יום רביעי ה׳ מרחשון ה׳תשע״ה

 

 

מבוא לפרק

 

בהמשך למדובר בפרק הקודם אודות לימוד התורה וקיום המצוות שנעשו באופן של הרגל כ"מצוות אנשים מלומדה" ואם המצוות ולימוד התורה נעשים שלא על ידי אהבה ויראה נרכשים אינם עולים למעלה ואינם עומדים לפני השם.

בסיום הפרק הקודם הסביר לנו רבנו שהדרך לתיקון מצב זה הוא בשני אפשרויות:

א. אם המצוות ולימוד תורה נעשו שלא לשמה אלא לשם פניה אישית ממילא דברי התורה והמצוות נפלו לקליפת נוגה והתיקון יהיה על ידי תשובה.

ב. אם המצוות ולימוד התורה נעשו שלא לשמה ושלא שלא לשמה אלא כהרגל סתם התיקון יהיה שאפילו פעם אחת כשילמד לשמה יעלה את כל הנעשה עד היום.

בפרק הנוכחי ישלים רבנו את הביאור על עניין התיקון למצב עגום זה בו התורה והמצוות לא עלו למעלה לפני השם.

וימשיך לבאר שני עניינים נוספים:

א. אם התורה והקדוש ברוך הוא הכול אחד כיצד הנהגתו הפסולה של יהודי תגרום פירוד חס ושלום ב"הכל אחד"?

ב. ובכלל למה היא צריכה להעלות למעלה כשהיא ממילא מאוחדת למעלה בקדוש ברוך הוא?

לכן יבאר רבנו בהרחבה בהמשך פרק זה כי האהבה והיראה נדרשים לצורך העלאתם של המצוות ולימוד התורה למעלה בהיותם כנפיים הגורמים לעוף לפרוח למעלה. וזאת משום שהדרך היחידה לחבר את התורה והקדוש ברוך ועם ישראל היא בעבודת השם נאמנה המורכבת ומיוסדת ומושתת על אהבה ויראה נרכשים. וכדלהלן.

 

תוספת ביאור לדרישת אהבה ויראה כדי לעלות למעלה

 

אך כל זמן שלא חזר ולמד דבר זה לשמה אין לימודו עולה אפילו בעשר ספירות המאירות בעולם היצירה והעשייה כי הספירות הן בחינת אלוהות ובהן מתלבש ומתייחד אור אין סוף ברוך הוא ממש ובלא דחילו ורחימו לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם השם בתרגום מארמית ללשון הקודש בלי אהבה ויראה לא יוכלו לעלות ולעמוד לפני השם. כמו שכתוב בתיקונים (תיקוני הזוהר תיקון י') רק לימודו עולה להיכלות ומדורין שהן חיצוניות העולמות שבהן עומדים המלאכים

וכמו שכתב הרב חיים ויטאל זכרנו לברכה בשער הנבואה פרק ב' שמהתורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה ומהמצוות בלי כוונה נבראים מלאכים בעולם העשייה וכל המלאכים הם בעלי חומר וצורה אמנם זהו דעת הרמב"ן ואילו הרמב"ם כותב שאינם בעלי חומר אלא רק צורות נפרדות זו מזו אך המכוון ששניהם מודים שהם המלאכים העליונים בעלי חומר אלא שאינו כחומר המוכר לנו המורכב מארבע יסודות אלא חומר רוחני ולא גס כבני אדם וכשאר הנבראים הגשמיים.

אבל תורה שלא לשמה ממש כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא אינה עולה כלל למעלה אפילו להיכלות ומדור המלאכים דקדושה אלא נשארת למטה בעולם הזה הגשמי שהוא מדור הקליפות כל עוד שלא עשה התשובה המתאימה נשארו דברי התורה וקיום המצוות כאן למטה ואינם עולים לעמוד לפני השם. אלא שבכל זאת עשה מעשה טוב ולכן הם מצליחים להגיע רק לחיצוניות העולמות. מקום שבו מדורם של מלאכים.

והוכחה לכך מדברי רבי חיים ויטאל זכרונו לברכה שהוא מבחין בשני סוגי מלאכים עליונים:

א. מלאכים שנבראו בששת ימי בראשית על ידי בורא העולם.

ב. מלאכים שנבראו על ידי האדם ומעשיו.

ומלאכים שנבראו ממעשיו של האדם כשלומד שלא לשמה או קיים מצוות שלא לשמה הם מלאכים נמוכים בדרגתם ונמצאים בחיצוניות העולמות. אך גרוע מכך כשלומד לשם פניה אישית וממש שלא לשמה אזי לימוד תורה זה או קיום מצוות זה אינו עולה כלל למעלה ונשאר כאן בעולם הזה הנחשב לעולם הפירוד שאין ניכר בו אחדות הבורא יתברך.

[הגהה – כמו שכתוב בזוהר חלק ג' דך לא' עמוד ב' ודף קכא עמוד ב' עיין שם ההיא מלה סלקא ובקעא רקיעין כו' ואתער מה דאתער אי טב טב כו' בתרגום מארמית ללשון הקודש "אותו דיבור עולה למעלה ובוקע רקיעים ומעורר מה שמעורר אם טוב אז טוב. וכו'. עיין שם ודף קה עמוד א' מלה דאורייתא אתעביד מיניה קלא וסליק כו' בתרגום מארמית ללשון הקודש "דברי התורה מדיבור זה נעשה קול העולה וכו'" ודף קסח עמוד ב' קלין דאורייתא וצלותא סלקין לעילא ובקעין רקיעין כו' בתרגום מארמית ללשון הקודש "קול היוצא מדברי תורה ותפילה בוקע רקיע וכו'". בהגה הראשונה מפנה אותנו רבנו לארבעה מקורות בספר הזוהר חלק ג':

א. דף לא עמוד ב

ב. דף קכא עמוד ב

ג. דף קה עמוד א

ד. דף קסח עמוד ב

אמנם סדר המקורות אינו לפי הדף כי המקור השלישי הוא קודם למקור השני אך הסדר הזה הוא ההגיוני ביותר מבחינת לא זו אלא אף זו וכדלהלן:

במקור הראשון מוזכר בזוהר כי כשהאדם מקדש את עצמו למטה מקדשים אותו אף מלמעלה ואילו המטמא את עצמו למטה מטמאים אותו מלמעלה.

במקור השני מוזכר שכשהאדם ישן וטועם טעם מיתה נשמתו עולה למעלה ונבחנת ועומדת לפי מעשיה כאן בעולם ובמעמד זה הנשמה עצמה מדברת ומעידה על מעשיה ודנים אותה בהתאם לדבריה כלומר לא רק במעשים אלא גם בדיבורים.

במקור השלישי מבואר בזוהר ההבדל בין הרהור רע לדיבור רע, שבהרהור אין קול ואילו בדיבור יש קול והקול עולה למעלה ולא נשאר למטה ולכן בשבת הוזהרנו שלא לדבר דברי חולין.

ובמקור הרביעי מבואר בזוהר על מצבם של הקולות הנשמעים בעולם בדרגתם השונה קול בהמה היולדת וקול אדם המסתלק מהגוף בעת פטירתו שקול זה הולך מסוף העולם ועד סופו לעומת קול הבא מלימוד התורה או תפילה שאף הוא עולה למעלה ובוקע רקיעים. ממילא נלמד מההגהה זו כי מעשה אנוש ודיברו פועלים בעולמות עליונים פעולה נפלאה ובאם מצבם הוא טוב הרי טוב ולהפך בהפך.]

וכמו שכתוב בזוהר (זוהר חלק א' דף רכג עמוד ב') על פסוק (קהלת פרק א' פסוק ג') מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: דאפילו עמלא דאורייתא אי עביד בגין יקריה כו' בתרגום מארמית ללשון הקודש "אפילו עמל התורה אם עומל לשם עצמו וכבודו וכו'". וזה שאמרו בתלמוד מסכת פסחים דף נ' עמוד א' מסופר על רבי יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי שחלה וגווע וחזר לחיים כשהתעורר שאלו אביו מה ראית למעלה בעולמות עליונים וענה ראיתי עולם הפוך אנשים שכאן מכבדים אותם ומעריכים אותם שם בעולם האמת לא נחשבים כלל ואילו אנשים שכאן לא מתייחסים אליהם שם בעולם האמת הם נחשבים מאד ענה לו אביו שעולם ברור ראית וכאן בעולם השקר הוא ההפוך ועוד המשיך ששמע שם בעולם האמת אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו פירוש שלא נשאר למטה בעולם הזה. ולאחר ההגה השלים רבנו שאפילו עמל התורה ולימוד תורה יכול להישאר למטה ויש צורך להקפיד ולהיזהר שלימוד זה יעלה למעלה.

למה התורה לא עולה למעלה

 

ואף דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד שהוא ורצונו אחד

 

הרי קודשא בריך הוא איהו ממלא כל עלמין בשוה ואף על פי כן אין העולמות שווים במעלתם והשינוי הוא מהמקבלים בב' בחינות האחת שהעליונים מקבלים הארה גדולה לאין קץ מהתחתונים והשנית שמקבלים בלי לבושים ומסכים כל כך כהתחתונים

ועולם הזה הוא עולם השפל בשתי בחינות ובכלל כיצד יתכן שהאדם יוכל להשאיר את התורה למטה במעשיו השלילים הרי התורה כולה מאוחדת אם הבורא יתברך?

ועל כך משיב רבנו שזהו מבחינת התורה אך רצונו יתברך שיהיה עולם תחתון ובעולם התחתון ישנו פירוד בין הדבקים רק מבחינת העולם ולא מצד האמת. ולכן יכול להיות שהתורה תישאר למטה ולא תעלה למעלה.

כי העולם הזה הוא שפל בשני בחינות:

א.      כי הוא תחתון לעומת העליונים וביצירתו של הקדוש ברוך מצב שיש עליון ויש תחתון הרי התחתון הוא פחות במעלה מן העליון.

ב.       בעולם התחתון האור מצומצם יותר מאשר בעולמות עליונים הרי שלא רק שהוא תחתון הוא גם שפל ומועט מבחינת האור המאיר בו.

 

קליפת נוגה היא מסך המבדיל

 

כי ההארה שבו מצומצמת מאד עד קצה האחרון ולכן הוא חומרי וגשמי וגם זאת היא בלבושים ומסכים רבים עד שנתלבשה בקליפת נוגה להחיות כל דברים הטהורים שבעולם הזה ובכללם הוא נפש החיונית המדברת שבאדם

ולכן כשמדברת דברי תורה ותפלה בלא כוונה אף שהן אותיות קדושות ואין קליפת נוגה שבנפש החיונית מסך מבדיל כלל להסתיר ולכסות על קדושתו יתברך המלובשת בהן

כמו שהיא מסתרת ומכסה על קדושתו יתברך שבנפש החיונית כשמדברת דברים בטלים ושבנפש החיונית שבשאר בעלי חיים הטהורים דאף דלית אתר פנוי מיניה מכל מקום איהו סתים דכל סתימין בתרגום מארמית ללשון הקודש "אין מקום פנוי ממנו (יתברך) ומכל מקום הוא יתברך נעלם מכל הנעלמים". ונקרא בישעיה פרק מה' פסוק טו' אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ: וגם ההארה והתפשטות החיות ממנו יתברך מסתתרת בלבושים ומסכים רבים ועצומים עד שנתלבשה ונסתתרה בלבוש נוגה מה שאין כן באותיות הקדושות של דברי תורה ותפלה

דאדרבה קליפת נוגה מתהפכת לטוב ונכללת בקדושה זו כנזכר לעיל (פרקים לה' לז') מכל מקום ההארה שבהן מקדושתו יתברך היא בבחינת צמצום עד קצה האחרון מאחר שהקול והדבור הוא גשמי כאמור העולם הזה הוא שפל בשתי הבחינות הן בהיותו תחתון והן בהיות האור בו בצמצום גדול לעומת עולמות העליונים.

ומריבוי העלמות האור והסתרים הרבים והצמצומים העצומים נוצר בעולם הזה החומרי והגשמי מציאות של קליפת נוגה. המחייה את כל הדברים הטהורים והמותרים ואפילו מציאות של שלוש קליפות הטמאות יש בעולם הזה להחיות את כל הטמא והאסור והפסול.

נפשו החיונית של האדם מקבלת חיותה מקליפת נוגה. ואילו דברי התורה והתפילה שאדם אומר הם מאוחדים בקדושה ואין קליפת נוגה מסוגלת להעלים עליהן, אלא שכשאדם הלומד ומתפלל בלא לשמה אלא סתם מתוך הרגל הדיבורים האלו כמו יחד עם הנפש החיונית המדברת בעצמה מקבלים חיותם מקליפת נוגה אבל בלימוד לשמה להפך היא לא רק שקשורים דברי התורה והתפילה בקדושה אלא הם מהפכים גם את הנפש החיונית המדברת, מחברותה בקליפת נוגה לקדושה, למרות שחיות זו עצמה היא מצומצמת מבחינת האור האלוהי.

 

בכלל מדוע צריך לעלות למעלה

 

אבל בתפילה בכוונה ותורה בכוונה לשמה הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור הואיל והיא מקור ושרש להן שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו לכן היא מעלה אותן עד מקומה בעשר ספירות דיצירה או דבריאה לפי מה שהיא הכוונה בדחילו ורחימו שכליים או טבעיים כו' כנזכר לעיל (פרק לט')

ושם מאיר ומתגלה אור אין סוף ברוך הוא שהוא רצון העליון ברוך הוא המלובש באותיות התורה שלומד ובכוונתן או בתפלה ובכוונתה או במצווה ובכוונתה בהארה גדולה לאין קץ מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל בעוד האותיות והמצווה בעולם הזה הגשמי לא מינה ולא מקצתה עד עת קץ הימין שיתעלה העולם מגשמיותו ונגלה כבוד השם וגו' כנזכר לעיל באריכות (סוף פרק לו')

[הגהה – ושם מאיר ומתגלה גם כן הייחוד העליון הנעשה בכל מצווה ותלמוד תורה שהוא יחוד מידותיו יתברך שנכללות זו בזו ונמתקות הגבורות בחסדים על ידי עת רצון העליון אין סוף ברוך הוא המאיר ומתגלה בבחינת גילוי רב ועצום באתערותא דלתתא היא עשיית המצווה או עסק התורה שבהן מלובש רצון עליון אין סוף ברוך הוא בסיכום הנלמד עד כה הובן כי הגשמיות אינה יכולה להתחבר לאלוהות כי הגשמיות המחוברת לקליפת נוגה מונעת מהאלוהות להאיר בגלוי בעולם הזה עד זמן הגאולה שאז נגלה כבוד השם וראו כל בשר יחדיו כי פי השם דיבר. בהגה זו מבהיר רבנו כי המצוות עצמן בעולמות העליונים אין הגשמיות מפריעה או מונעת מהתפשטות האור.

הגהה זו מחולקת לשלושה חלקים:

בחלק הראשון: מוסיף רבנו שברגע שעזב את הגשמיות המצוות ולימוד התורה והתעלו למעלה לדרגות עליונות "שם" כבר מאיר יחוד העליון בצורה מושלמת ונפלאה. כלומר בהמשך לנאמר שנדרשת "לשמה" בקיום מצוות ולימוד התורה כדי להעלות למעלה מוסיף שלמעלה שום דבר אינו מונע ומפריע לעמוד לפני השם בייחוד נפלא. עד כאן החלק הראשון. 

אך עיקר הייחוד הוא למעלה מעלה בעולם האצילות ששם הוא מהות ועצמות מידותיו יתברך מיוחדות במאצילן אין סוף ברוך הוא ושם הוא מהות ועצמות רצון העליון אין סוף ברוך הוא והארתן לבד היא מאירה בבריאה יצירה עשייה בכל עולם מהן לפי מעלתו זהו החלק השני של ההגה: ובה מוסיף רבנו שגילוי הרצון העליון אינו בעולמות נמוכים אלא למעלה מעלה בעולם האצילות כי שם עיקר הייחוד העליון.

ואף שנפש האדם העוסק בתורה ומצווה זו אינה מאצילות מכל מקום הרי רצון העליון המלובש במצווה זו והוא הוא עצמו הדבר הלכה והתורה שעוסק בה הוא אלוהות ואור אין סוף המאציל ברוך הוא שהוא ורצונו אחד וברצונו יתברך האציל מידותיו המיוחדות בו יתברך ועל ידי גילוי רצונו המתגלה על ידי עסק תורה ומצווה זו נכללות זו בזו ונמתקות הגבורות בחסדים בעת רצון זו ובחלק השלישי: מוסיף שאף שהאדם עצמו אינו יכול להעלות למעלה והוא אינו מאצילות אך מכיוון שהמצוות עצמן ולימוד התורה בא מאצילות לכן הוא יכול להעלות לשם בלימוד תורה לשמה ובתפילה בכוונה]. אבל כשמתפלל בכוונה ולומד תורה לשמה אזי הכוונה עצמה מתלבשת באותיות הדבור שלמרות שהם גשמיות אבל הם באות בהמשך להכוונה שמתפלל או לומד ולכן הם מעלות את הדבור ואפילו את האדם עצמו לעמוד לפני השם. וכל זה בא בכוח הכוונה כי הדיבורים הגשמיים מצד עצמם לא יכולים לעלות ולעמוד לפני השם. ורק הכוונה היא שגורמת להם לעלות למעלה.

 

מדוע אהבה ויראה הם אמצעי לעלות למעלה?

 

ובזה יובן היטב הא דדחילו ורחימו נקראים גדפין בתרגום מארמית ללשון הקודש "כנפיים" דרך משל כדכתיב בישעיה פרק ו' פסוק ב' שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: [וכמו שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בשער היחודים פרק יא'] שהכנפיים בעוף הן זרועות האדם כו'

ובתיקונים (תיקוני הזוהר תיקון ו') פירשו שהעוסקים בתורה ומצוות בדחילו ורחימו נקראים בנים ואם לאו נקראים אפרוחים דלא יכלין לפרחא* בהמשך למוסבר עד עתה כי אהבה ויראה הם הגורמים להעלות את לימוד התורה ותפילה בכוונה למעלה יובן מכאן מדוע הם נקראים כנפיים כי בכוחם לגרום לאדם לעלות למעלה כשם שהכנפיים בעוף עוזרים לו לפרוח למעלה ולכן מי שלומד תורה לשמה ומתפלל בכוונה הוא הנקרא בן בעל כנפיים ואילו האדם שלא לומד תורה לשמה או אינו מתפלל בכוונה נקרא אפרוח שעדין אין בכוחו עצמו לעלות ולפרוח למעלה. כי האהבה והיראה נקראים בתורת החסידות בן ובת ולכן בעלי אהבה ויראה נקראים בנים, ואילו מי שאינו יכול לפרוח נקרא אפרוח.

ועוד הזכיר רבנו הוכחה מישעיה המזכיר שלמלאכים העליונים ישנם שש כנפיים שתיים לכסות את פניו שהוא עניין הביטול של המלאכים לפניו יתברך ושתים מכסים את רגליהם כי דמות מראה רגליהם כמראה רגל עגל ושלא יוזכר חטא העגל הרי הם מכסים את רגליהם והשתים הנוספות מיועדות לעופף ולעלות ולפרוח והם אהבה והיראה.

[הגהה – ובתיקון מ"ה (תיקוני הזוהר תיקון מה') דעופא הוא מט"ט רישא דיליה י' וגופא וא"ו ותרין גדפין ה' ה' כו' והיינו עולם היצירה שנקרא מט"ט וא"ו הן גופי הלכות שבמשנה ורישא דיליה הן המוחין ובחינת חכמה בינה דעת שהן פנימיות ההלכות וסודן וטעמיהן ותרין גדפין דחילו ורחימו הן ה' עילאה שהיא רחימו וה' תתא היא יראה תתאה עול מלכות שמים ופחד השם כפחד המלך דרך משל שהיא יראה חיצונית ונגלית מה שאין כן יראה עילאה ירא בושת היא מהנסתרות להשם אלוהינו והיא בחכמה עילאה יו"ד של שם הוי"ה ברוך הוא כמו שכתוב ברעיא מהימנא (זוהר חלק ג' פרשת נשא דף קכב' עמוד ב') להבנת ההגהה נקדים תחילה שבכלל מודגש בתורת החסידות ובספרי הקבלה כי שמו של הקדוש ברוך מורכב מארבע אותיות יוד, הא ראשונה, ואו' והא אחרונה.

ארבע אותיות אלו מקבילות לכל דבר בבריאה ובכלל העולמות אצילות בריאה יצירה ועשייה. גם בעוף אנו מבחינים בארבעה חלקים ראשו של העוף, גופו ושתי כנפיו.

גם אהבה ויראה נחשבות לשתים שהן ארבע יש אהבה רבה ואהבה זוטא, יש יראה עילאה ויראה תתאה.

ועתה להסברת ההגהה עצמה ישנו מלאך הנחשב כשרו של העולם שמנהיג את העולם ונקרא בשם "מטטרון" מלשון מטרוניתא שפירוש "נסיכה" להבדיל מ"מלכה". (אגב אין מזכירים שמות המלאכים שאינם משמשים גם לשמות אנשים כמו גבריאל ומיכאל ולכן הוא נקרא מט"ט).

מט"ט נחשב גם כעולם היצירה ובו מקננת המשנה. בלימוד המשנה יש להבחין בשני עניינים, א. גוף ההלכות המופיעות במשנה ו-ב. פנימיותם טעמן וסודן. כל לימוד ההלכות על שני חלקיו גוף ההלכות כמו גוף העוף טעמי ההלכות כמו ראש העוף שמורה על המוחין שבראש, נדרשים לכנפיים שהם אהבה ויראה ובשמו של הקדוש ברוך הוא יוד' זהו המוחין העוסק בסודות וטעמי ההלכות, ואו' של שם הוי'ה המורה על הגוף וגוף ההלכות ושני ההא' הראשון והאחרון מורים על אהבה רבה ויראה תתאה.

בהגהה זו שמקורה מדברי תיקוני הזוהר מודגש כי אהבה ויראה הם חלק בלתי נפרד מלימוד התורה לשמה ותפילה בכוונה. למרות שיש הבדל בין יראה עילאה ליראה תתאה שביראה עילאה הוא ירא מרוממותו של הבורא יתברך הנקראת יראת בושת (בושה הנבעת מפני הכבוד), ויראה תתאה נחשבת כיראת פחד יראת העונש מפני המלך. וגם באות יוד' של שם הוי'ה ברוך הוא יש להבחין בין יוד הרומזת לחכמה ומוחין ויוד' הרומזת ליראה עילאה ואין סתירה בין הדברים כי הכול אחד ששורש זה כמהותו של זה. אך המכוון אחד שאהבה ויראה הם חלק בלתי נפרד מעבודת השם השלימה.].

    

אהבה ויראה הם כנפיים לעלות למעלה

 

כי כמו שכנפי העוף אינם עיקר העוף ואין חיותו תלוי בהם כלל כדתנן (משנה מסכת חולין פרק ג' משנה (ד) וְאֵלּוּ כְשֵׁרוֹת בָּעוֹף, נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת אוֹ שֶׁנִּסְדָּקָה, הִכְּתָה חֻלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, נִקַּב הַזֶּפֶק. רַבִּי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִטַּל. יָצְאוּ בְנֵי מֵעֶיהָ וְלֹא נִקְּבוּ, נִשְׁתַּבְּרוּ גַפֶּיהָ, נִשְׁתַּבְּרוּ רַגְלֶיהָ, נִמְרְטוּ כְנָפֶיהָ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם נִטְּלָה הַנּוֹצָה, פְּסוּלָה:) ניטלו אגפיה כשרה והעיקר הוא ראשו וכל גופו והכנפיים אינם רק משמשים לראשו וגופו לפרחא בהון

וכך דרך משל התורה והמצוות הן עיקר הייחוד העליון על ידי גילוי רצון העליון המתגלה על ידיהן והדחילו ורחימו הם מעלים אותן למקום שיתגלה בו הרצון אור אין סוף ברוך הוא והייחוד שהן יצירה ובריאה* המשל והנמשל שניהם באים כאחד כמו שהעוף ללא הכנפיים אינו נקרא עוף אלא אפרוח כי אינו יכול לעוף ולפרוח כך אהבה ויראה הם חלק בלתי נפרד מהקיום האמיתי של רצון העליון אך גם בעוף הכנפיים אינם עיקר העוף עד שאם נטלו אגפיה כלומר כנפיה היא נחשבת ככשרה. וכל מהותם לגרום לראש ולגוף לפרוח למעלה.

[הגהה – או אפילו בעשייה בי' ספירות דקדושה מקום מצוות מעשיות וכן מקרא אבל במשנה מתגלה הייחוד ואור אין סוף ברוך הוא ביצירה ובתלמוד בבריאה דהיינו שבלימוד מקרא מתפשט הייחוד ואור אין סוף ברוך הוא מאצילות עד העשייה ובמשנה עד היצירה לבדה ובתלמוד עד הבריאה לבדה כי כולן באצילות אבל קבלה אינה מתפשטת כלל מאצילות לבריאה יצירה ועשייה כמו שאמור בפרי עץ חיים (שער לימוד התורה) בהגהה זו מדבר רבנו על מציאות שונה מהמדובר עד עתה, עד עכשיו דברנו על העלאתם של הלימוד והמצוות למעלה עכשיו ידובר באופן המשכת האלוהות למטה.

למרות שבכתבי הקבלה מוזכר שמקרא מקומו בעולם העשייה, ומשנה מקומו בעולם היצירה והתלמוד מקומו בעולם הבריאה והקבלה בכלל נמצאת בעולם האצילות, וזה אינו מובן שהרי המקרא מקודש יותר מהמשנה והמשנה מקודשת יותר מהתלמוד וזאת הרי ידוע שאין להניח ספר משנה על ספר תורה אלא להפך אם כן איך המקרא נמצא בעולם העשייה בלבד ואילו המשנה למעלה יותר בעולם היצירה והתלמוד למעלה מהם בעולם היצירה אלא שמסביר רבנו שהעניין הוא מבחינת ההמשכה מלמעלה למטה מפני שהמקרא מקודש יותר מהמשנה לכן בכוחו הרב לרדת עד למטה לעולם העשייה ואילו המשנה שכוחה וקדושתה מועטת מהמקרא לכן בכוחה רק לרדת ולהתפשט לעולם היצירה וכן התלמוד וכן הקבלה כי מקור הכול הוא מאצילות ומשם לפי כוח קדושתן לרדת למטה כל אחד לפי כוחו ומעלתו.]

 

אהבה ויראה עיקר העבודה

 

והנה אף דדחילו ורחימו הם גם כן מתרי"ג מצוות אף על פי כן נקראין גדפין להיות כי תכלית האהבה היא העבודה מאהבה

ואהבה בלי עבודה היא אהבה בתענוגים להתענג על השם מעין עולם הבא וקבלת שכר. והיום לעשותם כתיב בדברים פרק ז' פסוק יא' וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם: ובתלמוד מסכת עירובין דף כב' עמוד א' "אמר רבי יהושע בן לוי מה פירוש הפסוק היום לעשותם היום ולא מחר היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם".

ומי שלא הגיע למדה זו לטעום מעין עולם הבא אלא עדיין נפשו שוקקה וצמאה להשם וכלתה אליו כל היום ואינו מרווה צימאונו במי התורה שלפניו הרי זה כמי שעומד בנהר וצועק מים מים לשתות כמו שקבל עליו הנביא (ישעיה פרק נה' פסוק א') הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב:

כי לפי פשוטו אינו מובן דמי שהוא צמא ומתאווה ללמוד פשיטא שילמוד מעצמו ולמה לו לנביא לצעוק עליו הוי וכמו שנתבאר במקום אחר באריכות. למרות שבאופן כללי הרי אהבה ויראה הם חלק מכלל התרי"ג מצוות בכל זאת יש להן ייחוד מיוחד בהיותם הכנפיים הגורמים לעוף לעופף. כי אין כוונת המצווה באהבה לאוהב את השם בלבד אלא שכל המצוות ייעשו מתוך אהבת השם. כי אהבת השם אינה בתור מטרה בפני עצמה שלכן היא נכללת בתרי"ג המצוות אלא הגורם והכנפיים לבצע את כל המצוות מתוך אהבת השם בלבד ולא מאהבת עצמו וזאת נקראת אהבה בתענוגים.

ואם האדם אוהב את השם אך אינו מגיע לעבודת השם מכך הרי זה כמשל אדם העומד בתוך המים וצועק אני צמא תנו לי מים לשתות והרי המים לפניך, כי בודאי מי שאוהב את השם יש בכוחו לעורר את הלימוד התורה שיהיה לשמה ממש ויתפלל בכוונה ובכך ירווה את צימאונו.

 

סיכום הפרק:

 

לתיקון המצב כדי להעלות את התורה והמצוות למעלה כשנעשו על ידי הרגלים טבעים מספיק פעם אחת לימוד לשמה כדי להעלותם למעלה.

וממשיך רבנו לבאר כי האהבה והיראה נדרשים לעבודת השם הסדירה. ויהודי המקיים מצוות ולומד תורה ללא אהבה ויראה הרי הוא מוריד את רצונו יתברך לקליפת נוגה. שהיא מסך המבדיל להעלותם למעלה.

וברגע שיהודי עושה את עבודתו נאמנה באהבה ויראה הם הכנפיים לפרוח למעלה. והם עיקר העבודה.

אך כל זמן שלא חזר ולמד לשמה, אין לימודו עולה אפילו לעשר ספירות של עולם היצירה או העשייה. רק הולך לחיצוניות העולמות שבהם מדור המלאכים שנבראו מתורה שלא לשמה ותפילה שלא בכוונה. ואם לומד תורה ומתפלל שלא לשמה ממש, אינו עולה אפילו לחיצוניות העולמות אלא נשאר בעולם הזה הגשמי. אבל בתפילה ותורה לשמה, הרי הכוונה מעלה אותן עד עשר ספירות דיצירה או בריאה. ושם מאיר ומתגלה אור אין סוף ברוך הוא שהוא רצון העליון. ולכן נאמר אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ואף שהתורה והקדוש ברוך הוא הכול אחד אף על פי כן אין העולמות שווים כי ישנם עולמות עליונים ועולמות תחתונים והתחתון הוא בשתי בחינות גם בהיותו תחתון ביחס לעליון וגם שבו הארה היא מועטת ומצומצמת. על כל פנים אהבה ויראה נקראים כנפיים, שהם מעלים התורה והמצוות למקום שיתגלה בו הרצון אור אין סוף ברוך הוא, ולמרות שהם כנפיים שאינם מעיקר העוף בלעדיהם אינו יכול לעלות למעלה ולעוף ולעמוד לפני השם, ואף שאהבה ויראה הם חלק מתרי"ג מצוות בכל זאת הם העיקר כי בהם מקיים את כל התרי"ג מצוות מתוך אהבה ויראה לשמה כי תכלית האהבה היא העבודה מאהבה.

 

סיפור חסידי לפרק

 

מסופר שפעם הגיע הבעל שם טוב הקדוש לעיירה שבה התגוררו תלמידי חכמים רבים, ובעירה זו נשמע בכל שעות היום בבית המדרש קול תורה ותפילה.

הבעל שם טוב הגיע לבית מדרשם ואמר ליושבי בית המדרש כי הנני רואה שבית מדרשכם מלא וגדוש בתורה ובתפילה.

תלמידי החכמים חשבו לרגע כי רבנו הבעל שם טוב בא להחניף להם חס ושלום.

אך רבנו הבעל שם טוב המשיך והסביר כי לימוד התורה שלא לשמה ותפילה ללא כוונה אלא כמצוות אנשים מלומדה תפילה זו ותורה זו אינה עולה למעלה לעולמות עליונים אלא נשארת כאן בעולם הזה.

הנני רואה המשיך רבנו הבעל שם טוב כי בית מדרשכם מלא וגדוש בתפילות שנתקעו למטה כאן.

ועליכם לעשות מעתה השתדלות גדולה שתפילתכם וכן לימוד התורה שלכם לא יישאר בבית המדרש עד אפס מקום אלא יעלה למעלה לעולמות העליונים ויגיע עד כסא הכבוד ולא יישאר כאן למטה.