יום רביעי ו׳ מרחשון ה׳תשע״ה

 

 

מבוא לפרק

 

לאחר ובהמשך לפרקים הקודמים שבו התבאר כי בלי אהבה ויראה אי אפשר לבוא ולעמוד לפני השם והרי הם ככנפיים הגורמים לפרוח ולעלות למעלה.

בפרק זה נעסוק בכמה עניינים נפלאים המבטאים את הדרך בו יושגו אהבה והיראה.

ראשית ידגיש רבנו כי מתוך השתים אהבה ויראה העיקר הוא היראה, אך גם האהבה נדרשת.

הדרך להשגת היראה שקודמת לאהבה היא על ידי התבוננות והכנה מתאימה.

יוסבר וילמד בפרק זה במה להתבונן וכיצד להכין לבנו לעבודת השם המושלמת באהבה ויראה דרך דוגמה מעשית מהנחת תפילין והתעטפות בציצית.

יוסבר שעבודת השם נדרשת כעבודה מעשית הנקראת עבודת "עבד" וזהו ביראה אך נדרש גם עבודת "בן" הנובעת מאהבה.

נעסוק בשני סוגי היראה הנקראים "יראה תתאה ויראה עילאה", ונלמד את העיקרון המנחה בקיום המצוות שצריך להצטרף לכלל ישראל ולא יוציא את עצמו מן הכלל.

גם נעסוק בייחודים הנדרשים לעבודת השם ונכיר את הייחוד העליון והייחוד התחתון, ואז נשיג את הדרך הישרה לרכוש אהבה ויראה שישמשו כהכנה לעבודת השם טהורה. 

 

ראשית העבודה ועיקרה ושרשה

 

ברם צריך להיות לזיכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה.

והוא כי אף שהיראה היא שורש ל"סור מרע" ואהבה ל"ועשה טוב". אף על פי כן לא די לעורר האהבה לבדה ל"ועשה טוב" ולפחות צריך לעורר תחילה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כנזכר לעיל (פרק לח') שתהא בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים

דהיינו להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת אין סוף ברוך הוא ומלכותו אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכמו שכתוב בירמיה פרק כג' פסוק כד' אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְהֹוָה הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְהֹוָה: ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט כי המשנה במסכת סנהדרין פרק ד' משנה ה' אומרת: כֵּיצַד מְאַיְּמִין (אֶת הָעֵדִים) עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מֵאֹמֶד, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ, אוֹ שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדּוֹק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה. הֶווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית פרק ד פסוק (י) וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל) דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים (אֵלַי מִן הָאֲדָמָה:) אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר, דְּמֵי אָחִיךָ, שֶׁהָיָה דָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ. וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב אָדָם לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא פרק ה פסוק (א) וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה) וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ: וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (משלי פרק יא פסוק (י) בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה: והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעובדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד.

המשפט הבא מורכב משלושה חצאי פסוקים: 1. בראשית פרק כח' פסוק יג' וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: 2. ישעיה פרק ו' פסוק ג' וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהֹוָה צְבָאוֹת (ו) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: ומביט עליו 3. ירמיה פרק יא' פסוק כ' וַיהֹוָה צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק (ו) בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי: אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך כך נפסק להלכה בשולחן ערוך אורח חיים סימן א' סעיף א', שאדם צריך לזכור כבר בקומו משנתו שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עומד עליו ורואה במעשיו. אמנם שתים הם הכנפיים העוזרים לעלות למעלה, והם האהבה והיראה, ולמרות שידוע ששורש כל מצוות עשה נובעים מאהבה, ושורש כל מצוות לא תעשה נובעים מהיראה. אך עיקר וראשית ושורש העבודה של כל עבודת השם, הן ה"עשה" והן ה"לא תעשה" היא ה"יראה" דווקא.

והשגת היראה היא דרך קלה, כי רק צריך להתבונן בשני עניינים:

א. מצד הבורא יתברך שהוא ממלא כל העולמות וסובב כל העולמות והניח את העולמות עליונים ומייחד מלכותו על עם ישראל בכלל ועל האדם עצמו בפרט.

ב. מצד האדם עצמו הוא מקבל את מלכותו בקלות ומבין ויודע כי השם ניצב עליו ומביט עליו ובוחן כליותיו ולבו לבחון ולחקור אם הוא עובד השם כראוי.

וזה יביא אותו לעבוד את השם באימה וביראה.

 

ויעמיק במחשבתו

 

ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו וכפי הפנאי שלו לפני עסק התורה או המצווה כמו לפני לבישת טלית ותפילין

וגם יתבונן איך שאור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין הוא רצון העליון הוא מלובש באותיות וחכמת התורה או בציצית ותפילין אלו ובקריאתו או בלבישתו הוא ממשיך אורו יתברך עליו דהיינו על חלק אלוה ממעל שבתוך גופו ליכלל וליבטל באורו יתברך כשיעמיק מחשבתו בהתבוננות הנאמרת לעיל הן מצד הבורא יתברך והן מצד האדם עצמו וכשיתבונן בשני עניינים:

א. באופן כללי מייחד הקדוש ברוך הוא את מלכותו עליו.

ב. וגם באופן פרטי שהקדוש ברוך הוא מתייחד איתו כשהוא עוסק במצוות כמו לימוד התורה או תפילה או הנחת תפילין ועטיפת ציצית.

דבר זה יפעל עליו את היראה הנדרשת לעבודת השם, ובהמשך יפרט רבנו באופן של פרט מן הפרט את התבוננות הנדרשת בהנחת תפילין עצמה ובעטיפת ציצית עצמה, כדלקמן.

 

התבוננות בתפילין וציצית

 

ודרך פרט בתפילין ההתבוננות תהיה ליבטל וליכלל בחינת חכמתו ובינתו שבנפשו האלוהית בבחינת חכמתו ובינתו של אין סוף ברוך הוא המלובשות דרך פרט בפרשיות ארבעת פרשיות מהתורה שנזכר בהם מצוות תפילין מונחות בתוך בתי התפילין. ואלו הן 1. פרשת שמע ישראל. (דברים פרק ו' פסוקים ד-ט). 2. פרשת והיה אם שמוע (דברים פרק יא פסוקים יג-כא) 3. פרשת קדש (שמות פרק יג' פסוקים א'-י') 4. פרשת והיה כי יביאך (שמות פרק יג' פסוקים יא'-טז). דהיינו שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו בלתי להשם לבדו וכן ליבטל וליכלל בחינת הדעת שבנפשו הכולל חסד וגבורה שהן יראה ואהבה שבלבו בבחינת דעת העליון הכולל חסד וגבורה המלובש בפרשיות שמע (ישראל) והיה אם שמוע והיינו כמו שכתוב בשולחן ערוך חלק אורח חיים סימן כה' סעיף ה' נכתב מהי הכוונה הנדרשת בעת הנחת התפילין וכך כותב רבנו הזקן בסידורו "יכוון בהנחתם שציונו הקדוש ברוך הוא לכתוב ארבע פרשיות אלו שיש בהם ייחוד שמו ויציאת מצרים כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על ייחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים כרצונו וציונו להניחן על זרוע כנגד הלב ועל הראש נגד המוח כדי לשעבד הלב והמוח כו' דהיינו שנשעבד הנשמה שהיא במוח וגם תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שעל ידי הנחת התפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו".

ובעטיפת ציצית יכוין כמו שכתוב בזוהר (חלק ג' דף קכ' עמוד ב') להמשיך עליו מלכותו יתברך אשר היא מלכות כל עולמים וכו' לייחדה עלינו על ידי מצווה זו והוא כעניין על שם הפסוק בדברים פרק יז' פסוק טו' שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: ועל דרך המדרש דרשו הטעם למה שום תשים עליך מלך? כדי שתהא אימתו עליך, כלומר זה שציונו הקדוש ברוך הוא להניח תפילין ומצווה זו נמצאת בארבע פרשיות בתורה, פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך, פרשת שמע ישראל ופרשת והיה אם שמוע. וזאת משום שארבעת פרשיות אלו הם שתים שהן ארבע, שתי הפרשיות האחרונות שמע והיה אם שמוע עוסקות מבחינת האדם עצמו שצריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות, ואילו שתי הפרשיות הראשונות "קדש" ו"והיה כי יביאך" עוסקות מבחינת הקדוש ברוך הוא שהוא מקדש את עמו ישראל ומזכה אותם במצוותיו, גם ארבע פרשיות אלו מסודרות כנגד החכמה והבינה והדעת המתחלקת לאהבה ויראה שהם חסד וגבורה.

וזהו בעצם כל עניין הנחת התפילין על הזרוע כנגד הלב ועל הראש ממעל למוח, במטרה לשעבד את המוח לחכמתו יתברך ולכבוש את הלב לעבודתו יתברך. ואכן כך נפסק להלכה בשולחן ערוך מהי הכוונה הנדרשת בעת הנחת התפילין.

גם בציצית יש לכיוון כדי לקבל על עצמנו את מלכותו יתברך כפי שנכתב בזוהר וכן רבנו הזקן בסידורו מזכיר שכשמתעטף בציצית יכוון שציוונו הקדוש ברוך הוא להתעטף בציצית כדי שנזכור כל מצוותיו. שנאמר (במדבר פרק טו' פסוק לט') וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: והוא על ידי זכירה ש"ציצית" בגימטרייא 600 וחמשת הקשרים ושמונת החוטים ביחד 613 כנגד תרי"ג מצוות התורה.

בכך הוא מקבל מלכותו עליו וזהו כמו שכתוב "שום תשים עליך מלך וגו'" שמטרתו שתהיה אימתו עליך.

 

עבודת עבד

 

ואזי אם בכל זאת לא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו

מכל מקום מאחר שמקבל עליו מלכות שמים וממשיך עליו יראתו יתברך בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמוחו וקבלה זו היא אמיתית בלי שום ספק שהרי היא טבע נפשות כל ישראל שלא למרוד במלך הקדוש יתברך הרי התורה שלומד או המצווה שעושה מחמת קבלה זו ומחמת המשכת היראה שבמוחו נקראות בשם עבודה שלימה ככל עבודת העבד לאדונו ומלכו

מה שאין כן אם לומד ומקיים המצווה באהבה לבדה כדי לדבקה בו על ידי תורתו ומצוותיו אינה נקראת בשם עבודת העבד והתורה אמרה (שמות פרק כג' פסוק כה') וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וגו' וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ: (דברים פרק יג' פסוק ה') אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וגו' וּבוֹ תִדְבָּקוּן:

וכמו שכתוב בזוהר [פרשת בהר (חלק ב' דף קח' עמוד א')] כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא כו' הכי נמי אצטריך לבר נש לקבלא עליה עול מלכות שמים בקדמיתא כו' ואי האי לא אשתכח גביה לא שריא ביה קדושה כו' בתרגום מארמית ללשון הקודש: כמו השור שנותנים עליו עול בתחילה כדי להוציא ממנו טובה לעולם וכו' כך גם צריך לאדם לקבל עליו עול מלכות שמים תחילה וכו' ואם זה (עול מלכות שמים) לא נמצא אצלו לא שורה בו קדושה.

[וברעיא מהימנא שם דף קיא' עמוד ב'] שכל אדם צריך להיות בשתי בחינות ומדרגות והן בחינת עבד ובחינת בן ואף דיש בן שהוא גם כן עבד הרי אי אפשר לבוא למדרגה זו בלי קדימת היראה עילאה כידוע ליודעים: עבודת השם צריכה להיות עבודה כעבד העומד לפני רבו וכמו שכתוב ועבדתם וכן כתוב ואותו תעבדו. מכאן שעבדת השם היא עבודת כעבודתו של ה"עבד".

וגם אם לאחר ההתבוננות האמורה לעיל בכל זאת לא זז בנפשו וליבו נשאר כאבן בכל זאת מאחר וזהו כוונתו וכוונה זו היא אמיתית אצלו כי זה בכל ישותו, שלכן יראה שוכנת בתעלומות ליבו, לכן עבודה זו כבר נקראת עבודה שלימה. מה שאין כאהבת השם בלבו אינו נקראת "עבודה".

ומאחר והיראה היא עיקר ושורש העבודה כמו שמוזכר בזוהר שהאדם נמשל ל"שור" והשור אם אינו עובד מתוך יראה אינו עובד כלל, כך גם מהאדם נדרשת לפחות יראה שמסותרת בלבו כדי להתחיל את סדר ה"עבודה" בעבודת השם.

 

ואפילו יראה תתאה

 

והנה אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה מפני פחיתות ערך נפשו ממקור חוצבה ממדרגות תחתוניות דעשר ספירות דעשיה אף על פי כן מאחר שמתכוון בעבודתו כדי לעבוד את המלך הרי זה עבודה גמורה כי היראה והעבודה נחשבות לשתי מצוות במניין תרי"ג ואינן מעכבות זו את זו.

ועוד שבאמת מקיים גם מצוות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו כי בשעה ורגע זו על כל פנים מורא שמים עליו על כל פנים כמורא בשר ודם הדיוט לפחות שאינו מלך המביט עליו שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו שזו נקראת יראה כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו בתלמוד מסכת ברכות דף כח' עמוד ב' כשחלה רבן יוחנן בן זכאי נכנסו אצלו תלמדיו וביקשו ממנו ברכה וענה להם יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו' כלומר שיהיה לכם יראת שמים כיראתם מאנשים שאלו אותו תלמדיו עד כאן? זהו מה שצריך יראת שמים כיראה מאנשים ואנו חשבנו שיראת שמים צריכה להיות יותר גדולה מיראת בשר ודם ועוד הפחד מבשר ודם הוא נמוך בעיננו מיראת השם? והשיב להם תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם כו' דהיינו תדעו שכשאדם עובר עבירה הוא חושש יותר מאנשים בסביבתו יותר מאשר הוא חושש מהשם, והלוואי ויראתכם תהיה כיראת בשר ודם.

רק שיראה זו נקראת יראה תתאה ויראת חטא שקודמת לחכמתו ויראה עילאה הוא ירא בושת כו' דאית יראה ואית יראה כו' בתרגום מארמית ללשון הקודש יש יראה ויש יראה.

אבל בלי יראה כלל לא פרחא לעילא באהבה לבדה כמו שהעוף אינו יכול לפרוח בכנף אחד דדחילו ורחימו הן תרין גדפין [כמו שכתוב בתיקונים (תיקוני הזוהר תיקון י')]

וכן היראה לבדה היא כנף אחד ולא פרחא בה לעילא אף שנקראת עבודת עבד שני סוגי יראה ישנם הנקראים יראה תתאה ויראה עילאה, יראה תתאה נובעת מיראת פחד ובושה מהסביבה וכן יראת פחד מקבלת עונש. ואילו יראה עילאה נובעת מיראת כבוד ונקראת גם יראת הרוממות.

וגם אם מוחו אטום מפני פחיתות ערכו, אך מאחר ומתכוון באמת בקיימו את המצווה, הרי זה נחשב כקדימת היראה. ואפילו שהיראה היא בסך הכול יראה תתאה הנובעת מבושה מבני אדם, בכל זאת היא נחשבת בהחלט כיראה כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו שיהיה מורא שמים כמורא בשר ודם.

אבל בלי יראה ואפילו יראה תתאה לא פורחת למעלה כשם שהעוף אינו יכול לפרוח בלי כנפיים אך יודגש שצריך את שתי כנפיו כי גם בכנף אחד אינו יכול לפרוח.

 

לא רק "עבד" אלא גם "בן"

 

וצריך להיות גם כן בחינת בן לעורר האהבה הטבעית על כל פנים המסותרת בלבו שתהא בהתגלות מוחו על כל פנים לזכור אהבתו להשם אחד במחשבתו וברצונו לדבקה בו יתברך

וזאת תהיה כוונתו בעסק התורה או המצווה הזו לדבקה בו נפשו האלוהית והחיונית ולבושיהן כנזכר לעיל (פרקים כג' לה' לז'). כאמור לעיל ישנו עבודת השם הנקראת עבודת "עבד" שהיא באה מתוך קבלת עול האדון ואינה נובעת מקשר נפשי ביניהם אלא יראת העונש או יראת הכבוד שיש לעבד מפני אדונו וזהו הקו העיקרי של יראה בעבודת ה"עבד".

ואילו ישנו סוג עבודת השם נוסף הנקרא עבודת ה"בן", שהיא נובעת בעיקר מרגש אהבה וחיבה השרוי בין אב לבנו, ממילא הקו העיקרי הוא "אהבה".

מאחר וכאמור לא יכול העוף לפרוח למעלה ללא כנפיו ודווקא שתיהן, לכן עבודת השם צריכה להיות בשתי כנפיו שהם "אהבה" ו"יראה". אלא שעיקר העבודה, שורשה וראשיתה הוא ה"יראה" דווקא.

 

בשם כל ישראל

 

אך אמנם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת ברכות דף מט' עמוד ב') לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל לכן יתכוון ליחד ולדבקה בו יתברך מקור נפשו האלוהית ומקור נפשות כל ישראל שהוא רוח פיו יתברך הנקרא בשם שכינה על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן והיא היא המשפעת בו כוח הדבור הזה שמדבר בדברי תורה או כוח המעשה הזה לעשות מצווה זו

ויחוד זה הוא על ידי המשכת אור אין סוף ברוך הוא למטה על ידי עסק התורה והמצוות שהוא מלובש בהן

ויתכוין להמשיך אורו יתברך על מקור נפשו ונפשות כל ישראל לייחדן וכמו שיתבאר לקמן פירוש ייחוד זה באריכות עיין שם.

וזהו פירוש לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל: נוסח תפילת שחרית לפני ברוך שאמר וכוונתו כדי להיות מיוחד ומאוחד עם השכינה נדרש מהאדם שלא להוציא את עצמו מן כלל ישראל ולהיפך שיהיה מאוחד עם כל ישראל.

וזהו הטעם מדוע מקובל בבני ישראל טרם עשיתם מצווה, לומר נוסח "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו' (כל מצווה ומצווה בהתאם לעניינה) בשם כל ישראל".

אמנם למנהגנו אומרים זה רק פעם אחת ביום לפני פסוקי דזמרא המופעים בתפילת שחרית ומכאן עניין זה נמשך על כל היום כולו.

אך המכוון בזה הוא לכלול את עצמו ולהתייחד עם ה"שכינה" שפירושו ששוכנת ומתלבשת בתוך העולמות ובתוך הקיום של כל המצוות, יחד עם כל ישראל.

[הגהה – וגם על ידי זה יתמתקו הגבורות בחסדים ממילא בהתכללות המידות ויחודם על ידי גילוי רצון העליון ברוך הוא המתגלה למעלה באתערותא דלתתא הוא גיליו למטה בעסק התורה והמצווה שהן רצונו יתברך וכמו שכתוב באדרא רבה (זוהר חלק ג' דף קלו' עמוד א') ובמשנת חסידים מסכת אריך אנפין פרק ד' שתרי"ג מצוות התורה נמשכות מחיוורתא דאריך אנפין בתרגום מארמית ללשון הקודש: מהלובן של הפנים הארוכות שזהו דרגה בעולמות עליונים וראה בביאור שהוא רצון העליון מקור החסדים. בהגהה זו מוסיף רבנו שלמרות שלמדנו ששורש מצוות לא תעשה הוא מהגבורות ומהיראה, ושורש מצוות העשה הם מהחסד ואהבה, בזה שמייחד אדם בקיום המצוות לייחודו יתברך הוא מעלה את המצוות הנעשות למטה למטרתם העיקרית שהיא גילוי רצונו יתברך כאן למטה.

גילוי זה אינו מושפע מהמידות אהבה ויראה אלא הוא למעלה מהן בשורשם וזהו הגורם להמתיק את הגבורות בחסדים כי העיקר הגילוי של רצון העליון נובע מהחסדים וללא הגבורות רק שהגבורות נועדו לצורך ה"למטה" ובעליית המצוות למעלה האדם ממתיק את הגבורות בחסדים בשורשם. כמו שכתוב באדרא רבה ובמשנת חסידים כי כל תרי"ג המצוות שורשם ממדרגה הנקראת "חיוורתא" שפירושו "לובן" המורה על חסדים של "אריך אנפין" שהוא דרגה המסמלת את רצונו יתברך.

 

לעשות נחת רוח ליוצרו

 

ואף שלהיות כוונה זו אמיתית בלבו שיהיה לבו חפץ באמת יחוד העליון הזה צריך להיות בלבו אהבה רבה להשם לבדו לעשות נחת רוח לפניו לבד ולא לרוות נפשו הצמאה להשם אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה כו' בתרגום מארמית ללשון הקודש: כבן המשתדל (דואג) אחר אביו ואמו יותר (מהשתדלותו) לעצמו ונפשו [כמו שנזכר לעיל (סוף פרק י') בשם רעיא מהימנא זוהר חלק ג' דף רפא' עמוד א')]

מכל מקום יש לכל אדם להרגיל עצמו בכוונה זו כי אף שאינה באמת לאמיתו לגמרי בלבו שיחפוץ בזה בכל לבו מכל מקום מעט מזער חפץ לבו בזה באמת מפני אהבה הטבעית שבלב כל ישראל לעשות כל מה שהוא רצון העליון ברוך הוא ויחוד זה הוא רצונו האמיתי. ואף שגם באהבה זו הוא עדיין לא אמיתית אצלו כי לכך צריך להיות אהבה שאינה תלויה בשום דבר עצמי אלא כל רצונו לעשות את רצון הבורא ולגרום נחת רוח ליוצרו ולא נובע מצימאון נפשו שלו.

מכל מקום גם בהיותה חסרה מבחינת ה"אהבה" האמיתית נחשבת כבר כהתחלה ובסיס טוב כי באמת טמונה אהבה כזו בתעלומות לבו למרות שאינה גלויה.

 

ייחוד עליון וייחוד תחתון

 

והיינו יחוד העליון שבאצילות הנעשה באתערותא דלתתא על ידי יחוד נפש האלוהית והתכללותה באור השם המלובש בתורה ומצוות שעוסקת בהן והיו לאחדים ממש כמו שנתבאר לעיל (פרקים ה' כג')

כי על ידי זה מתייחדים גם כן מקור התורה והמצוות שהוא הקדוש ברוך הוא עם מקור נפשו האלוהית הנקרא בשם שכינה שהן בחינת ממלא כל עלמין ובחינת סובב כל עלמין כמו שנתבאר במקום אחר באריכות

אבל יחוד נפשו והתכללותה באור השם להיות לאחדים בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמיתו לגמרי בכל לב ובכל נפש מאהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל לדבקה בהשם ולא ליפרד ולהיות נכרת ונבדל חס ושלום מייחודו ואחדותו יתברך בשום אופן אפילו במסירת נפש ממש

ועסק התורה ומצוות והתפילה הוא גם כן עניין מסירות נפש ממש כמו בצאתה מן הגוף במלאות שבעים שנה על סמך הפסוק בתהילים פרק צ' פסוק (י) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה: שאינה מהרהרת בצרכי הגוף אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפלה שהן דבר השם ומחשבתו יתברך והיו לאחדים ממש שזהו כל עסק הנשמות בגן עדן כדאיתא בגמרא בתלמוד מסכת יבמות דף צו' סוף עמוד ב' על הפסוק בתהילים פרק סא' פסוק ה' אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה: וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה משום שאמר רבי יוחנן משמו של רבי שמעון בר יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים שמועה מפיו בעולם הזה שפתיו דובבות בקבר". ובזוהר (חלק ג' דף קעג' עמוד א') אלא ששם מתענגים בהשגתם והתכללותם באור השם ממילא מובן שישנם שני עניינים בקיום מצוות מתוך יראה ואפילו יראה תתאה:

א. ייחוד עליון – שבו על ידי שהאדם מקיים מצוות בהכרה שנפשו האלוהית מתייחדת ומתכללת עם רצון העליון בשם כל ישראל, אזי נעשה ייחוד בעליונים בין התורה והמצוות בשורשם העליון יחד עם נפשו האלוהית בשורשה העליון וזהו ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

ב. ייחוד תחתון – שבו גופו של היהודי אינו מעלים על אור הנשמה ומאפשר לה להתייחד עם המצוות באלוהות.

והמשל על כך הוא כשם שבצאת נפשו של האדם מגופו שוב אין הגוף מעלים על אור הנשמה והיא כבר לא מהרהרת בצרכי הגוף אלא בהתאחדותה ובהיכללותה בדבר השם שזהו כל העסק של הנשמות בגן עדן ועתה בזה שהוא מגביר נפשו האלוהית על גופו הרי זה על דרך משל כמו יציאת הנשמה מהגוף בהסתלקותה. על אף שאין המשל דומה לנמשל כי בהסתלקות הנשמה ועלייתה לגן עדן היא רק זוכה להיכלל באור השם מה שאין כן בנמשל בייחוד הקיים בגוף בעת קיומו מצוות הרי הוא מתאחד ומתכלל בקדוש ברוך הוא וחכמתו ורצונו. מכל מקום הרי זה כמו על דרך משל מיציאת הנשמה מהגוף והתכללותה בגן עדן. 

 

הכנה לתפילה ולימוד תורה

 

וזהו שתקנו בתלמוד מסכת ברכות דף ס' עמוד ב' תיקנו חכמינו זיכרונם לברכה לומר כשמתעורר משנתו בבוקר (הובא גם בסידור) בתחילת ברכות השחר קודם התפילה אֱלֹהַי. נְשָׁמָה וכו' שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ כו' בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי. כו' וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי. רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת: כלומר מאחר שאתה נפחתה בי ואתה עתיד ליטלה ממני לכן מעתה אני מוסרה ומחזירה לך לייחדה באחדותך וכמו שכתוב (תהילים פרק כה' פסוק א') לְדָוִד אֵלֶיךָ יְהֹוָה נַפְשִׁי אֶשָּׂא: והיינו על ידי התקשרות מחשבתי במחשבתך ודיבורי בדיבורך באותיות התורה והתפלה בפרט באמירה להשם לנוכח כמו ברוך אתה וכהאי גוונא

והנה בהכנה זו של מסירת נפשו להשם יתחיל ברכות השחר כל סדר הברכות הנקראות ברכות השחר המנויות בסידור 15 ברכות יתחיל לאמרן לאחר ההכנה הזו של מסירות נפש להשם. ברוך אתה כו'

וכן בהכנה זו יתחיל ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפלה כך נפסק להלכה בשולחן ערוך סימן קנה' סעיף א' "…מצווה מן המובחר לקבוע אותה (לימוד תורה) מיד לאחר התפילה קודם שילך לעסקיו".

וכן באמצע היום קודם שיתחיל ללמוד צריכה להיות הכנה זו לפחות כנודע שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחילת הלימוד בבינוניים וכמו בגט וספר תורה שצריכים לשמה לעכב ודיו שיאמר בתחילת הכתיבה הריני כותב לשם קדושת ספר תורה או לשמו ולשמה כו' כל המצוות שנדרשת בהם כוונה כמו לימוד תורה לשמה וכן כתיבת ספר תורה שצריך לכוון שכותב לשם ספר תורה או כתיבת גט בין בעל ואשתו שצריך לכוון שכותב לשם האיש ולשם האשה הדין הוא שמספיק בתחילת הפעולה לומר בפה שהוא מתכוון לשמו ולשמה או לשם ספר תורה וכדומה.

וכשלומד שעות הרבה רצופות יש לו להתבונן בהכנה זו הנזכרת לעיל בכל שעה ושעה על כל פנים כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות עליונים להחיות התחתונים והמשכת החיות שבשעה שלפניה חוזרת למקורה [בסוד רצוא ושוב שבספר יצירה (פרק א' משנה ח')] עם כל התורה ומעשים טובים של התחתונים כי בכל שעה שולט צירוף אחד מי"ב צירופי שם הוי"ה ברוך הוא בי"ב שעות היום וצירופי שם אדנ"י בלילה כנודע. ההכנה ללימוד התורה לשם השם או תפילה מתוך כוונה לעמוד לפני השם וכדומה צריכה להיות מתוך ההחלטה האמורה לעיל למסור את נפשו כדי להתייחד ולהכלל ברצונו יתברך.

ובהכנה זו יתחיל להתפלל ולאחר התפילה ילמד תורה וגם אם לומד באמצע היום דיו שיזכיר לפני הלימוד את הכוונה האמורה הריני לומד תורה לשם השם במסירת הנפש למען רצונו יתברך בשם כל ישראל.

ורק אם לומד תורה שעות רבות נדרש ממנו כל שעה לחזור ולהזכיר דבר זה כי בכל שעה משתנה ההמשכה האלוהית הבאה לעולם כמו שכתוב בספר יצירה שההמשכה האלוהית לבריאה היא בסוד של רצוא ושוב כלומר העלאה והמשכה וכן בכל שעה מאיר צירוף אחר של שם הוי'ה או אדנ"י בבריאה. משום שבדרך כלל מצירוף שתי אותיות אפשר ליצור שני מילים, כגון מאותיות א' ו-ב' אפשר ליצור שני מילים כמו אב ו-בא. משלוש אותיות ישנם שנים עשר צירופים ואילו מארבע אותיות שם הוי'ה או אדנות ניתן ליצור עשרים וארבעה צירופים כנגד עשרים וארבע שעות היממה וכל שעה מאיר צירוף אחר. ולכן בכל שעה יש צורך לחדש את הכוונה לשמה.

 

ולקבוע עיתים להתבוננות

 

והנה כל כוונתו במסירת נפשו להשם על ידי התורה והתפילה להעלות ניצוץ אלוהות שבתוכה למקורו תהא רק כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך כמשל שמחת המלך בבוא אליו בנו יחידו בצאתו מן השביה ובית האסורים כנזכר לעיל (פרק לא')

והנה כוונה זו היא אמיתית באמת לאמיתו לגמרי בכל נפש מישראל בכל עת ובכל שעה מאהבה הטבעית שהיא ירושה לנו מאבותינו.

רק שצריך לקבוע עיתים להתבונן בגדולת השם להשיג דחילו ורחימו שכליים וכולי האי ואולי וכו' כנזכר לעיל (פרק יח'). והכוונה שתתכוון בעת לימוד התורה והתפילה כוונה זו תעסוק בהתבוננות שכל מטרתה הוא להעלות הניצוץ האלוהי החבוי בגופנו ולקשרו ולחברו לבורא יתברך כדי לגרום נחת רוח לפניו כשם שעל דרך משל ישנה שמחה עצומה אצל האב או המלך אשר בנו יחידו יצא מהשבי ובית האסורים ושב לארמון המלוכה, כך גודל הנחת רוח לפניו יתברך מיציאת הנפש האלוהית משלטון הגוף. וכוונה זו היא אמיתית אלא שצריך לקבוע זמנים כדי לעוררה.

 

סיכום הפרק

 

בהמשך לפרק הקודם בו למדנו שבלי "אהבה ויראה" אי אפשר לעלות למעלה. כאן מלמדנו רבנו שמבין השתים היראה קודמת לאהבה.

הדרך להשגת היראה ואחר כך אהבה הוא על ידי התבוננות. ולשם המחשה מביא רבנו דוגמא ממצוות תפילין והתעטפות בטלית. שיש לכוון בשעת הנחתם והתעטפותם לקבל על עצמו עול מלכות שמים. ובעצם כל סדר התפילה מברכות השחר ועד לסיומה מיועד לתכלית זו של קבלת עול מלכות שמים ולעשות נחת רוח ליצרנו.

עבודת היראה נקראת "עבודת עבד" ואילו העבודה הבאה מאהבה נקראת "עבודת בן".

את ההתבוננות הזאת צריך להמשיך על כל היום ולקבוע עיתים לכך.

ולכן צריך להיות לזיכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה שלמרות שמתוך אהבה והיראה הרי אהבה היא שורש מצוות עשה והיראה היא שורש למצוות לא תעשה כל העבודה עיקרה ושרשה הוא היראה דווקא, וצריך לעורר תחילה היראה לקבל עליו עול מלכותו להיות מלך עליו ולעובדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד לאדונו ומלכו. ויעמיק רבות במחשבתו זו ויתבונן כי הקדוש ברוך הוא מתייחד עם המצוות והאדם מתייחד עם המצוות.

לדוגמה הכוונה הנדרשת בציצית ובתפילין לשעבד המוח והלב וכל כולו לרצונו יתברך.

ובאהבה לבדה אינה נקראת עבודת ה"עבד" אלא עבודת ה"בן". והתורה אמרה ועבדתם את השם אלוהיכם וגו'. ואותו תעבודו וגו'.

כל אדם צריך להיות בבחינת עבד ובבחינת בן. כי בלי כנפיים שהם אהבה והיראה אי אפשר לפרוח למעלה וגם בכנף אחד או אהבה או היראה אי אפשר לפרוח למעלה.

וגם אמרו חכמינו זיכרונם לברכה לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל ולכן יתכוון לייחד שמו יתברך הקדוש ברוך הוא ושכינתו יחד ובשם כל ישראל.

וגם יתכוון לייחד ולדבקה בו יתברך מקור נפשו האלוהית ומקור נפשות כל ישראל. ובהכנה של מסירת נפש, כמו שאמר דוד אליך השם נפשי אשא, יתחיל ברכות השחר וכן ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפילה.

וכל כוונתו במסירת נפשו תהא רק כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך כמשל שמחת המלך בבוא אליו בנו יחידו בצאתו מן השביה.

 

סיפור חסידי לפרק

 

באחד מנסיעותיו של רבנו הבעל שם טוב עם תלמידיו הוא הגיע לעיירה קטנה בערב שבת והחליט לשבות בה.

בכלל תלמידיו הקדושים יחד עם רבם שבתו בעיירה בבית הכנסת ולא נצרכו להתארח אצל תושבי העיירה כי היה ברשותם כל סעודות וצרכי השבת.

אך רבנו הבעל שם טוב שם אל ליבו את התנהגות התושבים היהודים והוא נהנה לראותם שהיו חדורים באהבת ישראל ויראת שמים טהורה למרות היותם אנשים פשוטים.

כל תפילות השבת עברו עליהם בנעימים אך מיד לאחר תפילת מנחה של שבת התרוקן בית הכנסת מיושביו ואף אחד לא התעכב בבית הכנסת. ורק לאחר שעה ארוכה מצאת השבת, שבו כל בני העיירה להתפלל ערבית של מוצאי שבת. ויהי הדבר לפלא בעייני הבעל שם טוב שהחליט לחקור בדבר.

תושבי העיירה הסבירו למורנו הבעל שם טוב שהם שמעו פעם מפי דרשן שבא לעיירה שכשאדם מוסר נפשו על קדושת השם הרי זה זכות גדולה ואדם זה נחשב כבן העולם הבא, ויותר מכך עם הוא זוכה למסור נפשו בפרהסיא ובנכוחות יהודים רבים זכותו לא תשוער. 

עוד שמענו פעם כי בשבת יהודי זוכה ומצטרפת אליו נשמה יתירה והיא עוזבת אותו בצאת השבת. לכן קיבלנו על עצמנו תושבי העיירה מידי שבת בשבתו להתאסף כולנו בבית אחד מתושבי העיירה, כדי שיציאת הנפש היתירה מקרבנו תהיה במעמד של רוב עם הדרת מלך ואנו מוסרים את נפשנו בצאת השבת לבורא העולם בפרהסיא. ורבנו נהנה מכך מאד.