פרשת קדושים – חידון לשוני

הקראת כתבה
יום שלישי ג׳ אייר ה׳תשע״ה
פרשת קדושים – חידון לשוני. מה טוב לחיות עם הזמן לחיות עם פרשת השבוע, והטוב ביותר להעמיק בה בריבוי שאלות וחידות.
מאת אריה פלהיימר
את הבניין

חידון לשוני לפרשת קדושים מתוך הספר “שאל בנך ויגדך” 

1. יט, ד: אל תפנו אל האלילים ואלהי מַסֵּכָה לא תעשו לכם אני ה׳ אלקיכם.

מהו שורשה של מַסֵּכָה ומשמעותה, ומה עניינה למסכה בעברית המחודשת?

2. יט, ט: וּבְקֻצְרְכֶם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט.

ראב״ע, ד״ה וטעם ובקצרכם: …ודקדוק בקצרכם זר והוא שם פועל מן הקל.

לדעתו של ראב׳׳ע, מה יוצא דופן במלה: בקצרכם?

3. יט, יג: לא תעשק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר.

רש״י, ד״ה לא תלין: לשון נקבה מוסב על הפעולה.

א. הסבר – במונחים דקדוקיים – את פירושו של רש״י, וציין מאיזו טעות הוא בא להצילנו?

ב. התוכל לשעה מה גרם לרש״י לחרוג לכאורה מפשט הכתוב?

4. יד, טו: לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תֶהְדַּר פני גדול בצדק תשפט עמיתך. הייתכן שווא באות גרונית?

5. יט, כ: ואיש כי ישכב את אִשָּׁה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה בקרת תהיה לא יומתו כי לא חפשה. מה פשר הדגש במלה אִשָּׁה?

6. יט, לו: מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים.

מדוע מוטעמות המלים מאזני ואיפת (הנקרות לפני המלה צדק) מלעיל, בעוד שאין הדבר כן במלה אבני (הנקרית אף היא לפני המלה צדק)?

7. כ, יד: ואיש אשר יִקַּ֧ח אֶת־אִשָּׁ֛ה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אתו ואתהן, ולא תהיה זמה בתוככם.

כ, כא: ואיש אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח את אשת אחיו נדה היא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גלה ערירים יהיו.

מדוע הטעם המשרת לפני התביר הראשון הוא דרגא, בעוד, שבשני המקרים האחרים הנ״ל, המשרת הוא מרכא?

8. להלן הגדרות לניבים או לביטויים המופיעים בפרשתנו, או לאלו המסתמכים על הכתובים. מצא אותם!

א. דחיית מועד תשלומו של השכר לעובד (שכר).

ב. ראה באסונו של מישהו ולא חש לעזור לו (דם).

ג. הוא חייב מיתה (דם).

ד. התעלם מדבר (עין).

התשובות

1. שורש מַסֵּכָה הוא נסך, דהיינו, יצק נוזלים למטרת פולחן דתי. למלה זו אין שום קשר משמעותי למסכה, שעוטים על הפנים.

2. על דרך בְּבָרְחֲךָ, בְּשָׁכְבְּךָ, בְּאָכְלֵנוּ, היינו מצפים ל-ובקָצרכם (בקמץ קטן ולא בקובוץ).

3. א. רש״י מפרש, שתָלִין הוא פועל בבניין קל, דהיינו תלין = נשוא (בלבד), פעלת שכיר = נושא.

פירושו נועד להצילנו מהבנה מוטעית, שלפיה תלין הוא פועל בבנין הפעיל, שמעמדו התחבירי נושא ונשוא, ושפְּעֻלַּת שכיר = מושא.

ב. חרף העובדה, שהפעלים תעשק ותגזל פונים לנוכח, מפרש רש״י שהפועל תלין מוסב לנסתרת (״פעלת שכיר״). כנראה בגלל העובדה, שמכל עשרות ההיקרויות של השורש לין בתנ״ך, אין ולו היקרות אחת בבניין הפעיל. [יש רק מקום אחד כזה) ואף הוא מסופק (בספר איוב כד, ז – ערום ילינו מבלי לבוש)] ולכן, סביר להניח, שגם בפסוקנו אין הדבר כן.

כמו כן, הגיוני שרש״י מסיק זאת גם מהיעדר ו׳ החיבור לפני המלה ״לא״ (תלין), שמשמעו כנראה חציצה בין הרישא לבין הסיפא, כפי שאכן מתבקש גם מטעמי המקרא.

4. כאשר השווא הוא נח, אפשרי הדבר.

5. הדגש החזק במלה אִשָּׁה הוא דגש משלים, שכן שורש המלה הוא אנש, והעיצור נ, שהיה חסר תנועה ובלתי מוטעם (*אִנְשָׁה) הידמה לעיצור העוקב ש. הוכחה לאמיתות הטענה הנ׳׳ל מצויה הן בשפה הארמית (אִנְתּוּ) והן בשפה הערבית [אֻנְתַ׳י – (ת׳=ש)].

6. במלה אבני – אין הטעמה כלל וכלל על שום היותה מוקפת, ואשר על כן אין היא נחשבת כמלה בפני עצמה.

יצוין, שגם אילולא היתה ״אבני״ מוקפת, לא היתה חלה עליה תופעת הנסוג אחור, הבולטת במלים מאזני ואיפת, שכן ההברה הראויה בכח לנסיגה אליה, נחשבת לסגורה (אַבְ-נִי), עובדה שאיננה תואמת את נסיבות הנסיגה לאחור.

7. קביעת משרתו של התביר מותנית לפי כלל זה: אם בין ההברה המוטעמת של התביר לבין ההברה המוטעמת של משרתו חוצצות לפחות שתי הברות (כעיקרון, חטף ושווא נע נחשבים לעניין זה כהברה) אזי המשרת יהיה דרגא, ואילו, אם ישנה חציצה של הברה אחת לכל היותר, המשרת יהיה מרכא. באשר על כן, בצירוף יקח את אשה, שבו יש חציצה של שתי הברות בין ההברות המוטעמות, המשרת הוא דרגא, בעוד שבמלים אשר יקח ו-ערות אחיו יש חציצה של הברה אחת בלבד, ועל כן המשרת הוא מרכא.

8. א. הלנת שכר. יט, יג,

ב. עמד על הדם. יט, יז.

ג. דמיו בו. כ, טז.

ד. העלים עין. כ, ד.

פרסום תגובה חדשה

test email