מבוא לפרק

בפרק זה נעסוק בחלוקות הרשע. כפי שלמדנו כבר בפרק א' שיש רשע וטוב לו ורשע ורע לו, נלמד להכיר מהו כל סוג של רשע. כאן ישנה לא רק חלוקה לשני סוגים רשע וטוב ורשע ורע לו, אלא ברשע וטוב לו ישנה חלוקה לתת דרגות אחת נעלית מהשנייה. הדרגה התחתונה קרובה לרשע ורע לו והדרגה הנעלית קרובה לדרגת הבינוני.

נזכיר כמבוא לפרק שההבדל היסודי בין צדיק לרשע, לאור הנלמד עד עתה, שיש לכל יהודי כוחות הנפש ולבושים לנפש האלוהית והבהמית, לכן ההבדל הוא, מי השולט, מוליך ומביא את הגוף על כוחותיו ולבושיו. בעוד שהצדיק הגביר את נפשו האלוהית על הנפש הבהמית, הרשע מגביר את נפשו הבהמית על גופו, כוחותיו ולבושיו.

רשע וטוב לו לעומת צדיק ורע לו

וזה לעומת זה, רשע וטוב לו לעומת צדיק ורע לו. דהיינו, שהטוב שבנפשו האלוהית שבמוחו, ובחלל הימני שבלבו, כפוף ובטל לגבי הרע מהקליפה שבחלל השמאלי. וזה מתחלק גם כן לרבבות מדרגות חלוקות, בעניין כמות ואיכות הביטול וכפיפת הטוב לרע חס ושלום. באופן כללי, שני סוגים ברשעים, רשע וטוב לו ורשע ורע לו. בפרטיות יותר; ברשע וטוב לו יש שתי דרגות קיצוניות, האחת נעלית יותר וקרובה למדרגת הבינוני ואילו השנייה נמוכה מאד וקרובה לדרגת הרשע ורע לו. ביניהן ישנן רבבות חלוקי מדרגות כמו אצל הצדיקים בבחינת הביטול של הטוב לרע, אם הוא בטל בששים או באלף וברבבה. לכן מדגיש רבנו שרשע וטוב לו הוא לעומת צדיק ורע לו כמעשה הצדיק ורע לו שישנם פירוט של דרגות שונות בכמות הביטול ברוב בששים במאה ובאלף ורבבה כך בלעומתו ברשע וטוב לו כמות הטוב ושיעורו בביטול ברוב ששים מאה אלף ורבבה.

בפועל הרבי מדבר רק על החלוקה הפנימית של צדיק וטוב לו בחלוקה לשנים. החלוקה כאן בין הרשעים היא חלוקה רחבה מאד מבחינת כמות הביטול לטוב ואיכותו, שבאיכות אנו מבחינים בכמה כוחות נחלשו אצל הרשע, כמה לבושים כבר הסתאבו ונהיו צואים והעיקר באיזה עבירות הוא נכשל בקלות או בחמורות. אך מתוך אהבתו הגדולה של רבנו לכל יהודי ויהודי ומתוך רצון רק לידע באיזה חלוקה אדם נמצא ולא להתעסק ברע יתר על המידה, מקצר רבנו ומדבר כאן רק באופן כללי. וכדלהלן:

רשע וטוב לו במדרגה נעלה

מדובר ביהודי השומר תורה ומצוות אלא שהשליטה והממשלה בגופו אינה בלעדית לנפש האלוהית. הנפש הבהמית שלו אינה בעלת הבית חס ושלום ואפילו לא מתאכסן כאורח רצוי, אלא כעובר אורח אצלו. את הרשע וטוב לו בדרגתו הנעלית מאפיינים הדברים הבאים: א. יש מי שהכפיפה והביטול אצלו מעט מזער, הכפיפה והביטול לרע הם רק מעט מזעיר ב. ואף גם זאת אינו בתמידות, ולא תדיר לפרקים קרובים, אלא לעתים רחוקים בתנ"ך מופיע לפעמים בלשון נקיבה, כמו ביחזקאל פרק יב' פסוק כז': בֶּן אָדָם הִנֵּה בֵית יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים הֶחָזוֹן אֲשֶׁר הוּא חֹזֶה לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא: ויש בלשון זכר, בנחמיה פרק י' פסוק לה': וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה:. מתגבר הרע על הטוב, וכובש העיר קטנה הוא הגוף, אך לא כולו אלא מקצתו לבד, שיהיה סר למשמעתו, הוא חוטא לעיתים רחוקות ג. ונעשה לו מרכבה ולבוש, להתלבש בו אחד משלשה לבושיה הנזכרים לעיל (בספר התניא פרק ד'). הרע מתלבש בו רק באחד משלושת לבושיו, במחשבה לבד או בדיבור לבד או במעשה לבד ד. דהיינו, או במעשה לבד, לעשות עבירות קלות ולא חמורות חס ושלום, או בדיבור לבד, לדבר אבק לשון הרע וליצנות וכהאי גוונא, מארמית ללשון הקודש: וכיוצא בזה או וכדומה לו. או במחשבה לבד, הרהורי עבירה הקשים מעבירה, וגם אם אינו מהרהר בעבירה לעשותה אלא בעניין זיווג זכר ונקיבה בעולם, שעובר על כך דרשו חכמים בתלמוד, מסכת עבודה זרה דף כ' עמוד ב', את אזהרת התורה דברים פרק כג' פסוק (י) כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִֹשְמַרְתָּ מִכֹּל דָבָר רָע: – דרש רבי פנחס בן יאיר "שלא יהרהר ביום כו'" ויבוא לידי טומאה בלילה. או שהיא שעת הכושר לעסוק בתורה והוא מפנה לבו לבטלה, כדתנן באבות (מסכת אבות פרק ג' משנה ד'): רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, הנעור בלילה כו' וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, כו' הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ: שבאחת מכל אלה, וכיוצא בהן – נקרא רשע בעת ההיא, שהרע שבנפשו גובר בו ומתלבש בגופו ומחטיאו ומטמאו. בעבירות קלות ולא חמורות ה. ואחר כך גובר בו הטוב שבנפשו האלוהית, ומתחרט ומבקש מחילה וסליחה מהשם, והשם יסלח לו, אם שב בתשובה הראויה על פי עצת חכמינו זיכרונם לברכה (בתלמוד מסכת יומא דף פו' עמוד א') בשלשה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש כו', כמו שכתוב במקום אחר (בספר התניא בחלק אגרת התשובה בתחילתו). הוא מתחרט על התנהגותו השלילית ושב בתשובה הראויה כלומר הרשע וטוב לו מתאפיין בדברים הבאים:

    א.  הכפיפה והביטול לרע הם רק מעט מזעיר

ב.  הוא חוטא לעיתים רחוקות

ג.  הרע מתלבש בו רק באחד משלושת לבושיו, במחשבה לבד או בדיבור לבד או במעשה לבד

ד.  העבירות קלות ולא חמורות

ה.  הוא מתחרט על התנהגותו השלילית ושב בתשובה הראויה

דהיינו, הכפיפה והביטול של הנפש האלוהית שלו הוא רק מעט מזעיר אבל יכול שיחטא בעת מן העיתים. דבר זה יורה על כך שנפשו האלוהית חלשה יותר מנפשו הבהמית, אבל הנפש הבהמית שלו מתנהגת רק כאורח הבא לעיתים רחוקות. גם אז, אם חס ושלום יעבור עבירה, זאת תהיה עבירה במחשבה או בדיבור או במעשה ולא בשלושת לבושי הנפש ביחד ואפילו לא בשנים מהם. והעיקר, העבירה היא קלה ולא חמורה. כלומר יכול שיעשה עבירה קלה במעשה, אבל לא יפגום בדיבור ובמחשבה. יכול שיחשוב שכשהוא חוטא במחשבה אין הוא עובר איסור חמור כל כך ולכן יתיר לעצמו לעבור במחשבה אבל לא בדיבור או במעשה. ויכול שיחשוב שהדיבור הוא קל יותר מהמעשה או המחשבה, ויפגום בדיבורו. העיקר שעושה תשובה ומתחרט על עבירותיו. זהו בדרגתו הנעלית של הרשע וטוב לו והיא דרגה הקרובה לבינוני אך יש דרגה נמוכה ממנה וכדלהלן:

רשע וטוב לו במדרגה נמוכה

ויש מי ובאופן הפכי הוא בירידה גדולה כי א. שהרע גובר בו יותר. ועוד זאת ב. ומתלבשים בו כל שלשה לבושים של הרע, לא רק בלבוש אחד מהשלושה אלא בשלושתם יחד ועוד יותר ג. ומחטיאו בעבירות חמורות יותר, גם העבירות הם מן החמורות ויתירה מכך ד. ובעתים קרובים יותר. אך בינתיים מתחרט, ובאים לו הרהורי תשובה מבחינת הטוב שבנפשו, שמתגבר קצת בינתיים, אלא שאין לו התגברות כל כך לנצח את הרע לפרוש מחטאיו לגמרי להיות "מודה ועוזב". מקורו במשלי פרק כח' פסוק יג': מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם: ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (אין ידוע מקורו אבל מובא בספר ראשית חכמה שער היראה פרק ג' בשם ספר החסידים): "רשעים מלאים חרטות", שהם רוב הרשעים שיש בחינת טוב בנפשם עדיין. הרשע וטוב לו במדרגתו הנמוכה מתאפיין בדברים הבאים:

א. הרע גובר בו יותר

ב. מתלבשים בו כל שלושת הלבושים של הרע

ג. העבירות הן חמורות

ד. הוא חוטא לעיתים קרובות

ה. באים לו הרהורי תשובה אך אין בכוחו לפרוש מחטאיו

כלומר יש כאן ניגוד קיצוני מהקצה אל הקצה בין הרשע וטוב לו בדרגתו הנעלית לבין הרשע וטוב לו בדרגתו הנמוכה.

רבנו מציין כאן שהמושג "רשעים מלאים חרטות" מתייחס לרשע וטוב לו בדרגתו הנמוכה. הוא מתחרט לאחר מעשה החטא וגם בעת המעשה, אלא שמשום שמעולם לא עשה תשובה פנימית ואמיתית אין בכוחה של חרטה זו להצליח ולהתגבר על הרע לגמרי. לעומתם ישנה דרגה נמוכה עוד יותר והיא רשע ורע לו וכדלהלן:

רשע ורע לו

אך מי שאינו מתחרט לעולם, ואין באים לו הרהורי תשובה כלל – נקרא רשע ורע לו, שהרע שבנפשו הוא לבדו נשאר בקרבו, כי גבר כל כך על הטוב עד שנסתלק מקרבו ועומד בבחינת מקיף עליו מלמעלה, ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת סנהדרין דף לט' עמוד א'): "אכל בי עשרה שכינתא שריא". מארמית ללשון הקודש: על כל עשרה יהודים הנמצאים ביחד, השכינה שורה שם. הרשע הגמור, הנקרא גם רשע ורע לו, אינו מתחרט לעולם ואין לו כל הרהורי תשובה. בו שולט הרע בכולו ואין לו את הכלים שיכולים לפעול בו לעשיית תשובה ואפילו חרטה בלבד. הטוב שבנפשו נמצא רק באופן מקיף עליו מלמעלה. כמו שכל עשרה מישראל שמתכנסים ביחד, לא רק כשעוסקים בדברי קדושה אלא אפילו בענייני חולין ויותר גרוע מכך, הרי השכינה שורה שם מאחר והיא מקיפה על כל אחד מישראל בעצמו ובהתכנסותם יחד השכינה חופפת עליהם באופן של "מקיף". כך גם החיות האלוהית שיש לרשע ורע לו נמצאת באופן מקיף ורק מפני שכך הקדוש ברוך הוא קבע שהוא יהיה חלק אלוה ממעל ממש והשכינה נמצאת עם כל עשרה מישראל אפילו כשאינם עוסקים בטוב. לכן יש לו חלק אלוה ממעל ממש. אבל זהו בלבד מעלתו ואין לו שום דבר נוסף על כך.

סיכום הפרק

בפרק זה אנו עושים היכרות עם חלוקת הדרגות ברשעים מלמטה רשע ורע לו ועד למעלה לרשע וטוב לו. וביניהם רבבות דרגות בחלוקת הרשעים מבחינת כמות הטוב הנמצא בתוכם. כי זה לעומת זה, רשע וטוב לו לעומת צדיק ורע לו. דהיינו, שהטוב שבנפשו האלוהית שבמוחו, ובחלל הימני שבלבו, כפוף ובטל לגבי הרע וזה מתחלק גם כן לרבבות מדרגות חלוקות, לפי כמות הביטול ברוב או בששים או במאה ואלף ורבבה. ואחר כך גובר בו הטוב ומתחרט ומבקש מחילה וסליחה מהשם אך מי שאינו מתחרט לעולם, ואין באים לו הרהורי תשובה כלל – נקרא רשע ורע לו, שהרע שבנפשו הוא לבדו נשאר בקרבו, והטוב עומד בבחינת מקיף.

סיפור חסידי לפרק

סיפר פעם המשפיע המפורסם איש מסירות הנפש רבי מענדל פוטערפס, שהיה פעם חסיד גדול, בשם רבי יצחק הורביץ, עליו הרבי יוסף יצחק העיד שהוא בינוני המתואר בתניא (כפי שנראה בפרק הבא מהו מהות הבינוני) ומכונה בין החסידים ר' איצ'ה מתמיד. הוא לא החזיק עצמו כלל לבינוני. ביודעו את מעלת הבינוני כפי שהיא מופיעה בתניא אלא להיפך, ביום מן הימים נשמע שהוא אומר לעצמו בהתוועדות חסידית, איצ'ה, איצ'ה מה יהיה איתך? הרי אתה מוגדר לפי התניא בפרק יא' כרשע ורע לו משום שאינך מתחרט ולא עושה תשובה. אם היית מתחרט לפעמים, לפחות הייתה בדרגת הרשע וטוב לו במדרגתו הנמוכה, אבל כשאין אתה מתחרט כלל הרי גרוע אתה עד כדי רשע ורע לו. כל כך לא העריך אותו חסיד את עצמו כבינוני ובחושבו שמאחר ואין הוא מתחרט אף פעם ובאמת לא היה לו על מה להתחרט… כי הרי בינוני הוא!!!

המשיך רבי מנדל להסביר מהי חרטה אמיתית. פעם בעת מנוסתו מהשלטונות הקומוניסטים, הסתתר בבית של גוי. קרה שם אסון במשפחה, הגויה הניחה את המעיל החורפי העבה שלה על המיטה מבלי לשים לב שתינוקה הקטן ישן שם ובטעות הרגה את בנה הקטן. ראיתי אותה אומר רבי מענדל, סובבת בחדר וצועקת בלי הפסק: מה עשיתי? מה עשיתי? לאחר כשעה ארוכה החל לצעוק: מה עושים? מה עושים?

אמר רבי מענדל אז ראיתי חרטה מהי וקבלה לעתיד מהי.