מבוא לפרק

המצווה שהכי קשה לביצוע בשלמות, היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך", שכן לעיתים נתקלים אנו באנשים שכדי לעורר אהבתנו אליהם יש צורך בתעצומות נפש ענקיות. אלא שרבנו הזקן מלמדנו את הדרך לקיום מצווה זו בשלמות.

וזאת לאור הנאמר עד עתה שהגוף משוקץ ומתועב אבל הנפש היא העיקר, כך נוכל לבוא לקיום "ואהבת לרעך כמוך" מצד הנפש ולא מצד הגוף.

כדרכו בקודש רבנו הזקן מסביר לנו כיצד ניתן לקיים את המצווה וכיצד נתייחס לחוטא ולחטאיו, ובעיקר הסבר למה אמר הלל הזקן שכל התורה כולה זהו פירוש למצווה זו. כי הרי המצוות מחולקות למצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו, מילא אם היה נאמר לנו כי מצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא שורש כל המצוות שבין אדם לחברו היה מובן אך לומר גם על המצוות שבין אדם לבורא יתברך שהם פירוש למצוות אהבת ישראל דבר זה לכאורה אינו מובן ועל כך יבאר רבנו בפרק זה.

באופן סמלי כשמדובר על מצוות אהבה בלב לכל יהודי מספר הפרק הוא "לב".

אהבת ישראל אמיתית

והנה על ידי קיום הדברים הנזכרים לעיל (בפרקים כט'-לא') להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבוא לידי קיום מצוות ויקרא פרק יט' פסוק יח' לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה: לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן.

כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלוהים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה מקורו ממלאכי פרק ב' פסוק (י) הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ: ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בהשם אחד רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחווה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה. פותח רבנו בקביעה כי כדי לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" יכול רק יהודי המכיר במעלת הנפש על הגוף. כי מצד הגופים אנו מחולקים אחד מהשני, ורק מצד הנפשות כולם שווים כי הם חלק אלוה ממעל ממש.

בכלל באהבה ישנם שני סוגי אהבות: אהבה אמיתית והיא אינה תלויה בסיבה חיצונית והיא הנקראת אהבה עצמית. וכשם שכל אברי הגוף חביבים על האדם בשלמותם כך כל יהודי ויהודי בהיותו חלק אלוה ממעל ממש חביבותו שווה.

וישנה אהבה התלויה בדבר כלומר מצד סיבה וגורם חיצוני והיא אהבה שאינה אמיתית כי בטל דבר בטלה אהבה כמו שכתוב במשנה מסכת אבות פרק ה' משנה (טז) כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן:

מאחר והנפש עיקר ולא הגוף עיקר, אהבה ליהודי בעל נפש אחר אינה תלויה בדבר על היא אהבה עצמותית. מתוך אותו חלק אלוה ממעל ממש. ואילו מצד הגופים יכול להיות בכך דבר הגורם לאהבה. ולכן כל ישראל נקראים "אחים". ואין הכוונה לאחים במשמעות של קרבת דם אלא במשמעות של "אחווה".

כל התורה פירוש לאהבת ישראל

וזה שאמר הלל הזקן על קיום מצווה זו בתלמוד מסכת שבת דף לא' עמוד א' "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל גיירו, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא כו'. זיל גמור (בתרגום מארמית ללשון הקודש: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך ושאר כל התורה פירוש למשפט זה לך ולמד) כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין וגם להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל כמו שיתבאר לקמן (בפרק מא') דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דווקא ולא כשיש פירוד חס ושלום בנשמות דקודשא בריך הוא לא שריא באתר פגים בתרגום מארמית ללשון הקודש: "אין הקדוש ברוך הוא נמצא במקום פגום, מקור הדברים בזוהר חלק א' דף רטז' עמוד ב' וזה לשון הזוהר (ובמוסגר יובא התרגום מארמית ללשון הקודש) "תא חזי (בא וראה) כתיב (בראשית פרק מה' פסוק (כז) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: דהא בקדמיתא מית הוה ההוא רוחא דיליה (ראה שעד עכשיו רוח יעקב אבינו היתה מתה…) אמר רבי יוסי שכינתא לא שריא (השכינה לא נמצאת) אלא באתר (מקום) שלם ולא באתר חסר ולא באתר פגים ולא באתר עציב אלא באתר חדו (שמח). ובגין כך (ובגלל זה) כל אינון שנין דיוסף אתפרש מאבהוי (כל אותם השנים שהיה יוסף מובדל מאביו) ויעקב הוי עציב לא שריא ביה שכינתא (ויעקב היה עצוב לא שרתה השכינה אצלו). וכמו שנאמר (נוסח תפילת העמידה) בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ. וכמו שמבואר במקום אחר באריכות (ליקוטי תורה לרבנו הזקן לספר ויקרא דף לח' עמוד א'): בלקוטי תורה מבאר רבנו הזקן כי ישנה מעלה של גילוי האלוהות בעולמות התיקון ממה שישנו בעולמות התהו למרות שעולמות התהו נעלים וקודמים לעולם התיקון והוא משום שבעולמות התהו כל מידה היא בפני עצמה ואין התכללות המידות לכן אין נקרא מקום זה אתר שלים שתשרה בו השכינה ואילו בעולמות התיקון שישנם התכללות המידות ישנו גילוי אלוהות ולכן אנו אומרים בתפילה ברכנו אבינו ומדוע? משום שכולנו כאחד! ולכן כל פעם שישנה אחדות זוכים ישראל לגילוי אלוהות כמו שבמתן תורה נגלה עליהם מלך מלכי המלכים משום שהיו באחדות כאיש אחד בלב אחד וגם הגאולה תבוא על ידי אחדות בעמנו.

וכאמור לכאורה אינו מובן איך אמר הלל שכל התורה הם פירוש ל"ואהבת לרעך כמוך", מילא אם נאמר שזה שורש לכל המצוות שבין אדם לחברו אך כל התורה כולה, הייתכן? אלא שאכן כך הדברים לפי המתבאר כאן אם קיום מצווה זו יכולה להיות רק כשתגביה את נפשך על גופך, השגת את כל מטרת קיום מצוותיו יתברך. וזה מצד מקיים המצוות שתפקידו להגביה את הנפש על הגוף, ומצדו יתברך כל המכוון בקיום המצוות הוא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים בעולם התחתון הזה ואין הקדוש ברוך הוא שורה אלא במקום שלם מבחינת אחדות, אם כן בקיום מצווה זו אתה משיג את השלמת רצונו יתברך ולכן מצווה זו היא שורש לכל מצוות התורה לא רק מצוות שבין אדם לחברו אלא גם ובעיקר במצוות שבין אדם למקום.

היחס לחברך החוטא

ומה שאמרו בגמרא בתלמוד מסכת פסחים דף קיג' עמוד ב' "אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב שמי שרואה בחברו שחטא שנאמר (שמות פרק כג' פסוק (ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: … שואל התלמוד וכי מותר לשנאות יהודי? והרי כתוב (ויקרא פרק יט' פסוק (יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: אלא … דחזייא ביה איהו דבר ערווה (מארמית ללשון הקודש אלא מדובר כשראית דבר ערוה אצל אחיך מותר לך לשנאותו) רב נחמן בר יצחק אמר מצווה לשנאותו (לא מותר אלא חובה) שנאמר (משלי פרק ח' פסוק (יג) יִרְאַת יְהֹוָה שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי: אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי (שאל רב אחא בנו של רבא את רב אשי) מהו למימרא לרביה למשניה? (האם מותר לומר לרבו שישנא אותו גם הוא?) אמר ליה וגם לומר לרבו שישנאהו. אי ידע דמהימן לרביה כבי תרי לימא ליה (אם יודע שרבו יאמין לו כמו שני עדים שיאמר לרבו). אבל מסייג רבנו שזהו דווקא היינו בחברו שבתורה ומצוות וכבר קיים בו מצוות התורה של הוכחה כפי שנכתב בויקרא פרק יט' פסוק יז' לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: ופירוש "עמיתך" עם שאתך בתורה ובמצוות בתנא דבי אליהו סדר אליהו רבה בסוף פרק יח' "הוכח תוכיח את עמיתך, יכול אפילו אם אתה יודע שהוא רשע ושנאך אף על פי כן אתה חייב להוכיח אותו? תלמוד לומר הוכח תוכיח את עמיתך. לעמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצוות אתה חייב להוכיח אותו אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו וגם אי אתה רשאי להוכיח אותו שנאמר (משלי פרק ט' פסוקים (ז) יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ: (ח) אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ: ואף על פי כן לא שב מחטאו כמו שכתוב בספר חרדים פרק לה' אות כד' "אמרו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת פסחים דף קיג' עמוד א') אם רואה אדם שעבר עבירה והוכיחו בסבר פנים ולא שב, מצווה לשונאו שנאמר יראת השם שנאת רע וזהו השונא שהוזכר בתורה כי תראה חמור שנאך, דאילו במילי דעלמא אסור לשנאותו.

אם כן נסכם: כיצד בכל זאת יש מצבים שמותר לשנאות אדם? על כך מבאר רבנו בדרך של סייג אחר סייג.

ראשית בכלל אסור לשנאות אף יהודי על מעשיו או על התנהגותו במילי דעלמא  שנאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך". והחוטאים אם הוא לא חברך בתורה ומצוות ואינו במצב שמסגול לשמוע את הוכחותיך, אין לך להוכיחו, וכפי שיתבאר בהמשך.

היחס לחוטא שאינו חברך

אבל מי שאינו חברו ואינו מקורב אצלו על זה אמר הלל הזקן משנה מסכת אבות פרק א' משנה יב': הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וכו' וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה: לומר שאף הרחוקים מתורת השם ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא נקראים בריות שאין להם שום מעלה אחרת מעבר להיותם בריות שנבראו על ידי בורא העולם. צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת השם והן לא, לא הפסיד שכר מצוות אהבת רעים ממשיך רבנו לסייג את היחס לחוטא ומציין שבאם אין הוא חברך או אתך בתורה ומצוות ואינו אלא ברייה בעולמו של הקדוש ברוך הוא שאין לה כל מעלה אלא רק חסרונות וכל המעלה שלו הוא שהוא נברא על ידי הקדוש ברוך הוא בורא העולם עליו חל ציווי המשנה הוי מתלמדיו של אהרן הכהן איש החסד שהיה מקרב את הבריות ואולי על ידי כך יוכל להשפיע עליהם לקרבן לתורה, ועל כל פנים אין אתה מפסיד כלום בכך כי לפחות אתה קיימת את מצוות אהבת רעים, בעוד שמצוות הוכח תוכיח מוטלת רק על חברך וכשהוא ראוי ומסוגל לקבל את התוכחה.

אהבת רעים ושנאת חטאים

וגם המקורבים אליו שאתה מצווה להוכיחם מצד ציווי התורה הוכח תוכיח והוכיחם ובכל זאת לא שבו מעוונותיהם שמצווה לשנאתם מצד הציווי של יראת השם שנאת רע. אף על פי כן מצווה לאהבם גם כן ושתיהן הן אמת שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלוהות שבתוכם המחיה נפשם האלוהית וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגובר עליה ברשעים והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע ממה שכתוב ישעיה פרק כט' פסוקים (כב) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ: (כג) כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ: אמנם בפסוק נאמר בית יעקב אך הכוונה גם על יעקב בעצמו כפי שרואים בתלמוד מסכת סנהדרין דף יט' עמוד ב' שמפרש את הפסוק על יעקב ואברהם כפשוטו כמו שנאמר שם שיעקב פדה את אברהם מצער גידול בנים.

[ולא אמר דוד המלך עליו השלום תהילים פרק קלט פסוק כב' תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וגו' לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי: אלא על המינים והאפיקורסים בתלמוד מסכת ראש השנה דף יז' עמוד א' כתוב: אבל המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים שאין להם חלק באלוהי ישראל כגון ירבעם בן נבט וחביריו יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות שנאמר בישעיהו פרק סו פסוק (כד) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר: גיהנם כלה והן אינן כלין שנאמר בתהילים פרק מט פסוק (טו) כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ: כדאיתא בגמרא ריש פרק ט"ז דשבת (דף קטז' עמוד א') שם בתלמוד מסכת שבת דף קטז' עמוד א' מוסבר שפסוק זה שאמרו דוד בתהילים פרק קלט פסוק כב תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים  לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי: בא בהמשך לפסוק שלפניו תהילים פרק קלט פסוק (כא) הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְהֹוָה אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט: כלומר עליהם אמר דוד הלא משנאיך השם אשנא. לאמור כי אותם המינים והאפיקורסים שהם שנאיו של הקדוש ברוך הוא הם שנואים אף על דוד המלך.]: כיצד ניתן לאהוב את הנפש ולשנאות את הרע? על כך מסביר רבנו כי שניהם באים במידות שונות הנמצאות בלב ולכן אפשר גם לאהוב את הטוב שבחוטא מצד זה שהוא ברייה של הקדוש ברוך הוא ויש לו נפש אלוהית ומצד שני לשנוא את הרע שבו.

ועוד על ידי מידת הרחמים ניתן לעורר רחמים רבים ולהפוך את השנאה לאהבה, באמת רחמנות גדולה על החוטא כי הניצוץ האלוהי החבוי בתוכו נמצא בגלות גדולה והרחמנות עליו גדולה מאד, ולכך הביא רבנו את הפסוק שיעקב פדה את אברהם כי מידת אברהם היא מידת החסד כנודע שהיא מקור ה"אהבה" ולכן נקרא "אברהם אהובי" ומידתו של יצחק היא גבורה ויראה ולכן נאמר עליו "פחד יצחק", ואילו יעקב מידתו מידת התפארת שהיא מקור ה"רחמים" ולכן הרחמנות יכולה לגאול ולפדות את האהבה ולהביא לידי גילוי.

סיכום הפרק

ועל ידי קיום הנזכר לעיל להיות גופו נבזה ונמאס בעיינו ושמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה, יבוא לידי קיום מצוות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן, בשגם שכל ישראל נקראו אחים מצד שורש נפשם בהשם אחד.

על ידי התייחסות נכונה לגוף הבעייתי ואילו הנפש היא עיקר מעלתו בהיותו חלק אלוה ממעל ממש, מזה יבוא לידי קיום נכון של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" לכל איש ישראל. כי רק מצד הגוף יהודי מחולק מחברו אך מצד הנפש כולם מאוחדים בהיותם חלק אלוה ממעל.

וקיום מצווה זו היא כל התורה כולה שהיא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף. וגם להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל. למהוי אחד באחד דווקא, ולא כשיש פירוד חס ושלום בנשמות, שהרי הקדוש ברוך הוא לא משרה שכינתו באתר פגום, שאין בו אחדות והתכללות. וכמו שנאמר ברכנו אבינו כולנו כאחד.

ואף אם יש יהודי חוטא שמצווה לשונאתו הרי מצווה גם לאהובו כי השנאה מצד הגוף והרע והאהבה מצד הנפש האלוהית שבו.

סיפור חסידי

במסגרת נושא השיעור העוסק בנושא אהבת ישראל טהורה ישנם סיפורים רבים. אך נעסוק בסיפור אחד קצר בעל עומק רב.

מספרים שכשהרב הקדוש רבי ישראל מרוזין בהיותו ילד קטן היכנסו אותו ללמוד אצל המלמד הראשון שילמד אותו את אותיות הא' ב'.

המלמד לימד אותו את תמונת האותיות וכשהגיעו לאות יוד' הראה לו המלמד כי האות הזו היא הקטנה ביותר באותיות הא' ב'.

והסביר לו המלמד כי האות י' היא סך הכל נקודה קטנה. וזהו הסמל של היהודי אות שהיא נקודה קטנה כי אתם המעט מכל העמים כתוב על עם ישראל, ויהודי הוא בסך הכל "נקודה".

המשיך התלמיד ללמוד ולימים הוא מצא כתוב בסידורים ובחומשים שכתוב יוד ו-יוד אחד ליד השני. (בעבר כשהדפוס היה דבר קשה והיו צריכים לסדר את האותיות בעופרת השתדלו לקמץ בעבודה ולקצר והיו מדפסים דברים בקיצור, כדוגמא כשהיו רוצים לציין את שם השם היו כותבים יוד ו-יוד לסמל שהכתיב הוא שם הוי'ה מתחיל מהאות יוד' ואין מבטאים זאת בדיבור כי בדיבור אנו משתמשים בלשון אדנות (אלף, דלת, נון, יוד) והסימול יוד' ו-יוד' בא להורות שנכתב בשם הוי'ה ומבוטא בשם אדנות יוד ראשונה של שם הויה ויוד אחרונה של שם אדנות).

שאל התלמיד את רבו האם זהו שני יהודים?

ענה לו רבו: כן! כשיש שני יהודים מאוחדים שם שורה השכינה. וזהו שם השם.

המשיך התלמיד ללמוד בחומש ומצא שבסוף פסוק מציינים בנקודתיים אנכיים כך- ":".

שאל התלמיד האם גם זה שם השם?

ענה לו המלמד: לא! כשיהודי אחד מתנשא על השני אין זה שם השם אלא זהו סוף העניין, סוף פסוק.