ומקדשי תיראו

בפרשת קדושים מופיעים ציווים שונים, אחד מהם הוא החיוב לירא ממקום המקדש, ובלשון התורה: "ומקדשי תיראו". מזדרזים חז"ל לשאול, האם יש צורך או עניין לירוא ממבנה מסוים, מפואר ככל שיהיה?

אנו יודעים כי אומות העולם, נוהגים לפאר את מקדשיהם בסגנון בניה מיוחד, ציורי קיר מרשימים ויטראז'ים מורכבים, כיפות מסנוורות ועוד דרכים עיצוביות לגרום לכל הרואה אותם להתפעל ולחוש יראה. האם לכך כוונת התורה?

עונה הרמב"ם כי ממש אין זה כך, ומציין בלשונו המדוייקת: "לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שציווה על יראתו".

כלומר, היראה הוא לא מהמבנה עצמו, גם אם הוא רב רושם אלא ממי שציווה על בנייתו ויראתו. בהמשך מפרט הרמב"ם שורה של פעולות המבטאות את היראה מהמקדש: אסור לאדם להיכנס להר-הבית במקלו ובתרמילו ובאבק שעל רגליו; אסור לעבור שם כדי לקצר דרך; אסור לירוק שם; ועוד פעולות שיש בהן משום חוסר כבוד ויראה. לצד איסורים אלה נדרש האדם להתנהג במקום ביראת-כבוד: "כל הנכנס לעזרה, יהלך בנחת… ומהלך באימה וביראה וברעדה".

לאיזו יראה התכוונה התורה?

נשאלת כאן השאלה, לאיזה יראה התכוונה התורה? האם ליראת הלב, כלומר לאותה תחושה פנימית שגורמת לנו להתפעם ממשהו ולפתח כלפיו יראה טבעית, או שמא להתנהגות מעשית המבטאת יראה, כפי שמורה הרמב"ם, כלומר התנהגות כזו שמורה שיש לנו כבוד כלפי המקום גם אם אנחנו לא מבינים אותו עד הסוף?…

לתשובה לשאלה זו יש גם השלכות מעשיות: אם המדובר הוא ביראת הלב בלבד הרי שהרגע לחוש זאת הוא מרגע הכניסה לעזרה – אותו חלל שבו עם ישראל היה מורשה להכנס פנימה. אך אם המדובר הוא ביראה מעשית הרי שתוקפה מתחיל כבר בכניסה להר הבית, שם צריך כבר להתחיל להתנהג אחרת.

בניגוד לצפוי, אולי, הרמב"ם מצדד בדעה השניה. כלומר היראה הפרקטית היא כוונת הציווי בתורה. הוא מנמק זאת בכך שאם הכוונה היתה על יראת הלב- הרי שכל אחד תופס אחרת את הבורא והדרך לירא ממנו אם בכלל. אך ככל שמדובר ביראה מעשית, גם אם אינך מבין, אינך תופס, ואולי אפילו מתנגד, עדיין חובה עליך לכבד את המקום ואת ההלכות הנהוגות בו.

זוהי דרגה נעלה יותר של התבטלות ויראה והיא זו ששומרת שנמשיך, אגב לחוש את יראת ה' במקום גם כשחרב בית מקדשנו ונותרו ממנו רק שרידים.

 בכך אנחנו מראים שאנחנו לא מתפעלים – לא ממבנים ולא מארכיטקטורה מרהיבה אלא ממי שציווה עלינו "ומקדשי תראו".

(מבוסס על שיחת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לז, עמ' 55)