מבוא לפרק

בהמשך לפרק הקודם בו המשיך רבנו במהלך המסביר את מעלת המצוות המעשיות וכן עשיית המצוות הכוללת אפילו עקימת שפתיים שכבר נחשב מעשה הנדרש להמשיך את האור אין סוף מאחר וזה הדרך היחידה להמשכת אור זה שישרה בעולם הזה התחתון.

בפרק זה לאחר הקדמת סיכום עניין חשיבות הדיבור בפה במצוות הקשורות לדיבור כמו תפילה, ברכות ותלמוד תורה, ימשיך רבנו לבאר שאף קיום המצוות בכוונה (לא רק הדיבור) בעל חשיבות בעניין המשכת האור אין סוף בעולם.

הרהור לא נחשב כדיבור

והנה עם כל הנזכר לעיל (פרק לז') יובן היטב פסק ההלכה הערוכה בתלמוד מסכת ברכות דף כ' סוף עמוד ב' נפסק להלכה שהרהור אינו נחשב כדבור ולכן מי שנטמא בטומאת קרי ואסור לו ללמוד תורה עד שיטהר עצמו מותר לו להרהר בדברי תורה כי הרהור אינו נחשב כדבור. ופוסקים בהלכות תלמוד תורה לרבנו הזקן פרק ב' הלכה יב' כותב רבנו להלכה "וכל אדם צריך ליזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו כל מה שלומד … וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא אינו יוצא בלימוד זה ידי חובת מצוות (דברים פרק ה' פסוק (א) וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂתָם: וכמו שכתוב (יהושע פרק א' פסוק (ח) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל: וכמו בכל המצוות התלויות בדבור שאינו יוצא בהן ידי חובה בהרהור". דהרהור לאו כדבור דמי מארמית ללשון הקודש "הרהור אינו דומה לדיבור". ואם קרא קריאת שמע במחשבתו ובלבו לבד בכל כוח כוונתו לא יצא ידי חובתו כך נפסק להלכה בהלכות קריאת שמע בשולחן ערוך רבנו הזקן סימן סב' סעיף ג' "צריך להשמיע לאזניו מה שמוציא מפיו שנאמר (דברים פרק ו' פסוק (ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: "שמע" השמע לאזניך ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא מפיו בשפתיו אבל אם קראה בלבו לא יצא שהרהור אינו כדיבור". וצריך לחזור ולקרות כן הוא הסכמת רוב הפוסקים האחרונים. וכן בברכת המזון כך פוסק להלכה רבנו הזקן בשולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת המזון סימן קפה סעיף ג': "לא יברך אדם ברכת מזון בלבו ואם בירך יצא והוא שהוציא בשפתיו אלא שבירך בלחש כל כך עד שלא השמיע לאזניו אלא בירך בליבו אבל אם לא הוציא בשפתיו כלל אלא הירהר בליבו לבד לא יצא שהרהור אינו כדיבור". דאורייתא כן דעתם של כל הפוסקים שברכת המזון היא מצוות עשה מן התורה וכך כותב רבנו הזקן בשולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת סימן קסז' סעיף א' "מצוות עשה מן התורה לברך את השם אחר אכילת המזון שנאמר (דברים פרק ח' פסוק (י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: ובשאר ברכות כך פוסק רבנו הזקן בשולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רו סעיף ה' "וצריך שישמיע לאזניו ואם לא השמיע יצא ובלבד שיוציא בשפתיו". דרבנן בניגוד לברכת המזון שהיא מצוות עשה מן התורה התקינו חכמים שיהא אדם מברך על אכילתו תחילה והיא מצווה מדברי סופרים כלומר מדרבנן, וכן מופיע ברמב"ם הלכות ברכות פרק א' הלכה ב'. ובתפילה כך פוסק רבנו הזקן בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קא' סעיף ד' "המתפלל בלחש ולא השמיע לאזניו יצא אבל אם התפלל בלבו ולא הוציא בשפתיו לא יצא שהרהור אינו כדבור". ואם הוציא בשפתיו ולא כיוון ליבו יצא ידי חובתו בדיעבד מארמית ללשון הקודש "כשכבר נעשה" ואין צריך לחזור לבד מפסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של תפילת שמונה עשרה וכדאיתא [בריש פרק ב' דברכות] בתלמוד מסכת ברכות דף יג' עמוד ב' לומדים מהפסוק (דברים פרק ו' פסוק (ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וקריאת שמע חייבים בכוונה אך עד כמה? מתקיים דיון בתלמוד בעניין זה ולמסקנת הדברים אמר רב זוטרא פסוק ראשון שבקריאת שמע וברכה ראשנה שבתפילת עמידה עד כאן מצוות כוונה מכאן ואילך מצוות קריאה וכו'. עד כאן מצוות כוונה מכאן ואילך המצווה היא קריאה בפה גם ללא כוונה".

והיינו משום שהנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה במצוות רק להמשיך אור לתקן נפש החיונית והגוף על ידי אותיות הדבור שהנפש מדברת בחמשת מוצאות הפה וכן במצוות מעשיות שהנפש עושה בשאר אברי הגוף: כך נפסק להלכה שכל המצוות שנדרש לבצע אותן בדיבור בין במצוות מן התורה ובין במצוות מחכמים יש צורך להוציא בשפתיו את הדיבור ואין להסתפק בהרהור בלבד.

ואם הוציא בשפתיו אלא שליבו בל עמו ולא כיוון ליבו לנאמר בפיו בדיעבד יצא ידי חובתו מלבד פסוק ראשון שבקריאת שמע שצריך כוונה וברכה ראשונה שבתפילת עמידה.

והטעם משום שהעיקר הוא מעשה המצווה כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון ואילו הגוף שבו נעשים המעשים הוא העיקר להמשכת האור דווקא.

ברכה בלא כוונה כגוף בלא נשמה

אך אף על פי כן אמרו (ספר שני לוחות הברית מסכת תמיד עניני תפילה בתחילתו) תפילה או שאר ברכה בלא כוונה הן כגוף בלא נשמה

פירוש כי כמו שכל הברואים שבעולם הזה שיש להם גוף ונשמה שהם נפש כל חי ורוח כל בשר איש ונשמת כל אשר רוח חיים באפיו מכל בעלי חיים והשם מחיה את כולם ומהווה אותם מאין ליש תמיד באור וחיות שמשפיע בהם שגם הגוף החומרי ואפילו אבנים ועפר הדומם ממש יש בו אור וחיות ממנו יתברך שלא יחזור להיות אין ואפס כשהיה ואף על פי כן אין ערך ודמיון כלל בין בחינת אור וחיות המאיר בגוף לגבי בחינת אור וחיות המאיר בנשמה שהיא נפש כל חי כל נברא בעולם יש לו גוף ונשמה, גוף הדבר והחיות האלוהית המחייה אותו חיות זו נקראת נשמת הדבר.

אמנם הקדוש ברוך הוא מחייה ומהווה הן את הגוף והן את הנשמה אבל אף על פי כן אין ערך ודמיון בין החיות הנמשכת לגוף הדבר לבין החיות הנמשכת לנשמת הדבר.

ההבדל בין הגוף לנשמה נובע מכמות הצמצום וההסתר הפנים האלוהי שבגוף מצד היותו מציאות גשמית ההסתר פנים וצמצום האור אין סוף הוא רב יותר מאשר צמצום האור והסתר הפנים הנמשך לנשמה כי הנשמה מציאותה מציאות רוחנית לעומת הגוף. למרות ששניהם נבראים מהבורא יתברך.

גם במצוות שבדבור כמו תפילה, ברכה ותלמוד תורה יש גוף המצווה ואילו הכוונה שמתפלל ולומד בה נחשבת כנשמת הדבר.

האור מסתתר בשווה

ואף שבשניהם אור אחד שווה בבחינת הסתר פנים ולבושים שווים שהאור מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם

כי שניהם הם מעולם הזה שבכללותו מסתתר בשווה האור והחיות שמרוח פיו יתברך בבחינת הסתר פנים וירידת המדרגות בהשתלשלות העולמות ממדרגה למדרגה בצמצומים רבים ועצומים עד שנתלבש בקליפת נוגה להחיות כללות עולם הזה החומרי דהיינו כל דברים המותרים והטהורים שבעולם הזה וממנה ועל ידה מושפעים דברים הטמאים כי היא בחינה ממוצעת כנזכר לעיל (תניא פרק ז') כאמור כמות הצמצום משתנה מגוף לנשמה אף שבשניהם מסתתר האור בשווה כי גם הנשמה ולא רק הגוף הם נבראים של עולם הזה הגשמי אלא שהגוף נחשב כמציאות גשמית ממש, והנשמה נבראה בעולם הזה באופן רוחני יותר. וכן החיות הנמצאת בשלוש קליפות הטמאות לגמרי היא שווה לחיות הנמצאת בקליפת נוגה אלא שבקליפת נוגה האור מצומצם פחות. וכדלהלן:

הצמצום אינו בשווה

אף על פי כן ההארה שהיא המשכת החיות אשר השם מאיר ומחיה דרך לבוש זה אינה שווה בכולן בבחינת צמצום והתפשטות

כי בגוף הגשמי והדומם ממש כאבנים ועפר ההארה היא בבחינת צמצום גדול אשר אין כמוהו והחיות שבו מועטת כל כך עד שאין בו אפילו כוח הצומח ובצומח ההארה אינה בצמצום כל כך. כאמור למרות שהאור מסתתר בשווה הצמצום באור הוא בהתאם לנבראים הרוחניים או הגשמיים. כלל הוא שהבריאה מתחלקת לארבע דרגות: דומם, צומח, חי ומדבר. במין המדבר הצמצום הוא פחות מורגש מאשר בחי או בצומח ועל אחת כמה וכמה בדומם. כי הדומם כל כך מצומצם עד שאפילו כוח הצומח אין ניכר בו. ובדרך כלל אחד נעלה מהשני הצומח נעלה מהדומם כי בדומם לא ניכר הצמיחה והמדבר נעלה מהחי כי בחי אין ניכר כוח הדיבור.

ארבע מדרגות דומם, צומח, חי ומדבר

ודרך כלל נחלקות לארבע מדרגות דומם צומח חי מדבר כנגד ד' אותיות שם הוי"ה ברוך הוא שממנו מושפעים

וכמו שאין ערך ודמיון ההארה והמשכת החיות שבדומם וצומח להארה והמשכת החיות המלובשת בחי ומדבר אף שבכולן אור אחד שווה בבחינת הסתר פנים ומלובש בלבוש אחד בכולן שהוא לבוש נוגה

כך אין ערך ודמיון כלל בין הארת והמשכת אור אין סוף ברוך הוא שהוא פנימיות רצונו יתברך בלי הסתר פנים ולבוש כלל המאירה ומלובשת במצוות מעשיות ממש, וכן במצוות התלויות בדיבור וביטוי שפתים בלי כוונה שהוא נחשב כמעשה ממש כנזכר לעיל (תניא פרק לז') לגבי ההארה והמשכת אור אין סוף ברוך הוא המאירה ומלובשת בכוונת המצוות מעשיות שהאדם מתכוון בעשייתן כדי לדבקה בו יתברך על ידי קיום רצונו שהוא ורצונו אחד וכן בכוונת התפילה וקריאת שמע וברכותיה ושאר ברכות שבכוונתו בהן מדבק מחשבתו ושכלו בו יתברך.

ולא שדבקות המחשבה ושכל האדם בו יתברך היא מצד עצמה למעלה מדבקות קיום המצוות מעשיות בפועל ממש כמו שיתבאר לקמן (בפרק זה בהמשך)

אלא מפני שזהו גם כן רצונו יתברך לדבקה בשכל ומחשבה וכוונת המצוות מעשיות ובכוונת קריאת שמע ותפילה ושאר ברכות והארת רצון העליון הזה המאירה ומלובשת בכוונה זו היא גדולה לאין קץ למעלה מעלה מהארת רצון העליון המאירה ומלובשת בקיום המצוות עצמן במעשה ובדבור בלי כוונה כגודל מעלת אור הנשמה על הגוף שהוא כלי ומלבוש הנשמה כמו גוף המצווה עצמה שהוא כלי ומלבוש לכוונה

ואף שבשתיהן במצווה ובכוונתה מלובש רצון אחד פשוט בתכלית הפשיטות בלי שום שינוי וריבוי חס ושלום ומיוחד במהותו ועצמותו יתברך בתכלית הייחוד אף על פי כן ההארה אינה שווה בבחינת צמצום והתפשטות ארבעת החלוקות הנזכרות לעיל דומם, צומח, חי ומדבר משתלשלות מארבע אותיות שם הוי'ה ברוך הוא.

וכשם שהאור והחיות שאמנם שווה הוא בכל אך מצומצם בכל מקום לפי דרגתו כך גם במצוות ובכוונת המצוות ישנם גוף המצווה והכוונה שהיא נשמת המצווה.

לכן הצמצום בגוף המצווה גדול יותר ממה שישנו בכוונת המצוות. למרות שמבחינת האור הכול שווה.

[הגהה – וכמו שכתוב בעץ חיים (שער קליפת נוגה פרק ה') שכוונת המצוות ותלמוד תורה היא במדרגת אור וגוף המצוות הן מדרגות ובחינת כלים שהם בחינת צמצום שעל ידי צמצום האור נתהוו הכלים כידוע ליודעי חכמה נסתרת בהגהה זו מסביר רבנו שההבדל בין גוף המצווה לנשמת המצווה החל כבר בשורשו העליון. כי כידוע בעולמות העליונים שבהם האור הנקרא "ספירות" כבר שם הם מתחלקים לעשר ספירות עליונות שהחלוקה מורה על צמצום כי באור עצמו אין התחלקות ונוסף לכך ההתחלקות יוצרת התחלקות נוספת וצמצום רב יותר לחלוקה בין הספירות עצמן לבין כלי הספירות עד כדי כך שלמעלה הספירות המחלוקות נחשבות כאורות לעומת הכלים.

לכל ספירה יש את הכלי המיועד לה העוזר לה לפועל ומגביל ומצמצם אותה לצורך עבודתה על דרך משל האור המוחין וכלי המוחין. השכל והמוח,

ממילא לא רק שבספירות עצמן ישנה התחלקות לעשר ספירות ישנה חלוקה נוספת למוחין לחוד ומידות לחוד כשהמוחין נעלים מהמידות ונוסף לכך ישנה התחלקות נוספת בין הספירה שהיא נחשבת אור לעומת הכלים של הספירות.

ולמרות שהכול הכלים והאור וכן הספירות הם עליונות וקדושות והכול מבחינת האור האלוהי הוא בשווה ממש כי האלוהות היא אחדות פשוטה ישנה התחלקות הנובעת מהצמצום ולכן גם בגוף המצווה וכוונת המצווה ישנה התחלקות בגלל הצמצום. ולכן כוונת המצווה שנחשב לאור ונשמת המצווה הוא נעלה יותר מהגוף המצווה עצמה שהוא הכלי לכוונה.]:   

במצוות גם יש גוף ונשמה

ונחלקת גם כן לארבע מדרגות.

כי גוף המצוות עצמן ממש הן ב' מדרגות שהן מצוות מעשיות ממש ומצוות התלויות בדבור ומחשבה כמו תלמוד תורה וקריאת שמע ותפילה וברכת המזון ושאר ברכות.

וכוונת המצוות לדבקה בו יתברך שהיא כנשמה לגוף נחלקת גם כן לשתי מדרגות כמו שתי מדרגות הנשמה שהן בגוף החומרי שהן חי ומדבר.

כי מי שדעתו יפה לדעת את השם ולהתבונן בגדולתו יתברך ולהוליד מבינתו יראה עילאה במוחו ואהבת השם בחלל הימני שבלבו להיות נפשו צמאה להשם לדבקה בו על ידי קיום התורה והמצוות שהן המשכת והארת אור אין סוף ברוך הוא על נפשו לדבקה בו ובכוונה זו הוא לומד ומקיים המצוות וכן בכוונה זו מתפלל ומברך הרי כוונה זו על דרך משל כמו נשמת המדבר שהוא בעל שכל ובחירה ובדעת ידבר   ומי שדעתו קצרה לידע ולהתבונן בגדולת אין סוף ברוך הוא להוליד האהבה מבינתו בהתגלות לבו וכן היראה במוחו ופחד השם בלבו

רק שזוכר ומעורר את האהבה הטבעית המסותרת בלבו ומוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי במוח על כל פנים שיהיה רצונו שבמוחו ותעלומת ליבו מסכים ומתרצה בריצוי גמור באמת לאמיתו למסור נפשו בפועל ממש על יחוד השם כדי לדבקה בו נפשו האלוהית ולבושיה לכוללן בייחודו ואחדותו שהוא רצון העליון המלובש בתלמוד תורה ובקיום המצוות כנזכר לעיל (תניא פרק טז') וגם היראה כלולה בה לקבל מלכותו שלא למרוד בו חס ושלום ובכוונה זו הוא סר מרע ועושה טוב ולומד ומתפלל ומברך בפירוש המלות לבדו בלא דחילו ורחימו בהתגלות ליבו ומוחו

הרי כוונה זו על דרך משל כמו נשמת החי שאינו בעל שכל ובחירה וכל מידותיו שהן יראתו מדברים המזיקים אותו ואהבתו לדברים הנאהבים אצלו הן רק טבעיים אצלו ולא מבינתו ודעתו

וכך הן על דרך משל היראה והאהבה הטבעיות המסותרות בלב כל ישראל כי הן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו כנזכר לעיל (תניא פרקים יח'-יט'). גם במצוות ישנה חלוקה לשנים שהם ארבע במצוות עצמן החלוקה היא בין מצוות מעשיות לבין מצוות הנעשות על ידי דיבור או מחשבה.

ובעשיית המצוות עצמן ישנה חלוקה גם לשנים:

א. מצוות המקוימות על ידי מידות הנרכשות כמו התבוננות מתאימה ולימוד המביא לידי מעשה.

ב. מצוות המקוימות על ידי המידות הטבעיות המולדות על ידי האדם.

אם כך ניתן להדגיש:

הדומם – זהו גוף מצוות המעשיות.

הצומח – זהו מצוות שבדיבור או במחשבה.

החי – קיום המצוות באופן מולד וטבעי.

המדבר – קיום המצוות שבאו באופן נרכש או בהתבוננות או אהבת השם ויראתו שנרכשו בלימוד ועיון.

סיכום הפרק

בהמשך לפרק הקודם בו נאמר שהעיקר להוציא בשפתיו אף על פי כן יש להדגיש שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: "תפילה או ברכה בלא כוונה היא כגוף ללא נשמה". וההדגשה היא על גוף ונשמה.

ההבדל בין הגוף לנשמה נובע מכמות צמצום האור שישנו בעוד שהצמצום האלוהי באור שממנו נוצרה הנשמה הוא גדול. בגוף הצמצום רב יותר. כלומר אף שבשניהם האור האלוהי מצומצם אין הצמצום שווה בשניהם.

וכך גם בעולם ישנם חילוקי מדרגות דומם צומח חי ומדבר ואף המצוות נחלקו לדומם צומח חי ומדבר.

ממילא ועתה יובן פסק ההלכה שהרהור לא כדיבור. והעיקר הוא להוציא בשפתיו כדי לתקן נפש החיונית והגוף. ואף על פי כן תפילה וכל המצוות התלויות בדיבור בלא כוונה הן כגוף בלא נשמה. כי כל הברואים שבעולם הזה הדומם, הצומח, החי והמדבר יש להם גוף ונשמה ובדומם הנשמה היא החיות האלוהית הבאה ממנו יתברך, כדי שלא יחזור להיות אין ואפס. ואין ערך ודמיון כלל בין האור והחיות המאיר בגוף לגבי האור והחיות המאיר בנשמה. כי בגוף הדומם הארה בבחינת צמצום גדול. ובנשמה ההארה אינה בצמצום גדול כל כך. ודרך כלל נחלקות לארבע מדרגות דומם צומח חי מדבר כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא.

וכמו שאין ערוך לחיות האלוהית המתלבשת בדומם לבין הצומח או החיות המתלבשת בגוף האדם לבין החיות המתלבשת בנשמתו. כך אין ערך ודמיון כלל בין הארה והמשכת אור אין סוף ברוך הוא המלובשת בכוונת המצוות המעשיות שהאדם מתכוון בעשייתן כדי לדבקה בו יתברך על ידי קיום רצונו שהוא ורצונו אחד. ובין הארת רצון העליון המאירה ומלובשת בקיום המצוות עצמן בלי כוונה, כי עיקר הכוונה היא לדבקה בו יתברך.

ונחלקת גם כן לארבע מדרגות. שהם שנים שהם ארבע: בגוף המצוות שתי מדרגות (א) מצוות מעשיות, (ב) מצוות התלויות בדיבור ומחשבה. ובכוונת המצוות שהיא כנשמה לגוף גם כן שתי מדרגות, (א) יראה ואהבה בהתגלות לבו הבאה מבינתו (וזהו כמו נשמת המדבר – כי זהו דבר הנרכש), (ב) הבאה מהתעוררות האהבה והיראה הטבעית המסותרת בלבו (וזהו כמו נשמת החי – שהתכונות הן מולדות וטבעיות).

סיפור חסידי לפרק

בכלל התפילה נחשבת כיסוד מסודר ביסודות תורת החסידות הנקראת "עבודת התפילה".

חסידים נוהגים להאריך בתפילתם ולהתבונן בגדולת הבורא כדי להגיע לאהבת השם ויראתו מתוך התבוננות.

פעם נטפל אדם לחסיד ושאל אותו מדוע הינך מאריך בתפילה הרי ככל שתאריך בתפילתך כן ירבו לך מחשבות זרות שלא מן העניין של התפילה.

שהרי משל למה הדבר דומה לאדם הנוסע בעגלה אם הוא נוסע לאיטו עלולים לקפוץ לעגלה בעלי חיים לא רצויים?.

השיב לו החסיד הנך צודק אילו היינו חפים ממחשבות זרות בדרך כלל ואז יש חשש שיצטרפו בעלי חיים מזיקים ולא רצויים לעגלה אבל אם אתה בעל בעלי חיים כאלה משלך והם ממילא עולים אתך לעגלת תפילתך אין לך עצה אלא לנסוע לאט, ולהוציא אחד אחד ולהשליך אותם החוצה!.