מבוא לפרק

כעת ניגש רבנו לבאר את מהות מדרגת הבינוני. לאחר הכרת הצדיק והרשע בפרקים הקודמים אנו מתחילים להכיר את מדרגת הבינוני, זהו מצב ביניים בין מדרגת ה"צדיק" לחלקת ה"רשע". בפרק זה נלמד שהבינוני הוא יהודי שאינו נכשל בעבירה כרשע אך גם לא מעבד את הרע בנפשו הבהמית כצדיק. הבינוני מבחינת המעשים מושלם, אינו עובר עבירה כרשע אך את הרע שבנפשו לא ביער. הנפש האלוהית שולטת ומושלת בגופו של הבינוני, אין לנפש הבהמית כל דעה, בוודאי שאין לה אפשרות לגרום לגופו של הבינוני לעשות חטא, לא במחשבה, לא בדיבור ועל אחת כמה וכמה במעשה. אך הרע קיים ואין לו עדיין שנאה לרע כמו הצדיק.

בעצם זהו עיקר הספר, בהיותו ספר של בינוניים. אם כן נאמר שמפרק יב' ואילך מתחיל העיקר של הספר והשפעתו על הבינוני.

מהות הבינוני

והבינוני הוא, שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנה להתלבש בגוף להחטיאו. דהיינו, ששלשה לבושי נפש הבהמית, שהם מחשבה דיבור ומעשה שמצד הקליפה – אין גוברים בו על נפש האלוהית להתלבש בגוף, במוח ובפה ובשאר רמ"ח אברים, להחטיאם ולטמאם חס ושלום, רק שלשה לבושי נפש האלוהית הם לבדם מתלבשים בגוף, שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה, ולא עבר עבירה מימיו, ולא יעבור לעולם, ולא נקרא עליו שם "רשע" אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו. כל אדם יכול להיות בינוני. למרות שמדרגת הבינוני היא נפלאה ביותר. שהרי הבינוני הוא מי שלא עבר עבירה מימיו באופן שבמצבו עכשיו כבינוני אינו שייך לעבור עבירה. העבירות שעבר בעבר טרם היותו בינוני עשה עליהם תשובה כזו שנהפכו הזדונות לזכויות. וגם לא יעבור לעולם על דברי התורה ואף שיש לו בחירה חופשית ואין לדעת לכאורה כיצד יתנהג בעתיד, מכל מקום במצבו עתה אינו שייך לעבור עבירה בעתיד. על דרך דברי הרמב"ם, בהלכות תשובה פרק ב' הלכה ב', "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא", ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו.

אגב, בתורת החסידות מוסבר כי עם ישראל כולו היה בהיותו במצרים ובעת מתן תורה במצב של בינוניים. מהות הבינוני הוא שהרע והטוב נמצאים אצלו באותה מידה, חצי בחצי, שהרי הבינוני לא חיסל את הרע כצדיק שאינו גמור ובוודאי לא הפכו לקדושה כצדיק גמור. לכן הוציא הקדוש ברוך הוא את בני ישראל ממצרים בחיפזון, כדי שחס ושלום לא יגבר הרע על הטוב. לעומת זאת בגאולה העתידה נאמר בישעיה פרק נב' פסוק (יב) כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהֹוָה וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כי אז בגאולה העתידה מצב הרע יהיה מבוטל לגמרי ויהפוך לקדושה ואין חשש מהרע, לכן היציאה תהיה במתינות.

כבר שמנו אל הלב בפרק ט' שרבנו הזקן מדמה את מלחמת הנפשות לשני מלכים הנלחמים לכבוש את העיר הקטנה הוא הגוף. ממשיך רבנו בקו זה ומתאר שאצל הבינוני הנפש האלוהית הצליחה לכבוש את העיר אבל רק בשלושת הלבושים בלבד, ולא שליטה וממשלה מוחלטת בגוף. השליטה היא חלקית ורק בסיוע חיצוני כמו בזמן תפילה או לימוד תורה וכדלהלן:

בינוני המתפלל

אך מהות ועצמות נפש האלוהית, שהן עשר בחינותיה – לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה, כי אם בעתים מזומנים, כמו בשעת קריאת שמע ותפלה, שהיא שעת מוחין דגדלות. בשעת התפילה מאירים המוחין בגילוי בעולמות עליונים. דרגה זו נקראת מוחין דגדלות. למעלה, וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם, שאז מקשר חכמה בינה דעת שלו להשם, להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ברוך הוא, ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו, לדבקה בו בקיום התורה ומצוותיה מאהבה, שזהו עניין המבואר בקריאת שמע דאורייתא, וברכותיה שלפניה ולאחריה שהן מדרבנן – הן הכנה לקיום הקריאת שמע, כמו שכתוב במקום אחר (בהמשך, תניא בפרק מט'), ואז הרע שבחלל השמאלי כפוף ובטל לטוב המתפשט בחלל הימני מחכמה בינה דעת שבמוח המקושרים בגדולת אין סוף ברוך הוא. אבל אחר התפלה, בהסתלקות המוחין דגדלות אין סוף ברוך הוא – הרי הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי, ומתאווה תאווה לתאוות עולם הזה ותענוגיו. כבר בתחילה שמנו לב כי במהותו של הבינוני יש הפרש גדול בין מצב הרע שבלבו לבין מעשיו בפועל. הרשע כשמתעוררת אצלו תאווה אין הוא נלחם בה לגרשה אלא אדרבה הוא מקבלה ברצון. הצדיק ורע לו בהתעורר תאווה בלבו, היא תפלט מיד החוצה ללא כל מאמץ או מחשבה ובוודאי ללא מלחמה. הבינוני נלחם עם הנפש הבהמית כי שתי הנפשות שוות אצלו מבחינת כוחם והוא צריך למלחמה כדי לנצח.

בדרך כלל ההבדל בין מלוכה לממשלה הוא שמלוכה היא ברצון העם, כמו שאומרים בתפילה: "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם", וממשלה באה בעל כורחו של העם. שתי צורות השלטון קיימות אצל הבינוני כי בכמה פרטים הוא מולך ברצון ולא שייך לרע ובכמה פרטים הוא מתגבר על עצמו ומושל.

בזמן קריאת שמע ותפילה מאיר בעולמות עליונים בחינת המוחין שלמעלה בהתגלות מלאה. גם למטה מאירה לבינוני המתפלל האפשרות להתגבר על הרע.

המושג מוחין דגדלות ומוחין דקטנות קיים גם באדם עצמו לא רק מקטנותו לגדלותו. בקטנותו הוא מתפעל מדברים פחותי הערך ובגדלותו הוא מתפעל רק מדברים בעלי הערך. גם באדם הבוגר ישנם זמנים שנופל הוא בהתפעלות חיובית או שלילית מדברים פחותי ערך. על דרך משל גם למעלה בעת רצון, כמו בזמן התפילות למטה, מאירים המוחין דגדלות. מה שאין כן בזמן אחר ביום, כשאין עת רצון, אזי המוחין דקטנות בהגברה.

מציין רבנו שזהו עניין המבואר בקריאת שמע וברכותיה. ברכותיה של קריאת שמע, הם הכנה לקריאת שמע עצמה. בקריאת שמע נאמר "בכל לבבך" דהיינו בשני יצרך, כדי שהבינוני יוכל לפעול את העניין של "בכל לבבך" שזהו בשני יצריך גם בנפש הבהמית שלו, נדרש ממנו להתבונן בברכות קריאת שמע כיצד למעלה, בעת רצון זה, כל המלאכים העליונים עוסקים בהתקשרות לקדושתו של הקדוש ברוך הוא. ממילא גם למטה הבינוני בתפילתו יוכל לפעול בעצמו את העניין של "בכל לבבך" שהם בשני יצריך. 

התעוררות זו מצליחה בשעה שמשמים עוזרים לו, כמו בעת התפילה ולימוד התורה. הרע בנפשו כפוף ובטל לטוב, אך אין זה ביטול אמיתי אלא רק על ידי עזרים חיצוניים מהנפש ולכן יכול שיהיה חוזר וניעור הרע לאחר התפילה. והטעם הוא מפני שהבינוני מצד עצמו אינו יכול להצליח לסלק את הרע והוא זקוק לעזרים חיצונים ממנו כדי להצליח והצלחתו נובעת רק מכך שנפש אלוהית טמונה בתוכו ומנועת ממנו לחטוא וכדלהלן:

מוח שליט על הלב

רק מפני שלא לו לבדו משפט המלוכה והממשלה בעיר – אינו יכול להוציא תאוותו מכוח אל הפועל, להתלבש באברי הגוף במעשה דבור ומחשבה ממש, להעמיק מחשבתו בתענוגי עולם הזה איך למלאות תאוות לבו, כי המוח שליט על הלב [כמו שכתוב בזוהר פרשת פנחס (חלק ג' דף רכד עמוד א')] בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו, שלא למלאות משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה, ולהסיח דעתו לגמרי, מתאוות לבו אל ההפך לגמרי, ובפרט אל צד הקדושה, כדכתיב (קהלת פרק ב' פסוק יג'): "וְרָאִיתִי (אָנִי) שֶיֵֹש יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִכְלוּת כְּיִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶךְ", בפסוק מופיעה המילה אני, אלא שרבנו הזקן השמיט זאת מהכתוב בספר התניא. ואולי אפשר לומר שכוונתו שלא נחשוב שרק במדרגת שלמה המלך אפשר לראות את יתרון האור על החושך ויתרון החכמה על הסכלות, גם בינוני יוכל להבין זאת בפשטות.

שני מושגים חדשים מלמד אותנו רבנו הזקן, המאפשרים לבינוני לשלוט ברע, למרות שאחר התפילה הסתלקו ממנו המוחין דגלות:

א.  המוח שליט על הלב בתולדתו

ב.  יתרון החכמה על הסכלות כיתרון האור על החושך

המוח בטבעו ותולדתו שולט בלב ויכול למנוע מהלב שלא להתאוות תאוות. כך נוצר האדם, המוח נמצא בראש למעלה מן הלב הנמצא בגוף מתחתיו. אגב, כתוב בזוהר שיש שלשה שליטים בגוף; המוח שבראש מקור המוחין, הלב מקור המידות והכבד שהוא מקור הטבעים וההרגלים של האדם. כשהמוח שולט על הלב והכבד הרי האדם הוא "מלך". זהו גם ראשי התיבות של מוח לב כבד, וסופי תיבות חב"ד.

לכן יכול הבינוני לשלוט ברוח תאוותו ולא לחטוא חס ושלום באחד משלושת לבושי הנפש. עוד מעלה ישנה, כשם שיש יתרון האור על החושך כך ישנו יתרון החכמה על הסכלות, ממילא אין הבינוני נופל בסכלות הגוף ובחטא משלושת הלבושים. יתרון האור נותן יתרון לבינוני במלחמתו ברע וכדלהלן:

יתרון האור מן החושך

פירוש כמו שהאור יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך, שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החושך, שנדחה ממנו מאליו וממילא כך נדחה ממילא, סכלות הרבה של הקליפה וסטרא אחרא שבחלל השמאלי [כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת סוטה דף ג' עמוד א'): אמר ריש לקיש, אין אדם עובר עבירה "אלא אם כן נכנס בו רוח שטות וכו'"] שנאמר בבמדבר פרק ה' פסוק (יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל: מפני החכמה שבנפש האלוהית שבמוח, אשר רצונה למשול לבדה בעיר, ולהתלבש בשלשה לבושיה הנזכרים לעיל (תניא פרק ד'), בכל הגוף כולו כנזכר לעיל (תניא פרק ט'), שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה כנזכר לעיל (תניא פרק ד'). האור והחושך הם תכונות הפכיות. גם החכמה והסכלות הם תכונות הפכיות. כאן בא רבנו לציין שכמו בחושך ואור כך גם בחכמה וסכלות, ומעשה שניהם אחד.

ידוע שבחושך ישנם שני עניינים:

א. העדר האור

ב. בריאה בפני עצמה

בחכמה וסכלות ישנם שני המצבים האלו, סכלות מצד עצמה והעדר חכמה. בעוד שמעט אור דוחה הרבה חושך, מפני היותו בעל יתרון ברור על החושך, כך גם מעט חכמה דוחה סכלות הרבה ושטות הגורמת לחטא. ממילא לבינוני ונפשו האלוהית יש את היכולת והיתרון להתגבר על החושך והסכלות, על ידי הגברת מעט אור וחכמה.

אגב, כאן מדובר בדרגת העדר האור, ובפרק כט ידובר בעניין שהאור הוא בריאה בפני עצמה. כאן מדובר על הקליפה והסטרא אחרא שהיא לא מציאות בפני עצמה אלא העדר האור. ומדגיש לנו רבנו כאן שאין צורך במלחמה אלא נדחה בדרך ממילא, כי כשמתגבר האור, החושך נעלם מעצמו ואין צורך למלחמה ממש כדי לנצח את החושך. גם בחכמה וסכלות מעט חכמה דוחה ממילא את הסכלות. אלא שכל זה בשעת התפילה ובשעת עת רצון אך עדיין ישנו החשש שהבינוני יפול ממדרגתו וכדלהלן:

הבינוני לאחר התפילה

ואף על פי כן אינו נקרא צדיק כלל, מפני שיתרון הזה אשר לאור נפש האלוהית על החושך וסכלות של הקליפה הנדחה ממילא – אינו אלא בשלשה לבושיה הנזכרים לעיל, ולא במהותה ועצמותה על מהותה ועצמותה של הקליפה. כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה שבחלל השמאלי – לא נדחה כלל ממקומו בבינוני אחר התפילה, שאין רשפי אש אהבת השם בהתגלות לבו בחלל הימני, כי אם תוכו רצוף "אהבה מסותרת", על יסוד הפסוק במשלי פרק כז' פסוק ה': טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת: אבל כאן רבנו משתמש במושג בהשאלה להורות שישנה אהבה בליבו להשם יתברך אבל היא אהבה מכוסה ונסתרת. שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלוהית, כמו שיתבאר לקמן (בתניא החל מפרק יח' ואילך). ואזי יכול להיות סכלות הכסיל הרע בהתגלות לבו בחלל השמאלי, להתאוות תאווה לכל ענייני גשמיות עולם הזה, בין בהיתר בין באיסור חס ושלום, כאילו לא התפלל כלל. למרות כל האמור לעיל במדרגתו ומעלותיו של הבינוני, אינו נקרא צדיק כלל ואפילו לא צדיק שאינו גמור משום שיתרון זה אינו בכל כוחות נפשו אלא רק בשלושת לבושיו. הבינוני מושלם בשלושת לבושיו ואינו חוטא בהם כלל, אבל בכוחות נפשו לא נגע ולא פגע עדיין כדי לטפל בהם. גם בשלושת לבושיו הוא מושלם זמנית בלבד רק בעזרים חיצוניים כמו עת רצון של תפילה ולימוד תורה. ברגע שהפסיק מללמוד ולהתפלל הרע יכול לחזור ולהתעורר. לכן אין לנו האפשרות לתאר אדם בשם התואר של צדיק על סמך עתים מזומנות ועל כן לא יקרא הבינוני בשם צדיק כלל. אלא שהחשש שהרע יהיה חוזר וניעור אינו במעשים כי במעשים הבינוני מושלם אלא רק החשש הוא על הרובד הפנימי שבנפשו של הבינוני וכדלהלן:

הרהורי עבירה קשים מעבירה

אלא שבדבר איסור אינו עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש חס ושלום, אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה (כפי שהתבאר בפרק הקודם, פרק יא') יכולים לפעול לעלות למוחו ולבלבלו מתורה ועבודה, וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת בבא בתרא דף קסד עמוד ב'): "אמר רב עמרם אמר רב, שלשה עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, הרהור עבירה ועיון תפלה כו'". ופירש רבינו שמואל בן רבי מאיר (הרשב"ם) נכדו של רש"י עיון תפילה הכוונה שמעיין בעצמו, מאחר והתפלל כראוי לדעתו, האם תפילתו תהיה נשמעת בפני הקדוש ברוך הוא. זה מביא אותו לידי חטא כשחושב שהקדוש ברוך הוא לא עושה בקשתו למרות שהתפלל בכוונה, זהו חטא במחשבותיו. אבק לשון הרע הוא הדבר השלישי שלא ניצל ממנו האדם. אבק לשון הרע זו דוגמא לאמירה סתמית, שאין בה פגיעה כביכול באדם אלא שיכולה להביא למחשבה והרהור לא טוב. דוגמא, כשאדם שואל היכן יוכל להשיג אש, משיב הוא שאצל פלוני יש אש תמיד בביתו. יכול להתפרש על ידי כך שמרמז שאצלו מבשלים מאכלים תמיד, מזה יכולה לבוא למחשבה לא טובה על האדם.

לאורך הפרק אנו מבחינים כי בבינוני יש הבדל בין מצבו בשעת התפילה, שאז יש לנפש האלוהית השפעה מסוימת אף על פי שהרע נמצא בפנימיות, ואילו אחר התפילה מתמקדת השפעת הנפש האלוהית רק בשלושת לבושיה בלבד. אז יכול להיות שההשפעה הטובה של הנפש האלוהית תחלוף והוא עלול ליפול ברשת של הרהורי עבירה הקשים מעבירה. וכאן נדרשת הדרכה לבינוני כיצד ישמר את ההצלחה לאורך כל היום וכדלהלן:

כיצד מתגבר הבינוני – ברצותו לעשות רע לשמים

רק שלזה מועיל הרשימו במוחין, ויראת השם ואהבתו המסותרת בחלל הימני, להתגבר ולשלוט על הרע הזה המתאווה תאווה, שלא להיות לו שליטה וממשלה בעיר להוציא תאוותו מכוח אל הפועל להתלבש באברי הגוף. ואפילו במוח לבדו, להרהר ברע, אין לו שליטה וממשלה להרהר חס ושלום ברצונו שבמוחו, שיקבל ברצון חס ושלום הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב למוח כנזכר לעיל (בתניא בפרק הקודם פרק יא'), אלא מיד בעלייתו לשם, דוחהו בשתי ידים, ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע, ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון, וכל שכן להעלותו על הדעת לעשותו חס ושלום, או אפילו לדבר בו, כי המהרהר ברצון נקרא רשע באותה שעה, והבינוני אינו רשע אפילו שעה אחת לעולם. הבינוני אינו מצליח להיות במצב שלא באים לו הרהורי רע כלל, אבל מיד כשהוא מזהה אותם הוא דוחה אותם בשתי ידיו.

הכוח לדחיית הרע ניתן לו:

א. בשעת התפילה, בזכות עת הרצון ומוחין דגדלות

ב. לאחר התפילה:

1. בזכות האהבה המסותרת שיש לו בלב

2. המוח שליט על הלב

3. הרושם שנשאר מהתפילה

לכן הוא מצליח להתגבר על הרע ולדחות אותו בשתי ידים. אין הוא מקבל אותו ברצון להרהר בו, כי אז הוא יהיה רשע, והבינוני אינו רשע אפילו שעה אחת. זהו בעניני עבירה שנקראים רע לשמים וברע לבריות חס ושלום הדרך היא מעשית יותר וכדלהלן:

כיצד מתגבר הבינוני – ברצותו לעשות רע לבריות

וכן בדברים שבין אדם לחברו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה טינא, זהו רוגז על אדם מחמת האדם עצמו. כמו שכתוב בתלמוד, סנהדרין דף עה' עמוד א': "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה והעלה על ליבו טינא וכו'". יותר גרוע ממנו היא שנאה, רוגז חזק על האדם האחר. שנאה היא הפך האהבה, כמו שכתוב במשלי פרק י' פסוק יב': שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה: חס ושלום, או איזו קינאה או כעס או קפידא ודומיהן בכעס, קינאה וקפידא מדובר על רוגז על מעשיו של האחר. קינאה היא צרות עין, אין לו הערכה על מה שהאחר עושה אפילו כשעושה מעשים טובים, כמו שכתוב במשנה, מסכת אבות פרק ד' משנה (כא) רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם: בקפידא אדם מדקדק על השני בדקדוק יתר ללא לימוד זכות על מעשיו, כמו שכתוב במשנה, מסכת אבות פרק ב' משנה (ה) הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ: כעס הוא רוגז על מעשיו של האחר, כמו שכתוב במשלי פרק יז' פסוק כה': כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ: לכן חילק רבנו במילים חס ושלום לשתי חלוקות, אחת מצד מעשיו של השני ואחת מצד עצם מציאותו. – אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו. ואדרבה, פירוש מילה זו היא "גדולה מזו או יתירה מזו", כמו שכתוב בתלמוד מסכת פסחים דף כח' עמוד א': "אדרבה היפכא מסתברא", כלומר גדולה מזו בדיוק הפוך מסתבר יותר. המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש, להתנהג עם חברו במידת חסד, וחיבה יתירה מודעת לו לסבול ממנו עד קצה האחרון, ולא לכעוס חס ושלום, וגם שלא לשלם לו כפעלו חס ושלום, אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזוהר (חלק א' דף רא עמוד א'): ללמוד מיוסף עם אחיו.  באופן מיוחד מתמקד רבנו בתחום שיש צורך להזהיר עליו במיוחד והוא תגובת הבינוני למידות רעות המתעוררות בלב בתחום היחסים שבין אדם לחברו. תגובת הבינוני צריכה להיות כפולה:

א. מיד כשעולה המידה מהלב אל המוח אין הוא מקבלה כלל במוחו וברצונו

ב. המוח שליט ומושל בלבו לעשות ההפך ממש

מבחינה מעשית נדרש ממנו להתנהג במידת החסד ואף לגלות חיבה יתירה כדלהלן:

א. לסבול מחברו עד הקצה האחרון

ב. לא לכעוס עליו

ג. לא לשלם לו כפועלו

ד. לגמול לחייבים טובות

מציין רבנו את הספור המופיע בתורה. אחיו של יוסף הצדיק התאכזרו אליו ומכרהו לעבד מצרי. עם כל זה לא עלו בליבו טינה או כעס על אחיו ואדרבה התנהג עימהם מהקצה לקצה והרבה בחסד לאחיו שלא יחשבו חס ושלום שיש בלבו עליהם, כדברי יוסף לאחיו "אתם חשבתם לרעה אבל הקדוש ברוך הוא חשבה לטובה".     

סיכום הפרק

סוף כל סוף הגענו למהות הבינוני לאחר הרחבת הביאור במורכבותו של אדם. בעצם מכאן מתחילה ההדרכה הפנימית בעבודת השם מסודרת לבינוני. למרות שאנו מבחינים מיד כי הבינוני אינו במדרגה פשוטה כלל.

לאורך כל הפרק אנו מבחינים שישנה חלוקה ברורה אצל הבינוני בין מעשיו לבין מהותו הפנימית, בעוד שמבחינה המעשית הוא מושלם אינו חוטא ולא יחטא אך מבחינה פנימית ישנו פער בין מעשיו לבין מהותו.

הבינוני מתמודד עם בעיות נפשיות המפריעות ומציקות לעבודתו יתברך.

הבינוני הוא שלעולם אין הרע גובר להחטיאו. רק שלשה לבושי נפש האלוהית הם לבדם מתלבשים בגוף, שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה, ולא עבר עבירה מימיו, ולא יעבור לעולם, ולא נקרא עליו שם "רשע" כל ימיו. אך מהות ועצמות נפש האלוהית, לא לה לבדה משפט המלוכה והממשלה כי אם בעתים מזומנים, כמו בשעת התפילה ולימוד תורה. אבל אחר התפלה חוזר הרע וניעור ומתאווה תאווה, רק שאינו יכול להוציא תאוותו מכוח אל הפועל, כי המוח שליט על הלב בתולדתו, ואף על פי כן אינו נקרא צדיק כלל, כי היתרון הוא רק בשלשה לבושיה אבל מהותה של הנפש הבהמית לא נדחה כלל ממקומו בבינוני אחר התפילה, רק שלזה מועיל הרשימו ממוחין דתפילה.

סיפור חסידי לפרק

חסיד ידוע היה בירושלים, שהאריך ימים ושנים רבות לאחר שלמעלה מעשרים שנה ישב בכלא הרוסי במסירות נפש על התורה והמצוות, ושמו רבי אליעזר ננס עליו השלום.

תולדות חייו מרתקים ומלאי הרפתקאות בכלא הרוסי התפרסמו בכמה מקומות, בעיקר בספר אוטוביוגרפי "האיש שלא נכנע" שני חלקים.

בזמנו, כשהיה בכלא הרוסי, מדי שנה שלחו עבורו חבילה של מצוות לחג הפסח. שנה אחת הוא אמנם קיבל חבילה מהבית כרגיל אך ה"צנזורית הראשית" של המחנה, שהייתה אנטישמית גדולה, החליטה להחזיר את החבילה לשולח בהוסיפה מכתב שהנמען אינו בין החיים.

באותו היום היא ניהלה שיחה עם הנמען והודיעה למשפחה שהוא אינו בחיים. בין השאר שאלה אותו מה זה "מצה". רבי אליעזר השיב שעוד עשרה ימים יחול חג הפסח וזהו המאכל המיועד לחג. היא הוסיפה לשאול מה בכוונתו לעשות אם לא יגיעו המצות לפסח. רבי אליעזר השיב שהוא יאלץ להסתפק בתפוחי אדמה ואם גם זה לא יהיה לו הוא יצטרך לרעוב. באותה העת לא ידע רבי אליעזר פישרה של חקירה זו אך הדברים התבארו לו בהמשך.

ליל הסדר נחוג לפי האפשרויות, בלי מצות ובלי יין. במקומם שתה ארבע כוסות תה וסיפר את סיפור יציאת מצרים לאסירים היהודים שהיו בחדרו. במהלך החג ניסו האסירים להשיג עבורו תפוחי אדמה ביודעם שרבי אליעזר לא יאכל שום דבר אחר.

משום מה ה"צנזורית" הרבתה לבקר את רבי אליעזר ואף הציעה לו לאכול לחמנייה טרייה שהיא אפתה. היא עקבה בדאגה ובדריכות אחר מצב בריאותו של רבי אליעזר וניסתה בכל כוחה לשכנע אותו שלא יצום כי הוא עלול למות. כנראה מצפונה העיק עליה אך רבי אליעזר לא הבין את פשר התעניינותה.

רק לאחר הפסח כשבקושי הצליח להחזיק מעמד עד כדי סכנת נפשות, נודע הדבר על ידי ה"נצאלניק הראשי", מפקד הבסיס. הוא החליט להעניש בחומרה את הצנזורית. לאחר שחקר בנוכחותה את רבי אליעזר והכריח אותו לכתוב תלונה נגדה על כך שהיא השמידה את החבילה של המצות, שלחה חזרה את המכתבים לנמען והודיעה כי הנמען אינו בחיים.

הצנזורית עמדה לבקש על נפשה מהנצאלניק והתחננה לפניו לא להגיש תלונה נגדה כי היא אלמנת מלחמה ויש לה ילדים יתומים בבית והיא המפרנסת היחידה. אך הנצאלניק השיב שלא ממנו היא צריכה לבקש מחילה אלא מרבי אליעזר שכמעט גרמה למותו.

רבי אליעזר החליט לנהוג על פי האמור בתניא פרק יב' ולא להשיב לה כגמולה, לאחר שבעלה נהרג בקרב על הצלת יהודים במלחמת העולם השנייה, והשיב שהוא לא יגיש תלונה נגדה בתנאי שמעכשיו היא נשבעת ומתחייבת לא לעשות דבר כזה לאף אסיר.

רבי אליעזר זכר את הכתוב בתניא שלא לשלם לו כפועלו ואדרבה לגמול לחייבים טובות.