חודש אדר חודש של שמחה

לפי סדר החודשים במקרא אדר הוא החודש השנים עשר והאחרון.

לפי הסדר המקובל בלוח העברי מאז ימי בית שני אדר הוא החודש השישי.

חודש אדר נחשב לחודש של שמחה; ולא ימי הפורים לבדם, אלא כל ימי החודש. כן נפסק להלכה: ״משנכנס אדר מרבין בשמחה״[1].

בדרך כלל קושרים את השמחה של חודש אדר עם שמחת הפורים, ואולם אין זה הטעם היחיד; שהרי כל החגים נחשבים ימי שמחה, ויש בהם מצווה לשמוח, שנאמר: "ושמחת בחגך״[2]. על כן יש מקום לומר שהשמחה באדר קשורה גם לכך שחודש זה מזלו דגים. משום כך הפך אדר לחודש של חתונות ושמחות, וכן אומרים חז״ל: ״בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי, לישתמיט מיניה באב, דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר, דבריא מזליה״ [=איש ישראל שיש לו דין עם נכרי ישתמט ממנו באב, שמזלו רע, וימציא את עצמו באדר, שמזלו חזק][3].

ז׳ אדר – יום פטירת משה רבנו

על פי המסורת יום ז׳ באדר הוא יום הולדתו ויום פטירתו של אבי הנביאים, משה רבנו.

ז׳ באדר הוא בדיוק שבוע לפני י״ד באדר, יום פורים.

לפי האגדה הפיל המן פור, הוא הגורל, בין החודשים, כדי לקבוע באיזה מהם יצליחו אויביהם של היהודים לשלוט בהם, והפור נפל על חודש אדר. המן סבר כי מאחר שבחודש זה נסתלק משה רבנו מן העולם, יהיו היהודים חשופים לפורענות יותר מבחודשים אחרים. אלא שנתעלם ממנו כי באדר גם נולד משה, וכשנולד משה – נתמלא העולם אור, והוא הוא האור שהיה ליהודים בחג הפורים, שבו נאמר: ״ליהודים היתה אורה ושמחה״[4].

בזמן הבית היה יום ז׳ באדר יום חג, אולם אחרי חורבן בית שני נתבטלו רבים מימי החג ונקבעו ימי צום. כך הפך יום ז׳ באדר ליום תענית, הן מפני שפסק בו המן והן משום מותו של משה רבנו[5]. יש הנוהגים להתענות ביום זה, ויש הנוהגים לעלות למירון, לקברו של ר׳ שמעון בר יוחאי, הנחשב לניצוץ מנשמת משה רבנו.

זכר למחצית השקל

מחצית השקל היה סוג של מס שכל יהודי בתקופת המשכן והמקדש היה צריך לשלם פעם בשנה. כספי מחצית השקל שימשו לקניית קרבנות הציבור השונים שיוקרבו על גבי המזבח בשנה הבאה[6].

המקור בתורה הוא בפרשת כי תשא: ״זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש״[7].

כיום, אף שאין לנו בית מקדש ולא קרבנות, מנהג ישראל הוא שבי״ג באדר, בזמן תפילת המנחה של תענית אסתר, נותנים מחצית השקל לעניים ובכך מקיימים זכר למצוות מחצית השקל.

כיום אף מקפידים לא להסתפק במחצית אחת אלא לתת שלוש מחציות, משום שבמצוות מחצית השקל, הנזכרת בפרשת כי תשא, המילה ״תרומה" מופיעה שלוש פעמים[8].

מי חידש את מנהג מחצית השקל וקבע לתת ״זכר למחצית השקל״?

יש אומרים שמרדכי היהודי ואסתר המלכה תיקנו אותו. מרדכי ביקש לבטל את השפעתם הרעה של עשרת אלפים כיכר הכסף ששקל המן להביא אל גנזי המלך אחשורוש, וציווה על היהודים לשקול בכל שנה ושנה את שקליהם-שלהם לפני ימי הפורים, למען העניים[9].

חכמי הדרוש אף אומרים כי מרדכי היהודי, המשנה למלך אחשורוש, טבע מטבע מיוחד של מחצית השקל. על צדו האחד של המטבע נחקקו שק ואפר, ועל צדו האחר הוטבעה עטרת זהב. על המטבע נחקקו גם המילים ״ונהפוך הוא״.

אדר א׳ ואדר ב׳

כפי שהוסבר בפרקי המבוא, פעם בשנתיים או שלוש שנים מוסיפים לשנה חודש נוסף, החודש הי״ג, כדי להתאים את שנת החמה לשנת הלבנה ובכך להתאים את החגים לתקופות השנה, כך שפסח תמיד יהיה באביב. החודש הנוסף גם הוא שמו אדר, וכך יש בשנים מעוברות אדר א׳ ואדר בי.

מדוע מוסיפים בשנה מעוברת את חודש אדר דווקא? מפני שהוא קרוב לפסח, שצריך להיות בתקופת האביב; ועוד, שמעיבור החודש למדו: מה החודש תוספת עיבורו בסוף – אף השנה תוספת עיבורה בסוף החודשים, היינו: בחודש שהוא האחרון בשנה[10].

כאשר יש שני אדרים הופך אדר השני, הצמוד לניסן, להיות העיקרי, ובו חלים תענית אסתר וימי הפורים. אדר הראשון הוא התוספת, החודש הנוסף. לפיכך, נער שנולד באדר של שנה פשוטה ויום בר המצווה שלו חל בשנה מעוברת, יציין אותו באדר השני. אולם לגבי ימי זיכרון יש שיטות הלכתיות שונות.

שנים עשר כמספר מיוחס

חודש אדר נחשב מיוחס גם בגלל אופיו המיוחד כחודש של שמחה, גם בשל היותו אחרון החודשים הסוגר את השנה, וגם בשל היותו החודש ה־12.

המספר 12 הוא מן המספרים המיוחסים והחביבים במסורת היהודית. השנה בת שנים עשר החודשים היא עוד אחת מתרומותיו של עם ישראל לתרבות האנושית; עם ישראל מורכב משנים עשר שבטי י־ה; בשמים יש י״ב מזלות; חכמים ספרו ומצאו גם י״ב איברים פנימיים חשובים באדם. האגדה מגלה כי כיסאו של שלמה המלך, שעליו נאמר כי אין כל מלכות יכולה להתקין כיסא דומה לשלו, היו עומדים עליו שנים עשר אריות של זהב, וכנגדם שנים עשר נשרים של זהב.

בשנים מעוברות יהיו שלושה עשר חודשים. גם המספר 13 נחשב ביהדות למספר מיוחס וחשוב. הגימטרייה של 13 היא ״אחד״ וגם ״אהבה״, ובהגיע הנער לגיל 13 הוא מחויב במצוות.