מבוא להקדמת המלקט

הקדמת המלקט היא איגרת השלוחה לכללות אנשי שלומנו, בתחילה נכתבה האיגרת כמכתב לאנשי שלומנו ואחר כך שולבו בה דברים נוספים כדי להתאים אותם לשמש כהקדמה לספר התניא.

מבחינת חשיבות ההקדמה יש לציין כי הקדמה זו היא דברי רבנו הזקן בעצמו ומכך ניתן להסיק שההקדמה זו משמשת לא רק כחלק מספר התניא אלא כחלק בלתי נפרד מהספר כולו.

ההקדמה מורכבת מפתיחת האיגרת באהבה גדולה השלוחה מהרבי לחסידים. בהמשך באה התייחסות ארוכה לטענת החסידים. שעד עכשיו נהגנו לפנות לרבי בכל שאלה המתעוררת בעבודת השם וברוב חיבתו לחסידיו הרבי היה משיב לכל שואל, ועתה מציע הרבי שכתחליף לשיחה ביחידות יינתנו בספר זה התשובות לכל השאלות, אמנם חסידים טענו שעדיף להשאיר את המצב הקודם בו נכנסו ליחידות. הרבי מבאר בהרחבה את טענת החסידים הצודקת לכאורה שהרי אינה דומה ערכה של שמיעת הדברים מפי הרב ללימודם בספר. כי בדרך כלל לימוד מתוך ספר אינו מתאים לכל אחד באופן אישי ואילו השמיעה מפי הרב, שבדרכו הוא מתאים בתשובותיו את המענה לשואל, למצב הבנתו ולמעמדו בעבודת השם. זה בוודאי הרבה יותר טוב מקריאה בספר.

אף על פי כן מודיע הרבי באיגרת זו לחסידים כי למרות טענתם הצודקת אין ספר התניא כשאר הספרים אלא הוא, באופן מיוחד, משמש כתחליף מוצלח יותר משיחה ביחידות עם הרבי בענייני עבודת השם. כי קבלת העצה מתוך הספר מתאימה בהחלט למה שיתקבל במענה ישירות מהרבי. ומעתה אין צורך להידחק להיכנס לשיחה ביחידות ובספר זה תמצא את כל התשובות על כל השאלות והבעיות הנפשיות הנמצאות בעבודת השם. וכדלהלן.

כותרת

הקדמת המלקט מתוך ענוותנותו של רבנו הזקן הוא קורא את עצמו "מלקט" בלבד, והיא איגרת איגרת פירושו מכתב. ישנו הבדל בין אגרת למגילה, גיליון, מכתב או ספר. "ספר" כולל בתוכו "סיפור" והכותב נקרא "סופר". "מגילה" ענינה ספר שגוללים אותו, "גיליון" הוא כתב גלוי לעין כל, אך לא בהכרח שהנכתב יהיה מובן, לעומתו "כתב" הוא גלוי ומובן לכל. ו"איגרת" היא מלשון אגור ועצור, כלומר משמשת ככתב שבין אדם לחברו. אינה גלויה לכל אלא רק למקבל האיגרת ובדרך כלל משמשת כ"אגרת שלומים" שעניינה כתב של ידידות בין השולח למקבל. השלוחה לכללות אנשי שלמינו כינוי לעדת החסידים שהם בשלום וידידות עם הרבי כותב המכתב. יצ"ו: ראשי תיבות: יברכם צורנו וישמרם, או ישמרם צורנו וגואלנו או ישמרם צורם ויחזקם. הסיבה לכתיבת ראשי התיבות כדי לכלול את כל הפירושים והברכות הטמונות בראשי תיבות הללו.

פתיחת האיגרת

גם הרב משה בן מימון – הרמב"ם – פותח את ספרו "מורה נבוכים" במילים אלו, הלקוחות מפסוק במשלי פרק ח' פסוק ד', אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם: וכאן הקבלה נוספת בין הרמב"ם לרבנו הזקן. ששני הספרים משמשים כמורי הוראה לנבכי הדור. וממשיך רבנו בפסוק מישעיה פרק נא' פסוק א': שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְהֹוָה הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: "רודפי צדק" מורה על המבקשים להרבות בקיום מצוות. כי צדק מלשון צדקה שזהו כללות כל המצוות, ו"מבקשי השם" יורה על המתקדשים בתורה ותפילה שמבקשים קרבת אלוקים להם. ולשניהם מאחל רבנו: וישמע אליכם אלקים, ויענה השם לבקשתכם להתקדש בתורה ומצוות למגדול ועד קטן, מהגדול בעבודת השם ועד לקטן בתחילת דרכו בעבודת השם. כל אנשי שלומנו דמדינתינו וסמוכות שלה, איש על מקומו יבוא לשלום, וחיים עד העולם ומסיים רבנו את פתיחת האיגרת, לפי הנכתב בתלמוד מסכת עירובין דף נד עמוד א': תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב: "כל מקום שנאמר , נצח סלה ועד. אין לו הפסק עולמית, "נצח" דכתיב: (ישעיה נז' טז'), כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי: "סלה" דכתיב: (תהילים מח' ט'), כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר יְהֹוָה צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה: "ועד" דכתיב: (שמות טו' יח')  יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: אמן כן יהי רצון: לאחר הפתיחה בדברי שלום וברכה, מתחיל רבנו לבאר את טענת החסידים כי עדיף להם לשמוע מפי הרב את עצותיו ולא לקרוא בספר את דבריו. כפי שהיה מקובל עד עתה שהיו נכנסים ליחידות עם הרבי ושואלים עצה מפי קודשו. ראשית יבאר את טענתם ויחזק אותה ואחר כך ישיב עליה.

אינה דומה שמיעה לראיה

הנה מודעת זאת, הנה ידוע לכל. כי מרגלא בפומי דאינשי כי מורגל על לשונם של אנשים, כלומר ביטוי שגור בפי כל. בכל אנשי שלומנו לאמר, כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראייה וקריאה בספרים, מקובל שישנו הבדל בין ראיה לשמיעה, ומעלה יתירה בראיה על השמיעה בכך, שכשאני רואה את הדבר מאומת אצלי הדבר יותר מאשר יספרו לי עליו. כי כששומעים מהמספר יכול להיות שנאמין לו או לא, אבל כשעיני ראו האמת היא כך. ולא ישונה.

אלא שכאן הרבי מדבר על המשמעות ההפוכה של הדבר. שישנה מעלה בשמיעת הדברים מהמספר יותר מאשר ראיה וקריאת דבריו בספר או מאמר. כי הקורא שרואה את הדברים הנכתבים עלי ספר, חסר לו את שמיעת הדברים מפי המספר. שבהקשבה ניתן להבחין ב"הדגשים" בקולו של המספר, ואף מעלת הראיה מצטרפת בכך שמתבונן בשפת הגוף של המספר בעת אמירת הדברים. אם כן יש לנו בכך מעלה כפולה של ראיה ושמיעה כאחד. ולכן שמיעת דברי המספר מפי המספר בעצמו היא למעלה מראיה וקריאת דבריו בספר. והטעם על כך: שהקורא בספרי ההדרכה בעבודת השם קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם: מקור ביטוי זה הוא מהסיפור של הגר וישמעאל בתורה כשנשלחו הגר וישמעאל מבית אברהם אבינו הנער ישמעאל היה חולה וצמא למים ואמו הייתה במדבר אובדת עצות לפי שהיא הולכת לאבד את בנה והיא נושאת תפילה לבורא עולם שיציל את בנה והשם משיב לה ככתוב בבראשית פרק כא' פסוק יז' וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם: ופירש רש"י באשר הוא שם – על פי דברי התלמוד מסכת ראש השנה דף טז' עמוד ב': לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים ריבונו של עולם מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר והוא משיבם עכשיו מה הוא צדיק או רשע אמרו לו צדיק (רצונו לומר בעניין זה שאינו ראוי לעונש מיתה בצמא ודייק בכך) אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו וזה באשר הוא שם והיכן המית את ישראל בצמא כשהגלם נבוכדנצר שנאמר (ישעיה פרק כא פסוקים (יג) מַשָּׂא בַּעְרָב בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ אֹרְחוֹת דְּדָנִים: (יד) לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד: כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים היו ישראל אומרים לשבאים בבקשה מכם הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו שנאמר (שם) אורחות דודנים אל תקרא דודנים אלא דודים ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח ונודות נפוחים כסבורים ישראל שמלאים מים וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו הרוח נכנס בגופו ומת: וממילא משמעותו שכרגע אדם נמצא במצב זמני של בילבול. (באשר הוא שם). ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשיכה יתהלכו בעבודת השם – בקושי יכול לראות את האור כי טוב זהו ביטוי הלקוח ממעשה בראשית שנאמר בראשית פרק א' פסוק (ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ: הגנוז בספרים, אף כי מתוק האור לעינים ומרפא לנפש: כי מאחר ודעתו מבולבלת אינו רואה את האור הטוב הגנוז בספרים ואין הוא מוצא מרפא לנפשו. ממילא לא יועיל ספר הדרכה אלא כשהאדם מבולבל הוא צריך הדרכה אישית להוציאו תחילה מבלבוליו. ויתירה מכך מוסיף רבנו בהמשך טענה נוספת המחזקת את טענת החסידים המעדיפים שמיעת הדברים מפי הרב ולא קריאה מתוך הכתב. מאחר וישנם שני סוגי ספרי מוסר והדרכה בעבודת השם, אחד הבנוי על פי שכל אנושי, והוא אינו מתאים לכל אחד, כי אין השכלים שווים, והשני שהוא בנוי על דבר השם ממש, כמו כל דברי התורה. גם הוא לא מתאים לכל אחד, כי לא כל אחד זוכה להכיר את מקומו בתורה ולהבין את דרכה והוראתה לו באופן אישי וכדלהלן: 

ספרי היראה הבנויים על פי שכל אנושי

ובר מן דין מארמית ללשון הקודש, וחוץ מזה דהיינו מלבד שדעתו מבולבלת ואינו יכול לראות את האור כי טוב הטמון בספרים זאת ועוד הנה ספרי היראה ספרי הדרכה ומוסר הבנויים על פי שכל אנושי של מחבריהם – בוודאי אינן שוין לכל נפש, כי אין כל השכלים והדעות שוות, ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל ומתעורר שכל חברו, כשמתבוננים שני אנשים בדבר אחד כל אחד ישים לב לפרטים השונים המעניינים אותו, למרות ששניהם ראו את אותו הדבר. וזאת משום שכל אחד מונח במקום אחר. על דרך משל כשאדם בעל חזות מרשימה מכבד את אביו בצורה מושלמת אחד ישים לב לכיבוד ההורים ואילו השני ישים לב לחזותו המרשימה כי כל אחד מונח במקום אחר ומתבונן ממקומו על המראה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: בתלמוד מסכת ברכות דף נח' עמוד א', גבֶּי בהקשר ל- ברכת "חכם הרזים" על ששים ריבוא מישראל – שאין דעותיהם דומות זו לזו וכו' בתלמוד נפסק, שכשרואים ששים ריבוא מישראל יש לברך את השם בברכת "ברוך אתה השם … חכם הרזים", פירוש: אתה השם החכם, שיודע מה בלב כל אחד מהם שזהו רז וסוד הצפון בליבותיהם. והסיבה לכך מפני היות שכשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות וכל אחד טמון בליבו עניין אחר מלב חברו. ובזה מחזק הרבי בעל התניא בחיזוק נוסף את טענת החסידים שעדיף לשמוע דבר השם מפי הרב ולא ללמוד בספריו, וזאת משום שספרי הדרכה בעבודת השם שנכתבו על ידי אנשי אמת ובנויים על פי שכל אנושי והכרת מהות האדם, אינם יכולים להתאים בוודאי לכל אחד. שהרי אין שכל אדם אחד דומה לחברו, מה שפועל על שכל אדם אחד אינו בהכרח מתאים לחברו, וההוכחה לכך מדברי חכמינו זיכרונם לברכה, שכשרואים כמות גדולה של יהודים צריך לברך ברכה לקדוש ברוך הוא בהיותו "חכם הרזים" כלומר חכם שידוע הרז והסוד שיש בלב כל אחד מהנוכחים כי כלל הוא שכשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות. ובעצם לא רק הקדוש ברוך הוא אלא אפילו אדם חכם אחד יכול להיות שלם במהותו, וביכולתו להיות כ"חכם הרזים", כמו שמסופר בתלמוד (מסכת ברכות דף נח' עמוד ב'): פעם הלכו בדרך רב פפא ורב הונא, בנו של רבי יהושע, ופגשו את רב חנינא בנו של רב איקא ההולך לקראתם. אמרו החכמים לרב חנינא, כשראינו אותך מרחוק מיד ברכנו שתי ברכות, אחת ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, כלומר שהקדוש ברוך הוא חלק מחכמתו שלו לך, וברכת שהחינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שזכינו לפגוש את כבודו. השיב להם רבי חנינא ואני כשראיתי אתכם מרחוק ברכתי שלוש ברכות, שתי הברכות שהזכרתם. והוספתי ברכה נוספת ברכת "חכם הרזים", כי הינכם שווים עלי כששים ריבוא מישראל ואתם חכמים שיכולים להכיר את מחשבותיהם של ששים ריבוא מישראל. כלומר חכם כרב פפא וכרב הונא יכול להיות על דרך ודוגמת "חכם הרזים". וכמו שכתב ופסק להלכה ולמעשה: הרב משה בן נחמני (הרמב"ן) זכרונו לברכה ב"מלחמות" שם (ספר המלחמות שנכתב על ידי הרב משה בן נחמני (הרמב"ן) על דברי הרב יצחק אלפסי (הרי"ף) במסכת ברכות) בפירוש ה"ספרי" זהו ספר מדרש הלכות הבנוי על פי פרשיות התורה, ובפרשת פנחס פיסקא ז' (קמב') נכתב גבי יהושע בן נון עבדו הנאמן של משה רבנו, שמשה מבקש מהקדוש ברוך הוא שימנה איש על העדה אחרי הסתלקותו שהרי נגזר על משה רבנו לא להיכנס ולהכניס את בני ישראל לארץ. וכך נכתב בתורה (במדבר פרק כז פסוקים (טו) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר: (טז) יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: (יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: ומשיב לו הקדוש ברוך הוא שנאמר בו: (יח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִיֹש אֲֹשֶר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: – דהיינו שמשה מבקש שימונה אדם "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". ונענה מהשם יתברך לקחת את יהושע בן נון שהוא אדם שיש בו רוח. והובא ב"ספרי": להודיע שבחן של צדיקים שכשהם נפטרים מניחים עצמן ועוסקין בצורך צבור… אמר לו הודיעני נא אם אתה ממנה עליהם פרנסים אם לאו עד שהשיבו הקדוש ברוך הוא ואמר לו קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח אלהים בו וסמכת את ידך עליו. דהיינו שבקשת משה הייתה שמינוי זה ייעשה על ידו בעצמו, והקדוש ברוך הוא מגלה את אוזנו של משה שהאיש הנבחר הוא "יהושע" ותוארו: "איש אשר רוח בו" שפירושו איש "שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד" וכו'. כלומר מעלת יהושע שהוא יכול להכיל בתוכו את ששים רבוא מישראל ויכול להלוך כנגדם. ועל כך כותב הרב משה בן נחמני בספר "מלחמות" שלמרות שאין זה להלכה לברך על בן אנוש את ברכתו של הקדוש ברוך הוא "חכם הרזים", אך יש מקום לדעתו של רבי חנניא בכך שיכולה להיות מציאות של בן אנוש והוא "איש אשר רוח בו", שהוא כמו ודוגמת "חכם הרזים". ועל אדם גדול בעל שיעור קומה כמו יהושע בן נון יש לברך ברכת "חכם הרזים" כי אף הוא מסוגל לרתק בדברי תורתו את כלל ישראל.

ולענייננו, הרי שטענת החסידים, שאינה דומה שמיעת דברי הרב מראיית דבריו עלי ספר, מתחזקת טענתם, שאפילו אם הרב הוא בדוגמת "איש אשר רוח בו",דהיינו שיכול להלך כנגד רוחו של כל אדם וללמד את כולם דרך בעבודת השם, אבל כל זה כשבאים לפניו ולא כשרואים את דבריו הכתובים בספר. ולכן עדיף כניסה לשיחה ביחידות מאשר לקרוא את דברי הרב מכתב ידו.

ועוד ממשיך רבנו להוסיף ולחזק טענת החסידים: שגם חכם בדוגמת "חכם הרזים" היינו חסידים המחשיבים את רבנו הזקן כ"איש אשר רוח בו" שביכולתו למסור את דברי התורה ודבר השם ממש. הרי בכל זאת גם דברי התורה עצמם, לא מתאימים לכל אחד בשווה כי צריך להיות לזה זכות מיוחדת לזכות להבין דברי התורה וכאן באה המכשלה מצד הלומדים ולא מצד הרב כי גם אם הוא הרב כאיש אשר רוח בו אבל התלמיד אינו כלי לקבל ההשפעה מפי כתבו של הרב. וכדלהלן.

ספרי היראה של חכמינו זיכרונם לברכה

אלא אפילו בספרי היראה, ספרי הדרכה בעבודת השם אשר יסודותם בהררי קודש מדרשי חכמינו זיכרונם לברכה, אשר רוח השם דבר בם ומלתו על לשונם, ו"אורייתא וקודשא-בריך-הוא כולא חד", מארמית ללשון הקודש: התורה והקדוש ברוך הוא הכל אחד. ומקורו בזוהר חלק ב' דף ס' עמוד א' "ואין מים אלא תורה, ואין תורה אלא קודשא בריך הוא" וכל ששים רבוא נשמות כללות ישראל ופרטיהם, ופרטי פרטיהם, "ישראל" ראשי תיבות יש ששים ריבוא אותיות לתורה, כך גם בעם ישראל יש ששים ריבוא נשמות ישראל שהם השורשים וכל שורש מתחלק לששים רבוא נשמות פרטיות שמהם מסתעף ניצוץ לכל אחד מעמנו ישראל, מהגדול שבגדולים ועד לקל שבקלים, עד ניצוץ קל שבקלים ופחותי הערך שבעמנו בני ישראל, דהיינו שאפילו הקלים מעריכים אותו כקל מהם, כולהו מתקשראן באורייתא, מארמית ללשון הקודש: כולם מתקשרים בתורה, שלכל אחד יש אות וחלק בתורה. ואורייתא והתורה היא המקשרת אותן להקדוש-ברוך-הוא, כנודע בזהר הקדוש (זוהר חלק ג' דף עג' עמוד א') ושם נתבאר על יסוד הפסוק מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, אלין רזי אורייתא, ונמוסי אורייתא, וסתרי אורייתא. (אלו סודות התורה והוראות התורה ומצפוני התורה שנמסרו לישראל בלבד) ודא בדא אתקשר, (והתורה מקשרת את ישראל בהקדוש ברוך הוא). כלומר אף בזאת מחזק הרבי את טענת החסידים. אכן התורה שווה לכל נפש. וספרי היראה שנכתבו על ידי חכמינו זיכרונם לברכה ואינם בשכל אנושי, אלא תורת השם אשר רוח השם דיבר בם ומילתו על לשונם, ואף אם נאמר שספר התניא בנוי כולו על דברי חכמינו זיכרונם לברכה, וכשם שהתורה שווה לכל נפש גם ספר התניא שווה לכל נפש. ולכן אין צורך להיכנס לדבר עם הרבי ביחידות. אך זה בדרך כלל. ואף על פי כן יכול להיות שיהודי לא יזכה להכיר את מקומו הפרטי שבתורה ויצטרך לסיוע מהרב בעצמו ולא מפי כתבו. אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם שעדיין זקוקים אנו להדרכה אישית מפי הרב ביחידות ולא מתוך הספר. וכדלהלן: – הרי זה דרך כללות לכללות ישראל. הוראות התורה הם הוראות כלליות ועדיין לכל פרט מעם ישראל יש את חלקו הפרטי שבעולם ובתורה ואף שניתנה התורה לידרש בכלל ופרט ופרטי פרטות לכל נפש פרטית מישראל המושרשת בה שהרי זה אחד משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם כנאמר: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת: (א) מִקַּל וָחֹמֶר. … (ד) מִכְּלָל וּפְרָט. (ה) וּמִפְּרָט וּכְלָל. (ו) כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל. אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. (ז) מִכְּלָל שֶׁהוּא צָרִיךְ לִפְרָט. וּמִפְּרָט שֶׁהוּא צָרִיךְ לִכְלָל. אבל זהו באופן כללי ובכל זאת –  הרי אין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה: ויתירה על כך גם אם יזכה אדם להבין דברי התורה עדיין לא ברור ובטוח שזהו מקומו הפרטי שבתורה כי בתורה שני חלקים חלק הנגלה של התורה וחלק הנסתר, שהרי בפירוש אומר הפסוק בדברים פרק כט פסוק (כח) הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: בחלק הנגלה לכאורה כולם שווים אבל בחלק הנסתר שבתורה היינו עבודת השם הפנימית הוא להשם אלוקינו ואינו מתאים לכל אחד, ובזאת מסיים הרבי את חיזוק טענתם של החסידים. כדלהלן:

הנגלה והנסתר שבתורה

והנה, אף בהלכות איסור והיתר, "הנגלות לנו ולבנינו", בנגלה שבתורה דהיינו "הלכה" כולם מחויבים לספר הפוסק את ההלכות כהלכה פסוקה ונקרא "שולחן ערוך" כשלחן ערוך ומוכן לאכילה. שהוא פוסק אחרון.ובכל זאת לפני שמגיעים לפסק ההלכה הערוך לפנינו: מצאנו ראינו מחלוקת תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ממש, אמנם ישנם מחלוקות תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ואין הדבר נובע מטעות, שהרי ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים", לשון רבים, על שם מקור החיים לנשמות ישראל, שהרי לא כתוב א-לוהים חי, אלא חיים לשון רבים. וכך נכתב בתלמוד מסכת עירובין דף יג' עמוד ב': "אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל" כי שניהם יצאו ממקור טהור שהוא מקור החיים ממחייה את החיים. וההשפעות אלו הנחלקות דרך כלל לשלשה קוין: ימין ושמאל ואמצע, שהם חסד וגבורה וכו', ותפארת, שהוא קו האמצע. נקרא גם בשם רחמים. דהיינו שהמחלוקות בין התנאים והאמוראים מן הקצה אל הקצה בדבר השם, דבר זה נובע משורש נשמתם של התנאים והאמוראים שישנם תנאים ואמוראים ששורש נשמתם מצד החסד ונשמות ששרשן ממדת חסד הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל כו', כמו נשמות בית הלל וכדומה, או כאלו כמו בית שמאי והדומה ששורש נשמתם מצד הגבורות והדינים ונטייתם להחמיר, אלא שההלכה נפסקה כדעת אחד מהצדדים ואז כולם מחויבים להלכה הפסוקה והסדורה. כנודע הטעם על כך כפי שיתבאר בהמשך בספר התניא פרק נב'. וממילא אנו מבינים שאין ספר אחד שיכול להיות מתאים לכולם, כי צריך להכיר תחילה אם נשמתך מצד החסד או הגבורה. וזהו רק בנגלה שבתורה ובנסתר החילוקים שבין נשמות עוד יותר מודגשים. וכל שכן פירושו: בוודאי ובוודאי. הדוגמא לכך מופיעה במשנה, מסכת כלאים פרק ח' משנה (א) כִּלְאֵי הַכֶּרֶם אֲסוּרִין מִלִּזְרֹעַ וּמִלְּקַיֵּם, וַאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. כִּלְאֵי זְרָעִים, אֲסוּרִים מִלִּזְרֹעַ וּמִלְּקַיֵּם, וּמֻתָּרִין בַּאֲכִילָה, (וְכָל שֶׁכֵּן בַּהֲנָאָה). כלומר אם הכלאים מותרים באכילה כל שכן ובוודאי שיהיו מותרים בהנאה. וקל וחומר פירושו: דרך חשיבה הגיונית. אם אל הדין הקל אנו מתייחסים כך אל הדין החמור לא כל שכן?, דרך זו היא אחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם. כלומר לימוד הלכות בדרך של קל וחמור. ב"הנסתרות להשם אלהינו" דאינון דחילו ורחימו דבמוחא ולבא, מארמית ללשון הקודש: אהבה ויראה שבמוח ובלב. בעבודת השם, שהיא בבחינת הנסתרות להשם אלוהינו, מפני היותה עבודת השם עצמית שצריך הוא לבצע לעצמו ובחשאי, לכן נקרא "נסתר". על אחת כמה וכמה שישנן גישות שונות בעבודת השם, דכל חד וחד לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה, מארמית ללשון הקודש: כל אחד ואחד לפי שיעורו ומידתו ולפי מה שמשער בליבו. כמו שכתוב בזוהר הקדוש (חלק א' דף קג' עמוד ב') על פסוק: (משלי פרק לא פסוק כג'): "נוֹדַע בַּשְעָרִים בַּעְלָהּ וגו'" בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ: ועל כך מסביר הזוהר נודע בשערים בעלה דא קודשא בריך הוא, דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה, כל חד כמה דיכיל לאדבקא ברוחא דחכמתא, ולפום מה דמשער בלביה (בעלה זה הקדוש ברוך הוא הוא יודע את מה שבלב האדם ומתקשר איתו בהתאם לדרגתו ובהתאם למה שהוא משער בליבו את מידת ההתקשרות שלו להקדוש ברוך הוא) ואם כן בוודאי אין ספר אחד יכול לפתור את הבעיות של כולם, ולכן עדיפה שיחה ביחידות פרטנית ואישית על הלימוד בספר התניא.

ועתה ישיב רבנו על הטענות הצודקות לכאורה של החסידים באומרו שטענות אלו צודקות מאד אבל ביחס לספרים אחרים, מה שאין כן בספר התניא, שהוא שונה מכל הספרים והוא מתאים לעבודת השם לכל אחד ואחד ואין צורך לשיחה פרטנית ביחידות. אלא הספר יפתור את כל הבעיות הנפשיות בעבודת השם לכל השאלות שישנם. וכדלהלן:

מספיקה הראייה ואין צורך בשמיעה

אך את טענת החסידים דוחה הרבי שבעצם למרות טענתכם הצודקת אין הנדון דומה לראיה ביודעיי ומכיריי קאמינא, מארמית ללשון הקודש: ביודעי ומכירי אני מדבר. הם כל אחד ואחד מאנשי שלומנו שבמדינתינו וסמוכות שלה, אשר היה הדבור של חיבה מצוי בינינו, וגילו לפני כל תעלומות לבם ומוחם בעבודת השם התלויה בלב – אליהם תטוף מלתי ולשוני עט סופר, מקור ביטוי זה בתהילים פרק מה' פסוק (ב) רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר בקונטריסים אלו הנקראים בשם "לקוטי אמרים", מלוקטים מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן המפורסמים אצלינו.

וקצת מהם נרמזין לחכימין מארמית ללשון הקודש: נרמז לחכמים באגרות הקודש מרבותינו שבארץ הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.

וקצתם שמעתי מפיהם הקדוש בהיותם פה עמנו:

וכולם הן תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה כל אנשי שלומנו דמדנתינו תמיד, כל אחד לפי ערכו, לשית עצות בנפשם בעבודת השם. ספר התניא אינו ספר הדרכה בעבודת השם בדרך של מוסר והדרכה, אלא סיכום כל העצות לכל השאלות שמתעוררות בעבודת השם, ולכן מבחינה זאת אין צורך להיכנס ליחידות כי כל השאלות נשאלו וכל התשובות נאמרו, ואין ערך מוסף לשמיעה מפי הרב על הראיה בספר. מאחר וספר זה הוא ריכוז וקיבוץ כל השאלות וכל התשובות בעבודת השם. להיות, ומוסיף הרבי, את שתי הסיבות העיקריות מדוע אין צורך להיכנס ליחידות: א. כי אין הזמן גרמא מארמית ללשון הקודש אין הזמן מאפשר דהיינו אין הזמן מאפשר להכניס את כולם ליחידות. עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות, וגם ב. השכחה מצויה ולאחר שכבר נאמרו רוב הדברים לשוב על אותם הדברים זה מיותר. – על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות, להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו, ולא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות, ולכן הספר עדיף על הכניסה ליחידות. והעיקר שהרי ספר התניא משמש כתשובה לכל הבעיות הנפשיות המתעוררות בעבודת השם!!! כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת השם, ונכון יהיה לבו בטוח בהשם גומר בעדינו: ומי שבכל זאת לא מבין מתוך הספר שיתייעץ עם חכמי עירו והם יסבירו לו את העניין בטוב טעם. ובלבד שלא יתנהגו בענווה שאינה במקומה ויסבירו את דברי הספר לכל דורש וכדלהלן.

אין מקום לענוה שלא במקומה

ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטרסים אלו – יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו, והם יבוננוהו.

ואליהם בקשתי, שלא לשום יד לפה כלומר להשים מחסום לפיהם שלא להסביר לשאול דבר המוקשה בעיניו בספר התניא שסיבתו באה מהנהגה של להתנהג בענוה ושפלות כי ענווה ושיפלות שאינם במקומם הרי זה הנהגה של שקר חס ושלום, הוא ביטוי שמקורו מורכב משתי מילים: חושה, כלומר אל תדבר, והס מלהזכיר. נתחברו למילה אחת ח' מחושה ו-ס' מסוף המילה הס. שניהם ביטויי נא לא לדבר על כך ושלום יהיה עלינו שלא ייזכר בנו עניין זה. וכנודע עונש המר על "מונע בר", כתוב בתלמוד (מסכת סנהדרין דף צא' סוף עמוד ב'): "אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו שנאמר במשלי פרק יא' פסוק (כו) מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר: ואין לאום אלא עוברין שנאמר בבראשית פרק כה' פסוק (כג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: ואין קבה אלא קללה שנאמר: בבמדבר פרק כג' פסוק (ח) מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהֹוָה: ואין בר אלא תורה שנאמר: בתהילים פרק ב' פסוק (יב) נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ: וגודל השכר ממאמר רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת תמורה דף טז' עמוד א') "… כיוצא בדבר אתה אומר, על פסוק: (משלי פרק כט' פסוק יג'), "רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר עֵינֵי שְנֵיהֶם הַֹשֵם" בשעה שתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו מאיר עיני שניהם השם. הרש, זהו התלמיד, ואיש תככים הוא הרב, וכשמלמדו תורה זוכים שניהם למאור עיניים ומוסיף השם להם כוח גם למלמד וגם ללומד. כי יאיר השם פניו אליהם, אור פני מלך חיים.

ומחיה חיים כינוי לבורא העולם שמקורו בתלמוד (מסכת יומא דף עא' עמוד א'), למחרת יום הכיפור כשפוגש הכהן שנשלח לארץ גזרה בכהן הגדול, מודיעו שנעשתה השליחות בלשון: "מחיה החיים עשינו שליחותו" יזכנו ויחיינו לימים אשר עליהם התנבאו הנבאים ירמיהו וישעיהו (בירמיהו פרק לא' פסוק לג') "לֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִיֹש אֶת רֵעֵהוּ וגו' וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר כִּי כּוֹלָם יֵדְעוּ אוֹתִי וגו' לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהֹוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד: ובישעיה פרק יא' פסוק ט' לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהֹוָה וגו' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. אמן כן יהי רצון:

ולבסוף האיגרת מתייחס הרבי להדפסת הספר ולחזק את ידי המדפיסים שלא ייפגעו על ידי אנשים שלא מורשים להדפיס את התניא. 

אזהרה בהדפסת התניא

והנה אחר שנתפשטו הקונטרסים הנזכרים לעיל ספר התניא במתכונתו הקודמת לפני הדפסתו עלי ספר בקרב כל אנשי שלומנו הנזכרים לעיל, בהעתקות רבות מידי סופרים שונים ומשונים, הנה על ידי ריבוי ההעתקות שונות, רבו כמו רבו הטעויות-סופרים במאוד מאוד, ולזאת נדבה רוחם של אנשים אפרתים פירושו אנשים חשובים והם השותפים רבי שלום שכנא, חתנו של רבנו הזקן, ורבי מרדכי, המדפיס משקאלואו. הנקובים הנזכרים לעיל מעבר לדף, לטרוח בגופם ומאודם להביא את קונטריסים הנזכרים לעיל לבית הדפוס מנוקים מכל סיג וטעויות – סופרים ומוגהים היטב.

ואמינא לפעלא טבא יישר חילא. מארמית ללשון הקודש: ואומר אני על פעולה טובה זו, יישר כוח. זו הבעת תודה למדפיסים שמקורה במדרש רבה לשמות (פרשה כ' אות י') ושם זהו שבח שאומרים ישראל לקדוש ברוך הוא על שהוציאם ממצרים ביד חזקה כמו שכתוב בתהילים פרק סו' פסוק (ג) אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ בְּרֹב עֻזְּךָ יְכַחֲשׁוּ לְךָ אֹיְבֶיךָ: ולהיות כי מקרא מלא דבר הכתוב: (דברים פרק כז' פסוק יז') "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ" ו"ארור – בו קללה, בו נידוי" חס ושלום וכו' מתוך אהבתו של רבנו, לכל אדם, גם אם אינו נוהג כשורה, הוסיף את המילים חס ושלום, שפירושן רחמים ושלא תבוא באמת הקללה והנידוי. המילה וכו' אולי מרמזת שבמקורו בתלמוד מסכת שבועות דף לו עמוד א' ישנה לא רק קללה ונידוי אלא גם שבועה, דבר שלא שייך לכאן, לכן מוסיף רבנו וכו'. – על כן כ"יהודה ועוד לקרא" ביטוי שמקורו בתלמוד (מסכת קידושין דף ו' עמוד א'), שם מסופר שהזכירו מנהג הנהוג ביהודה. ועל זה שואלים וכי יהודה ועוד לקרא הרי זה פסוק במקרא מפורש אם כן מה המקום להוסיף גם את המנהג שביהודה, ופירושו שלאחר הזכרת הפסוק בתורה "ארור מסיג וגו'" אין צורך להוסיף על כך ובכל זאת מוסיף רבנו אזהרה נוספת ותוספת זו היא מנהג מקובל. קאתינא, למשדי גודא רבא מארמית ללשון הקודש: באתי, להטיל איסור גדול. על כל המדפיסים, שלא להדפיס קונטרסים הנזכרים לעיל לא על ידי עצמן ולא על ידי גירא דילהון מארמית ללשון הקודש: באי כוחם בלתי רשות הנקובים הנזכרים לעיל, משך חמש שנים מיום כלות הדפוס. ולשומעים יונעם ותבוא עליהם ברכת טוב.

כה דברי המלקט "ליקוטי אמרים" הנזכרים לעיל:

סיכום הקדמת התניא

אינה דומה שמיעה לקריאה בספרים שהקורא קורא לפי דרכו ואם הוא מבולבל לא יראה את הטוב הגנוז בספרים, וגם ספרי יראה הבנויים על פי שכל אנושי בוודאי שאינם מתאימים לכל אחד. ואפילו ספרי היראה או דברי התורה שיסודם בהררי קודש והם התורה עצמה והתורה והקדוש ברוך הוא וישראל מחוברים זה בזה הרי זה בדרך כלל ולא כל אחד זוכה להכיר את מקומו הפרטי שבתורה. ועם בנגלה שבתורה ישנם מחלוקות מהקצה לקצה הרי שבנסתר הנקרא עבודת השם פנימית בוודאי שכל אחד ואחד יש לו את השיעור שהוא משער בעצמו.

אך התניא משמש כקיבוץ וליקוט כל העצות והתשובות לכל השאלות המתעוררות בעבודת השם. ואין עוד זמן לענות לכולם וגם כשעונים שוכחים הדברים לכן נכתבו כל התשובות לכל השאלות לזיכרון ואין צורך להידחק להיכנס ליחידות. ואם לא יובן למשהו הדברים בספר התניא שיפנה לחכמי עירו שהם יבארו לו.