מבוא לפרק

עד עתה למדנו את כל הדברים המעוררים את אהבת השם הטהורה הבאה מהתבוננות בנושאים שונים. אך כל זה אהבה הנובעת מהרצון להידבק בשכינה דהיינו מרצונו של האדם עצמו להיות מחובר ומקושר לבורא עולם יתברך. כלומר האיש החפץ להידבק בשכינה וזה מביא אותו לידי קיום מצוותיו יתברך.

בפרק זה נעסוק בדרגת אהבה חדשה והיא הנקראת "כלות הנפש". דהיינו אין האוהב מרגיש מציאות לעצמו, רק שאינו חפץ להיפרד מהבורא יתברך ומתוך תשוקתו להתקרב אל הבורא הוא מרצה ומרווה את צימאונו בקיום מצוותיו יתברך. אלא שאהבה חדשה זו שיודבר בה בפרק זה היא באה מנוקדת מוצא שאדם מתבטל ממציאותו ומידבק כול כולו בשכינה. ממילא אהבה כזו אינה יכולה לעורר קיום מצוות כי קיום מצוות נחשב באהבה של כלות הנפש כמעין פירוד בינו לבין הבורא. כי בקיום מצוות נדרש שהאדם ירגיש את מציאותו ובכל ישותו יקיים המצוות, וכדי למנוע את אהבה מסוג זה להתפשט לכיוון לא נכון יבאר לנו רבנו שסדר העבודה הנדרש הוא רצוא אך גם שוב.

מעלת הזהב על הכסף

והנה כל בחינות ומדרגות אהבה הנזכרות לעיל (בפרקים מג' ו-מד') הן מסטרא דימינא ובחינת "כהן איש חסד" ונקראות "כסף הקודשים", מלשון בראשית פרק לא פסוק (ל) וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי:

אך יש עוד בחינת אהבה, העולה על כולנה, כמעלת הזהב על הכסף, והיא אהבה כרשפי אש, מבחינת גבורות עליונות דבינה עילאה. דהיינו שעל ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא דכולא קמיה כלא ממש חשיב תתלהט ותתלהב הנפש ליקר תפארת גדולתו, ולאסתכלא ביקרא דמלכא, כרשפי אש שלהבת עזה העולה למעלה וליפרד מהפתילה והעצים שנאחזת בהן. והיינו, על ידי תגבורת יסוד האש אלהי שבנפש האלהית ומזה באה לידי צמאון וכמו שכתוב תהילים פרק סג' פסוק ב' אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אַשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם: ואחר כך לבחינת "חולת אהבה" ואחר כך לידי כלות הנפש ממש, כמו שכתוב תהילים פרק פד' פסוק ג' נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהֹוָה לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי:

והנה מכאן יצא שורש הלווים למטה [ולעתיד שהעולם יתעלה יהיו הם הכהנים, וכמו שכתב הקדוש אלוהי רבינו יצחק זיכרונו לברכה (בלקוטי תורה האר"י ז"ל) על פסוק יחזקאל פרק מד' פסוק טו' וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה: שהלווים של עכשיו יהיו כוהנים לעתיד], ועבודת הלווים הייתה להרים קול רינה ותודה, בשירה וזמרה ההבדל בין שיר לזמר כי בדרך כלל השיר בא לפני הזמר כמו שכתוב בתהילים פרק קה' פסוק (ב) שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו: כי זמר גבוה משיר בעוד השיר בא על עניניים טבעים הנמצאים בעולם. הזמר יבוא על נסים שלמעלה מגדרי הטבע. בניגון ונעימה, בבחינת "רצוא ושוב", שהיא בחינת אהבה עזה זו כשלהבת היוצאה מן הבזק, כדאיתא בגמרא [פרק ב' דחגיגה (דף יג' עמוד ב') על הפסוק ביחזקאל פרק א' פסוק (יד) וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק: מפרש בגמרא במסכת חגיגה דף יג' עמוד א' שהמלאכים העליונים רצוא ושוב מוציאות ראשן תחת הרקיע ומתגלות וזהו כמראה הבזק מלשון פיזור כמו לבזוק מלח על הבשר. דהיינו שהוא כמו ניצוץ היוצא מהכאת הזהב אך נכבה מיד כי אין לו אחיזה בדבר הנשרף.].

ואי אפשר לבאר עניין זה היטב במכתב, רק כל איש נלבב ונבון, המשכיל על דבר ומעמיק לקשר דעתו ותבונתו בהשם ימצא טוב ואור הגנוז בנפשו המשכלת, כל חד לפום שיעורא דיליה [יש מתפעל כו' ויש מתפעל כו'], אחרי קדימת יראת חטא, להיות סור מרע בתכלית שלא להיות "עוונותיכם מבדילים" כו' חס ושלום. עד עכשיו עסקנו באהבת השם הנובעת מתשוקה וכיסופין לבורא יתברך שמו מלשון נכסוף נכספת דהיינו "כסף" והיא באה מהצד הימני הנכלל בצד החסד כידוע שכל העשר ספירות מתחלקות לשלושה קוים כמאמר אליהו "חד קציר וחד אריך וחד בינוני" שהם קו הימין וקו השמאל וקו האמצע בענף וקו ימין נמצאים חכמה, חסד ונצח. יוצא איפה שכל האהבה הבאה מצד חסד נקראת "כסף". בקו השמאלי ישנה אהבה שונה הבאה מצד רשפי אש והוא הרצון להתבטל במציאות וכל כולו להיות בטל במציאות לבורא יתברך והיא באה מצד הגבורות דהיינו בקן וענף השמאלי הכולל בינה, גבורה והוד. והוא הנקרא אהבת "זהב". ומאחר וישנה מעלה בזהב על הכסף וכנראה בחוש שמחיר הכסף נמוך ממחיר הזהב. לכן בהמשך לנאמר בפרק הקודם שכל תכלית הצמצומים הבאים מצד הגבורה נועדו לחזק את הקשר של היהודי לבורא יתברך הרי שאהבת הזהב הבאה מהגבורות נעלה יותר מאהבת הכסף הבאה מהחסדים. וסדר התנהלותה של אהבה זו:

א. צימאון

ב. חולי

ג. כלות הנפש.

שהצימאון מביא את האדם לידי חולי והחולי מביא לידי כלות הנפש והתבטלותה.

סדר העבודה ברצוא ושוב

והנה סדר העבודה בעסק התורה והמצוות הנמשכות מבחינת אהבה עזה זו היא בחינת "שוב" לבד, כמו שכתוב בספר יצירה: (פרק א' משנה ד') "ואם רץ לבך שוב לאחד", ושם הגרסה הרווחת היא אם רץ לבך שוב למקום אך ישנה גם גרסה שוב לאחד והיא הרווחת בתורת החסידות. פירוש "ואם רץ לבך" – היא תשוקת הנפש שבלב בחלל הימני, כשמתגברת ומתלהבת ומתלהטת במאד מאד עד כלות הנפש ממש, להשתפך אל חיק אביה, חיי החיים ברוך הוא, ולצאת ממאסרה בגוף הגופני וגשמי לדבקה בו יתברך, אזי זאת ישיב אל לבו מאמר רבותינו זיכרונם לברכה המשנה במסכת אבות פרק ד' משנה (כב) הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן. בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כי "על כורחך אתה חי" בגוף הזה להחיותו, כדי להמשיך חיים עליונים מחיי החיים ברוך הוא למטה, על ידי "תורת חיים", נוסח התפילה בתפילת העמידה לקראת סופה כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד. וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם.  להיות דירה בתחתונים לאחדותו יתברך בבחינת גילוי כמו שנתבאר לעיל (פרק לו') וכמו שכתוב בזהר הקדוש (חלק ב' דף קלה' עמוד א') "למהוי אחד באחד", בתרגום מארמית ללשון הקודש שיהיה חיבור בין אחד לאחד בין השם אחד לשמו אחד. פירוש שהיחוד הנעלם יהיה בבחינת "עלמא דאתגליא" וזה שאומרים פיוט שאומרים בתפילת קבלת שבת

לְכָה דוֹדִי וכו'. לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה. ובזה יובן מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: ְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָרְחֲךָ וכו' ואלא איך יהיה רצונו? וכמו שכתוב במקום אחר באריכות, על משנה זו "על כרכך אתה חי" בעזרת חיי החיים ברוך הוא. סדר העבודה בעבודת השם הוא בשני האופנים של "רצוא ושוב", כל מחלות הנפש הנמצאות אצל אדם נובעות מכך שאין את שני האופנים או שאין איזון ביניהם, או שאדם נמשך לרצוא מבלי שוב דהיינו שרצונו להתאחד עם הבורא יתברך מבלי לשוב לעבודת השם המסודרת בתוך העולם כמו שנאמר על ארבעה שנכנסו לפרד"ס שכשהשאיפה היא רק רצוא מבלי שוב אין זו הדרך. ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום כי כוונתו הייתה לרצוא ולשוב ביחד. או שאדם נמשך רק לשוב דהיינו לענייני העולם הזה בלבד מבלי להתקשר לאילנא דחיי חיי החיים ברוך הוא גם בדרך זו לא ישכון השם. ורק בדרך של איזון בין רצוא ושוב היא הדרך הנכונה בעבודת השם. אגב "רצוא ושוב בגימטרייא = 611 = כמנין "תורה".

סיכום הפרק

יש דרגת אהבה יתירה מזו והיא הנקראת "כלות הנפש". שהאוהב אינו מרגיש עצמו במציאות כלל, אבל מכורך אהבה זו אינו יכול לבוא לידי קיום מצוות מעשיות.

ולכן צריך לסדר אהבה זו שלא תתפשט לכיוון לא רצוי. ורבנו ממשיל אהבה זו ל"כסף". מלשון כיסופים. אך ישנה מעלה בזהב על הכסף והזהב נמשל לאש, אהבה עזה כרשפי אש. ולכן צריך שוב ולא רק רצוא. כי כיסופים עניינם "רצוא" אך צריך גם "שוב". 

והיינו: כל בחינות ומדרגות אהבה הנזכרות לעיל הן מבחינת כהן ואיש חסד ונקראת "כסף" מלשון נכסוף נכספת לבית אביך, אך יש עוד בחינת אהבה והיא כרשפי אש מבחינת הגבורה והיא הנקראת "זהב". שבה הנפש תתלהב ותתלהט כרשפי אש ועל ידי התגברות האש באה לצימאון, ומשם לחולי "חולת אהבה", ואחר כך תגיע ל"כלות הנפש". וזהו שורש הלווים שעבודתם להרים קול בניגון ונעימה כשלהבת היוצאת מן הבזק ואי אפשר לבאר ענין זה היטב במכתב.

וסדר העבודה בתורה ומצוות הוא כמו שכתוב בספר יצירה אם רץ לבך שוב לאחד דהיינו נדרש רצוא ושוב כי על כורחך אתה חי בעזרת חיי החיים ברוך הוא.

סיפור חסידי לפרק

בזמן רבנו הזקן התקרב יהודי עשיר מויטבסק בין למשפחה של עשירי העיר שהיה להם עסק משפחתי כשכל האחים והגיסים שותפים בעסק.

התקרבותו של ר' גבריאל הייתה לצנינים בעיני משפחתו והרבו לעשות לו צרות רבות ואף גרמו לו להפסדים כספיים.

בזמנו כשרבנו הזקן היה אוסף כספים להחזקת הישוב היהודי בארץ הקודש היה נהוג שרבנו היה שולח שלוחא דרבנן (שד"ר). מאחר ונתינת כסף לצדקה היה ניסיון קשה, מנהגו היה להעריך כל חסיד באיזה סכום כסף הוא מסוגל לעמוד והשד"ר היה בא לעיר מודיע לכל אחד איזה סכום כסף נדרש ממנו והוא ממשיך בדרכו ובחזרתו כעבור כמה ימים היה בא לאסוף את הסכום הנקוב. שאתו היה מעביר לפי רשימה לרבנו הזקן.

השד"ר הגיע וקבע לרבי גבריאל סכום כסף גדול אלא שבאותו הזמן מצבו כבר התדלדל ואחיו גרמו לו הפסדים רבים שהוא כבר לא יכל לעמוד בסכום הנקוב. דבר זה השפיע עליו בנפילת רוחו. אשתו ששמה אל ליבה את מצב רוחו הקשה חקרה בדבר. וכשהוא סיפר לה את אשר על ליבו, היא הודיע לו כי בתור חסיד עליו לעבוד את השם בשמחה ובטוב לבב. ואל לו ליפול ברוחו ובעזרת השם היא תעזור לו לגייס את הכסף על ידי שבזמנו היא קיבלה מבעלה מתנה בגד התפור בכפתורי זהב, והיא תחליף את הכפתורים בכפתורים פשוטים ואת כפתורי הזהב היא תמכור ויהיה להם הכסף הדרוש להביא לרבנו הזקן.

כשהכסף היה בידו, הוא חיכה בסבלנות לשובו של השד"ר על מנת למסור בידו את הכסף, אלא שבינתיים הפסדיו המשיכו והיה חשש בלבו שמא הוא לא יעמוד בניסיון. מיהר רבי גבריאל לרבנו הזקן מבלי לחכות לשד"ר כדי למסור את הכסף.

לשאלת רבנו הזקן מה קרה והוא סיפר את כל השתלשלות העניינים הורה לו רבנו להוציא את המטבעות מהכיס ולספור אותם. ואכן הסכום נמצא במדויק אלא שהמטבעות האירו והבריקו ממש כיום טביעתם.

לתמיהתו הסבירה אשתו כי היא ניקתה כל מטבע המיועד לרבנו כדי שתהיה מבריקה ומאירה.

רבנו הזקן הניח את ראשו הקדוש על ידיו הקדושות משך זמן ואז אמר לרבי גבריאל בניגון כשבני ישראל התנדבו למשכן זהב וכסף הביאו גם הנשים "מראות" אך משה רבנו לא רצה לקבל מהם את המראות כי בדרך כלל השימוש במראה נועד ליצר הרע, גאווה וכו' אך הקדוש ברוך הוא הורה לו לקבל מהן את המראות בהסבירו למשה שהמראות הללו חביבות על הקדוש ברוך הוא כי שימשו להגביר את הילודה במצרים, ולהגביר את הולדת "צבאות השם" ולכן קח מהן את "המראות הצוהבות" ועשה מהם כיור לקידוש ידים ורגלי הכהנים.

בזכות נשים צדקניות אלו זכינו לכיור וכנו בבית המקדש ובזכות אשתך תזכה למנוחה ונחלה ורווחה בגשמיות. עצתי לך תפתח עסק של אבנים טובות ומרגליות וראה ברכה בעמלך.

ומאותו הזמן הפך רבי גבריאל לסחור יהלומים והיה נקרא בפי כל "רבי גבריאל נושא חן".