מבוא לפרק

מפרק זה מתחיל רבנו במהלך חדש המבאר איך קרוב מאד לבוא לעבודת השם פנימית שעבודה זו היא בכוחו של כל אחד ואחד ובנקל.

בדף השער לתניא כותב רבנו, להסביר את עבודת השם הפנימית והאפשרות להגיע אליה בדרך ארוכה וקצרה, מפרק א' עד יז' נתבארה הדרך הארוכה כאן מתחיל מהלך חדש מפרק יח' ועד פרק כה' שבו יבואר הדרך הקצרה להגיע לעבודת השם. והיא הדרך הבאה על ידי התעוררות ה"אהבה המסותרת".

בפרק זה אנו מתחילים עם הקביעה שהתעוררות האהבה המסותרת בלב ומוח האדם היא דרך קרובה מאד לכל אדם.

אבל יש צורך לברר בטיבה של אהבה זו מספר פרטים:

א.  מהו שורש אהבה זו? באיזה כוח בנפש היא מושרשת. ותשובה זו באה בהמשך הפרק הנוכחי.

ב.  מהו עניינה? כלומר מהו החפץ והרצון והשאיפה של אהבה זו כי באהבה בכל מדרגה יש לה בחינה ושאיפה שונה בהתאם למהותה. ותשובה לשאלה זו ניתנת בפרק הבא.

ג.  איך היא ירושה לנו? כלומר איך אפשר להוריש אהבה וזה יתבאר בהמשך הפרק הנוכחי.

ד.  ואיך נכלל בה גם היראה? כי האהבה והיראה אינם זהות והתשובה לכך תתבאר בסוף הפרק הבא.

קרוב הדבר מאד

ולתוספת ביאור שעל אף המבואר בפרק הקודם שעל ידי התבוננות בגדולת הבורא יכול האדם בנקל לעורר בלבו אהבה ויראה במוחו ותבונתו אבל עדיין הוא זקוק לפעולה ועבודה והרי אין זה קרוב מאד וכאן יחל לבאר עד פרק כה' איך הוא קרוב מאד באמת. באר היטב מילת מאד שבפסוק (דברים פרק ל' פסוק יד') כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָבָר מְאֹד וגו' בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ: צריך לידע נאמנה כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת השם ואין לו לב להבין בגדולת אין סוף ברוך הוא להוליד ממנה דחילו ורחימו אפילו במוחו ותבונתו לבד אף על פי כן קרוב אליו הדבר מאד לשמור ולעשות כל מצוות התורה ותלמוד תורה כנגד כולן בפיו ובלבבו ממש מעומקא דליבא באמת לאמיתו ולא רק בדמיונות ואפילו לא רק באמת שלו אלא באמת לאמיתו. בדחילו ורחימו שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו רק שצריך לבאר ולהקדים תחלה באר היטב ארבעה דברים א. שורש אהבה זו ב. ועניינה ג. ואיך היא ירושה לנו ד. ואיך נכלל בה גם דחילו. שפירשו יראה. בתחילת מהלך זה פונה הרבי אל אותם אנשים שמתאפיינים בשני עניינים:

א.  דעתם קצרה בידיעת השם.

ב.  אין להם לב להבין בגדולת אין סוף ברוך הוא, שיגרום ללבם להוליד אהבה ויראת השם.

אף על פי כן קרוב אליהם הדבר מאד מפני שיש להם "אהבה מסותרת". שאהבה זו היא ירושה לנו מאבותינו. אלא שיש צורך לבחון את טיבה של אהבה זו, שורשה, איך היא ירושה לנו מאבותינו וכיצד נכללת בתוכה גם יראה כי הרי אהבה ויראה הם תכונות הפכיות.

אלא שיודגש כי שאלות אלו הם רק על האהבה המסותרת כי האהבה שכלית שבאה על ידי התבוננות שורשה הוא מספירת "הבינה", והשאיפה שלה הוא בהתאם לתוכן ההתבוננות, אבל כאן היא טבעית ולכן ישאל מה מבוקשה. וכדלהלן:

אבותינו מרכבה לאלוקות

והעניין כי במדרש רבה בראשית רבה פרשה מז' אות ו' נאמר: אמר ריש לקיש האבות הן הן המרכבה שנאמר בבראשית פרק יז' פסוק (כב) וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם: ויעל אלוהים – מעל אברהם, ובבראשית פרק לה' פסוק (יג) וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ:  ויעל מעליו אלוהים – מעל יעקב, וכן בבראשית פרק כח' פסוק (יג) וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: והנה השם ניצב עליו – מעל יעקב. אם כן אבותינו אברהם יצחק ויעקב הם מרכבה לעליונים בהיותם בטלים לאלוהות, כלומר אבותינו הם בדרגת הביטול של המרכבה שכולה בטלה לרוכב. ועל כן זכו להמשיך נפש רוח ונשמה לבניהם אחריהם עד עולם להבנת מהות האהבה זו מבהיר רבנו בתחילה כי בעצם האבות הורישו לנו את האהבה לא בדרך ירושה גשמית כי ירושה גשמית אין בה הביטחון שתישאר לעולמים שהרי בדיני ירושה, היורש יכול ורשאי לאבד את הירושה, מאחר והיא שלו. אלא ירושה זו היא שונה לחלוטין שבאה על ידי התנהגותם הקדושה של אבותינו, והם הורישו לנו נפש קדושה מיוחדת, ובעצם יצרו כאן מהות שונה מכל דבר אחר. ניתן לומר שכשם שיש בבריאה דומם צומח חי ומדבר כך נוצר דבר חמישי ונוסף ושונה במהותו מכל האחרים והוא ה"יהודי", מעל דרגת ה"מדבר", הוא בעל אהבה המסותרת. מפני היותו בעל נפש של קדושה. ובעצם אור אין סוף ברוך הוא מתלבש בתוך נפשו של כל יהודי ויהודי מעשר ספירות דקדושה שבארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשייה לכל אחד ואחד כפי מדרגתו וכפי מעשיו ועל כל פנים אפילו לקל שבקלים ופושעי ישראל נמשך בזיווגם נפש דנפש דמלכות דעשיה שהיא מדרגה התחתונה שבקדושת העשייה ואף על פי כן מאחר שהיא מעשר ספירות קדושות היא כלולה מכולן גם מחכמה דעשיה שבתוכה מלובשת חכמה דמלכות דאצילות שבתוכה חכמה דאצילות שבה מאיר אור אין סוף ברוך הוא ממש כדכתיב (משלי פרק ג' פסוק יט') הַשֵׁם בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה: וְ(תהילים פרק קד' פסוק כד') מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כּוּלָם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ: ונמצא כי אין סוף ברוך הוא מלובש בבחינת חכמה שבנפש האדם יהיה מי שיהיה מישראל האהבה המסותרת טבעית היא אצל כל יהודי הואיל והיא ירושה לנו מאבותינו לכן קרובה אהבה זו לכל אדם ובכדי לעוררה אין צורך בהתבוננות מעמיקה אלא די לו ליהודי שיזכיר לעצמו כי יהודי היינו ואהבה זו קיימת בלבו. ובחינת החכמה שבה עם אור אין סוף ברוך הוא המלובש בה מתפשטת בכל בחינות הנפש כולה להחיותה מבחינת ראשה עד בחינת רגלה כדכתיב (קהלת פרק ז' פסוק יב') כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶה בְּעָלֶיהָ: ומאחר ואהבה זו מקורה מהשכל והחכמה, כי כולם בחכמה עשית, והשם יסד ארץ בחכמה והחכמה תחיה בעליה. וכשם שלכל איש ישראל יש חכמה שהוא כוח הביטול כלפי הדברים שהם למעלה מהחכמה וההבנה, וזה ירושה לנו מהביטול העצום שהיה טמון באבותינו עד שהפכו למרכבה לאלוהות, לכן כל יהודי מקושר לדרגת הביטול הזאת, עד סוף כל הדורות. ואפילו מי שהוא בכלל פושעי ישראל אין לחשוש שהוא יעצור את שלשלת הדורות כי קורה [ולפעמים ממשיכים פושעי ישראל נשמות גבוהות מאד שהיו בעמקי הקליפות שהקליפות לא מוכנות לשחרר נשמות גבוהות אלו להורים השומרים תורה ומצוות אלא לפושעי ישראל, בחושבם שאז גם הבנים יהיו רשעים כהוריהם, אבל עם כל זה יש בכוחם להתגבר אפילו על הלבושים הגסים שקיבלו מהוריהם ולהיות אפילו צדיק גמור. מכאן שאף פושעי ישראל מחוברים לאותה ירושה קדושה מאבותינו. כמו שכתוב בספר גלגולים שער לב' ויש לציין שלמרות שרבנו מציין כאן ובכלל רק לספר הגלגולים ולא לשער הגלגולים למרות שידוע שהשמונה שערים הנמצא בספר שער הגילגולים מוסמך יותר מהפרי עץ חיים שכולל את ספר הגילגולים ועליו סומכים. אלא ששער הגלגולים נדפס לראשונה בירושלים בשנת תרכ"ג לאחר הדפסת התניא. לכן לא ראה אותו רבינו הזקן. ואין ללמוד מכך הוכחה כאילו הוא מדויק יותר.].

הכל כפתיים אצלו יתברך

הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה והיא למעלה מהבינה שהוא הבנת השכל והשגתו והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה והיא מקור להן וזהו לשון חכמה "כח מה" שהוא מה שאינו מושג ומובן ואינו נתפס בהשגה עדיין ולכן מתלבש בה אור אין סוף ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה כלל כאן מבאר רבנו למה דווקא החכמה היא הכלי המתאים להתלבשות אור אין סוף ברוך הוא, והוא מפני היות החכמה מקור לשכל וההבנה והוא למעלה מטעם ודעת. מאחר ובחכמה עצמה עדיין לא נתפסת ההבנה וההשגה שבאה מהבינה, והיא נקראת "הכרת האמת", כשם שההבנה וההשגה לא תביא את האדם למה שראיה גשמית מביאה את האדם כי היא עניין הכרת האמת, כך גם החכמה כוח זה שווה במהותו ל"אמונה" בהיותה למעלה מטעם ודעת.

ולכן כל ישראל אפילו הנשים ועמי הארץ הם מאמינים בהשם למרות שבנשים ועמי הארץ אין את עומק ההשכלה וההשגה באלוהות מחוסר ידיעתם בכל זאת בענייני אמונה הם מושלמים וזאת משום שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה כי (כתוב במשלי פרק יד' פסוק טו' פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָבָר וְעָרוּם יָבִין וגו' לַאֲשֻׁרוֹ: ולגבי הקדוש ברוך הוא שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל הכל כפתיים מעיר הרבי מלך המשיח שליט"א שתיבת פתיים בשני יודי"ן ולא כפתאים באלף נמצא בתהילים פרק קיט' פסוק (קל) פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים: וכן במשלי פרק כב' פסוק (ג) עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ: אצלו יתברך כדכתיב (תהילים פרק עג' פסוקים כב'-כג') וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָךְ וַאֲנִי תָמִיד עִמָךְ וגו' אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי: כלומר שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך בכוח האמונה אדם מסוגל לקבל ולהסכים עם דברים שאינם מובנים בשכלו. ולכן נאמר "פתי יאמין לכל דבר והערום יבין דבר לאשורו", אמונת הפתי נובעת ממצבו שלא מעורב בו העמקת הדעת ובלי צורך לחקור ולדרוש את הדבר, לעומת הערום שמבין דבר לאשורו. ולמרות שאמונתנו בבורא העולם אינה כאמונת הפתי כי אמונת הפתי נובעת לא מהאמת שבדבר אלא מחמת היותו פתי בלבד, אבל ממנו נוכל ללמוד דרך בעבודת השם שהאמונה יכולה לבוא בתמימות ללא כל חקירה ודרישה. אגב חכמינו זיכרונם לברכה במדרש רבה לשמות פרשה ג' אות א' דרשו בכלל את הפסוק הזה של פתי יאמין שהפתי הוא משה רבנו בתחילת נבואתו. אם כן אין הפתי הזה במובנו השלילי אלא שהכול כלפי הקדוש ברוך הוא כפתיים אצלו.

אפילו קל שבישראל מוסר נפשו להשם

ולכן אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת השם על הרוב וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בהשם אחד ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת השם. וגם במעט שיודעים אין מתבוננים כלל ואין מוסרים נפשם מחמת דעת והתבוננות בהשם כלל. אלא בלי שום דעת והתבוננות רק כאילו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בהשם אחד בלי שום טעם וטענה ומענה כלל והיינו משום שהשם אחד מאיר ומחיה כל הנפש על ידי התלבשותו בבחינת חכמה שבה שהיא למעלה מן הדעת והשכל המושג ומובן. ולסיום הפרק מציין רבנו "אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת השם על הרוב וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בהשם אחד"

ממשפט זה ניתן ללמוד את הדברים הבאים:

א.  כל חטאי העבר לא יפריעו לרשע מלמסור נפשו על קדושת השם

ב.  גם אם הוא בור ועם הארץ ואינו יודע מגדולת השם יכול למסור נפשו.

ג.  אפילו למד מעט אין הלימוד עצמו יגרום לו למסור את נפשו, אלא רק האהבה המסותרת שבלבו.

ד.  גם כשמוסר נפשו ימשיך להיקרא קל שבקלים ופושעי ישראל כי עדיין הוא לא מסוגל להפסיק לעבור עבירות.

אבל יודגש כי תופעה זו היא על הרוב וישנם מצבים חריגים, שאינם מוסרים נפשם. וכפי שיוסבר בעתיד.

סיכום הפרק

מפרק זה מתחיל מהלך נוסף בספר התניא המדריך ומייעץ במסילה המביאה את הבינוני להיכלו של המלך.

לבאר היטב איך קרוב אליך הדבר מאד. כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת השם ואין לו לב להבין בגדולת אין סוף ברוך הוא, להוליד דחילו ורחימו אפילו במוחו ותבונתו לבד. אף על פי כן קרוב אליו הדבר מאד לשמור ולעשות כל מצוות התורה. בזכות האהבה המסותרת שטמונה בלב כל יהודי.

תחילה למדנו שגם מי שדעתו קצרה ואין ליבו מתעורר באהבה ויראה להשם מפני קוצר דעתו אף על פי כן קרוב הדבר אליו מאד.

והוא מפני שני טעמים

א.  יש בלבו "אהבה מסותרת"

ב.  קיבלה בירושה מאבותיו.

ולבאר שורש אהבה זו וענינה ואיך היא ירושה לנו. מפני היות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב מרכבה קדושה לבורא יתברך זכו והורישו לבניהם אחריהם עד עולם את האהבה והיראה לבורא העולם, וזאת משום שאהבה ויראה זו באה מהחכמה והחכמה בהיותה ראשית לספירות משתלשלות ממנה כל הספירות שלמטה עד מלכות. ולכן אפילו קל שבקלים שאינו מכיר ויודע את בורא העולם מוסר נפשו בלי שום טעם ודעת על קדושתו של הבורא יתברך.

סיפור חסידי לפרק

מספרים שבבית העלמין היהודי קרקאו פולין הייתה מצבה שעליה נכתב פ"נ ליפא הגנב הקדוש.

ומעשה שהיה כך היה. ליפא זה היה כל ימיו גנב שפל שלא בחל באף פירצה שקראה לו לגנוב. סבל רב סבלו ממנו יהודי קרקאו אך שום דבר לא עצר בעדו.

באישון לילה אחד חדר ליפא לכנסיה המקומית וגנב חפצים וכלים מזהב שהיה בבית יראתם.

וכשהוא נתפס הוחמר עונשו עד כדי מוות מאחר והוא פגע בקדושי הנצרות ימחה זיכרם. והכנסיה דרשה במפגיע עונש מוות ולא מאסר אלא אם כן הוא ימיר את דתו ויקבל על עצמו להיות נצרי נאמן. ובאם לאו יובל למוקד.

אך ליפא אמר אמנם גנב הייתי כל ימי אך יהודי הנני ולהתנתק מאלוהי ישראל איני רוצה בשום אופן עד שמסר נפשו למוות. ולא עלתה על ליבו מחשבה זרה להציל נשמתו על ידי המרת דת.

לכן לאחר שהועלה על המוקד ובהשתדלות תושבי העיר נמסרה גופתו לקבורה בבית העלמין של קרקאו, אך על מצבתו נכתב הגנב "הקדוש" מאחר והוא מת על קידוש שמו יתברך.

זהו מה שכתוב בפרק זה שאפילו קל שבקלים מוסר נפשו על קדושת השם.