מבוא לפרק

בפרק זה משלים רבנו את המהלך העוסק בעצות להיפטר מעצבות ועצלות על ידי שתי העצות שיעץ רבנו כעצת הזוהר, להכניע ולבטל את הגוף. וכעצת המשנה: הוי שפל רוח בפני כל האדם. ועל ידי ביאור המשנה אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.

כל זה עצות להגיע ללב נשבר, שהרגשה זו תגרום לשבירת הסטרא אחרא שמסתירה ומעלימה על אור הנשמה.

ובפרק שלפנינו מבהיר רבנו את הנקודה שאם דווקא על ידי עצות אלו ותחומי ההתבוננות שניתנו בשני הפרקים הקודמים יגיע האדם לידי עצבות ולא לידי מרירות "לא יחוש" כי עצבות זו היא חלק מהתהליך הנדרש להצלחה.

משום שהתהליך לפתיחת הלב חייב להיות בסדר כזה:

א.    התבוננות

ב.     עצבות

ג.      מרירות

ד.     שמחה.

ודבר אחד מוליך לדבר שני וכפי שיתבאר בהרחבה בפרק זה.

עצבות המותרת

והנה אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בעניינים הנזכרים לעיל (תניא פרקים כט'-ל') כשעה ושתים להיות בנמיכת רוח ולב נשבר יבא לידי עצבות גדולה לא יחוש ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה כי בצד הקדושה כתיב בדברי הימים א' פרק טז' פסוק (כז) הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ: במסכת חגיגה דף ה' עמוד ב' מפרש פסוק זה ש"אין עצבות לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ: ובתלמוד במסכת שבת דף ל' עמוד ב' מביא שני פסוקים מקהלת פרק ח' פסוק (טו) וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: ומקהלת פרק ב' פסוק (ב) לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה: ישנה לכאורה סתירה בין שני הפסוקים או שאין טוב בעולם כשמחה או שהיא מיותרת? אלא משיבה הגמרא כאן בשמחה של מצווה וכאן בשמחה שאינה של מצווה ללמדך, שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצווה שנאמר מלכים ב' פרק ג' פסוק (טו) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְהֹוָה: אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה וכו' שצריך להיות בשמחה. אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא היא מבחינת טוב שבנוגה [ולכן כתב האר"י ז"ל  שאפילו דאגת העוונות אינה ראויה כי אם בשעת הוידוי ולא בשעת התפילה ותלמוד תורה שצריכים להיות בשמחה שמצד הקדושה דווקא (פרי עץ חיים שער הקורבנות או שער עולם העשייה סוף פרק א') כותב רבי חיים ויטאל בשם רבו האר"י ז"ל "ואין ראוי להיות עצב רק באומרו וידוי ובהזכרת עוונותיו אך בשאר התפילה לא ישים נגד עיניו שום עצבות אפילו דאגת עוונות שחטא בהם, אמנם טוב הוא שיהיה נכנע באומרו את התפילה אך (שיתפלל) בשמחה גדולה, וזה דבר גדול מאד וראוי להיזהר בו ואין ערך לדבר הזה. (למעליותא)]. לאחר שתי העצות שניתנו לבינוני כדי להתגבר על התופעה השלילית של טמטום הלב והם עצת הזוהר לבטש את הגוף ועצת המשנה הוי שפל רוח בפני כל אדם. יכול להיות שיהיה עצב מזה ולא יוכל לעבוד את השם בשמחה ובטוב לבב.

בכל זאת כותב רבנו הזקן לא לחשוש מתופעה זו כי מאחר והיא אמצעי כדי להגיע למטרה אחרת, והיא מידת המרירות. העצבות שבאה ממילי דשמיא, היא העצבות המוליכה למרירות ולכן היא רצויה. ואילו עצבות הבאה ממילי דעלמא היא פסולה בתכלית. ושרשה משלוש קליפות הטמאות לגמרי שאין בהם טוב כלל. אבל העצבות שבאה מדאגת עוונות או ממצבו בעבודת השם ומהיותו בטמטום הלב, הרי היא באה מקליפת נוגה שיש בה גם טוב ואפשר להעלותה לקדושה.

ולכן מציין האר"י ז"ל שעצבות זו מותרת ובלבד שיש לה שעת כושר מיוחדת כמו באמירת וידוי או בשעת התבוננותו במצבו בחשבון נפש מתאים בעת קריאת שמע שעל המיטה. וכדלהלן:

עצבות מביאה לכפיית היצר

אף על פי כן למרות שבדרך כלל העצבות פסולה, כאן היא חיובית וזאת משום שהרי כך היא המידה זה הדרך המדודה והנכונה לאכפיא לסטרא אחרא במינה ודוגמתה. בבחינת להשתמש בנשק של האויב כדי להכניע את האיוב. כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת סנהדרין דף לט' עמוד ב' "אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר "עובדיה (הנביא) גר אדומי היה (ונבואתו מכוונת כנגד אדום) והיינו דאמרי אינשי (בתרגום מארמית ללשון הקודש וזהו הפתגם השגור בפיהם של אנשים) "מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא" (בתרגום מארמית ללשון הקודש אבא פירושו יער מהיער בעצמו יבוא הכורת) כלומר משל למה הדבר דומה? לכך שבאו העצים לפני הבורא יתברך בטענה כעת שנברא הברזל יכרות את כל עצי היער ומה יגן עלינו? השיב להם הבורא: אם אתם לא תתנו עץ לידית הגרזן לא יכרות הכורת. והנמשל מתוך היער בעצמו או מתוך אדום קם עליהם הנביא המתנבא עליהם לרעתם. וכן דוד המלך המתנבא על מואב והוא צאצא של רות המואביה. ועוד מופיע בתלמוד מסכת שבת דף קכא' עמוד א' "אמר רב אבא בר כהנא פעם אחת נפל (נחש ארסי) אחד בבית המדרש (בשבת) ועמד ניותי אחד (יהודי שבא ממקום בשם ניו כלומר ניותי אחד) והרגו. אמר רבי (התבטא על כך רבי) "פגע בו כיוצא בו" (כלומר כשהניותי הרג את הנחש הוא התנהג כנחש להרוג). וזהו משל להורות שמשתמשים בנשק של האויב לפגוע באויב. ועל זה נאמר במשלי פרק יד' פסוק (כג) בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר: מותר פירושו יתרון והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב כדלקמן. שיטת לחימה מקובלת היא להשתמש בנשק של האויב כדי לפגוע בו, כלומר אם הסטרא אחרא נוהגת להפיל את האדם בעצבות דווקא העצבות הוא הכלי למלחמה בעצבות.

רמז לדבר יש בשיטת הבעל שם טוב האומר שיש צורך להפוך את ה"צרה" ל"צהר" מלשון צהרים שהשמש בהירה ברגע זה, כלומר להפוך לא רק את האותיות מצרה לצהר אלא בעיקר את הצרה למנוף שיוביל אותך לבהירות וצלילות ותצליח להתגבר על הצרה.

לשם כך הביא רבנו שתי דוגמאות אחת מעובדיה הנביא שכל נבואתו היא לאדום ככתוב בעובדיה פרק א' פסוק (א) חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יְהֹוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה: שואל התלמוד מדוע נשלח דווקא עובדיה לנבואה לאדום ומשיב רבי מאיר משום שהוא בעצמו היה גר מאדום, ודווקא הוא המתאים להעביר את המסר באופן שיתקבל אצלם. והדוגמא השניה נובעת מהתנהגות של נפגע באותה התנהגות של הרוצה לפגוע. כשם שהנחש בא להרוג כך יהודי זה התנהג כנחש להרוג אותו.

מעצבות למרירות

אך באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני השם והתלבשותה בסטרא אחרא נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש כי עצבות היא שליבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר רק שהיא חיות מבחינת גבורות קדושות והשמחה מבחינת חסדים כי הלב כלול משתיהן.

והנה לעיתים צריך לעורר בחינת גבורות הקדושות כדי להמתיק הדינים שהם בחינת נפש הבהמית ויצר הרע כששולט חס ושלום על האדם כי אין הדינים נמתקים אלא בשורשם בפרי עץ חיים שער השופר פרק א' מאריך מאד בענין תפקיד התקיעות בראש השנה ומסיים "אמנם יהיה בידך הקדמה אחת, כי כל המתקת הדינים אינם אלא על ידי שרשם. כי הדינים העליונים אשר הם נמתקים הם עצמם מכפרים את הדינים". ומאחר והשמחה היא מהחסדים והעצבות היא מהגבורות כדי לתקן את הגבורות יש צורך לתקנם בשורשם על ידי שימוש בגבורות ממותקות. ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת ברכות דף ה' ראש עמוד א') לעולם ירגיז אדם יצר הטוב והיינו בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך. אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם היא בשעה שהוא עצב בלאו הכי ממילי דעלמא או כך בלי שום סיבה אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממארי דחושבנא (מארמית ללשון הקודש בעלי חשבון נפש) הנזכרים לעיל (תניא פרק כט') ולקיים מאמר רבותינו זיכרונם לברכה לעולם ירגיז וכו' כנזכר לעיל (תניא פרק כט') ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא וכפי שכבר נתבאר יש הבדל בין מרירות לעצבות. לב נשבר אינה עצבות. כי ההבדל בין עצבות למרירות נובע מנקודת פתיחה שונה זו מזו.

בעוד שהעצבות נובעת מהרגשת עצמו ואנוכיותו של האדם על כך שאין הוא מושלם או אינו מצליח בדרכו. זהו טמטום הלב הנהפך ללב אבן. ואילו מרירות נובעת מרצונו להתקרב אל האלוהות אל העניין האחר שחוץ ממנו ולכן הוא נדחף להשלים את החסר ולבו מתמלא ונפתח ואינו נאטם.

לכן אומר רבנו הזקן כי העצבות מענייני קדושה אינה חסרון אך היא גם לא מעלה אלא רק אמצעי להביאך ללמעלה מזה והיינו המרירות.

הבדל יסודי נוסף בין עצבות למרירות ניתן לבחון במבחן התוצאה. כי העצבות גורמת לכבדות ונטייה לישון ולשכוח את העניין או להדחיקו. ואילו המרירות נותן לך חיות להתמודד ולהתאמץ כדי להשלים את החסר. מכאן ששורש החיות הבאה מעצבות היא סטרא אחרא מקום המוות ומקורה בגבורות ושורש המרירות הוא מצד הקדושה ואף שגם היא מקורה מהגבורות אלא שהגבורות הם קדושות. ושורש השמחה הוא מצד החסדים. השימוש בגבורות הקדושות הוא כדי להכניע את הגבורות הסטרא אחרא וזה נעשה בשורשם של הדברים ולא מלמטה מלמעלה אלא מלמעלה למטה.

ולכך יועץ לנו רבנו הזקן לנצל את ההזדמנות שישנה עצבות ממילא מסיבות שונות שהן באות מהגבורות. כדי לעורר את השורש של הגבורות הקדושות שהן המרירות שיביאו אותך לחסדים שורש השמחה.

שמחה הבאה ממרירות

ואחר כך יבוא לידי שמחה אמיתית

דהיינו שזאת ישיב אל ליבו לנחמו בכפליים אחר הדברים והאמת האלה הנזכרים לעיל (תניא פרקים כט'-ל') לאמור ללבו אמת הוא כן בלי ספק שאני רחוק מאד מהשם בתכלית ומשוקץ ומתועב כו' הסימן וכו' יורה כאן כמו שכבר נכתב בפרקים הקודמים את כל התוארים השלילים שנתנו חכמנו זיכרונם לברכה ליצר הרע כמו משוקץ מתועב וכו'. אך כל זה הוא אני לבדי הוא הגוף עם נפש החיונית שבו אבל מכל מקום יש בקרבי חלק השם ממש שישנו אפילו בקל שבקלים שהיא נפש האלוהית עם ניצוץ אלוהות ממש המלובש בה להחיותה רק שהיא בבחינת גלות

ואם כן אדרבה כל מה שאני בתכלית הריחוק מהשם והתיעוב ושיקוץ הרי נפש האלוהית שבי בגלות גדול יותר והרחמנות עליה גדולה מאד ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה להשיבה אל בית אביה כנעוריה קודם שנתלבשה בגופי שהייתה נכללת באורו יתברך ומיוחדת עמו בתכלית וגם עתה כן תהא כלולה ומיוחדת בו יתברך כשאשים כל מגמתי בתורה ומצוות להלביש בהן כל עשר בחינותיה כנזכר לעיל (תניא פרק כג') ובפרט במצוות תפילה לצעוק אל השם בצר לה מגלותה בגופי המשוקץ להוציאה ממסגר ולדבקה בו יתברך

וזו היא בחינת תשובה ומעשים טובים שהן מעשים טובים שעושה כדי להשיב חלק השם למקורא ושרשא דכל עלמין. כשם שאת הגבורות מתקנים בשורשם בגבורות קדושות גם את החסדים מתקנים בשורשם על ידי רחמים רבים. שהם למעלה מהחסדים.

הדרך לעורר את הרחמים מציע לנו רבנו שיהיה על ידי התבוננות דווקא במצב השלילי בו נמצא הבינוני האטום בלבו.

אמת הגוף האטום אויב לך, ובאמת הגוף משוקץ ומתועב וכו' אך כל זה הגוף ואילו נשמתך הטהורה נמצאת כרגע במאסר וגלות הגוף. וכמה שהגלות יותר קשה כך הרחמים עליה יותר גדולים כי יש הבדל עצום בין איש שעוסק בעבודת כפים ומרגיל עצמו לסבול כל ימיו וכשהוא נאלץ להילחם עם גופו הדבר בא לו בנקל יותר מאשר אדם ענוג בגופו שלא הסתגל מעולם לסבל ופתאום הוא נמצא בגלות ונאלץ לעבוד עבודת כפים ולהתמודד עם מצבים קשים הגלות אצלו קשה יותר, וממילא הרחמים עליו גדולים יותר ורחמנות זו תביא את הבינוני להתחזק יותר בעבודת התשובה מלשון לשוב ולחזור ולהשיב את הנפש אל בית אביה כנעוריה ולחזור למצב שהיה מצבו הטבעי והענוג ללא כל צורך במלחמה.

כל ימיו בתשובה

וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב ושבה אל בית אביה כנעוריה בשעת התורה והעבודה וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה להיות כל ימיו בתשובה בתלמוד מסכת שבת דף קנג' עמוד א' "רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך (בתשובה) שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן וכל שכן ישוב היום שמא ימות מחר ונמצא כל ימיו בתשובה ואף שלמה אמר בחכמתו בקהלת פרק ט' פסוק (ח) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר: ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה כמשל בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה ויצא לחופשי אל בית אביו המלך

ואף שהגוף עומד בשיקוצו ותיעובו וכמו שכתוב בזוהר בהקדמה לתיקוני הזוהר דף י' עמוד ב' מזכיר כי אדם וחווה לאחר החטא נאמר עליהם בראשית פרק ג' פסוק (כא) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: עור זה הוא הגוף החוטא בחטא פגם הברית ונקרא עור נחש וצדיקים השומרים על גופם בקדושה אינם מצד הכותנות העור הללו ואינם חוזרים לעפרם לאחר הסתלקותם כי רק על הנחש נאמר שעפר לחמו. דנקרא משכא דחויא מארמית ללשון הקודש "עור של נחש" כי מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית לא נהפך לטוב ליכלל בקדושה מכל מקום תייקר נפשו בעיינו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעיצבון הגוף. ככל שהגלות וצער השעבוד גדול יותר ועל ידי הרחמים המרובים עושה האסיר הכל לצאת ממצב זה על ידי שישיב את נפשו למקומו הראוי. ובצאתו מהמאסר תגדל השמחה במאוד משום הצער הגדול של השעבוד.

ואף שהבינוני לא הפך את עורו וגופו לקדושה, אין זה צריך להפריע לו מנחמה אפילו מועטת כי כל שינוי לטובה בצער הגלות יעורר שמחה מרובה. ועליו לדעת כי גופו הוא כמו עור הנחש שמסיר את עורו וממשיך לפתח עור חדש.

והדוגמה לשמחת הנפש בצאת מהמאסר יובא להלן מיציאת מצרים.

זכר ליציאת מצרים

והנה בחינה זו היא בחינת יציאת מצרים שנאמר בה (שמות פרק יד' פסוק (ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ:

דלכאורה הוא תמוה למה הייתה כזאת וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חופשי לעולם לא היה מוכרח לשלחם

אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתוקפו בחלל השמאלי כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה בתלמוד מסכת שבת דף קמה' סוף עמוד ב' "אמר רב יצחק מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין שלא עמדו על הר סיני שבשעה שבא נחש על חווה הטיל בה זוהמא וישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ועובדי כוכבים ומזלות שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. רק מגמתם וחפצם הייתה לצאת נפשם האלוהית מגלות הסטרא אחרא היא טומאת מצרים ולדבקה בו יתברך וכדכתיב (ירמיה פרק טז' פסוק יט') יְהֹוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה וגו' אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל: (שמואל ב' פרק כב' פסוק ג') אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי וגו' מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: (פיוט אדון עולם, בסידורים תפלת השחר) וְהוּא נִסִּי וּמָנוֹס לִי. מְנָת כּוֹסִי בְּיוֹם אֶקְרָא: ומקורו בתהילים פרק נט' פסוק (יז) וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי: הביא כאן רבנו שלוש מקורות כי הקדוש ברוך הוא הוציא את בני ישראל מטומאת מצרים ערוות הארץ כנגד שלוש קליפות הטמאות לגמרי.

ולכן לעתיד כשיעביר השם זכריה פרק יג' פסוק ב' וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ: כתיב (ישעיה פרק נב' פסוק יב') כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהֹוָה וגו'. וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כאמור מגודל צרת השעבוד שהיה במצרים במשך מאתיים ועשר שנים כך תגדל השמחה בצאתנו ממצרים.

אלא שכזכור בני ישראל כשיצאו ממצרים היה צורך לצאת במנוסה ובבריחה ואכן אמרו לפרעה כי רק היציאה היא לשלושה ימים ורק אחר כך נודע לפרעה כי ברח העם.

ולכאורה תמוה הדבר לאחר שמשה רבנו היה נכבד בעיני פרעה וכל עבדיו עד שהביא לשבירת מצרים סופית שהסכימו לשחרר את העם למה לא דרשו שחרור לגמרי ורק בקשו לצאת לשלושה ימים הרי לאחר כל המכות שקיבלו מצרים היו מוכנים שיצאו בני ישראל לגמרי אם רק היו מבקשים זאת?

אלא שהסיבה לכך הייתה כי בני ישראל לא היו רוצים לצאת לגמרי ממצרים כי הם עצמם לא פסקה זוהמתן מהם עד מתן תורה והיו קשורים עדיין בחבלי עבותות אהבתם לגלות.

ולכן כשהרע בתוקפו אין לבקש שחרור מושלם אך אפשר להקל את עול השעבוד. וגם על כך יש לשמוח.

מביא רבנו שלושה מקורות להוכיח כי ממצרים היה צורך לברוח ואילו בגאולה העתידה אין צורך לברוח.

בעצם כשבני ישראל היו במצרים מבחינתם היו שקועים במט' שערי טומאה, וכדי לגואלם צריך לברוח. אבל בגאולה העתידה הטומאה שוב לא תהיה קיימת בעולם אם כן אין צורך לברוח. רק מטומאה יש מצב של בריחה.

מצער הגלות לשמחת הגאולה

ולהיות בחינת תשובה זו ביתר שאת ויתר עוז מעומקה דלבא וגם שמחת הנפש תהיה בתוספת אורה ושמחה

כאשר ישיב אל ליבו דעת ותבונה לנחמו מעיצבונו ויגונו לאמור כנזכר לעיל (תניא פרק זה) הן אמת כו' (המצב מבחינת הגוף הוא לא הכי בסדר) אך אני לא עשיתי את עצמי. ולמה עשה השם כזאת להוריד חלק מאורו יתברך הממלא וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב והלבישו במשכא דחויא וטיפה סרוחה (מקורו מהמשנה באבות פרק ג' משנה (א) עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אין זה כי אם ירידה זו היא צורך עליה להעלות להשם כל נפש החיונית הבהמית שמקליפת נוגה וכל לבושיה הן בחינת מחשבה דיבור ומעשה שלה על ידי התלבשותן במעשה דיבור ומחשבת התורה [וכמו שיתבאר לקמן (תניא פרקים לה'-לז') עניין העלאה זו באריכות איך שהיא תכלית בריאת העולם]

ואם כן אפוא זאת אעשה וזאת תהיה כל מגמתי כל ימי חלדי לכל בהן חיי רוחי ונפשי וכמו שכתוב (תהילים פרק כה' פסוק א') לְדָוִד אֵלֶיךָ יְהֹוָה נַפְשִׁי אֶשָּׂא: דהיינו לקשר מחשבתי ודבורי במחשבתו ודבורו יתברך והן הן גופי הלכות הערכות לפנינו וכן מעשה במעשה המצוות שלכן נקראת התורה (תהילים פרק יט' פסוק ח') תּוֹרַת יְהֹוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְהֹוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי: פירוש לפי המפרשים הכוונה במשיבת נפש שהתורה משיבה אותך ממות לדרך החיים, אבל רבנו מפרש שהתורה משיבה את הנפש למקורה ושורשה ועל זה נאמר (תהילים פרק יט' פסוק ט') פִּקּוּדֵי יְהֹוָה יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת יְהֹוָה בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם: כלומר לסיום מציע רבנו הזקן התבוננות נוספת שתביא לידי תשובה. והתשובה תהיה בשמחה גדולה. למרות שאדם אחראי על מעשיו הרעים, יתבונן שבדבר אחד לפחות אין האשמה בו. והוא יצירת הגוף המשוקץ ומתועב. בזה אין אתה אשם. אלא שמצב זה נוצר רק כדי להביא אותך לעבודת תשובה גדולה יותר ולהתגבר על עצמך. וזה יעורר בך שמחה גדולה על שניתנה לך ההזדמנות להתגבר ולהילחם ולהצליח במלחמה ולנצח יצרך וזאת תהיה לך לנחמה ולשמחה.

סיכום הפרק

ואף אם כשיאריך בעניינים הנזכרים לעיל יבוא לידי מרירות הנפש על ריחוקה מאור פני השם, לא יחוש, אף שהיא מצד קליפת נוגה, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. כי כך היא המידה לאכפייא לסטרא אחרא במינה ודוגמתה.

ואם מתוך עבודת עצמו הבינוני יעסוק בעצת הזוהר או בעצת המשנה ומתוך כך יגיע לידי עצבות חס ושלום, לא יחוש מכך אלא להיפך זהו הסדר הרגיל והנדרש לעבודה קודם עצבות ומזה לעבור למרירות ומשם יגיע לשמחה.

ויתרון העצב היא השמחה הבאה אחר העצב. ובאמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני השם נקראים בשם עצבות כלל.

כי עצבות היא שליבו מטומטם ואין לו חיות. אבל מרירות אדרבה יש חיות בלבו מבחינת גבורות קדושות, ועל ידי זה יבוא לידי שמחת הנפש בצאתה מגלות הגוף ולדבקה בו יתברך, 

שזהו עניין יציאת מצרים.

משום שאחת משיטות הלוחמה המוצלחות הוא להשתמש דווקא בנשק של האויב.

אך על הבינוני לזכור כי אין העצבות משמשת כמטרה אלא רק כאמצעי להגיע לידי שמחה והשמחה תבוא בהתבוננות כי רק הגוף הוא הבעייתי ואילו הנפש מחוברת לצד הקדושה.

סיפור חסידי לפרק

פעם אחת הגיע איש חסיד עשיר מופלג ובעל צדקה וחסד גדול לרבנו הזקן ונכנס לשוחח עם רבנו ביחידות.

החסיד סיפר לרבנו הזקן כי התהפך עליו הגלגל והוא הפסיד את כל כספו. על עצמו אין הוא מתלונן ומקבל עליו דין שמים.

אך – הוא שואל – מה יהיה על כל התלמידי חכמים שהוא החזיק את פרנסתם על חשבונו ומה יהיה על כל היתומות שהוא התחייב להשיא אותם בכספו, ומה יהיה על כל מוסדות הצדקה וחסד שנתמכו על ידו?

רבנו הזקן הניח את ראשו על ידיו הקדושות משך זמן, והשיב לו בניגון כדרכו.

"אתה מספר לי מה אתה צריך, אולי תספר לי מה צריכים אותך?"

התבונן החסיד בעצמו, אכן הרי הקדוש ברוך הוא הוא דיין האלמות ואבי היתומים והוא זן ומפרנס לכל. מדוע אם כן כל הסיוע חייב לעבור דרכי?

כשהבין זאת אותו חסיד הוא התעלף בחדרו של הרבי.

כשעררו אותו מעלפונו. החליט שאכן עליו לעשות תשובה גדולה על התנהגותו. והחליט להישאר בחצר הרבי לעבוד על עצמו.

כעבור מספר ימים כשראה הרבי את עבודת התשובה שלו שהיא בכנות והוא כבר הבין את המסר קרא לו רבנו הזקן ויעץ לו לעשות איזה עסק ובירך אותו ואכן הוא חזר להיות עשיר כמקודם, והמשיך בדרכו לחלק מכספו לצדקה וחסד ובהרחבה, אך כבר הוא למד את המסר כי הוא רק צינור להעביר ולחלק כספים לצדקה ואין לו להתגאות על כך.

בהזדמנות אחרת הסביר הרבי שהוא נקט איתו בעצה הכתובה בספר התניא בפרק זה לנצל את שעת הכושר שהאדם בעצבות ממילא, כדי לפעול עליו שיהיה במרירות ושיבוא לידי שמחה.