מבוא לפרק

בפרק זה ממשיך הרבי לבאר את מהותה של האהבה המסותרת וענינה שהוא השאיפה והרצון לדבק בשורשה ומקורה בהשם חיי החיים ברוך הוא וזה נלמד מהפסוק המדמה את הנשמה לאור הנר, "נר השם נשמת אדם" ומסביר כיצד נכללת בתוכה גם היראה.

כאן נעסוק בכמה עניינים:

א. ענינה של האהבה המוסתרת.

ב. הביטול להשם הנמשך מבחינת החכמה.

ג. מצבה של האהבה המוסתרת אצל רשעים ופושעי ישראל לפני הניסיון ולאחריו.

ד. תשובה לשאלה כיצד האהבה המסותרת כוללת בתוכה גם יראה.

נר השם נשמת אדם

ולתוספת ביאור את עניין ה"אהבה המסותרת" שבסוף הפרק הקודם שם למדנו על כוח מסירות הנפש הטמון ביהודי וכאן יוסיף ויבאר ממה נובע כוח זה. צריך לבאר היטב מה שכתוב (משלי פרק כ' פסוק כז') נֵר הַשֵׁם נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן: פירוש שעל ידי שיתבאר לנו מיהו אדם ומה הן תכונות הנר וכיצד נמשך לשורשו, נבין את פירוש הפסוק הזה. שישראל הקרויים אדם בתלמוד מסכת יבמות דף ס' עמוד ב' ואילך נאמר וכן היה רבי שמעון בר יוחאי אומר קברי עובדי כוכבים אינם מטמאין באהל שנאמר ביחזקאל פרק לד' פסוק (לא) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה: אתם קרויים אדם ואין העובדי כוכבים נקראים אדם. אם כן בפסוק שנאמר נר השם נשמת אדם נשמת אדם היינו יהודי. נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע לפרד מהפתילה ולדבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח ברמב"ם הלכות יסודי תורה פרק ג' הלכה י' מבואר שבבריאה ישנם ארבע יסודות אש מים רוח ועפר ומקורו מהזוהר חלק ב' דף כג' סוף עמוד ב' ואילך, האש היסודית לא הגלויה והמוכרת לנו נמצאת מתחת לגלגל הירח כי שורש האש היסודי הוא רוחני ואינו נראה במציאות אינה מאירה ואינה חמה כלל ולא נתפסת כלל גם במשקל, בהיותה למעלה מיסוד הרוח הגלויה שנתפסת ונשקלת ונמדדת אלא אם כן יש פתילה או עץ שיכול להיאחז בה למטה אבל גם אז שאיפתה תמיד לחזור למקורה ושורשה. ויש לה שתי תכונות, אחת להתנועע לכיוון מעלה גם אם תהפוך את הנר, והשנייה, שאיפתה היא חרף העובדה שכשהיא נכללת בשורשה היא לא תהיה קיימת. אף על פי כן זהו טבעה ושאיפתה להתבטל ולחזור למקורה. כמו שכתוב בעץ חיים ואף שעל ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו אף על פי כן בכך הוא חפץ בטבעו.

כך נשמת האדם וכן בחינת רוח ונפש למרות שאינם כתובים בפסוק "נר השם נשמת אדם" אין הכוונה לנשמה בלבד אלא אף לנפש ורוח. חפצה וחשקה בטבעה לפרד ולצאת מן הגוף ולדבק בשרשה ומקורה בהשם חיי החיים ברוך הוא הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא יישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון אף על פי כן זה רצונה וחפצה בטבעה להבדיל מגשמיות ששם השורש הוא למטה מן המקור כמשל מהעץ שהשורשים נמצאים מתחת לאדמה ואילו המקור של הפרות נמצא בעץ למעלה מן האדמה, ברוחניות הדבר הפוך השורש למעלה מן המקור, מקור הנשמה הוא החכמה אבל שורשה נעלה יותר הוא אור אין סוף ברוך הוא ולכן מציין רבנו את החיים וחיי החיים שהוא מקור – חכמה, זהו "חיים", ושורש – אור אין סוף ברוך הוא, "חיי החיים".

וטבע, זה הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחינת טעם ודעת וגם כאן הכוונה שרצון וחפץ זה בנפש אינו בבחינת טעם ודעת ושכל מושג ומובן אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן והיא בחינת חכמה שבנפש שבה אור אין סוף ברוך הוא. ביטול זה להיות נמשך למקורה ושורשה כמשל מהנר הגשמי השואף לעלות למעלה ולהיפרד מהפתילה כדי שיוכל להיות מחובר לשורשו למרות שבמצב זה הוא מתבטל במציאותו שייך רק ל"אדם" ול"אתם קרויים אדם" היינו היהודי ואינו קיים באומות העולם. וכדלהלן

החכמה תחיה בעליה

וזהו כלל בכל סטרא דקדושה שאינו אלא מה שנמשך מחכמה שנקרא "קודש העליון" הבטל במציאות באור אין סוף ברוך הוא המלובש בו ואינו דבר בפני עצמו כנזכר לעיל ולכן נקרא "כוח מה"

והוא הפך ממש מבחינת הקליפה וסטרא אחרא שממנה נפשות אומות העולם דעבדין לגרמייהו מארמית ללשון הקודש שפועלים עבור עצמם כלומר בתיקוני הזוהר נזכר שכל הטובה שעושים הגויים אינו אלא לעצמם. ואמרין הב הב מקורו במשלי פרק ל' פסוק טו' לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הוֹן: ופירש ה"מצודות ציון" שעלוקה היא תולעת הגדלה בנהרות ומוצצת דם ואין לה שבעה ורש"י מסביר שהוא משל על הקבר והמוות שיש לו שתי בנות גן עדן וגיהינום ומבקשות ללא שובע להביא אליה את הרשעים לגיהינום ואת הצדיקים לגן עדן, כאן משמעותו "מקום הקליפות והסטרא אחרא". והלעיטיני בבראשית פרק כה' פסוק ל' וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם: כלומר עשיו שכאן מיצג את הקליפות והסטרא אחרא מבקש להכניס לו לתוך גופו כמה שיותר אוכל, אפילו יותר ממה שיכול לקבל. להיות יש ודבר בפני עצמו כנזכר לעיל (תניא פרק א' ופרק ו') הפך בחינת החכמה ולכן נקראים מתים כי (קהלת פרק ז' פסוק  (יב) כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ: וכתיב באיוב פרק ד' פסוק כא' הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם בָּם יָמוּתוּ וְלֹא בְּחָכְמָה: והמפרשים מסבירים שהיתרון הניתן לאדם שהוא החכמה נסע מהם ועזבם ולכן ימותו ולא בחכמה כי אם היו מקושרים לחכמה היו חיים. דהיינו לא רק בנשמת היהודי קיים הכוח של הביטול הנובע מהחכמה אלא בכל דבר שבקדושה כלומר טבע זה קיים בכל צד הקדושה כי במקום בו ימצאו החכמה והביטול שם תמצא הקדושה, ובמקום שהם נעדרים גם הקדושה תעדר ממקום זה, וכל מי שינסה להגיע להשגת הבורא יגיע רק לבינה ולא לחכמה כוח המה כוח הביטול והקדושה.

ולשם כך הביא רבנו מספר פסוקים ומקורות בדברי חכמינו זיכרונם לברכה להורות שהביטול והחכמה נמצא בקדושה ונעדר בקליפות וסטרא אחרא

בצד הסטרא אחרא:

א. אומות העולם עושים רק לעצמם דבר שלא נובע מביטול אלא מהרגשת הישות העצמית.

ב. לעלוקה שתי בנות האומרות הב הב כלומר תן ועוד תן.

ג. עשיו מבקש הלעיטיני דהיינו תכניס לפי יותר ממה שאני מסוגל לבלוע.

ד. והם גם בחייהם נקראים מתים.

וזאת משום שבחכמה נמצאים החיים

א. החכמה תחיה בעליה

ב. ימותו ולא בחכמה.

חכמה לפני הניסיון

וכן הרשעים ופושעי ישראל קודם שבאו לידי ניסיון לקדש השם כי בחינת החכמה שבנפש האלוהית עם ניצוץ אלוהות מאור אין סוף ברוך הוא המלובש בה הם בבחינת גלות בגופם בנפש הבהמית מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב המולכת ומושלת ההבדל בין מלוכה לשלטון הוא שבעוד המלוכה היא ברצון העם שהרי אין מלך בלא עם ונאמר מלכותו ברצון קיבלו עליהם השלטון הוא ללא התחשבות ברצון העם אלא ברצון השליט באשר דבר מלך שלטון. בגופם בסוד גלות השכינה כנזכר לעיל (בתניא פרק יז'). ולכן נקראת אהבה זו בנפש האלוהית שרצונה וחפצה לדבק בהשם חיי החיים ברוך הוא בשם אהבה מסותרת כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה בפושעי ישראל וממנה נכנס בהם רוח שטות לחטוא כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת סוטה דף ג' עמוד א') אמר ריש לקיש אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. ולמרות שהגרסא בתלמוד אין אדם עובר עבירה וכאן אין אדם חוטא על כל פנים הרעיון מכוון. אין אדם חוטא כו'.

אלא שגלות הזה לבחינת חכמה אינו אלא לבחינה המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה אבל שרש ועיקר של בחינה חכמה שבנפש האלוהית הוא במוחין ואינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה שבלב בחלל השמאלי בבחינת גלות ממש. רק שהיא בבחינת שינה ההפרש בין גלות לשינה, בעוד שהגלות מבטאת מצב בו הנפש האלוהית אינה יכולה לתפקד כרצונה מחמת הנפש הבהמית המונעת ממנה, כלומר המניעה נובעת ממצב חיצוני ואילו בשינה בחינת החכמה של הנפש האלוהית נמצאת במצב שינה מצד עצמה שאינה פעילה ברשעים ואינה פועלת פעולתה בהם כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאוות העולם. ואולם כוח הביטול הנובע מחכמה נמצא גם ברשעים ופושעי ישראל אלא שרבנו מציין כאן שני מצבים אצלם קודם הניסיון ולאחר שבאו לניסיון באמונה.

קודם הניסיון הרשע ופושע ישראל נמצא במצב של גלות ושינה בעוד שגלות מפריעה ליהודי הפרעה חיצונית על ידי אחרים המונעים ממנו להתנהג כדבעי למהוי, לכן הוא חוטא. אבל החכמה שבו היא בשלמותה בהיותו יהודי אך היא אינה גלויה והיא בבחינת שינה, שאז המניעה נובעת מצד עצמו, הוא פשוט אינו ער כדי להתנהג כדבעי למהוי.

זאת הסיבה שאהבה זו נקראת "אהבה מסותרת" כי היא מכוסה ומסתתרת אצל היהודי החוטא. אבל כשבא לידי ניסיון היא מתעוררת וכפי שיבאר רבנו בהמשך.

חכמה לאחר הנסיון

אך כשבאים לידי ניסיון בדבר אמונה שהיא למעלה מהדעת ונגעה עד הנפש לבחינת חכמה שבה אזי היא ניעורה משנתה ופועלת פעולתה בכוח השם המלובש בה. וכמו שכתוב (תהילים פרק עח' פסוק סה') וַיִקַץ כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן: לעמוד בניסיון באמונת השם בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו להתגבר על הקליפות ותאוות עולם הזה בהיתר ובאיסור שהורגל בהם ולמאוס בהם ולבחור לו השם לחלקו ולגורלו למסור לו נפשו על קדושת שמו

ואף כי הקליפות גברו עליו כל ימיו ולא יכול להם כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה לד' אות יא') שהרשעים הם ברשות לבם מכל מקום כשבא לידי ניסיון בדבר אמונה בהשם אחד שיסודתה בהררי קודש היא בחינת חכמה שבנפש האלוהית שבה מלובש אור אין סוף ברוך הוא הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש לפני השם ואילו לאחר הניסיון שעצם הניסיון אינו בא רק כדי לבחון את נאמנות האדם לאלוהיו כמו שכתוב בדברים פרק יג פסוק (ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: שעל ידי הניסיון מלשון הרימו נס כלומר ניסיון בא להרים ולרומם, כשהאדם מתגבר על הקשיים הנערמים בדרכו ומחזק את הדעת ואת ההכרה באלוהות אזי מתעוררת הנשמה וכוח ה"מה" שבה. כדכתיב (ישעיה פרק מ' פסוק יז') כָּל הַגוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדוֹ וגו' מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ: וּכְתִיב (תהילים פרק צב' פסוק י') כִּי הִנֵה אוֹיְבֶךָ הַשֵׁם כִּי הִנֵה אוֹיְבֶךָ יֹאבַדוּ יִתְפָּרְדוּ וגו' כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן: וּכְתִיב (תהילים פרק סח' פסוק ג') כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵס דוֹנַג מִפְנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ וגו' רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱלֹהִים: וּכְתִיב (תהילים פרק צז' פסוק ה') הָרִים כְּדוֹנַג נָמַסוּ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ: הביא רבנו כאן ארבעה פסוקים: שהם כנגד שלוש קליפות הטמאות לגמרי והרביעי כנגד קליפת נוגה שלכן הפסוק האחרון נזכר בו רק מאיסה ולא אין ואבדון כבפסוקים הקודמים. ולסיום הפרק עונה רבנו לשאלה כיצד האהבה המסותרת כוללת בתוכה גם את היראה וכדלהלן:

יראה הכלולה באהבה

והנה אור השם אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמה שבנפש גדול ועצום כוחו כל כך לגרש ולדחות הסטרא אחרא והקליפות שלא יוכלו יגעו מלשון הפסוק באיכה פרק ד' פסוק (יד) נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם: אפילו בלבושיה שהם מחשבה דיבור ומעשה של אמונת השם אחד דהיינו לעמוד בניסיון למסור נפשו אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת השם אחד כגון להשתחוות לעבודה זרה אף שאינו מאמין בה כלל בלבו וכן שלא לדבר תועה חס ושלום על אחדות השם אף שאין פיו ולבו שוין רק לבו שלם באמונת השם וזה נקרא דחילו הנכלל ברחימו שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלוהית שבכללות ישראל שחפצה ורצונה בטבעה לדבק בשרשה ומקורה אור אין סוף ברוך הוא שמפני אהבה זו ורצון זה היא יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת עבודה זרה חס ושלום שהיא נגד אמונת השם אחד אפילו בלבושיה החיצונים שהם דבור או מעשה בלי אמונה בלב כלל. והסיבה שהיראה כולל מאהבה כי היא נובעת ממנה, שהרי הוא ירא להיפרד ולמרוד במלך וזהו יראה נפלאה המחזקת ומגבירה את כוחה של האהבה המסותרת עצמה עד כדי:

א.    בכוחה לגרש את הקליפות הפוגעות באמונה

ב.     ואפילו בכוחה לגרש את הקליפות מלבושיו.

ג.       ואף ימסור את נפשו שלא יפגעו לבושיו.

ד.     ובכוחו אף לגרש ולדחות את הקליפות שלא יטרידו אותו בעתיד.

ה.    והתנהגות זאת יכולה אף להצילו מלהיכשל בעבירות קלות יותר בעתיד.

סיכום הפרק

בפרק זה ממשיך רבנו לבאר את עניין האהבה והיראה זו הבא לנו בירושה מאבותינו.

המשל על כך הוא מאש הנמצאת בנר והוא על יסוד הפסוק נר השם נשמת אדם כשם שהנר תמיד מתנועע כלפי מעלה ואף אם תהפוך את הנר הלהבה תפנה כלפי מעלה כי שאיפתה לחזור למקורה ושורשה הנמצא למעלה כך גם בנשמת אדם ואתם קרויים אדם ולא האומות העולם נמשך היהודי תמיד לשורשו ומקורו למעלה אלא שהפתילה מחזיקה את הנר לבל יעלה מעלה ואף הגוף של היהודי מחזיקו למטה, ובעצם אין זה רק בנשמת היהודי אלא בכל הצד של הקדושה מה שאינו קיים בצד האחר.

כלומר מה שכתוב נר השם נשמת אדם, שישראל הקרויים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר. כך נשמת האדם חפצה וחשקה בטבעה לפרד ולצאת מן הגוף ולדבק בשרשה. ורצון זה בנפש אינו בבחינת טעם ודעת ושכל מושג. והיא בחינת חכמה כוח מה שבנפש שבה אור אין סוף ברוך הוא. ונקראת אהבה זו, בשם אהבה מסותרת. כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה בפושעי ישראל וממנה נכנס בהם רוח שטות לחטוא. אלא שגלות הזה אינו אלא לבחינה המתפשטת מחכמה. אבל שרשה ועיקרה אינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה. רק שהיא בבחינת שינה ברשעים. אך כשבאים לידי ניסיון בדבר אמונה. אזי היא נעורה למסור נפשה על קדושת שמו. ודוחה הקליפות אפילו מהלבושים.

ולכן יש להבחין שאצל יהודי שהוא חוטא וקל שבקלים עניין זה נמצא אצלו בהעלם והסתר ורק כשבא לידי ניסיון חוזר ונעור בנשמתו הכוח לעלות לשורשו ומקורו ואז מתגלה אהבתו לבורא יתברך ולכן נקראת אהבה זו בשם "אהבה מסותרת". ובאהבה זו נכלל אף היראה.

סיפור חסידי לפרק

פעם השומר בבית העלמין בהאדיטש, ששומר על ציונו הקדוש של רבנו הזקן, פגש שני יהודים שבחיצוניותם לא נראו חסידים אך הם הרבו להתפלל על הציון הקדוש בבכיות ודמעות שליש, שתפלתם בכזאת דביקות. עוררה את סקרנותו של החסיד.

לאחר שסיימו את תפילתם הוא שאל אותם אם הם מכירים את רבנו הזקן, והם ענו לא ידענו אותו עד לפני מספר שעות. אך אנו יודעים שאיש קדוש טמון כאן.

לסקרנותו, הם סיפרו כי הם היו אנשים קשי יום בעיירה קטנה ברומניה, ולפרנסתם הם עסקו במקצוע החייטות.

יום אחד נדברו שניהם לצאת לחפש עבודה ופרנסה במקומות אחרים ואולי יאיר להם מזלם, ואכן ברוך השם הם התגלגלו לרוסיה ומצאו עבודה רבה בחצרות וטירות הפריצים ופרנסתם הלכה וגדלה.

יחד עם הצלחתם הכלכלית כך פחתה מידת היראת שמים שלהם, והם חדלו להתפלל במניין וחדלו לאט לאט לקיים מצוות בסיסיות והם הפכו להיות מעצבי האופנה בחצרות הפריצים דבר שגרם להם לשכוח על השם אלוהיהם, וכך התדרדרו מדחי אל דחי בקיום מצוות מעשיות.

לאחר כמה שנים מזהירות בנכר החליטו לשוב לביתם כדי להנות את משפחותיהם בעושרם ובהצלחתם ובמזלם הטוב שהאיר להם פנים.

וכך בדרכם הביתה הם עברו בכפר פיינא שברוסיה הלבנה, לנו בביתו של גוי שקיבל אותם במאור פנים והכניסם לביתו.

כששאל אותם איך תסתדרו עם האוכל כי הרי אני גוי ובוודאי לא כשר אצלי, הם השיבו כי ישמחו לאוכל יחד אייתו ושלא יטריד אותו דבר זה כי אין להם כל בעיה לאכול טרף.

באותו רגע הרצינו פניו של הגוי ופני התחלפו בחמת זעם, הגוי תפס אותנו הכניס אותנו לחדר ונעל את הדלת, לאחר מספר רגעים הוא שב לחדר עם גרזן ענק, והודיע להם שהוא ירצח אותם נפש.

החייטים התחננו על נפשם והיו מוכנים לתת לו את כספם ובלבד שישאיר אותם בחיים אך הגוי בשלו אני הולך לרצוח אתכם.

כשראו שכלתה עליהם הרעה ביקשו לפחות לתת להם זמן לתפילה אחרונה ולשוב בתשובה לפני עזבם את העולם.

לזה הגוי הסכים והודיע להם שיש להם רק חצי שעה.

למותר לספר לך ממשיכים החייטים בסיפורם לחסיד, איזה חצי שעה של תפילה עברה עלינו מעומק ליבנו כל מסכת חיינו השפלה עברה לנגד עיננו וראינו כמה חטאים ועוולות עשינו ועד שהצדקנו עלינו את הדין שכל זה מגיע לנו.

כעבור חצי שעה נכנס הגוי שוב בפנים מחויכות ושואל אם עדיין אנו רוצים לאכול לא כשר אצלו. ואנו עומדים ומשתוממים על השינוי הקיצוני בייחסו אלינו.

הגוי לא הותיר אותנו זמן רב בתהייה אלא סיפר שלפני כמה שנים התארח בביתו יהודי קדוש שהיה בדרכו וחלה במחלה קשה שלא אפשרה לו להמשיך בדרכו, והוא גם נסתלק בחדר זה.

לפני מותו בירך אותי לאריכות ימים ושנים וציווה לי האיש הקדוש הזה, שאם יבוא יום ויהודים יבקרו אצלך ויבקשו לאכול איזה מאכל לא כשר תפחיד אותם עד מוות.

הצדיק נסתלק כבר לפני חמישים שנה ואני הארכתי ימים ושנים בזכות ברכתו, ועתה גם זכיתי לקיים את רצונו הקדוש.

כשנודע לנו שהצדיק הוא לא אחר מרבנו הזקן באנו לקברו להתפלל ולהודות לו על שפקח את עיינו לראות את האמת ולשוב בתשובה שלימה להשם ולמצוותיו.