מבוא לפרק

כאן מתחיל מהלך נוסף, מפרק זה ועד סוף פרק לב, בו מבאר רבנו, שאדם הבא להתקרב לעבודת השם ולהשיג אהבת השם ויראתו, בנוסף לעבודתו החיובית בקיום מצוות, עליו גם להישמר מדברים שליליים, והם בכמה דברים:

א. סוד הצלחתו של הבינוני בה הוא מתגבר על היצר הרע, היא הזריזות.

ב. חייב להימנע מעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב.

בפרקים כו-כח יבואר הדרך להיפטר מהעצבות. ובדרכו המיוחדת של רבנו, דרך החסידות יבואר תחילה ממה היא נובעת עצבות זו וממילא כיצד ניתן להיפטר ממנה.

בפרקים כט-ל יבואר כיצד מי שסובל מטמטום הלב יוכל לפתוח לבו לעבודתו יתברך.

הפרקים לא-לג מוקדשים לשמחה בעבודת השם. 

כלל ראשון זריזות

ברם כגון דא צריך לאודועי כלל גדול מארמית ללשון הקודש: אולם כמו כן יש צורך להקדים כלל גדול. ואכן רבנו מקדים את מעלת הזריזות ולהבנתנו ממשיל רבנו את עניין הזריזות למאבק בין שני אנשים שלא בהכרח שהחזק ינצח את החלש אלא הזריז יכול לנצח את החזק. כי כמו שניצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. במאבק בין שני אנשים כל אחד רוצה להפיל את השני ארצה לא הכוונה במאבק להרוג את השני אלא רק להכניע את השני על ידי הפלתו ארצה הנה וכפתיח למהלך שיתבאר בפרקים הבאים מדגיש רבנו שלושה דברים: א. אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גיבור יותר מחברו ככה ממש בניצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות עצלות וכבדות תגרום שבקל תנוצח. ב. הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן עצלות וכבדות נוצרו מתוך עצבות וטמטום הלב. ג. כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם. ההצלחה תבוא רק על ידי זריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו.

מרירות מביאה לזריזות

ומה שכתוב (משלי פרק יד' פסוק כג') בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר: מפרשי התנ"ך מסבירים את הפסוק שהכוונה בעצב לעמל ויגיעה שבה יהיה יתרון לאדם שעל ידי היגיעה יגיע אליו איזה ריווח ואילו בדבר שפתיים כלומר בדיבורים בלבד לא תהיה תועלת לאדם מכך. אך רבנו מתייחס למילה עצב מלשון "עצבות" ומפרשה שלא תחשוב שישנה איזה מעלה בעצבות אלא: פירוש שאם תחשוב שיש בעצבות איזה יתרון. מדגיש לנו רבנו את המילה "יהיה" בפסוק בכל עצב "יהיה" שיהיה הוא לשון עתיד דהיינו שיהיה איזה יתרון ומעלה מזה, בשום אופן אין מעלה במצב העכשיו רק בעתיד יכולה להתפתח טובה גם מהעצבות. הנה אדרבה מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה רק שיגיע ויבוא ממנו איזה יתרון והיינו השמחה האמיתית בהשם אלוהיו הבאה אחר העצב האמיתי לעיתים מזומנים על עונותיו במר נפשו בא לומר שלא מהעצב עצמו יבוא איזה תועלת אלא ממה שבא בעקבותיו. ומדגיש רבנו שעצבות הוא דבר פסול ואין בו כל תועלת אלא ממנו יכול לבוא תועלת עם העצבות היא "עצבות אמיתית" הנקראת "מרירות". דהיינו כשמתמרמר על עונותיו ונגרם מכך שלוקח אל ליבו ואזי ליבו לב נשבר, שעל ידי זה נשברה רוח הטומאה והסטרא אחרא ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים מקור הביטוי בתלמוד מסכת ברכות דף לב' עמוד ב': "ואמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שנאמר (יחזקאל פרק ד' פסוק (ג) וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר וַהֲכִינֹתָה אֶת פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ וְהָיְתָה בַמָּצוֹר וְצַרְתָּ עָלֶיהָ אוֹת הִיא לְבֵית יִשְׂרָאֵל: אבל כאן בא עניין זה בהתאם לפסוק בישעיה פרק נט' פסוק (ב) כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ: שהמחיצה אינה לחסרון אלא מעלה שהסטרא אחרא נחסמת מלהפריע לעבודת השם. כמו שכתוב בזוהר (חלק ג' דף רמ' עמוד א') רבי אבא פתח, על פסוק (תהילים פרק נא' פסוק יט') זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וגו' וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה: האי קרא אוקמוה, (פסוק זה פירשוהו) דרעותא דקודשא בריך הוא לא אתרעי בקרבן דבר נש על חובוי, (רצונו של הקדוש ברוך הוא לא שהחוטא יקריב את הקרבן בלבד) אלא רוח נשברה, ואזי יקוים בו רישיה דקרא מארמית ללשון הקודש: "ואז יתקיים בו תחילת הפסוק". (תהילים פרק נא' פסוק י' ופסוק יד') תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וגו' תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ: הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה וגו' תִסְמְכֵנִי: שבזכות הרוח נשברה והמחיצה של ברזל בין הסטרא אחרא לעבודת השם שנוצרה בזכות הרוח נשברה יבוא ויהיה הזכות של שמחה וששון. כלומר כאן מדובר לא על עצבות שלילית אלא על עצבות אמיתית הנקראת מרירות. באופן כללי ניתן להבחין בין עצבות למרירות במספר נקודות:

א. המרירות נקראת העצב האמיתי,

ב. בעוד שהעצבות היא מידה מגונה המרירות היא תכונה חיובית.

ג. נקודת המוצא שלהם שונה, העצבות נובעת מהרגשת עצמו והמרירות נובעת מהרגש האלוהי,

ד. בעצבות ההתחשבות בעיקר בעבר ואילו המרירות פניה לעתיד,

ה. ולבסוף גם במבחן התוצאה העצבות מפילה לייאוש וכבדות בעוד המרירות מביאה לתיקון ובסופו שמחה.

וזהו טעם הפשוט לתיקון הקדוש אלוקי רבנו יצחק זיכרונו לברכה (האר"י ז"ל) (פרי עץ חיים שער תיקון חצות סוף פרק ג') וכך כותב האר"י ז"ל בסדר עריכת תיקון חצות: אחר כך תתודה על עונך, ותאמר מזמור בבא אליו נתן הנביא: כלומר לומר מזמור זה (מזמור נא' בתהילים בבא אליו נתן הנביא וגו' שבו מוזכרים ענינים שנזכרו לעיל רוח נשברה וששון ושמחה) אחר תיקון חצות קודם הלימוד, כדי ללמוד בשמחה אמיתית בהשם, הבאה אחר העצב, שיש לשמחה זו יתרון כיתרון האור הבא מן החושך דווקא כמו שכתוב בזוהר (חלק ג' דף מז' עמוד ב') תניא על פסוק (קהלת פרק ב' פסוק יג) וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר כו' מִן הַחֹשֶׁךְ: מן הסכלות ממש אתי תועלתא לחכמתא, (מהסכלות עצמה תבוא תועלת לחכמה) דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא, לא אשתמודע חכמתא ומלוי: (אילו לא הייתה השטות בעולם לא היה ניכר מעלת החכמה) עיין שם ודי למבין.

ומקרא מלא דיבר הכתוב (דברים פרק כח' פסוק מז') תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וגו' וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: הפירוש הפשוט של פסוק זה הוא שבגלל שלא עבדת את השם אלוהיך בזמן שהיה לך כל טוב ולא היית מוטרד בדאגות פרנסה וכדומה אלא היה לך שמחה וטוב לבב מרוב שהיה לך כל מה שאתה צריך לכן מגיע לך עונש המופיע בפסוק שלאחריו פרק כח' פסוק מח' וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהֹוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ: אלא שהאר"י ז"ל מפרשו באופן אחר וכדלהלן: ונודע לכל פירוש הקדוש אלוקי רבנו יצחק זיכרונו לברכה (האר"י ז"ל) על פסוק זה: אך האר"י ז"ל מפרש הפסוק שמגיע לך עונש חמור על שלא עבדת את השם מתוך שמחה. והדגש הוא על השמחה, ולא על עצם העבודת השם. כלומר גם אם אתה מושלם בעבודת השם, ואתה עושה כל הנדרש ממך, אלא שלא עשיית דבר זה מתוך שמחה, אמנם למדת תורה אך לא בשמחה על כך מגיע העונש שתעבוד את אויבך. (שער רוח הקודש הובא בספר שני לוחות הברית סוף פרשת תבוא דף מט עמוד א' ובראשית חכמה שער האהבה ראש פרק י) ומאחר וממרירות יכולה להביא תועלת מרובה, לכן מציין לנו רבנו שסדר העבודה בעבודה השם באופן כללי הוא שיש להקדים המרירות לשמחה כמו ויהי ערב ויהי בוקר, קודם ערב משל על המרירות ואחר כך בוקר משל על השמחה. וכן בתפילה בתחילה כובד ראש כמאמר חכמינו זיכרונם לברכה במשנה מסכת ברכות פרק ה' משנה א' "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" משל על הערב, אבל אחר כך מוכרח שיהיה מתוך שמחה כמו שכתוב בתהילים פרק ק' פסוק ב' "עיבדו את השם בשמחה באו לפניו ברננה" משל על הבוקר, וכן בתשובה. ומזכיר רבנו את הפרק בתהילים פרק נא' שבו נושא דוד המלך תפילה על חטאותיו כביכול שחטא לפי דעתו לפני הבורא יתברך קודם מזכיר את כישלונותיו ואחר כך הוא מבקש מאיתו יתברך תשמעיני ששון ושמחה ולבסוף שב דוד המלך ומזכיר ש"לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה". ומאחר ופרק זה מתאים לעבודת התשובה תיקן האר"י זיכרונו לברכה לאומרו בעת תיקון חצות וכן בקריאת שמע שעל המיטה. כהכנה לעבודת השם מתוך שמחה.

עצבות הבאה ממילי דעלמא

והנה עצה היעוצה לטהר ליבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא ואפילו בני חיי ומזוני מארמית ללשון הקודש: דאגה מענייני העולם הזה הגשמיים כמו אפילו בעניין שיהיו לך בנים או חיים מתוך בריאות או מזונות, בני – בנים, חיי – בריאות וחיים, מזוני – פרנסה. מקור ביטוי זה הוא מהתלמוד במסכת מועד קטן דף כח' עמוד א' אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא בתרגום ללשון הקודש לא בזכות תלוי הדבר אלא במזל. כאן שינה רבנו את הסדר בני חיי ומזוני כפי שסדר זה מופיע בזוהר הקדוש ובתלמוד עצמו ובמספר מקומות נוספים. ומאחר שתפקיד האדם לדאוג להשיג שלושת דברים אלו של בנים מזונות ופרנסה, אם כן יתכן שדאגה בענינים אלו היא מותרת לכאורה? הנה מודעת זאת לכל מאמר רבותינו זיכרונם לברכה (משנה מסכת ברכות פרק ט' משנה (ה) חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, כו' שֶׁנֶּאֱמַר בדברים פרק ו פסוק ה' וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. ולהעיר שבכל לבבך הכוונה בנים ובכל נפשך הכוונה חיים ובכל מאדך הכוונה מזונות. ופירושו בגמרא (תלמוד מסכת ברכות דף ס' עמוד ב') ושם בתלמוד מסכת ברכות שואל התלמוד מה פירוש לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה האם הכוונה לאותה ברכה שמברכים על טוב אותה ברכה נברך על הרע? התלמוד דוחה מחשבה זו באומרו שעל הטוב הרי מברך ברוך הטוב והמיטב ועל הרע מברך ברוך דיין האמת. אם כן לא יתכן לומר שאותה ברכה מברכים גם על הטוב וגם על הרע אלא אמר רבא לקיבולי בשמחה כלומר לקבל בשמחה את הרע בדיוק באותה שיטה שאתה מקבל את הטוב. כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית כי בעצם גם מה שנראה בעיניך "רע" ישנה אפשרות בהחלט ש- גם זו לטובה מקור הביטוי מהתלמוד מסכת תענית דף כא' עמוד א' בדברי החכם שנקרא נחום איש גם זו מאחר וכל מה שהיה קורה לו היה אומר גם זו לטובה. ולמרות שהוא עצמו היה מדוכא בייסורים רבים כי היה סומא בשתי עיניו גידם משתי ידיו קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין. בכל זאת תמיד קיבל הכל בשמחה והיה אומר גם זו (הרעה) לטובה. וישנו סיפור בתלמוד המוכיח שדבר שהיה נראה לכאורה "רע" הפך לטוב. רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגלייא שהוא ו"ה משם הוי"ה ברוך הוא ועלמא דאתכסיא הוא י"ה מארמית ללשון הקודש העולם המכוסה נעלה יותר מהעולם הגלוי כי עולם הגלוי שורשו מאותיות ו' וה' אחרונה שבשמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אותיות י' ה' ראשונה ו' ו-ה' אחרונה. ואילו העולם המכוסה שורשו מאותיות י' וה' ראשונה שבשם הוי'ה ברוך הוא. וזה שכתוב (תהילים פרק צד' פסוק יב') אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וגו' ומתורתך תלמדנו" הרי שהייסורים באים מאותיות י' וה' ראשונה שבשם הוי"ה ברוך הוא שהוא מהעולם המכוסה. שלמרות היותם יסורים בעולם הגלוי שורשם מעולם המכוסה והם מאשרים את המתייסר.

ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת שבת דף פח' עמוד ב') "שנו חכמים הנעלבים ואינן עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים בייסורים כי השמחים בייסורים עליהם הכתוב אומר (שופטים פרק ה' פסוק לא') כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהֹוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה: כי השמחה היא מאהבתו קרבת השם יותר מכל חיי העולם הזה כדכתיב (תהילים פרק סג' פסוק ד') כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וגו' שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ: וקרבת השם היא ביתר שאת ומעלה לאין קץ בעלמא דאתכסייא כי שם חביון עוזו ויושב בסתר עליון שני חצאי פסוקים הביא רבנו כאן אחד מחבקוק פרק ג' פסוק ד' וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזּוֹ וחצי פסוק נוסף מתהילים פרק צא' פסוק א' יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן: שבשני פסוקים אלו משמע שמקומו של הקדוש ברוך הוא בעולמות המכוסים מאיתנו. בהסתר ובהחבא. ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבוא שהיא יציאת חמה מנרתיקה מקור הביטוי מהתלמוד במסכת נדרים דף ח' עמוד ב' אמר ריש לקיש אין גיהנם לעולם הבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה שנאמר (מלאכי פרק ג' פסוק כ') וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק: ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק: והרשעים נידונין בה שנאמר מלאכי פרק ג' פסוק יט' כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: ובעוד מקומות בתלמוד. שהיא מכוסה בו בעולם הזה ולעתיד תתגלה מכסויה דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסייא ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעולם הזה ומסתופפים בצלו צל החכמה שהוא בחינת צל ולא אורה וטובה נראית ודי למבין: אדם הנתקל בקושי בחייו ואפילו בעניינים של בריאות פרנסה וילדים, כדי להתגבר על דאגותיו יש לו לקיים את ציווי חכמינו זיכרונם לברכה לקבל בשמחה את כל דאגותיו. כי בעצם הם טוב מכוסה ונסתר שאינו מובן לי אבל כל זה בגלל שאני נמצא בעולם הגלוי ולא בעולמות המכוסים.

העולמות המכוסים הם נעלים יותר מהעולמות הגלויים כי שם נחבא הקדוש ברוך ומסתתר בסתר עליון, ורק לעתיד לבוא כשיתגלו העולמות המכוסים נוכל להבין את הטוב והאור הגנוז בכל קושי בעבודת השם. ולהוכחת העניין הביא רבנו דוגמה מנחום איש גם זו שקיבל את כל ייסוריו באהבה וכן את דברי ריש לקיש על השמחים בייסורים ומקבלים באהבה שזוכים לעתיד לראות ולהבין את הטוב והאור הטמון בהם. ואילו בדאגת ריחוקו מהשם על כך ידובר בהמשך.

עצבות הבאה ממילי דשמיא

אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו ליפטר ממנה אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד השם בשמחה ובטוב לבב אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אחר כך בתאוות חס ושלום כנודע שאם לא כן מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת השם או יראתו באמצע עסקיו. באמת דאגת עוונות טובה היא, אך צריך לקבוע לה שעת כושר מיוחדת, ולא פתאום באמצע עסקיו או בתפילתו שתתעורר אצלו רגשי חרטה על העבר, כי אינה אמיתית, אלא נובעת מתחבולת היצר הרע להפילו בזרועות הייאוש וכדומה.

והנה בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בתלמוד תורה או בתפילה ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה זאת ישים אל ליבו כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית אפילו לדאגת עוונות חמורים חס ושלום. רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר ביישוב הדעת להתבונן בגדולת השם אשר חטא לו כדי שעל ידי זה יהיה ליבו נשבר באמת במרירות אמיתית וכמבואר עת זו במקום אחר (בתניא בחלק השלישי אגרת התשובה פרק ז') ושם (באגרת התשובה) נתבאר גם כן כי מיד אחר שנשבר ליבו בעיתים קבועים ההם אזי יסיר העצב מלבו לגמרי ויאמין באמונה שלימה כי השם העביר חטאתו ורב לסלוח וזו היא השמחה האמיתית בהשם הבאה אחר העצב כנזכר לעיל (כאן בתחילת הפרק): ובעצם כבר בתחילת הפרק ציין לנו רבנו כי המרירות הוא תכונה טובה לעבודת השם אבל יש צורך לקבוע לה זמן כדי לעורר אותה ולא שהיא תבוא מאליה.

וגם המרירות נדרשת רק כזרז לשמחה הבאה אחר העצב האמיתי ולכן מיד בסיום הזמן הכשר לעורר את המרירות נדרש מאיתנו להסיר את דאגת העוונות מלבנו, כי אינה מועילה ולהיפך היא עלולה להפיל אותך. כלומר אסור להתקע במרירות אלא להתקדם לשמחה הבאה בעקבות המרירות.

סיכום הפרק

למדנו את מעלת הזריזות בעבודת השם וכמה העצלות והכבדות מיותרות.

העצלות והכבדות נובעות מעצבות וטמטום הלב.

אי אפשר לנצח היצר בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב.

למדנו להכיר את ההבדל בין מרירות שהיא כוח חיובי לבין העצבות שהיא פסולה.

כמו שכתוב "בכל עצב יהיה מותר" היינו השמחה האמיתית בהשם אלוהיו הבאה אחר העצב האמיתי לעיתים מזומנים. 

ואז יקוים בו "תשמעיני ששון ושמחה וגו'" כיתרון האור הבא מן החושך דווקא. 

העצה להיפטר מעצבות היא לבחון ממה היא באה אם היא באה ממילי דעלמא אדרבה שיקבל את דאגותיו בשמחה, כי הכל מאיתו יתברך וגם זו לטובה. אך אם היא באה ממילי דשמייא היא טובה, אך לא כעת באמצע התפילה או לימוד תורה שאז צריך להיות בשמחה אלא ידחה אותה לשעת כושר.

סיפור חסידי לפרק

מספר הרבי רבנו יוסף יצחק בספר השיחות שבתחילת נשיאותו של הרבי ה"צמח צדק" אף שהיה זה כבר הדור השלישי של נשיאות חב"ד ורבות כבר נתחדש בתורת החסידות, עדין לא חדרה תורה זו לכל. היו חסידים שבנוסף לתואר חסיד היו חדורים ברוח החסידות והיו חסידים שהיו להם מניעות ועיכובים ובכל זאת היו שרויים בשלבי התקרבות.

הנסיעה ללובאויטש אל הרבי הייתה כרוכה בקשיים מרובים היו הולכים רגלי וכשהזדמן היו נוסעים מעיר לעיר בעגלה, ושוב ממשיכים רגלי.

פעם אחת הגיעה קבוצת יהודים מליטא ללובאויטש כמקובל באותם הימים נכנסה קבוצה זו יחדיו אל הרבי ליחידות ובפיהם משאלה: "ברצוננו להתקרב, אלא שיש לנו מניעות ועיכובים יש לנו קושיות".

"שאלו"! אמר ה"צמח צדק"

ראינו חסיד גדול שבכה בשמחת תורה ושר בתשעה באב. אמרו האורחים. וסיימו: (התלמוד במסכת ערכין דף טז' עמוד א') "מילתא דמתאמרא בפני תלתא לית בה משום לישנא בישא" (מארמית ללשון הקודש: דבר הנאמר בפני שלושה אין בן משום לשון הרע)

השיב להם ה"צמח צדק": אצל חסיד אין הניגון בחינת שמחה, ואין הבכייה בחינת עצבות. הבכייה היא מרירות. בשמחת תורה, כאשר החסיד נזכר ומבחין בהתגלות אור התורה ביום זה וכיצד התורה הקדושה שמחה בו, אם מתבונן הוא גם על ריחוקו מהשם, הוא בא לידי מרירות. בתשעה באב בשעת החורבן, כאשר החסיד רואה שבשורת החורבן התקיימה, הרי ש"בכל עצב יהיה מותר", הוא מאמין בקיום ייעודיי הגאולה ומתוך כך הוא שר והניגון הוא להתענג על השם.