מבוא לפרק

בסוף פרק א' למדנו שלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נפשות שהם נפש אלוהית ונפש בהמית. בפרקים ב' ג' ד' ה' למדנו להכיר את מהותה של הנפש האלוהית, כוחותיה, לבושיה והשפעת התורה והמצוות עליה. כעת ניגש רבנו בשלושת הפרקים הבאים ו' ז' ח' לבאר לנו את הצד האחר שאינו צד הקדושה, היינו הנפש הבהמית שמושפעת מהצד האחר. ראשית נלמד מהו הצד האחר? הן באדם עצמו והן בכלל בעולם, מהו ענינו של הצד האחר? ומה הם כוחותיו, לבושיו והשפעתו עלינו בכלל.

בפרק זה נכיר את ההבדל המהותי שבין צד הקדושה והצד האחר. כמו כן נכיר את העניין שבעצם כל מה שיש בצד הקדושה יש בצד האחר. ההבדל המהותי ביניהם נעוץ בשאיפותיהם ובהשפעתם עלינו ועל העולם בכלל. שלכל צד שאיפה משלו ובעיקר לשלוט ולהנהיג את הגוף כרצונו. וכדלהלן:

זה לעומת זה

והנה כל מה שיש בקדושה יש כנגדו בקליפה. זאת על יסוד הפסוק בקהלת פרק ז' (יד) בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה: לכן, כשם שישנם בקדושה מידות ושכל המוליד אותם, כך יש בקליפות מידות הופכיות, כמו חכם להרע, וכן במקום אהבת השם ישנה אהבת ניאוף, ובמקום יראת השם ישנה יראת פחד שווא, וכן ברחמים ובמידת הנצחנות ובמידת התמימות והענווה שאינה במקומה, וכדומה. וכדלהלן: כי כמו שנפש האלוהית כלולה מעשר ספירות קדושות, ומתלבשת בשלשה לבושים קדושים, כך הנפש דסטרא אחרא מקליפת נוגה המלובשת בדם האדם, כלולה מעשר כתרין דמסאבותא, תרגום מארמית ללשון הקודש, עשר כתרים של טומאה. שהן: שבע מדות רעות הבאות מארבעה יסודות רעים הנזכרים לעיל (סוף פרק א' בספר תניא וכן בפרק ג'), ושכל המולידן הנחלק לשלש, שהן חכמה בינה ודעת – מקור המידות: כי המידות הן לפי ערך השכל, כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך, לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם. וכן מתכעס ומתקצף כעס וקצף עניינם אחד והוא החמה וחרון האף. ההבדל בין כעס לקצף הוא שקצף נובע מתוך התבוננות שכלית והבנה, כמו שכתוב בויקרא, פרק י' פסוק (טז) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרשׁ דָּרַשׁ משֶׁה וְהִנֵּה שׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: או בדברים, פרק ט' פסוק (יט) כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא: הקצף בא בשל סיבה שכלית. לכן הקטן מתקצף מדברים פחותי הערך. ואילו הכעס נובע מגסות הלב וגאווה. מדברים קטנים, וכן בהתפארות ושאר מדות. בבואנו להשוות את הצד של הקדושה לטומאה, אנו מבחינים בדברי רבנו הזקן במספר הבדלים לשוניים. בעוד שבקדושה, כמו שהוזכר בפרק ג', מתחיל משכל ועובר למידות, כאן בטומאה, המידות מוקדמות לשכל. ועוד, בקדושה מציין רבנו שהמידות הם תולדות חכמה בינה דעת, ובטומאה הם לפי ערך השכל. בקדושה נקראים הכוחות "ספירות" ובטומאה בלשון "כתרים". העניין נובע מכך ש"בקדושה", הנפש האלוהית עיקרה השכל, וממנה נמשכות המידות, לכן מתחיל משכל ועובר למידות. ב"טומאה", הנפש הבהמית עיקרה המידות, לכן המידות מפעילות את השכל ומכאן תדייק בשינויי הלשון.

אגב, עשר כוחות הטומאה נקראים בשם "כתרים" ולא "ספירות", משום שבטומאה הם בהתחלקות. לכן משתמש רבנו בלשון "השכל נחלק לשלש…". בקדושה הם בהתכללות, "השכל כולל חכמה בינה ודעת". הטעם לכך הוא שבקדושה אחד נותן מקום לשני ומשלים את השני. בכוחות הטומאה כל אחד הוא "כתר" לעצמו, ואינו נותן מקום למי שאינו כמותו.

אך צריך להבין מהו הצד האחר? וכדלהלן:

מהו הצד האחר

ועשר בחינות אלו הטמאות, כשאדם מחשב בהן או מדבר או עושה – הרי מחשבתו שבמוחו ודבורו שבפיו וכוח המעשי שבידיו ושאר איבריו, נקראים "לבושי מסאבו" מארמית ללשון הקודש, לבושים טמאים. לעשר בחינות אלו הטמאות, שמתלבשות בהן בשעת מעשה או דבור או מחשבה. והן הם כל המעשים אשר נעשים תחת השמש, אשר בקהלת פרק א' פסוק (יד) רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" וכמו שכתוב בזוהר בשלח (זוהר חלק ב' דף נט' עמוד א') מפרש הזוהר את הפסוק, הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ: שההבל היוצא מהפה או ההבל הנגרם מעשייה נהפך לרוח "שהן תבירו דרוחא כו'" מארמית ללשון הקודש, שבירת הרוח. כלומר הרוח נשברת, כך שלא ניתן להשיג תנופה לעשייה. דהיינו, הזוהר מפרש את המילה רעות רוח כשבירה ועיכוב בהתקדמות האדם בקדושה. וכן כל הדבורים וכל המחשבות אשר לא להשם המה מקור ביטוי זה על סמך הפסוק בירמיה פרק ה' פסוק י'. עֲלוּ בְשָׁרוֹתֶיהָ וְשַׁחֵתוּ וְכָלָה אַל תַּעֲשׂוּ הָסִירוּ נְטִישׁוֹתֶיהָ כִּי לוֹא לַיהֹוָה הֵמָּה: ולרצונו ולעבודתו. שזהו פירוש לשון "סטרא אחרא" פירוש צד אחר, שאינו צד הקדושה. כשם שכוחות הנפש מתגלים על ידי הלבושים הקדושים מחשבה, דיבור ומעשה, כך גם הנפש הבהמית מתגלית על ידי שלושת לבושים אלו. אלא שרבנו מציין שהם "לבושי מסאבו" כלומר לבושים טמאים. והיינו הצד האחר הוא מיצג את כל מה שהוא היפך צד הקדושה. ועתה יתבאר מה ההבדל ביניהם. וכדלהלן:

ההבדל בין הצדדים

וצד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקדוש-ברוך-הוא, קובע רבנו הזקן קביעה, המופיעה בספרי הקבלה בהרחבה, שכל הבריאה נחלקת לשני צדדים בלבד. אין "וואקום" בעולם, אלא או צד הקדושה או הצד האחר, אין מצב ביניים. לצד האחר אין כל תואר, רק היותו הצד האחר. לכן מבאר רבנו מהו מהות הצד של הקדושה, כדי שנבין ממנו מהו הצד האחר. בהיותו ההיפך מצד הקדושה. בצד הקדושה יכללו רק עניינים שהם "בטלים" אצלו יתברך, כמאמר "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". דהיינו, אם אין ביטול עצמי כלפי הקדושה, לא תשרה הקדושה, כמו על דרך משל מתלמיד שאם אינו בטל אל רבו לא יוכל ללמוד ממנו. ואין הקדוש-ברוך-הוא שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך, בין בפועל ממש כמלאכים עליונים, בין בכוח ככל איש ישראל למטה, שבכוחו להיות בטל ממש לגבי הקדוש-ברוך-הוא במסירת נפשו על קדושת השם. הבטלים אליו יתברך הם מלאכים עליונים, שהם בביטול טבעי מעצם מהותם ובטלים אליו יתברך בפועל ממש, או יהודי מהנבראים שבכוחו להיות בטל אליו יתברך כי בפנימיות נפשו הוא בטל לבורא יתברך. אלא שבחיצוניות לפעמים שורה העלם המעלים על הפנימיות וכדי להגיע לביטול גם בפועל ולא רק בכוח, ניתן להגיע לכך על ידי התבוננות בגדולתו של הבורא ואז העלם הפנימי יעלם ויתגלה הפנימיות של האדם, שיבין שכל חיותו מהבורא יתברך. ועניין זה יתבאר בהרחבה בספר התניא פרק יח'.

לכן קובע רבנו שבכוח יהודי אחד בלבד הלומד תורה להתבטל לנותן התורה. אפילו עשרה מישראל כשמתכנסים ביחד, אף אם לא לומדים תורה ואינם עוסקים בהתבוננות, הרי הם בכוח הרבים מעוררים את ההעלם העצמי שלהם שבטל אליו יתברך. ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (משנה מסכת אבות פרק ג' משנה ו'): רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פרק פב פסוק א), אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס פרק ט פסוק ו), וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פרק פב פסוק א), בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי פרק ג פסוק טז), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי השם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב השם וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'. וּמִנַּיִן שֶאֲפִילוּ אֶחָד שֶיוֹשֵב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – שְכִינָה שְרוּיָה כו', שֶׁנֶּאֱמַר (שמות פרק כ פסוק כא), בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: משמע שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה השכינה שרויה עימו. ו"כל בי עשרה שכינתא שריא" לעולם. מארמית ללשון הקודש, על כל עשרה יהודים מישראל השכינה שורה שם לעולם. מקורו מסיפור בתלמוד מסכת סנהדרין דף לט' עמוד א' על גוי אחד ששאל את רבן גמליאל על השכינה השורה בכל פעם שמתכנסים עשרה מישראל. כמה שכינה יש לכם אם כן? ענה לו במשל מאור השמש היוצא משמש אחת ונכנס בחלונות רבים. אך גם הצד האחר שאינו מתבטל לפני הבורא יתברך. אף הוא מקבל את חיותו מהבורא יתברך אך קבלת החיות היא מבחינת אחוריים ולא מבחינת פנימיות ומאור פנים וכדלהלן:

דרך קבלת החיות

אבל כל מה שאינו בטל אצלו יתברך, אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו – אינו מקבל חיות מקדושתו של הקדוש-ברוך-הוא מבחינת פנימית הקדושה ומהותה ועצמותה בכבודה ובעצמה, אלא מבחינת אחוריים, אחוריים פירוש הצד האחורי. מלפנים הוא גם מלשון פנימיות ואילו אחוריים מורה על חיצוניות. שיורדים ממדרגה למדרגה רבבות מדרגות, בהשפעה זו היורדת מאיתו יתברך אל הצד האחר, מציין רבנו חמשה ביטויי ירידה ממדרגה למדרגה. כדלהלן: א. בהשתלשלות העולמות – בדרך שלשלת או שרשרת. חוליה אחת רק מחבקת את חברתה אך אינה קשורה בה דרך עלה ועלול עילה פירושו סיבה. מקורו מדניאל, פרק ו' פסוק ה'. אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא הֲווֹ בָעַיִן עִלָּה לְהַשְׁכָּחָה לְדָנִיֵּאל מִצַּד מַלְכוּתָא וְכָל עִלָּה וּשְׁחִיתָה לָא יָכְלִין לְהַשְׁכָּחָה כָּל קֳבֵל דִּי מְהֵימַן הוּא וְכָל שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה לָא הִשְׁתְּכַחַת עֲלוֹהִי: ועלול הוא המסובב, כלומר גורם הסיבה. כמו שנכתב במשנה תורה להרמב"ם, הלכות יסודי תורה פרק ב' הלכה ו' "זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול" וכאן מציין רבנו ירידה נוספת ושנייה ב. "דרך עלה ועלול" – סיבה ומסובב. המסובב גבוה מהסיבה וכך היא יורדת ממדרגתה למדרגה הפחותה ממנה. וצמצומים רבים, – ג. מצמצום לצמצום מתמעט יותר ויותר האור. עד שנתמעט כל כך האור והחיות, מיעוט אחר מיעוט, ביטוי שמקורו בתלמוד, מסכת יומא דף מג' עמוד א'. פירושו כשאתה מחסר ושוב מחסר. – ד. וכאן ביטוי של ירידת הערך הרביעי, שמצמצום לצמצום מתמעט יותר ויותר האור. עד שיכול להצטמצם ולהתלבש בבחינת גלות תוך אותו דבר הנפרד, – ה. כבר אי אפשר להכיר את המהות הקודמת שהיא עליונה יותר משורש גילוי. דהיינו, הגלות מעלימה יותר ויותר על הגילוי. להחיותו ולקיימו מאין ליש, שלא יחזור להיות אין ואפס כבתחילה מקודם שנברא. ממילא אנו רואים כאן מהו הצד האחר שאינו בטל אליו יתברך ונפרד מהקדושה. השפעתו גם היא באה מהקדושה כי הרי כתוב נחמיה פרק ט פסוק (ו) אַתָּה הוּא יְהֹוָה לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים: כולל גם את הצד האחר. בצד האחר, מאחר ואין חפץ בו, הקדוש ברוך הוא בראו רק כדי ליצור מצב של בחירה חופשית לאדם לבחור בין טוב לרע ובין צד הקדושה לצד האחר. יתירה מכך, הקדוש ברוך הוא שונא את הצד האחר, כמו שכתוב דברים פרק יב פסוק (לא) לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם: לכן אין הוא מקבל את חיותו במאור פנים, משום שאינו פנימיות רצונו יתברך אלא רק חיצוניות הרצון, השפעתו לעצמו מגיעה באופן של "אחור", כמשל האדם שנאלץ לתת לשונאו דבר וזורק לו מאחורי כתפו כדי שלא יצטרך להסתכל עליו כלל. בעצם כל העולם הזה ומלואו מקבל חיותו מבחינת אחוריים. וכדלהלן:

עולם הקליפות

ולכן נקרא עולם הזה ומלואו, עולם הקליפות וסטרא אחרא. ולכן כל מעשה עולם הזה ממשיך רבנו ואומר שלכן כל מעשה עולם הזה, דהיינו הרע שבתוכו הם: א. קשים ב. ורעים, ג. והרשעים גוברים בו, כמו שכתוב בעץ חיים שער מב' סוף פרק ד'. כאן מסכם רבנו שהעולם הזה, למרות שיש בו גם צד הקדושה, נקרא עולם הקליפות והסטרא אחרא. זאת מפני שהצד הקדושה נעלם בתוכו ואינו ניכר בגלוי. ולמרות הכול יש בו קדושה השורה בתוכה וכדלהלן:

[*הגהה: עם היות בתוכו עשר ספירות דעשיה דקדושה, וכמו שכתוב בעץ חיים שער מג', ובתוך עשר ספירות דעשיה אלו הן עשר ספירות דיצירה, ובתוכן עשר ספירות דבריאה, ובתוכן עשר ספירות דאצילות, שבתוכן אור אין סוף ברוך הוא: ונמצא אור-אין-סוף ברוך-הוא מלא כל הארץ הלזו התחתונה על ידי התלבשותו בעשר ספירות דארבע עולמות: אצילות-בריאה-יצירה-עשייה, כמו שכתוב בעץ חיים שער מז' פרק ב' ובספר גלגולים פרק כ' וחוזר רבנו ומדגיש לנו בהגהה זו, שעל אף שהעולם הזה שהרשעים גוברים בו ומעשיו קשים ורעים ואף הצד של הקדושה אינו ניכר בגלוי, מכל מקום אור אין סוף שורה בתוכו. הרי אור אין סוף מתלבש בעשר ספירות של עולם האצילות, שמתלבש בעשר ספירות של עולם הבריאה, שהם מתלבשים בעשר ספירות של עולם היצירה, שמתלבשים בעשר ספירות של עולם העשייה הרוחני, ממנו מתלבש בעולם העשייה הגשמי. הווה אומר שאור אין סוף שורה בעולם הזה אלא שאין מציאותו פועלת ביטול בעולמות והוא נמצא בתוכם בהעלם ולא בגלוי כל כך.]

שתי חלוקות בקליפות

אלא שהקליפות הן נחלקות לשתי מדרגות, עולם הקליפות נחלק לשתי חלוקות; זו למטה מזו. קליפת נוגה ושלוש קליפות הטמאות. ההבדל ביניהם הוא מהותי, לא מבחינת כמות האור שיש בכל אחת מהן. אלא מבחינה מהותית. המדרגה התחתונה היא שלש קליפות הטמאות ורעות לגמרי, ואין בהם טוב כלל, ונקראו במרכבת יחזקאל (פרק א' פסוק ד') "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן (וְ) עָנָן גָדוֹל" וגו'. וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: דהיינו, שלוש קליפות טמאות שהם כנגד שלוש יסודות שבבריאה. אש – אש מתלקחת, רוח – רוח סערה, מים – ענן גדול. יסוד העפר, היסוד הרביעי, כלול בתוכם. ומהן נשפעות ונמשכות נפשות כל אומות העולם, וקיום גופם, ונפשות כל בעלי חיים הטמאים ואסורים באכילה, וקיום גופם, וקיום וחיות כל מאכלות אסורות מהצומח, כמו ערלה זהו מאכל האסור באכילה הבאה מן הצומח. ערלה פירושה הפירות הגדלים על העץ בשלוש שנים הראשונות. פירות אלו אסורים באכילה. ובמשנה תורה לרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות פרק י' הלכה ט' נכתב, "הערלה כיצד? כל הנוטע אילן מאכל, כל פירות שעושה אותו אילן שלש שנים משנטע – הרי הם אסורין באכילה ובהנאה, שנאמר ויקרא פרק יט' פסוק (כג) וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וכל האוכל מהם כזית – לוקה מן התורה". וכלאי הכרם אף זה ממאכלות האסורות כלאים פירוש הכלאה בין שני מינים שונים בצומח. הם אסורים באכילה ואפילו בהנאה. ובמשנה תורה לרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות פרק י' הלכה ו' "כלאי הכרם כיצד? מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן, בין שזרע ישראל, בין שזרע גוי, בין שעלו מאליהם, בין שנטע הגפן בתוך הירק – שניהם אסורין באכילה ובהניה, שנאמר (דברים פרק כב' פסוק (ט) לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם: כלומר פן תתרחק ותאסור שניהם." כו', וכמו שכתוב בעץ חיים שער מט' פרק ו', וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה של כל שס"ה לא תעשה וענפיהן, כמו שכתוב שם סוף פרק ה': קליפת נוגה היא ממוצעת בין הקליפות הטמאות לבין צד הקדושה. שלוש קליפות הטמאות אין בהם קדושה כלל. ואילו קליפת נוגה נעלית מהם ועליה ידובר בהרחבה בפרק הבא: כאן בפרק זה מסכם רבנו הזקן את כל מקבלי החיות מהקליפות בכל סוג מחלקי הבריאה: צומח חי ומדבר.

בסוג ה"מדבר" – אומות העולם, נפשם וקיום גופם.

בסוג ה"חי" – בעלי החיים הטמאים והאסורים באכילה וכן גופם, נפשם וקיום גופם.

בסוג ה"צומח" – כל המאכלות האסורות, כמו ערלה וכלאי הכרם. כאן אין מציין רבנו נפשם. נפש הוא "רצון" ובצומח אין "רצון" אלא חיות.

בסוג ה"דומם" – לא מציין רבנו דבר כי לכאורה אין בבריאה דבר שנברא כדומם וענינו הוא מקליפות הטמאות.

ולבסוף היהודי עצמו. כאשר לבושי הנפש הבהמית שלו חיים וקיימים בעקבות פעולות הנפש הבהמית שלא להשם, הם הינם משלוש קליפות הטמאות לגמרי. הווה אומר שלבושי הנפש הבהמית יותר גרועים מהנפש הבהמית עצמה.

סיכום הפרק

מלמדנו רבנו שאין מצב ביניים או חלל ריק בעולם אלא או הצד של הקדושה או הצד האחר. כי זה לעומת זה עשה אלוהים ולאחר שנתבאר עניין הנפש האלוהית מהותה כוחותיה ולבושיה עתה מבאר רבנו את מהותה של הנפש הבהמית שהיא כלולה מעשר כוחות הנקראים כתרים של טומאה.

שהן: שבע מדות רעות הבאות מארבעה יסודות רעים הנזכרים לעיל ושכל המולידן הנחלק לשלש, שהן חכמה בינה ודעת – מקור המידות: כי המידות הן לפי ערך השכל, כשאדם מחשב בהן או מדבר או עושה – הרי הן "לבושי מסאבו" והן הם כל המעשים אשר נעשים תחת השמש, זהו פירוש לשון "סטרא אחרא" פירוש צד אחר, שאינו צד הקדושה.

כלל הוא שאין הקדוש ברוך הוא שורה אלא על דבר שבטל אליו יתברך בין בפועל ממש כמלאכים עליונים ובין בכוח ככל איש ישראל שיש ביכולתו להיות בטל אליו יתברך ואז יהיה מאוחד עם הצד של קדושה וחס ושלום הפוך בהפוך.

אלא שבטומאה עצמה ישנה הבחנה בין שני סוגי קליפות וסטרא אחרא יש את שלוש קליפות הטמאות לגמרי שאין בהם טוב כלל והן להן יכולת עצמית להפוך לצד הקדושה ורק שבירתן היא תקנתן. ואילו הקליפה הרבעית היא קליפה ממוצעת הנקראת קליפת נוגה וכפי שיתבאר בפרק הבא. 

סיפור חסידי לפרק

ישנו סיפור ארוך, המופיע בספר הזיכרונות של הרבי יוסף יצחק חלק ב'. שם מופיע הסיפור באריכות. אלא שיסופר כאן בקצרה,

בעיר פוזנא התקיימה קהילה יהודית תוססת. רחוב אחד בעיירה נקרא הרחוב הפורטוגלי, מאחר והתגוררו בו יהודים שהוגלו על ידי האינקוזיציה בפורטוגל. ברחוב זה התגוררו זוג חשוכי ילדים. היהודי, אביגדור טוביה שמו, פרנסתו הייתה ברווח מהשכרת דירות מגורים בבית שהיה בבעלותו, מלבד זאת התעסק גם בתכשיטי נשים. פריצים ועשירים גויים היו מבאי ביתו, לכן הוא נקרא "אביגדור טוביה הצורף". הוא ואשתו, שרה גיטל, ניהלו אורח חיים ללא תוכן של קדושה למרותם היותם בעלי צדקה. ביתם היה פתוח לגויי הסביבה והרבו לשתות לשכרה בביתם ולשחק קלפים. מידה מגונה הייתה בהם שהרבו לקלל ובעיקר נשמעה מפיה של שרה גיטל הקללה "ייקחך השד".

לימים נסתלקו שניהם לבית עולמם. מאותו הזמן אי אפשר היה לגור בבניין זה או אפילו בסביבה, מאחר ובלילות היו נשמעים קולות צחוק ותיפופי רגלים של ריקוד, לעיתים אף צרחות מקפיאות דם. כולם ידעו ששדים ורוחות רעות השתכנו בבית זה.

לצורך תיקון הבית ותיקון נשמתם של יהודים אלו, ובהתייעצות עם המקובל האלוהי רבי אדם בעל השם מזאמוטש, פתחו בבניין זה בית מדרש ותלמוד תורה לתינוקות.

דבר זה עזר לגרש את השדים והרוחות מהבית אך הם נשארו במרתף הבניין עד שרבי אדם בעל שם בעצמו הגיע לבנין זה והקים שם בית דין.

בבית דין זה תבע רבי אדם את השדים לדין תורה וביקש לפסוק שאין להם רשות להיות בבניין הזה. השדים טענו שהם היורשים על פי דין את הזוג חשוך הילדים, היות והם הרבו לקלל, ומקללות אלו נצרו כל המזיקים המפחידים ששהו במרתף הבניין.

לעומתם רבי אדם טען, כי אין הם יורשים. כשם שהמעשים הטובים שאדם עושה הם רק מליצי יושר ואינם יורשים, כך גם המעשים הרעים אינם יכולים לרשת.

בית הדין פסק שהם צריכים לעזוב ולהתרחק מהבית ולא להזיק. מאז שב השקט והשלווה למקום.