיש שהוא הולך "לבאר היטב" מובן שאין הכוונה על מעשים שהם חיצוניים מנפש האדם אלא הכוונה על "פנימיות הנפש". כי תורת החסידות בדרך של חכמה-בינה-דעת, עוסקת בפנימיות האדם מתוך פנימיות התורה ולא במעשהו החיצוני, ולכן עיקר הביאור היטב נדרש לשינוי פנימיותו של האדם ומחשבתו. ולא על שינוי בהתנהגותו החיצונית. ולכן הביאור יהיה שנבין איך הוא קרוב מאד כי זהו החידוש בספר זה שעבודת השם שבאה לשנות את פנימיות האדם אף הוא קרוב מאד לאדם ואת זה יש צורך לבאר "היטב", כי בחיצוניות לפחות לא נראה שאת הפנימיות ניתן לשנות בקלות כל כך שעליה יאמר: "קרוב הדבר מאד". ויתירה על כך ה"ביאור היטב" יהיה בדרך ארוכה וקצרה אין זה דבר והיפוכו, כי מקור ביטוי זה מופיע בתלמוד במסכת עירובין (דף נג' עמוד ב'): "אמר רבי יהושע בן חנניא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר אמר לי זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה והלכתי בקצרה וארוכה כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין חזרתי לאחורי אמרתי לו בני הלא אמרת לי קצרה? אמר לי ולא אמרתי לך ארוכה! נשקתיו על ראשו ואמרתי לו אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגודלכם ועד קוטנכם:

כלומר יש דרך קצרה בזמן אך ארוכה באיכות, ויש דרך ארוכה בזמן אך קצרה באיכותה. כשהדרך קצרה וארוכה משמעה שתגיע מהר לעיר אך להיכנס לתוכה יש צורך בחיפוש ממושך אחר השער והכניסה, ואילו בדרך ארוכה וקצרה, לוקח זמן להגיע לעיר אך כשתגיע תכנס מיד בנקל ללא שהיות נוספות. ללמדנו ששיטתו של הספר וכל תורת חסידות החכמה-בינה-דעת בנויה על העיקרון של דרך ארוכה בזמן אבל קצרה במהותה.

ומסיים רבנו הזקן באיחול שיהיה בעזרת השם יתברך גם הביאור יהיה בעזרתו יתברך וגם הצלחת הלומדים לביצוע הדבר יהיה בעזרתו יתברך.

על שאר הדברים הנמצאים בשער הספר ראה בהוספות בפרק העוסק בשער הספר ועיטוריו.

מכאן נעבור לדברי הסכמתם של שני צדיקי עליון רבי משולם זוסיל מאנפולי ורבי יהודה לייב הכהן שכאמור התנה רבנו את הדפסת הספר בצירוף הסכמתם.

מי הוא רבי זושא?

מבין כל תלמידי הרב המגיד ממזריטש שהיו חיים עדיין בעלמא הדין, בזמן מסירת הספר לדפוס, בחר רבנו הזקן לקבל הסכמה לספר ה"תניא" דווקא משני ענקי הרוח האלו רבי זושא מאנפולי ורבי יהודה לייב הכהן. כנראה מתוך כך שהם היו המקושרים ביותר לרב המגיד ממזריטש והראיה לכך שהם גם זכו להיקבר משני צדי הרב המגיד ממזריטש בציון הקדושים בבית העלמין באנפולי.

רבי זושא מאנפולאי ורבי אלימלך מליזנסק היו אחים שנקראו ה"אחים הקדושים". רבי אלימלך היה יותר מבוגר מבין השניים. הוריהם זכו, בגלל הכנסת אורחים נפלאה, לשני בנים קדושים אלו:

בתחילת ימי חייהם היו האחים הקדושים עורכים גלות ועדיין לא התפרסמו בעולם. כך מסופר שבכל מקום הגיעם, היו רואים מצב האנשים בעבודת השם על ידי רוח קודשם ובדרך ענווה מבלי לגלות שבעלי רוח הקודש הם, היו מעוררים את האנשים לתשובה ומעשים טובים.

מסופר שפעם נסתלק יהודי פשוט לפי ערך לבית עולמו. החברה קדישא באותו מקום טיפלו בקבורתו. המנהג היה באותו מקום שהחברה קדישא לוקחת בשכרה את התפילין של הנפטר ומוכרת אותם לכיסוי ההוצאות. כשנסתלק איש זה והתפילין עמדו למכירה, ביקש הרב לוי יצחק מבארדיטשב לרכוש את התפילין. החברה קדישא הבינו שהתפילין אינן פשוטות כלל, וניסו להבין מה יש בהם. החברה קדישא התנתה עם רבי לוי יצחק את מכירת התפילין בתנאי שיספר להם מה כל כך חשובות התפילין הללו, כי הכירו את האיש שהניח אותם כאיש פשוט לפי ערכו.

סיפר להם הרב לוי יצחק שה"אחים הקדושים" רבי אלימלך ורבי זושא היו עורכים גלות ובאים לכל מיני מקומות ומעוררים בדרכם המיוחדת, שהייתה מתוך ענווה ומבלי לספר את מעלתם שיודעים הם דברים נעלמים, את האנשים שפגשו בדרך. כשהגיעו לאיש פשוט זה, ראו שהוא מניח תפילין כבר שנים רבות והתפילין פסולות. פנה רבי זושא לרבי אלימלך בנוכחות היהודי המנוח ואמר לו: אחי, תגיד לי איך אני אעשה תשובה על זה שהנחתי תפילין שנים ולא בדקתי אותם ועכשיו סוף סוף בדקתי אותם ונמצאו פסולות מעיקרא. נמצא שלא הנחתי תפילין מעולם!  אותו יהודי בשמעו את הסיפור פנה אל האחים ואמר להם: גם לי יש תפילין שלא בדקתי כבר הרבה שנים אולי אתם יכולים לבדוק לי אותם? כשפתחו את התפילין נמצא, כמו שידע רבי זושא, שהתפילין פסולות. היהודי נשבר ליבו בקרבו, איך הניח תפילין פסולות שנים רבות. אך רבי זושא ניחם את היהודי וביקש מאחיו לכתוב לו תפילין חדשות, ובנוסף לכך להכניס בהם את כל הכוונות הקדושות שיכפרו ליהודי במעט את העוון הזה של "קרקפתא דלא מנח תפילין" (ראש של הונח עליו תפילין מעולם). וזה התפילין שכתב רבי אלימלך לאותו יהודי.

כשהתקרבו ה"אחים הקדושים" לרב המגיד ממזריטש לא עזב רבי זושא את הרב המגיד מחבבו והיה עומד לפניו ומשמשו. פעם אחת רבי זושא ישב בסעודה שלישית אצל הרב המגיד ממזריטש ושמע פלפול בסוגיה בגמרא הרב המגיד שאל שאלה וענה תשובה, שאל שאלה על התשובה וענה תשובה על התשובה ושוב שאל שאלה ושוב ענה ככה מספר שאלות ותשובות. ויהיה הדבר לפלא בעיני רבי זושא, כי הרי דרכו של הרב המגיד לדבר חסידות ולא פלפול, אך כדרכו הקשיב בכל תשומת הלב מבלי לחקור את הדבר. מיד לאחר מכן ציווה הרב המגיד על רבי זושא לקום וללכת. לאן לא נאמר לו, אך לא רבי זושא האדם שישאל את רבו שאלות מיותרות, הוא ביצע מיד את הדברים, התפלל ערבית הבדיל ויצא לדרכו, לאן שיוליכו אותו רגליו. לאחר הליכה ארוכה התעייף וחיפש מקום לתת מנוחה לרגליו. כשהגיע לבית מלון דרכים, נודע לו שכל החדרים תפוסים, אך יש רב גדול שנמצא בחדר לבד ואם הוא יסכים להכניס את רבי זושא לחדרו, יוכל רבי זושא למצוא מיטה ולנוח מעמל הדרך. הרב הסכים להכניס את היהודי, כדי שחס וחלילה לא יישאר יהודי בחוץ, אך בתנאי שהיהודי יבטיח שלא יפריע לו, היות והוא עוסק בלימוד תורה.

רבי זושא נכנס לחדר והחל לומר תהילים. תחילה בלחש, אך תוך זמן קצר נכנס לדבקות והתלהבות והפסוקים נאמרו בקול, בשמחה ובשירה, דבר שהפריע לרב להתרכז. הרב פנה אל רבי זושא וביקש שיאמר תהילים בלחש כי הוא מפריע לו. זה עזר אבל רק לכמה רגעים. שוב רבי זושא שכח היכן הוא נמצא וכל כולו בתוך פסוקי התהילים. הרב התרגז וצעק על רבי זושא: שקט, שקט. רבי זושא הרים את עיניו ושאל את הרב מה הבעיה?, איך אמירת תהילים יכולה להפריע?. הרב הסביר לרבי זושא שהוא עומד לפני היבחרו לרב של העיר הסמוכה וכנהוג הרב נותן פלפול שכל חכמי העיר יראו את גדולתו. הוא מכין את הפלפול ויש לו קושיא ולא מצא תירוץ עדין, ואמירת התהילים בקול מפריעה לו להתרכז.

שאל ר' זושא מה הקושיא שאין תירוץ עליה. פתח עליו הרב זוג עניים תמהות, כי לא נראה היה בעיניו שבן שיחו הוא תלמיד חכם, ויבין את הקושיא. רבי זושא בכל זאת התעקש. הרב הבין שהוא כבר נפל לתוך מצב שלא יוכל להתרכז ולא יוכל ללמוד והיהודי מפציר בו, בלית ברירה הוא מתחיל לומר את הקושיא ורבי זושא רואה שזאת הקושיא ששאל הרב המגיד בסעודה שלישית. אמר רבי זושא יש לי תירוץ בשבילך, וענה לו את התירוץ ששמע מהרב המגיד הורו עיני הרב, והוא שקל את התשובה ומצאה חן בעיניו מאוד, והוא הודה לרבי זושא מקרב הלב באומרו: הצלתה את כל הבניין שבניתי בפלפולי. אך רבי זושא אומר לו: אל לך למהר יש לי קושיא על התירוץ והוא ממשיך בדברי הרב המגיד ממזריטש ושואל קושיא על התירוץ והקושיא נפלאה ושוב חשכו עיניו של הרב. וליבו נפל בקרבו.

אך רבי זושא ממשיך אבל יש לי גם תירוץ ואומר תשובה כך חזר הדבר מספר פעמים, עד שלבסוף רבי זושא אומר לו קושיא, והרב מחכה לשמוע תשובה ואז רבי זושא אומר לרב, לא אגלה לך את התשובה אלא אם כן תבטיח לי שתבוא לבקר את הרב שלימדני את כל הפלפול הזה.

שאל הרב ומיהו הרב שלך? ענה רבי זושא: הרב המגיד ממזריטש, כאן חוכך בדעתו הרב מה לעשות הרי הוא תלמיד של הגאון מווילנה והגאון מתנגד לרב המגיד ואיך ילך לבקר את הרב המגיד, אך כשלא הייתה לו ברירה הבטיח שלאחר שהוא יתקבל לרב בעירו ויאמר את הפלפול הוא יבוא לרב המגיד.

אכן כשהכול בא אל מקומו הרב נבחר להיות רב העיר כעת הזמן לקיים את התנאי. החליט לנסוע תחילה להתייעץ עם רבו הגאון מווילנה כדת מה לעשות וסיפר לו את כל השתלשלות העניינים ואיך שלא הייתה לפניו כל ברירה.

ענה לו הגאון מווילנה שהוא חייב לבצע את התחייבותו ולנסוע לרב המגיד, אך ביקש ממנו שייעשה כל זה בחשאי ושלא ידעו מי הוא, ויבדוק עבורו שלושה דברים, ויחזור לדווח לגאון, את תוצאות בדיקתו, הדברים הם:

א. אם לרב המגיד יש רוח הקודש כמו שמספרים עליו?

ב. האם הוא באמת יודע ללמוד נגלה או רק חסידות?

ג. האם לתלמידיו יש אמונת צדיקים והם מקושרים אליו באמת?

כשהרב הגיע למזריטש נכנס לבית הכנסת ובית מדרשו של הרב המגיד היה זה לפני תפילת שחרית ביום שני והוא תפס לו פינה צנועה בירכתי בית הכנסת כדי שאיש לא ישים אליו לב, ויוכל לבדוק באין מפריע את שליחותו מהגאון, כעבור מספר רגעים כבר התכוננו כולם לתפילה והתפילה לא התחילה עד שיבוא הרב המגיד ממזריטש, וכל הקהל מחכה בסבלנות לבוא הרב המגיד, כבר הוא ראה את התשובה לשאלה השלישית כי יש לתלמידיו אמונת צדיקים, ומורא רבם כמורא שמים, כשנכנס הרב המגיד ובהיותו נכה רגלים שני תלמידים שלו נשאו אותו בכבוד גדול עד שישב על מקומו והתפילה החלה. כשהגיעו בתפילה לקריאת התורה, תוך כדי קריאה נמצא שאלה בספר התורה, הראו לרב המגיד את השאלה בספר התורה והרב המגיד החל להסביר את כל צדדי ההלכה באופן נכון ומסודר כנתינתה מסיני, והרב רואה לנגד ענייו את התשובה לשאלה השנייה כי אכן הרב המגיד בקי בנגלה שבתורה ולא רק בחסידות, ותוך כדי דיבור הרב המגיד פסק שהספר כשר אך ממשיך אבל הרי נמצא כאן הרב הגאון תלמיד הגאון מווילנה ותשאלו אם הוא מסכים לפסק ההלכה שלי, וירא בעיניו וישמע באוזניו רוח הקודש מתנוצצת במזריטש.

כשחזר הרב הנזכר לגאון מווילנה, וסיפר לו את תוצאות שליחותו, ענה לו הגאון מווילנה אתה הרי משוחד ועדותך לא נאמנה. ומאז לא נסע שוב למזריטש מפני כבודו של הגאון מווילנה אך גם לווילנה הוא פסק מלנסוע.  

ונסיים בסיפור אחד שאהוב עלי במיוחד על רבי זושא כי הוא משקף את מהותו של רבי זושא:

פעם בא לרב המגיד ממזריטש יהודי חסיד ושאל: המשנה אומרת במסכת ברכות פרק ט משנה (ה) חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים פרק ו פסוק ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד: שאל החסיד איך אפשר להגיע לדרגה כזו שאקפוץ משמחה כשרע לי באותה מידה שאקפוץ משמחה כשטוב לי?.

ענה לו הרב המגיד ממזריטש: אשלח אותך לתלמידי באנפולאי רבי זושא, והוא יענה לך את התשובה: נסע אותו חסיד לאנפולאי ופגש ברבי זושא, וסיפר לו שיש לו שליחות מהרב המגיד, רבי זושא מיד מתוך כבוד רבו, הזמינו לביתו להתארח אצלו ושם ישמע את דבר השליחות.

לקחו רבי זושא לביתו, והחסיד רואה את העוני והדלות הזועקת לשמים מכל פינה ומקום בבית, ובעיניו לא נראה בכלל שזהו בית מגורים לאדם, העוני היה משווע.

ואז הוא שואל את השאלה מרבי זושא, ורבי זושא מקמט את מצחו וחושב ואומר: לא מובן לי למה שלחו אותך אלי, לדעתי היית צריך לשאול שאלה כזאת, את מי שרע לו, אבל אני מעולם לא היה לי רע!!! …

הסכמת הרב החסיד המפורסם איש א-לוהי קדוש יאמר לו מורנו ורבנו הרב רבי משולם זוסיל מאניפולי

בהסכמה זו נמצאים הפרטים הבאים:

·   מעלתו של המחבר

·   תוכנו הנפלא של הספר

·   ברכה למדפיסים ואזהרה לבלי להזיק להם.

·   תאריך כתיבת ההסכמה.

ובעצם אין בהסכמה זו הסכמה על עצם דברי המחבר כי ברור שהם טובים מאוד וישרים ומתוך מקור טהור יצאו. אלא בעיקר ההדגשה בהסכמה זו לאשר כי הדפסת הספר היא מטרה הנדרשת של הפצת מעיינותיו של הבעל שם טוב הקדוש מייסד תורת החסידות חוצה שתביא את הגאולה השלימה. ואילו דברי הסכמתו:

הנה בראותי את הכתבים של הרב כך מכונה רבנו הזקן בתואר "הרב" מאז שנצטווה על ידי הרב המגיד ממזריטש לחבר את השולחן ערוך, הנקרא עד היום "שולחן ערוך הרב", ותואר זה הוא מופלא. כי מאחר שבכללי התלמוד מופיע הכלל, שבמחלוקות שישנם בין שני ראשי הישיבות שבבבל מצד אחד "רב" ומצד שני "שמואל" נפסק תמיד להלכה כרב ונאמר: "הלכתא כרב" זהו רמזו כאן שהלכה כמותו מפני שהשם עמו. האי גאון בתרגום ללשון הקודש "הגאון הזה", אך רבי זושא רומז גם להיות רבנו בדרגתו של הרב "האי גאון" שהיה חי בתקופת הגאונים. שלאחר חתימת התלמוד. איש אלקים קדוש וטהור אספקלריא המאירה ביטוי שמקורו בתלמוד מסכת יבמות דף מט' עמוד ב' "כל הנביאים התנבאו באספקלריא שאינה מאירה ומשה רבנו התנבא באספקלריא המאירה" ופירושו "מראה" והיינו ישנה מראה שאינה מאירה כלומר רואים בה רק את המשתקף בה ואילו משה רבנו ראה מראות אלוהיות במראה מאירה שניתן לראות בה מעבר למשתקף מולך כבמראה הרגילה. ותארים אלו נכתבו על ידי רבי זושא על רבנו הזקן. וטוב אשר עשה ואשר הפליא השם חסדו ונתן בלבו הטהור לעשות את כל אלה להראות עם השם דרכיו הקדושות. ורצונו היה שלא להעלות את הכתבים ההם לבית הדפוס מחמת שאין דרכו בכך. גם משום ענוותנותו של רבנו וגם משום שאין זה המנהג המקובל אצל חסידים שהרב כותב את דבריו אלא שנאלץ המחבר להעלות על הכתב את דבריו וזאת – רק מחמת התפשטות הקונטרסים ההם בקרב כל ישראל בהעתקות רבות מידי סופרים משונים רמז על המזייפים את ספר התניא שעשו בכוונה כדי להכפיש את החסידים. ומחמת ריבוי העתקות שונות רבו הטעויות סופרים במאד. טעויות שנעשות מחמת ההעתקות ולא בכוונה. והוכרח משני סיבות אלו גם מזיופים וגם מטעויות סופרים שלא בכוונה, הוכרח להוציא את הספר לאור עולם. דהיינו להביא הקונטרסים ההם לבית הדפוס. והעיר השם את רוח השותפים הלא הוא הרבני המופלג הותיק מורנו הרב רבי שלום שכנא בן מורנו הרב ורבנו רבי נח היה חתנו של רבנו הזקן אביו של הרבי הצמח צדק.  והלא הוא הרבני המופלג הותיק מורנו הרב ורבנו רבי מרדכי במורנו הרב רבי שמואל הלוי הורביץ היה המדפיס בשקלאוו להביא הקונטרסים ההם לבית הדפוס בסלאוויטא דפוס זה נבחר בהיות שהדפוס הגדול בווילנה היה "מסוכן" מכדי להדפיס בו את הספר התניא. כי בווילנה שלטו אז המתנגדים לחסידות וחשש יש שגם בהדפסה יכניסו זיופים. וגם ובעיקר הדפוס בסלאוויטא היה בבעלות של יהודים יראים ושלמים ששמרו מכל משמר על קדושת האותיות הקדושות ולא זרקו לפח דברי דפוס שנפסלו כמפורסם בכל דפוס אלא גנזו את דברי התורה הנדפסים, ולפעלא טבא אמרתי יישר חילא בתרגום ללשון הקודש: "ולפעולה טובה אני אומר יישר כוח", כלומר מחזק אני ידי המדפסים הנזכרים.  אך עלו בלבם של אלו המדפיסים את הספר מגור פירושו "פחד" מסביב מן הדפוסים אשר רבו שדרכן להזיק ולקלקל המאושרים אי לזאת גמרנו בלבינו ליתן הסכמה לבל ירים איש את ידו ואת רגלו את ידו להדפיס בעצמו ואת רגלו במסירה לאחרים. לגרום להמדפיסים הנזכרים לעיל שום היזק חס ושלום בהשגת גבול ביטוי הבא בהשאלה מהפסוק בדברים פרק יט' פסוק יד לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: ופירש רש"י "לא תסיג גבול" – "לשון נסוגו אחור כשמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור לתוך שדה חברו למען הרחיב את שלו". והוא עניין של גזל. על ידי נזק לרכוש השני. בשום אופן. ואסור לשום אדם לדפוס הספר הנזכר לעיל בלתי ידיעת המדפיסים הנזכרים לעיל עד משך חמש שנים רצופים מיום דלמטה מיום שמופיע בתחתית ההסכמה. ושומע לדברי אלה יבא עליו ברכת טוב הלא כה דברי הדורש זאת לכבוד התורה היום יום שלישי שנכפל בו כי טוב בכל יום ממעשה בראשית נכתב בו הלשון "וירא אלוהים … כי טוב", ביום שני לא נאמר "כי טוב" מפני המחלוקת שנבראה בו. בין רקיע לארץ. וביום ששי נאמר "והנה טוב מאוד", ואילו ביום השלישי נכפל בו פעמים "כי-טוב", וההסבר לכך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ללמדנו שהוא "טוב לשמים וטוב לבריות", וכאן נרמז שספר זה הוא טוב לשמים, דהיינו לאנשים שהם כבר בעבודת השם שלהם הגיעו לבחינת שמים, וגם לאנשים בתחילת דרכם, שכל מעלתם עדיין היא רק בהיותם "בריות" כלומר ברואיו של הבורא, לכולם מתאים ספר זה. פרשת תבא פרשת השבוע באותה שנה. שנת פדותינו לפרט קטן. הגימטרייא של פדותינו – תקנ"ו. רומז בזה רבי זושא שספר זה מביא את פדות עמו ישראל ואת התיקון הדרוש אותיות תקנו = תקון. ומציין שזהו לפרט קטן כלומר מבלי לחשב את האלפים לבריאה, כי שנת כתיבת ההסכמה היה בשנת חמשת אלפים חמש מאות חמישים ושש לבריאת עולם, (תקנ"ו) אלא שהוא מתייחס למאות ולא לאלפים וזהו נקרא לפרט קטן להבדיל מפרט גדול הכולל גם את האלפים לבריאה.

הקטן מתוך ענווה נפלאה שהייתה מנת חלקו של רבי זושא ועיקר עבודתו בהצנע לכת, מכנה את עצמו "הקטן" למרות שעליו ניתן לומר את דברי שמואל לשאול: (שמואל א' פרק טו' פסוק יז') "אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וגו". משולם זוסיל מאניפאלי.

מי הוא רבי יהודה לייב הכהן?

היה מתלמדיו הנאמנים של הרב המגיד ממזריטש. היה בעל התפילה הקבוע במניינו של הרב המגיד. תפילתו הייתה ערבה מאוד על כל השומעים והייתה מלווה בקול חזק כאריה (מתאים לשמו לייב שפירושו באידיש אריה), במתיקות קולו היה ממתיק דינים בשמים ומבטל קטרוגים על עם ישראל (אף זה מתאים לשמו לייב שיכול להתפרש כאהוב – באידיש). היה מנגן הרבה בתפילתו ובאותה העת מכווין את הכוונות שבכתבי הארי ז"ל. ההתקשרות לרבו הרב המגיד הייתה נפלאה עד שכאמור זכה להיקבר בסמיכות מקום לרבנו הרב המגיד ממזריטש. חיבר פירוש לתורה בשם "אור הגנוז" והוא פירוש עמוק, נורא הוד ונפלא עומק, אך מתוק ללומדים. ממנו כאמור לקח רבנו הסכמה ל"תניא".

בהסכמה זו נמצאים הפרטים הבאים:

·   מעלת המחבר

·   שמחת רבותינו הרב המגיד ממזריטש וקודמו הבעל שם טוב בהדפסת הספר.

·   מעלת הספר.

·   אזהרה לא להדפיס את הספר מלבד הממונים על כך.

·   תאריך כתיבת ההסכמה.

הסכמת הרב החסיד המפורסם איש אלוהי קדוש יאמר לו מורנו הרב ורבנו רבי יהודא ליב הכהן:

פותח את הסכמתו על פי הפסוק בקהלת ח' א' ובכך מתאר את רבנו הזקן: מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא: בראותי ידי קדש מציין הרבי מלך המשיח שליט"א שצריך להיות כתוב: בראותי "כתבי" ידי. המחבר הרב הגאון איש אלקים קדוש וטהור חסיד ועניו אשר מכבר נגלה מסתריו יושב בשבת תחכמוני על יסוד הפסוק בשמואל ב' פרק כג פסוק ח', אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת: ופירושו יושב בחכמה וגבורה של תורה.  אצל מכאן ממשיך לעורר את שמחת רבותינו הרב המגיד ממזריטש וקודמו הבעל שם טוב בחיבור הספר. אדונינו מורינו ורבינו גאון עולם זהו הרב המגיד ממזריטש. ודלה מים מבאר רומז לבן הרב המגיד ממזריטש רבי אברהם המלאך שהיה חברותא של רבנו הזקן. וגם ממנו למד רבנו הרבה תורה, "מבאר" אותיות אברם. מים חיים וכעת ישמח ישראל רומז לרבנו ישראל הבעל שם טוב. גם עם ישראל ישמח בספר זה וגם הבעל שם טוב ישמח בהתגלות והפצת מעיינותיו חוצה. בהגלות דברי קדשו המחובר להביא לבית הדפוס כאן יסביר את מעלת הספר. ללמד לעם השם דרכי קדש כאשר כל אחד יחזה בפנימיות דבריו והמפורסם אין צריך ראיה ממילא לכאורה אין צורך בהסכמה לספר במובן המקובל, אלא כאן תבוא אזהרה לא להדפיס את הספר. רק מחשש קלקול הדבר שלא יגרום היזק למדפיסים באתי ליתן תוקף ואזהרה לבל ירים איש את ידו ורגלו לדפוס עד משך חמש שנים מיום דלמטה ושומע לדברי אלה יבוא עליו ברכת טוב הלא כה דברי המדבר זאת לכבוד התורה ולסיום כותב את תאריך כתיבת הסכמתו: היום יום שלישי פרשה תבא תקנ"ו לפרט קטן.

 יהודא ליב הכהן.

זמן כתיבת הסכמת בני המחבר

בחיי רבנו הזקן בעל ה"תניא" בעלמא הדין נדפס ספר ה"תניא" שבע פעמים. החל מההוצאה השלישית נוסף בו גם החלק השלישי של ספר ה"תניא" והוא "אגרת התשובה". לאחר הסתלקות רבנו הזקן בשנת תקע"ג החלו בניו הקדושים להדפיס את ספר ה"תניא" בפעם השמינית והוסיפו לו אף את שם המחבר הלוא הוא רבנו הזקן, ואף את שני החלקים האחרונים של הספר "אגרת הקודש" ו"קונטרס אחרון" הוספות אלו נדפסו לראשונה בשנת תקע"ד ומאז, כפי שנראה בהסכמת בני המחבר, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהספר, ועוד יתבאר עניין זה במקומו. 

מי הם בניו של המחבר?

הראשון: אחד ומיוחד לשם ולתהילה, הלוא הוא אדוננו מורנו ורבנו, רבי דובער שניאורי נשמתו עדן, המפורסם בעולם בתואר "האדמו"ר האמצעי". היה ממלא מקום אביו הקדוש רבי שניאור זלמן בעל ה"תניא". כל הארץ האירה מאור תורתו וקדושתו. די אם נתבונן בעובדה נפלאה בהיות יום הולדתו ויום פטירתו חל באותו תאריך. בט' כסלו נולד ובט' כסלו נסתלק. וכבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת ראש השנה דף יא עמוד א על הפסוק: דברים פרק לא פסוק (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהֹוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: היום מלאו ימי ושנותי ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש שנאמר שמות פרק כג פסוק (כו) לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא: כמו שהיה אצל משה רבנו שנולד ונסתלק באותו היום, וכדאי הוא יום לידתו שיכפר על יום המיתה.

שאר ימי חייו, תולדותיו והנהגתו ניתן למצוא בספרי התולדות לאדמו"ר האמצעי וכן באוצר סיפורי חב"ד.  

השני הוא הרב הקדוש רבי חיים אברהם נשמתו עדן, היה גדול בתורה וחסידות ובמידות טובות ובחכמה נפלאה. היה עניו מאד, שפל ברך והצנע לכת מאד. היה איש אמת ושונא שקר ולפניו לא היה איש מעיז לשקר, וכבר העידו אנשים שבליובאוויטש היה שקרן אחד מפורסם ואף על פי כן לא העיז לשקר בפני הרב רבי חיים אברהם. הרב נולד לאחר הסתלקותו של רבי אברהם המלאך בנו של הרב המגיד ממזריטש שהיה חברותא של רבנו הזקן ולכן נקרא על שמו. למרות שבחיי רבנו הזקן היה עומד לפני אביו, שומע דברי תורתו ומשיב תשובות לשואלים ועצות נכונות. אף על פי כן לאחר הסתלקות אביו לא היה מדבר דברי חסידות וכשהיו שואלים אותו על סיבת שינוי הנהגתו היה משיב בלשון הפסוק בתהילים פרק קיט פסוק (יא) בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:

לאחר פטירת אביו נשמתו עדן קבע את מושבו בעיירה ליובאוויטש ומונה על ידי אחיו הרבי האמצעי להיות מפקח על אנשי שלומנו עדת החסידים, ועל האברכים הצעירים שבאו להסתופף בצל קורתו של רבנו האמצעי.

כשאדמו"ר האמצעי נסתלק, רצו החסידים למנות את חתנו של הרבי האמצעי, הרבי ה"צמח צדק" נשיא עליהם. בתחילה סירב הרבי הצמח צדק ושלח את החסידים לדודו רבי חיים אברהם, שהוא יהיה עליהם לנשיא, אלא שרבי חיים אברהם בעצמו פעל על הצמח צדק לקבל את כתר האדמו"רות, והוא עצמו היה כפוף ובטל לרבי הצמח צדק כאחד מחסידיו ותלמידיו.

נולד אחרי שנת תקל"ז (שנת הסתלקות רבי אברהם המלאך, שהרי נקרא על שמו) ונסתלק בשנת תר"ח ומנוחתו כבוד בליובאוויטש.

השלישי הלוא הוא הרב רבי משה נשמתו עדן היה בור סוד שאינו מאבד טיפה והיה חוזר על דברי תורת אביו רבנו הזקן מילה במילה בלשונו הזהב ממש כנתינתן.

מאורע טרגי גרם לעגמת נפש גדולה ולחייו להיות בייסורים גדולים. מעשה שהיה כך היה, רבי משה נולד בליאזנא בשנת תקמ"ד, בשנת תקע"ה ביקר הקיסר אלכסנדר הראשון בעיר באבינוביטש הסמוכה ללובאוויטש. בין שאר מקבלי פני הקיסר, הלכו גם היהודים. שר הפלך של העיר מוהילוב היה שר הטכס לקבלת פני הקיסר. הוא הציג בפני המלך את האצילים והכמרים ורק לבסוף את נציגי עמנו היהודים, דבר זה חרה מאוד לרבי משה ועברה עליו רוח קינאה. ובהיותו דובר רוסית ספרותית רהוטה ועוד מספר שפות בצורה שוטפת ורהוטה, ובכלל היה איש משכיל גם בהנהגות העולם. הוכיח רבי משה את שר הטכס על כך. שאת נציגי היהדות הוא השאיר לאחרונה. הכומר הראשי, ברצונו למצוא חן בעיני שר הטכס, נחלץ לעזרתו ופגע בכבודו של רבי משה ופתח פיו על תורת משה והשם אלוקינו. על דבר זה רבי משה לא יכול לעבור בשתיקה, והשיב לו בחריפות לשונו עקיצה חזקה שהותירה את הכומר פגוע ופצוע. מזה השתלשל שהכומר וחבריו חייבו את רבי משה להשתתף בויכוח דתי שהתקיים בחודש מר חשוון תקע"ו במבצר בית תיפלתם, בנוכחות רבים מהכמרים שבסביבה ונציגי הוותיקן בפלך סמולנסק. הוויכוח נמשך כחודש ימים, וכשבסופו כמובן רבי משה גבר על כולם וניצח. הכמרים, שלא יכלו לסבול זאת, החליטו להעבירו למשפט מוות בעיר וולאדימיר. לילה אחד, בעת שיישנו הכמרים ואנשי החיל המלווים את הנידון למוות, נפלה עליהם תרדמה כבדה והוא ניצל את ההזדמנות וברח מהם. השם יתברך נתן לו כוח ועוז ומבלי הבט על הקור והשלג העמוק ששרר בחוץ הוא רץ כמעט יממה ללא הפסק. הוא עצמו שנים רבות תמה על עצמו איך היה מסוגל לרוץ ככה. בני ביתו נאלצו לברוח לארץ הקודש. נס ההצלה שלו היה ביום י"ט כסלו תקע"ו, חג הגאולה של אביו בעל ה"תניא". רבי משה הסתתר עד ערוב ימיו באזור קייב. שם מספרים יהודי המקום על הנהגתו המופלאה של רבי משה, על צומותיו, תעניותיו והייסורים שקיבל על עצמו, כל ימי שבתו שם ועל המופתים שראו ממנו, למרות שכל הנהגתו הייתה בהעלם והצנע לכת, עד הסתלקותו שהייתה בשנת תרל"ח בהיותו כבן צ"ד שנים.

עוד על פרשת חייו והנהגתו בימי שבתו בגלותו, ניתן למצוא ברשימות מכבוד קדושת הרבי יוסף יצחק נשמתו עדן משנת תרס"ח, נדפס גם בספר אגרות קודש של הרבי יוסף יצחק חלק ז'.   

דברי הסכמת הבנים

הסכמה זו אינה ככול הסכמה לדברי הספר במובן הפשוט של המילה, שהרי אין אביהם של בני המחבר זקוק להסכמת בניו. משמעות ההסכמה פירושה ההסכם שסיכמו בעצמם לצרף לספר זה את חלקיו הנוספים, "אגרות הקודש" ו"קונטרס אחרון". בכך הושלם הספר על חמשת חלקיו. שהם חלק ראשון "ליקוטי אמרים", חלק שני "שער הייחוד והאמונה", החלק השלישי "אגרת התשובה", "אגרות קודש" הוא החלק הרביעי ולבסוף "קונטרס אחרון".

בדברי ההסכמה כותבים בני המחבר את הסיבה שהוסכם אצלם לצרף את האגרות הללו, מאחר ובהם ישנם עניינים המבארים בביאור נוסף את דברי המחבר בחלקים הקודמים וכן על ידי החלקים הקודמים יובנו יותר דברי האגרות הללו. בחלק הנקרא קונטרס אחרון ישנו ביאור על מאמרי זוהר ומאמרים שנכתבו בספר "עץ חיים" ו"פרי עץ חיים", והנראים לכאורה כסותרים זה את זה, ועל ידי המחבר יבואר כל דבר על אופנו.

בסוף ההסכמה תבוא הודעה על איסור הדפסת התניא או חלקו אלא באופן שכל חלקיו יהיו מושלמים. כמו כן התנצלות שהכתבים הללו לוקטו מחסידים ואנשי מעשה ואינם בגוף כתב ידו של רבנו המחבר על כן יתכן שישנן טעויות סופר, ושגיאות מי יבין.הסכמת הרבנים שיחיו בני הגאון המחבר זיכרונו לברכה נשמתו עדן. היות שהוסכם אצלינו ליתן רשות והרמנא מארמית ללשון הקודש רישיון, כלומר רשות ורשיון ולא באו הדברים בכפל לשון לתפארת המליצה אלא ליתן תוקף גם בלשון הקודש וגם בארמית לדברים אלו להעלות על מכבש הדפוס לזכרון לבני ישראל כתוב דברי יושר ואמת על יסוד הפסוק בשינוי לשון בקהלת פרק יב' פסוק י': והפסוק במקורו: בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת:  דברי אלקים חיים על יסוד הפסוק בירמיה פרק כג' פסוק לו' וּמַשָּׂא יְהֹוָה לֹא תִזְכְּרוּ עוֹד כִּי הַמַּשָּׂא יִהְיֶה לְאִישׁ דְּבָרוֹ וַהֲפַכְתֶּם אֶת דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵינוּ: והוא כינוי לתורת החסידות. של אדוננו אבינו מורנו ורבנו זיכרונו לברכה כתובים בכתב ידו הקדוש בעצמו ולשונו הקדוש שכל דבריו כגחלי אש בוערות על יסוד דברי המשנה במסכת אבות פרק ב' משנה י' וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, ופירש רבנו עובדיה והוי זהיר בגחלתן – שלא תנהג בהם קלות ראש: היינו שבגחלת צריך לשמור בכובד ראש שמא לא תהפך לשלהבת ולאש המכלה ושורפת. ילהיבו הלבבות לקרבן לאביהן שבשמים. ובשם אגרת הקדש נקראו שרובם היו אגרת שלוח מאת כבוד קדושתו להורות לעם השם הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון ומחמת שבכמה מקומות באגרת הקודש וקונטרס אחרון הציב לו ציונים בספר לקוטי אמרים שלו ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ביטוי שפירושו שדברי התורה מתפרשים לעיתים במקום אחר ביותר בהירות ממקומן. ומקורו על פי התלמוד הירושלמי למסכת ראש השנה פרק ג' הלכה ה' והובא גם בתוספות על התלמוד הבבלי מסכת כריתות דף יד' עמוד א'. והכוונה בזה היא שדברי בעל התניא יתפרשו יותר על ידי ה"אגרת הקודש" ו"קונטרס אחרון", ואף הם יובנו יותר על ידי דברי "ספר התניא"  ומה גם בשביל דבר שנתחדש בו קונטרס אחרון על איזה פרקים אשר כתב בעת חיברו הספר לקוטי אמרים פלפול ועיון עמוק על מאמרי זהר ועץ חיים ופרי עץ חיים שנראים כסותרים זה את זה וברוח מבינתו מישבם כל דיבור על אופניו שכתב בלקוטי אמרים ראו ראינו שראוי ונכון לחברם עם ספר לקוטי אמרים ואגרת התשובה של כבוד קדושתו אדוננו אבינו מורנו ורבנו זיכרונו לברכה.

אי לזאת באנו להטיל גודא רבה מארמית ללשון הקודש "איסור גדול" ("גוד" מלשון "איגוד" ו"אגודה" שמשמעתה קשירה איסור וחיבור). וגזרת נידוי חרם שמתא דרבנן דרגות שונות בנידוי או חרם או שמתא שפירושו נזיפה חמורה בתקנות חכמים. ובאות בהתאם לחומרת המעשה. כי היא באה בעקבות התנהגות קלוקלת אצל אדם שאינו שומע לדברי חכמים ראשי התיבות של הדרגות הללו הם נידוי חרם שמתא = נח"ש, והוא על יסוד הפסוק בקהלת פרק י' פסוק ח': "פורץ גדר ישכנו נחש". (ראה בשולחן ערוך יורה דעה סימן של"ד פרטי דינים למי מגיע נידוי או חרם וראה עוד בתלמוד בבלי מסכת שבת דף קי' עמוד א' ומסכת עבודה זרה דף כז' עמוד ב') דלית לה אסוותא מארמית ללשון הקודש, פירוש שאין לזה רפואה כלומר אי אפשר להתיר נידוי או חרם או שמתא כזה שלא ירים איש את ידו להדפיס כתבניתם או זה בלא זה משך חמשה שנים מיום דלמטה

ברם כגון דא צריך לאודועי מארמית ללשון הקודש, "אבל צריכים אנו להודיע". בכלל תוספת אות ד' בראש מילה מתחלפת בארמית באות ש' דהיינו כשכתוב בתניא: "דלמטה" פירושו "שלמטה". שבעוונותינו הרבים ספו תמו כתבי ידו הקדושה בעצמו אשר היו בדקדוק גדול לא חסר ולא יתר אות אחת ולא נשאר כי אם זה המעט מהרבה אשר נלקטו אחד לאחד מהעתקות המפוזרים אצל התלמידים ואם המצא תמצא איזה טעות שגיאות מי יבין ימצא הטעות דמוכח מטעות סופר והכוונה תהיה ברורה בדפוס התניא בהוצאת שקאלוו שנת תקע"ד נכתב כאן תאריך כתיבת ההסכמה: היום יום חמישי כ"ב אייר תקע"ד לפ"ק.

נאום דוב בער בן אדוני אבי מורנו ורבנו הגאון החסיד קדוש ישראל מרנא ורבנא שניאור זלמן זיכרונו לברכה נשמתו בגנזי מרומים.

ונאום חיים אברהם בן אדוני אבי מורנו ורבנו הגאון החסיד מרנא ורבנא שניאור זלמן זכר צדיק לברכה נשמתו בגנזי מרומים.

ונאום משה בן אדוני אבי מורנו ורבנו הגאון החסיד שניאור זלמן זיכרונו לברכה נשמתו בגנזי מרומים.

תוארי הבנים בחתימתם

מי הוא זה ואיזה הוא אשר ערב ליבו להבין את גודל קדושת רבנו הזקן בעל התניא, ולכן כל אחד משלושת הבנים מסוגל להכיר את אביו בהתאם למהותו העצמי, כלומר רק אדם חכם יכול להעריך את החכם הגדול ממנו ורק אדם צדיק יכול להעריך את הצדיק ממנו. בחתימת הבנים, בהתאם למהותם, משתנים התארים שכתבו על אביהם.

החותם השלישי: רבי משה בהיותו גאון וחסיד מתאר את אביו בחתימתו שהוא בן לאדוני אבי הגאון החסיד.

החותם השני: רבי חיים אברהם בהיותו רב פוסק דינים שאף בימי אביו נשא ונתן עם אביו בהלכה והיה עורך את התשובות בהלכה לשואלים, ובהיותו עניו ושפל בעיני עצמו ומצוין בצדקתו, לכן מתאר את אביו בתואר "מרנא ורבנא" ומוסיף לזכרונו את התואר צדיק לברכה.

החותם הראשון: בהיותו נשיא ישראל ובהיותו מנהיג החסידים אחר אביו הגדול והנערץ ובתור נשיא המורם מעם מוסיף לתוארי אביו את התואר קדוש ישראל כי קדוש ומרומם ומובדל הוא משאר העם.